שאלה: האם נכון לערוך בשבת ובחג 'מכירה פומבית' של הכיבודים בבית-הכנסת?
תשובה: מהפסוק (ישעיה נח): "וקראת לשבת עונג... וכיבדתו... ממצוא חפצך ודבר דבר", למדו חז"ל, שאסור לדבר ולהתעסק בשבת בדבר שאסור לעשותו בשבת. כמו-כן אסרו חכמים 'מיקח וממכר' בשבת, גזֵרה שמא יכתוב. ולדעת רש"י, גם זאת למדים מאותו פסוק.
לעומת זה, מפורש בגמרא שמותר להבטיח סכום כסף לצדקה בשבת. מכאן ההיתר לנדב סכומי כסף לבית-הכנסת ב'מי שבירך' וכדומה.
מכירה פומבית, הדומה יותר למשא-ומתן מסחרי, ראוי היה לאסור. יש המיישבים זאת בדוחק, מכיוון שאין כאן מיקוח על חפץ ממש, אלא על עשיית מצווה, והבטחה לתת כסף לצדקה אם האיש יזכה בה.
יש שהתירו זאת משום שמותר "לפקח על עסקי רבים בשבת", כי בימות החול אין רבים מצויים בבית-הכנסת, וגם מפני שבשבת וביום-טוב הקהל שמח וטוב-לב, ולפי שמחת הלב – גודל הנדיבות.
גם המקילים בזה, מוטב שלא ישתמשו בפתקים שעליהם רשומים סכומי כסף, שהנודר מתחייב לשלם (והגבאי מסמן זאת על-ידי קיפול או אֶטֶב), וכן המסמנים כך את תרומתם ל'יזכור', אם-כי יש מקילים גם בזה לדבר מצווה.
למעשה, יש להביא בחשבון את מידת הצורך והדוחק הכלכלי של בית-הכנסת, וכנגדה את האווירה ש'מכירות' כאלה גורמות, הן מבחינה חברתית הן מבחינה דתית (בחוגים רבים הדבר הרחיק צעירים מבתי-הכנסת, עד שבתי-כנסת רבים הנהיגו שלא להזכיר כלל סכומי כסף ב'מי שבירך'!).
מקורות: שבת קנ,א, ור"ן שם. רש"י ביצה לז,א. שו"ע או"ח סי' שו ס"ו ונו"כ, שו"ע אדמו"ר הזקן סט"ו-טז, ערוה"ש סט"ז, משנ"ב שכג,כ. כף החיים ס"ק מב. שו"ת יחווה דעת ח"ב סי' מא, וש"ש כהלכתה פכ"ט סנ"ו, וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
