חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:08 זריחה: 6:45 ט"ז בתשרי התש"פ, 15/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 744 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בראשית, כ"ה בתשרי ה'תשס"ט (24/10/08)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 744 - כל המדורים ברצף
בתוך החושך כבר נמצאת "רוחו של מלך המשיח"
שלמות הבריאה קיימת כבר בתחילת הבריאה
סימנים מיוחדים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן
פרשת בראשית
ווי משטעלט זיך שבת בראשית..
מודים דרבנן
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 744, ערב שבת-קודש פרשת בראשית, כ"ה בתשרי ה'תשס"ט (24.9.2008)

 

 דבר מלכות

בתוך החושך כבר נמצאת "רוחו של מלך המשיח"

הכוונה הנסתרת בסיפור על אדמו"ר הצמח-צדק שהרבה במאמרי חז"ל ואדמו"ר מהר"ש שגילה את המדרש תמורת צעצוע... * כאשר נמצאים בזמן חושך ותוהו ובוהו ניתן לחשוב שיש להתחיל רק במעט אור * התחלת העולם מיד עם "רוחו של משיח" באה להורות, כי ניתן להאיר את העולם באור האלוקי הנעלה ביותר – על-ידי אור פנימיות התורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע הפתגם1 שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצמח-צדק: "ווי מ'שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית אַזוי גייט אַוועק אויף דעם גאַנצן יאָר" (כפי שנעמדים בשבת בראשית כך הולך ונמשך על כל השנה).

כיוון שסיפרו וגילו לנו זאת – שייך הדבר גם אלינו.

ובכן: הברירה בידינו להמשיך שמחה על כל השנה כולה על-ידי השמחה עתה, בשבת בראשית2.

– עניינו של שבת הוא אמנם תענוג, כידוע3 החילוק שבין שבת ליום-טוב, שיום-טוב עניינו שמחה ("מועדים לשמחה") ושבת עניינו תענוג, אבל אף-על-פי-כן, גם בשבת ישנו עניין השמחה, אלא שהשמחה כלולה בעונג4.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) יעזור השם יתברך שהשמחה דשבת בראשית תאיר בכל שבתות השנה, ומשבתות השנה – שמהם מתברכין כולהו יומין5 – תומשך השמחה גם בימות החול דכל השנה.

כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמחה באומרו: "זאָגט אַ פריילעכן ניגון".

* * *

ב. ידוע6 שהעבודה דכל השנה באופן ד"ויעקב הלך לדרכו"7 מתחילה משבת בראשית, שבו מברכים חודש מר-חשון, כשעומדים בסיומו של חודש תשרי, עליו נאמר במדרש8 "תשרי ותשבוק ותכפר כו'".

– (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) בתחילת נשיאותו של הצמח צדק, כאשר החסידים לא התרגלו עדיין לסגנון המאמרים שלו, שהיה רגיל להרבות במאמרי חז"ל (לא כסגנון המאמרים של אדמו"ר האמצעי שהיו רגילים לשמוע לפני זה), דבר שהקשה עליהם את חזרת המאמרים – הזכיר פעם הצמח-צדק הלשון הנ"ל, "תשרי ותשבוק כו'", ובעת ה"חזרה" התפלפלו ה"חוזרים" בפירוש ומקור לשון זה.

אדמו"ר מהר"ש היה אז ילד קטן כבן חמש או שש שנים, והיה כבר בקי במדרשי חז"ל כו'. וכששמע את דבריהם, נענה ואמר שזהו לשון המדרש. כששאלוהו היכן הוא מדרש זה – הנה לאחרי שהסכימו ליתן לו מה שביקש עבור זה, היה זה צעצוע מסויים... – הראה להם את דברי המדרש.

(והפטיר כ"ק אדמו"ר:) בסיפור זה כוונתי להזכיר בינתיים את שמותיהם של רבותינו נשיאינו9: אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש!...

ומזה מובן, שבפרשת בראשית שקורין בזמן שמתחילים העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", ישנה הוראה הקשורה ושייכת להתחלת העבודה, כדלקמן.

ג. בהתחלת הפרשה נאמר10: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים".

והנה אודות ד' הלשונות תהו ובהו חושך ותהום איתא בספרים11 שהם כנגד ד' קליפות: ג' קליפות הטמאות לגמרי, וקליפת נוגה.

ולעומת זאת – על "רוח אלקים מרחפת על פני המים" אמרו חז"ל12 "זה רוחו של מלך המשיח", שזהו גילוי נעלה ביותר, גילוי העצמות13.

ולכאורה תמוה ביותר: הייתכן שכאשר מדברים אודות קליפות – מזכירים בהמשך אחד אודות "רוחו של מלך המשיח"?!

וההסברה בזה – שכוונת הפסוק להדגיש שמבלי הבט על גודל החושך מצד הקליפות בכלל, ובפרט מצד ג' קליפות הטמאות לגמרי, צריך לידע שישנו כבר "רוחו של מלך המשיח",

– ועל דרך שמצינו במדרשי חז"ל14 בנוגע לחורבן בית המקדש, שתיכף ומיד נולד מושיען של ישראל –

אלא שצריכים רק לגלות זאת.

וגם עניין זה מודגש בהמשך הכתובים15: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", ש"אור" מורה על עניין הגילוי, ובזה גופא – גילוי האור שנברא ביום הראשון שגנזו הקב"ה לעתיד לבוא16, שזהו תוכן הגילוי של "רוחו של מלך המשיח".

וגילוי זה נעשה על-ידי התורה – כמובן מדברי המדרש17 "יהי אור זה אברהם", שבו מתחילים "שני אלפים תורה"18, ועל-ידו (היינו, על-ידי עניינו של אברהם, תורה) נעשה הגילוי ד"רוחו של מלך המשיח".

ד. וההוראה מזה בעבודת האדם:

ישנם כאלה שמתייראים מפני גודל החושך, וטוענים שבמצב של התגברות החושך אי אפשר להתחיל עם אור גדול, אלא עם אור מצומצם לפי ערך הזמן והמקום כו'.

ועל זה באה ההוראה מהתחלת הקריאה דפרשת בראשית – שלמרות שנמצאים בהתחלת העבודה (זה עתה הסתיים חודש תשרי ומתחילה העבודה דכל השנה), ולא עוד אלא ששורר תהו ובוהו חושך ותהום, מכל-מקום, מתחילים מיד עם "רוחו של מלך המשיח" – אור הכי נעלה, פנימיות השכינה שלמעלה ובהבדלה מעולמות, שאין העולמות יכולים לקבלו אפילו לא באופן מקיף – שדוגמתה בנפש האדם היא פנימיות הלב.

ומיד ממשיכים עם ההכרזה "יהי אור", היינו, שמבלי להתחשב במעמד ומצב העולם, אם הוא שייך לכך אם לאו, מכריזים "יהי אור זה אברהם", שמתחילים להאיר את העולם באור אלקי, כמו אברהם שפירסם אלקותו ית' בעולם גם לערביים19, מבלי להתחשב אם הם ראויים לכך אם לאו.

ואז – "ויהי אור", שנעשה כן בפועל, "עס ווערט טאַקע בפועל ליכטיק", ועד לגילוי אור גדול ביותר – אור שהיה מאיר ביום הראשון.

ה. ועל-פי האמור לעיל (ס"ג) שהגילוי ד"רוחו של מלך המשיח" נעשה על-ידי "שני אלפים תורה", שהתחלתם מאברהם, עליו נאמר "יהי אור זה אברהם" – יש לבאר הוראה הנ"ל בפרטיות יותר, בנוגע לתורה:

בתורה יש גליא דתורה ופנימיות התורה: גליא דתורה – מלובשת בשכל אנושי, ומדברת אודות דברים גשמיים שמשיגים מהותם, מה שאין כן פנימיות התורה – שמדברת אודות עניינים שמשיגים רק מציאותם, וכללותה למעלה משכל אנושי.

וכשיוצאים להאיר את העולם באור התורה – ישנם הטוענים שאין להתחיל מיד גם עם פנימיות התורה, כיוון שצריך לילך בסדר והדרגה.

ועל זה באה ההוראה מהתחלת פרשת בראשית – שבהתחלת העבודה, ובמצב של חושך הכי גדול, מתחילים מיד עם "רוחו של מלך המשיח", שעניינו בתורה הוא פנימיות התורה 20.

וזהו גם עניינו של אברהם – "יהי אור זה אברהם" – "אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון21, היינו, שבתורה גופא הרי זה למעלה משכל אנושי, פנימיות התורה. וגם: "אברהם" הוא ב"מ"ם סתומה", ששייך ל"מאמר סתום"22, שזהו עניין פנימיות התורה, סתים דתורה23.

וכאשר לא מתפעלים מחושך העולם, אלא מכריזים "יהי אור", ומאירים את העולם באור פנימיות התורה – אזי "ויהי אור", שנעשה כן בפועל, שאור פנימיות התורה מאיר בכל העולם כולו.

ועל-ידי זה זוכים להתגלות "רוחו של מלך המשיח" בביאת המשיח בפועל ממש, כי, כשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא24, שזוהי שלימות כוונת הבריאה להיות לו ית' דירה בתחתונים25.

(מהתוועדות ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון ה'תשי"ג, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"א (ז) עמ' 130-133, בלתי מוגה)

___________________________

1)    ראה גם שיחת ש"פ בראשית תשי"א סי"ח. תשי"ב ס"א (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 64. ח"ד ע' 109), ובהנסמן שם.

2)    יש לציין, שלאחר קריאת התורה וההפטרה, הורה כ"ק אדמו"ר שהחזן יאמר "יהללו" בניגון של יו"ט, ויכניסו הס"ת להיכל מתוך שמחה וריקוד, ולאחר שהכניסו הס"ת להיכל הורה להמשיך הריקוד, והורה לחזור ולהוציא הס"ת (שקראו בה) ולהמשיך לרקוד עמה (המו"ל).

3)    ראה סה"מ תש"ט ס"ע 130 ובהערת כ"ק אדמו"ר שם.

4)    ראה לקו"ש ח"ד ע' 1090 הערה 31.

5)    זח"ב סג, ב. פח, א.

6)    ראה גם שיחת יום שמח"ת תשי"א ס"א (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 47 ואילך), ובהנסמן שם.

7)    לשון הכתוב – ויצא לב, ב.

8)    ויק"ר פכ"ט, ח. וראה גם רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' ריט.

9)    כנראה הכוונה בזה ע"ד האמירה "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון", "כדי להזכיר זכות אבות" (תמיד רפ"ג. יומא כח, ב ובפרש"י – מירושלמי יומא פ"ג ה"א) – המו"ל.

10)  א, ב.

11)  אוה"ת פרשתנו (כרך ג) עה"פ (תד, סע"א) – "עפמ"ש בזח"א ט"ז א', וביאור המאמר בספר אשל אברהם באריכות".

12)  ב"ר פ"ב, ד. פ"ח, א.

13)  ראה גם סד"ה בראשית ברא אלקים שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 129). וש"נ.

14)  ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא.

15)  א, ג.

16)  חגיגה יב, א.

17)  ב"ר פ"ב, ג.

18)  ע"ז ט, א.

19)  ראה סוטה יו"ד, סע"א ואילך. ב"מ פו, ב. הובא בפרש"י עה"ת וירא יח, ד. כא, לג.

20)  ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.

21)  ראה תו"א ר"פ לך לך. ובכ"מ.

22)  שבת קד, א.

23)  ראה פרש"י שם. הובא ונתבאר בשל"ה בית הגדול בסופו (לז, ב ואילך). וראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה – מ"ם (ב) ס"ד (ס"ע קכד ואילך). וש"נ.

24)  אגה"ק דהבעש"ט (כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ).

25)  ראה תניא פל"ו.

 משיח וגאולה בפרשה

שלמות הבריאה קיימת כבר בתחילת הבריאה

העבודה לגלות את האור שבהעלם

לאחרי שנאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (שהקב"ה ברא את כל העולם ואת האדם, ונתן לאדם כוח לתקן את הבריאה) – נאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח", שזוהי תכלית ושלימות הבריאה.

"משיח" – הוא תכלית השלימות במין האדם, למעלה אפילו מאדם הראשון, שהרי במשיח נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", "מאד" אותיות "אדם", אלא שהצירוף ד"אדם" הוא על-פי טעם ודעת שבסדר השתלשלות, ואילו הצירוף ד"מאד" שנאמר במשיח הוא למעלה מטעם ודעת ולמעלה מסדר השתלשלות, וכפי שמצינו שיש סברא שנשמתו של משיח היא למעלה מנשמת אדם-הראשון אפילו כמו שהיה קודם החטא, כמובא בלקוטי תורה שיר-השירים מכתבי האריז"ל.

וזהו החידוש שבכתוב, שמיד בתחילת בריאת העולם כפי שנברא חסר – נבראת כבר שלימות הבריאה, "רוחו של מלך המשיח".

וממשיך בכתוב "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – שזהו האור שנברא ביום הראשון, שגנזו הקב"ה לעתיד לבוא, והיכן גנזו – בתורה.

והעניין בזה:

גם כאשר האור הוא עדיין בהעלם – הרי זה על-דרך-משל לאבנים טובות ומרגליות הסגורים בתיבה, שאף שאי אפשר לראותם, מכל-מקום, כיוון שהם ברשותו, הרי הוא בשמחה.

ועוד זאת, שביכולתו גם לגלות את האור, דכיוון ש"גנזו בתורה", הרי על-ידי לימוד התורה וקיום הוראותיה מגלים את האור, והיינו, שעל-ידי העבודה בתורה ומצוות בכל יום ויום, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה", שבכל יום ויום ממלאים את העבודה הנדרשת ביום זה, אזי מסירים את כל ההעלמות וההסתרים, ועד שפועלים ש"לילה כיום יאיר", שההעלמות וההסתרים עצמם מתחילים להאיר, שזהו על-דרך עניין "זדונות נעשו לו כזכיות".

וגם עניין זה מרומז בסיפור הבריאה שבפרשת בראשית – שהרי יום השבת היה כולו אור, כמאמר רז"ל "ל"ו שעות שימשה אותה האורה". וכמו כן יהיה גם לעתיד לבוא, ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – ש"לילה כיום יאיר", ובתחתונים גופא תהיה דירה לו יתברך, שפירושה של "דירה" הוא ששם נמצא הדר בה בכל עצמותו ומהותו, ובגילוי.

(תורת מנחם – התוועדויות תשט"ז חלק ראשון (טו) עמ' 190-192)

לגילוי המשיח נדרשת מסירות נפש

..כיוון שבשביל גילוי המשיח יש צורך בעניין של מסירות נפש דווקא, הרי מובן, שכללות עניין העבודה – שתכליתה הוא ביאת המשיח – צריכה להיות מתוך מסירות נפש.

...וזהו שאמרו רז"ל על הפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – שעניין רוחו של משיח ישנו כבר מתחילת הבריאה, כיוון שזוהי תכלית כוונת הבריאה.

ולכן, כללות עניין העבודה, ובפרט בכל זמן משך הגלות, צריכה להיות מתוך מסירות נפש, היינו, להניח את עצמו הצדה, ולעבוד את ה' באופן של אתכפיא וקבלת עול – כי, לגילוי המשיח באים על-ידי מסירת נפש דווקא.

(תורת מנחם – התוועדויות תשי"ד חלק ראשון (י) עמ' 281)

 ניצוצי רבי

סימנים מיוחדים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן

עניינים נפלאים בסימנים קנה וקנו, שנכתבו בסגנון שונה ומיוחד מהשאר * על התלמידים לדעת היטב את תוכנם, המדבר בחשיבות קביעות עיתים לתורה שחרית וערבית * האיסור למנות את בני-ישראל, ומתי המניין גורם להשראת השכינה? * ומדוע בדורות האחרונים נהגו למנות את הבאים לבית-הכנסת דווקא בפסוק "הושיעה את עמך"?

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בספר 'החינוך והמחנך' (לקט הוראות בענייני חינוך מאת הרב חיים מרדכי אייזיק ע"ה חודוקוב, עמ' 68), מופיע הקטע הבא:

"כדאי ללמוד עם התלמידים הלכות תלמוד תורה, לפחות המינימום שבקיצור שולחן ערוך.

"כמו-כן, על התלמידים להיות בקיאים בסימנים קנה-קנו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. בסימנים אלו מדובר אודות קביעת עיתים לתורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

לפני כן נדפסה הוראה זו ב"כפר חב"ד" גליון 569 עמ' 42 בהוראת המקור – להוראה זו – מפורשת ובתוספת אי-אלו פרטים:

הרבי רוצה שהתלמידים – גם אלו שלא מתחנכים בישיבות – יהיו בקיאים בסימנים קנ"ה קנ"ו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. בסימנים אלו מדובר אודות קביעות עיתים לתורה – פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. כ"ק אדמו"ר שליט"א ביקש להעיר שצריך למצוא פתרון לתלמידים המסיימים את לימודיהם לפנות ערב שילמדו פרק אחד לפחות גם בערב.

בהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים תשכ"ט התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ט כרך א' עמ' 353):

וכפי שרואים גם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן קנ"ו – אשר בכלל, למרבה הצער, לא לומדים סימנים אלו [=כנראה הכוונה לסימנים קנ"ה-קנ"ו – מ.מ.ל] – אשר למרות שנכתבו בקיצור, ישנם שם שלל הלכות וחידושים עם מראי מקומות יותר מאשר ישנם במקומות אחרים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן.

ובהתוועדות ו' תשרי תשל"א ('שיחות קודש' תשל"א כרך א' עמ' 33) הזכיר הרבי את דברי חז"ל בסיום מסכת ברכות בעניין "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון", והוסיף:

וכפי שגם אדמו"ר הזקן מביא זאת בארוכה בשולחן ערוך שלו (אורח חיים סימן קנ"ה סעיף א) ובכמה מראי מקומות בנושא זה – כפי שדובר פעם בהרחבה כמה עניינים נפלאים שאדמו"ר הזקן שם (באורח חיים סימן קנה ובסימן קנ"ו) מחדש על-ידי כל מראי מקומות אלו והסדר שבהם.

על אברכי הכולל לברר השינוי בסימנים אלו

בהתוועדות ש"פ מקץ תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 325) הצביע הרבי על עניין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הדורש ביאור: הסגנון – הבלתי רגיל – בלשון אדמו"ר הזקן בסימנים קנה וקנו ביחס ובהשוואה לחלק "אורח חיים".

הרבי העיר שגם הסגנון בחלק חושן משפט אינו כרגיל, וגם הלכות תלמוד תורה נכתבו בסגנון מיוחד להם אבל שינויים אלו ניתן להסביר: חלק שישי – הם הלכות מלוקטות, וכן בנוגע ההלכות בחלק יורה דעה – כותבים בני הגאון המחבר בהקדמתם "בחלק היורה דעה שבו ההוראות איסור-והיתר, שלפני המורים יובאו פסקי ההלכה – שינה טעמו ולשונו".

והוא הדין בנוגע הלכות תלמוד תורה – אשר נדפסו בחייו.

אם כן, חוזרת אפוא השאלה – אומר הרבי:

צריך עיון מדוע נכתבו סימנים קנה וקנו של חלק "אורח חיים" בסגנון שונה.

מלאכת בירור והתעסקות זו שייכת לחברי הכולל [=שליד 770], ואף שלא התעסקו בזה עד עתה יעסקו בכך מכאן ולהבא.

ואכן ב"הערות התמימים ואנ"ש" של 770 התפרסמו מחקרים של הרב שלום דובער לוין ועוד, לבירור הנושא.

לימים בשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 1137) ציין הרבי שוב:

בסימן זה (קנ"ו) מלוקטים כמה וכמה דינים שונים, אף שלכאורה אין כל קשר ביניהם, וכן הוא במגן אברהם על סימן זה.

ובשנת תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 323) – אמר הרבי:

אחד מכללי הרמב"ם שאין הוא כופל דינים אלא במקומות שיש בהם חידוש גדול.

שונה הדבר אצל אדמו"ר הזקן – אשר אין הוא נמנע מכפילת הלכות כדמצינו בשולחן אורח חיים סימנים קנה וקנו, ולאחר-מכן חוזר ומביאם בהלכות תלמוד תורה ובהלכות אונאה (בתוספת שינויים והוספות ממקום למקום).

מקור האיסור למנות יהודים

אחת ההלכות בסימן קנו שהרבי התייחס לנאמר בה וביאר בה מספר ביאורים – היא זו שבסעיף ט"ו:

"אסור למנות את ישראל אפילו אינו מתכוין רק להטיל גורל על איזה סכום ומספר ואפילו לדבר מצווה אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות".

בין מראי המקומות שצוינו על הגיליון ("ואף שאין ברור מי ציין את מראי המקומות אדמו"ר הזקן, או אחיו – המהרי"ל מיאנאוויטש בעל שו"ת שארית יהודה – אך על כל פנים ברי שמדובר בבר סמכא" – שיחת ש"פ תשא תשכ"ה – 'שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 403) נכתב "רמ"א".

הרבי (בשולי מכתב כללי-פרטי מוצש"ק פ' כי תשא תשכ"ה – נדפס ב'לקוטי שיחות כרך וא"ו עמ' 395 הערה ד"ה לגלות חיבתם) כותב:

ואולי צריך להיות "ש"א" – שמואל א', ששם המקור לדין זה.

בהתוועדות ש"פ תישא באותה שנה תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 400 ואילך) התייחס הרבי לדברי הרש"י, ומהם עבר לדברי אדמו"ר הזקן והמראי מקומות שצוינו שם ("פרק ב' דיומא דף כב עמוד ב. רמב"ם פרק ד' מהלכות תמידין הלכה ד'. מגן אברהם (ד"ה אסור למנות) רש"י בשמואל א סימן ט"ו ד").

במסכת ברכות (סב,ב) איתא: אמר לו הקב"ה לדוד כו' הרי אני כו' בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב כי תשא את ראש בני-ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיוון דמננהו לא שקל מינייהו כפר דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וכו'.

ובמסכת יומא כב, ב: אמר רב' יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה דכתיב ויפקדם בבזק . . וישמע שאול ויפקדם בטלאים.

הרבי הזכיר שישנם כמה הבדלים בין שתי הגמרות ותמה: מדוע ציין אדמו"ר הזקן רק למסופר בגמרא יומא אודות מעשהו של שאול, ולא למסופר בברכות אודות דוד?

כמו-כן, מדוע אין אדמו"ר הזקן מחלק ומדגיש שהאיסור למנות את ישראל בענייני רשות הוא מן התורה, כפי שלמדים (במסכת ברכות) מפרשת כי תישא [וכפירוש רש"י בר"פ תשא: "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם". "ולא יהיה בהם נגף": "שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד"]?

אחרי דיון בדברי המפרשים מסביר הרבי בפשיטות, שעל-פי הלכה אין ראיה מפרשת כי תישא (כדברי המהרש"א). דיש לומר ששם היה זה לכפר מה שחטאו בעגל וכנאמר "לכפר על נפשותיכם"; ועוד מאריך שם, עיין שם והדברים נפלאים.

מניין על-פי תורה

שנים רבות אחר כך, בשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 1137 ואילך), דיבר הרבי על מעלת המניין – בגישה שונה תוך התייחסות לדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן, וסיים את דבריו בנושא הגאולה – הנה הדברים בשלמותם:

והנה בנוגע לכללות עניין המניין, מבואר בשל"ה שעניין המספר גורם להשרות שכינה כו'.

כי אף-על-פי שאמרו חז"ל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (שמזה מובן לכאורה, שבדבר המדוד ומנוי אין הברכה שורה) – הרי ישנו חילוק באופן המספר, כלומר, שכאשר המספר הוא על-פי התורה (אשר פוקד על-פי משה) הרי זה כלי להמשכת הברכה, ועד להמשכת הברכה באופן דבלי גבול כו'. כמבואר בארוכה בדרושי הצמח-צדק (בפרשת תשא ובפרשת במדבר).

וגם בזה מודגש העניין דחיבור גבול ובלי גבול – כי עצם עניין המניין מורה על תכלית המידה וההגבלה, ומאידך – כאשר המניין הוא על-פי הוראת התורה, הרי זה כלי להמשכת הברכה באופן דבלי גבול.

כיצד לספור באופן המותר?

והנה בנוגע למניין בני-ישראל – "אסור למנות את ישראל . . אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות", וזאת – אפילו כאשר מדובר אודות מניין לצורך דבר מצווה, כפסק-דין אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך . . וההוכחה לדבר – מאופן המניין עבור הפיס לעבודה בבית המקדש, שלא היו מונים את הכהנים עצמם אלא "הממונה אומר הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן . . ומונה על אצבעותיהן" (רמב"ם הל' תמידין פ"ד ה"ג) וטעם הדבר:

"למה מונה המניין . . על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות את ישראל אלא על-ידי דבר אחר, שנאמר ויפקדם בטלאים" (שם ה"ד).

וזהו גם כללות עניין מניין בני-ישראל על-ידי נתינת מחצית השקל – שלא ספרו את בני-ישראל עצמם, כי אם את מחצית-השקל שנתן כל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה ידעו את מספרם של בני-ישראל.

ולכן כאשר רוצים לדעת אם יש "מניין" עשרה יהודים כדי לומר דבר שבקדושה – לא מונים את האנשים עצמם, אלא עושים זאת באופנים שונים: או שאומרים לא אחד, לא שנים, וכן הלאה או על-ידי אמירת פסוק שיש בו עשרה תיבות – תיבה אחת לכל יהודי, וכאשר מסיימים את הפסוק יודעים שיש מניין. וכמו שכתוב בספר הפרדס לרש"י (סצ"ט): "וכד מכנפין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוי י', קיי"ל דאסור למנות אפילו לדבר מצווה, והכי עבד, פתח חד ואני, ב' ברוב כו' (הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", שיש בו עשרה תבות), וכד משלמי האי פסוקא . . ידע דאיכא עשרה".

[ומה שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן לא הביאו את העצה למנות בפסוק – מובן בפשטות, מכיוון שאינם מדברים על מניין מדויק של עשרה, כי אם בנוגע לכללות עניין המניין, ולכן לא שייך לומר שימנו על-ידי פסוק מסוים כו'].

הזדמנות לבקש בעשרה – הושיעה את עמך!

והנה בקיצור שולחן ערוך (סט"ו ס"ג) מובא ש"נוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו', שיש בו עשרה תיבות". ולכאורה צריך עיון מהו המקור לדבריו – הרי מפורש בספר הפרדס לרש"י שמונין בפסוק "ואני ברוב חסדך גו'", וכמובן בפשטות טעם הדבר (שמונין בפסוק זה דווקא) – מכיוון ש"אבוא ביתך" קאי על בית-הכנסת, כמו שכתוב "כי ביתי בית תפלה", ולכן, כאשר יהודים באים לבית-הכנסת כדי להתפלל להקב"ה, אזי מונין בפסוק שתוכנו מתאים לבואם לבית הכנסת: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך גו'". ועל-פי זה – צריך עיון מהו המקור למנהג למנות בפסוק "הושיעה את עמך גו'".

ועל כל פנים – מכיוון שכותב ש"נוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו'", מוכח, שכן נהוג במדינות אלו (מאיזה טעם שיהיה).

ויש לומר, שכללות המניין בפסוק שבתורה (הן הפסוק "ואני ברוב חסדך גו", והן הפסוק הושיעה את עמך גו"), עניינו – "אשר פוקד על-פי משה", היינו, שהמניין נעשה על-ידי פסוק בתורת משה (דקאי על כל התורה כולה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועל אחת כמה וכמה – פסוק בתורה שבכתב).

ויש להוסיף ולבאר מה שבדורות האחרונים נהגו למנות בפסוק "הושיעה את עמך גו'" (אף שבספר הפרדס לרש"י מובא הפסוק "ואני ברוב חסדך גו'):

מצד תוכן עניין בית הכנסת מתאים יותר למנות בפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך גו'", מכיוון שבפסוק זה מדובר אודות בואו של היהודי לבית הכנסת – "אבוא ביתך גו'".

אבל אף-על-פי-כן, בדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא, חושך כפול ומכופל דזמן הגלות, לאחרי שכבר מזמן "כלו כל הקיצין" – אזי כאשר עשרה מישראל מתאספים יחדיו – שאז מודגש עניין השראת השכינה כמבואר באגרת הקודש גודל עילוי השראת השכינה במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים בדברי תורה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מתאספים לבית הכנסת כדי להתפלל להקב"ה, הנה לכל לראש מבקשים הם: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"!

ולכן נהגו למנות בפסוק זה דווקא – כיוון שבו מתבטאת בקשתם של בני-ישראל על כללות עניין הגאולה: "הושיעה את עמך גו'"!

ויהי רצון שבקרוב ממש תקוים תפלתם ובקשתם של בני-ישראל: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם" – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, באופן ד"אחישנה" ב"אחישנה" גופא.

באופן שונה בכמה פרטים, ראה גם ב'שיחות-קודש' תשכ"ט שצוין לעיל.

 ממעייני החסידות

בראשית

ויכל אלקים ביום השביעי (ב,ב)

בכל ששת ימי בראשית נזכר שם אלוקים בלבד, שהוא מידת הדין והצמצום. אך ביום השבת, שאז ישנה התגלות מידת הרחמים והחסדים של שם הוי', נאמר "ויכל אלוקים", כלומר: כלתה בחינת ומדרגת הצמצום דשם אלוקים ונתגלה החסד דשם הוי'.

(ליקוטי-תורה, שיר-השירים ד"ה "באתי לגני", דף לב עמ' א)

ויכל אלוקים ביום השביעי (ב,ב)

ויכל אלוקים ביום השביעי: רבי שמעון אומר בשר ודם, שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש; אבל הקב"ה, שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום (רש"י)

מהו הכפל "עתיו" ו"רגעיו" ומה משמעות כל אחד מהם?

ידיעת זמן מסויים, כגון ידיעת שעת כניסת השבת, יכולה להיות בשני אופנים:

א) על-ידי ספירת הימים, השעות והרגעים שעברו מהשבת שעברה עד עתה, וכשעוברים חמישה ימים וכך וכך שעות ורגעים של יום השישי, יודעים שעכשיו מתחיל יום השבת.

ב) על-ידי ש"מרגישים" את השבת עצמה, כשהיא מגיעה. יהודי המרגיש את קדושת השבת, יודע, למשל, מתי השבת נכנסת (וכמסופר על הרה"ק ר' ישראל מרוזין, שנהג לעשן מקטרת בערב שבת, וכשהרגיש את זמן כניסת השבת, זרק את המקטרת מידו ופניו נשתנו).

זו משמעות שני הלשונות שברש"י, "עתיו" ו"רגעיו":

עתיומכוון לידיעה שמרגיש את הזמן מחמת עצמו, דהיינו שיודע שהשבת נכנסת מתוך הרגשת קדושת השבת. [כי "עת" פירושה זמן לעניין מסויים, כמו "עת ללדת גו' עת לשחק גו'" (קהלת ג)].

רגעיומכוון לידיעה שיודע על בוא הדבר מחמת ספירת הזמן שעבר עד עתה, דהיינו שיודע על כניסת השבת מספירת הימים, השעות והרגעים משבת שעברה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 25)

ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (ב,ב)

כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן – הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר פ"י,ט)

יש לשאול, לשם מה סיים הקב"ה את מלאכת הבריאה באופן כזה, שהמלאכה תיכנס לתוך יום השבת, ובלשון רש"י כאן"נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כילה בו ביום".

יש לומר, שבזה הורה לנו הקב"ה עד כמה צריכים לייקר כל רגע וכל פעולה, שכן פעולה זו של הורדת הקורנס השלימה את כל מלאכת הבריאה, ומיד באה מנוחת יום השבת. ללמדנו, שגם כשמדובר בפעולה טובה אחת ויחידה, ולוּ תהיה פעולה קטנה, "כחוט השערה" בלבד, הרי פעולה זו היא ה"מכה בפטיש", שעל-ידה נשלמת כל עבודת זמן הגלות ונכנסים מיד ליום שכולו שבת ומנוחה.

ופסק-דין מפורש הוא ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ג, הלכה ד): "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

(ספר-השיחות תשמ"ח, כרך א, עמ' 147)

אשר ברא אלוקים לעשות (ב,ג)

"אשר ברא אלוקים ועשה" אין כתיב כאן, אלא "אשר ברא אלוקים לעשות", לומר שהכול צריך תיקון (רש"י לב"ר פי"א)

אדם עלול לחשוב: כיצד דורשים ממנו לתקן ולהעלות את ענייני העולם על-ידי עבודתו, והרי הקב"ה ברא את העולם כפי שהוא, וכיצד יבוא הוא וישנה את מה שהקב"ה קבע בעולמו?!

התשובה על כך היא"אשר ברא אלוקים לעשות, לתקן". תכלית הכוונה של בריאת העולמות היאלתקן: הקב"ה נותן כוח ויכולת לכל אחד מישראל שעל-ידי עבודתו יתקן את החסר בעולם ויביאו לידי שלימות!

זוהי אפוא הכוונה והתכלית של בריאת העולם כולו.

(משיחת כ"ק אדמו"ר, פרשת בראשית תשט"ז. תורת מנחם תשט"ז חלק ראשון (טו) עמ' 189)

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב,ד)

אל תקרי בהבראם, אלא באברהם (זח"א פו)

הרב המגיד ממזריטש מפרש:

אברהם מסמל חסד ואהבה, ככתוב "חסד לאברהם", (מיכה ז), "אברהם אוהבי" (ישעיה מא). כשם שיש אברהם התחתון, שחי בעולם הזה, כך יש אברהם העליוןמידת החסד והאהבה שלמעלה, שנקראת "אברהם" (היינו צירוף אותיות אברהם).

זהו "בהבראםבאברהם": בריאת העולם היתה על-ידי "אברהם" העליון, היינו מידת החסד, ככתוב (תהילים פט) "עולם חסד יבנה".

(אור-תורה, פ'רשת חיי-שרה דף י, עמ' ב)

מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (ב,טז-יז)

עץרומז לעצות והדרכות בעבודת ה'.

גןרומז לתורה, כמובא בתיקוני זהר שגן רומז לנ"ג פרשיות התורה.

"מכל עץ הגן אכל תאכל" – כשאתה משמיע דברי תורה ברבים, עליך לראות שבדברי תורה הללו תהא הוראה בעבודת ה'.

"ומעץ הדעת טוב ורע"אם מישהו אומר דבר-תורה שיש בו רק שכל ודעת ללא הוראה ממנה בעבודת ה' –

לא תאכל ממנו...

(כתר-שם-טוב, סימן שיט, דף מב)

והנחש היה ערום (ג,א)

הנחש, המסמל את כוחות הקליפה, יכול לקבל יניקה רק מאותיות האחרונות של שם הוי', ו' ה', ולא מאותיות הראשונות, י' ה'.

וכפי שמצינו בעמלק, שהוא "משורש נחש" (זוהר ח"ג קכד), שנאמר (פירוש רש"י בסוף פרשת בשלח) "אין השם שלם עד שיימחה שמו של עמלק", היינו שחיסר ופגם באותיות ו' ה'.

וזהו "והנחש"ו' ה' נחש.

(ליקוטי לוי-יצחק, מסכת פסחים, עמ' קלט)

גדול עוני מנשוא (ד,יג)

בשעה שאדם חוטא ואחר-כך שב ומתחרט על החטא, הרי הוא מברר את החיות שהכניס למעשה העבירה ("כוח המתאווה"), ומעלהו לשורשו העליון.

זהו שטען קין: "גדול עווני מנשוא"אין ביכולתי לשאת ולהעלות את החטא...

(צוואת הריב"ש סימן קמ"א, עמ' 54)

 המעשה הוא העיקר

ווי משטעלט זיך שבת בראשית..

השלמה ותוספת אור כי טוב

שבת בראשית היא המשך למועדי חודש תשרי בכלל, ולשמיני-עצרת ושמחת-תורה בפרט, וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב ממחרת יום-הכיפורים (הנדפס בקונטרס חג-הסוכות) . . וזה לשונו: "יתאספו כולם יחדיו בימי השמחה . . שמיני-עצרת ושמחת-תורה . . וכעין השלמה ותוספת אור כי טוב בשבת בראשית הבא עלינו לטובה", היינו, ששבת בראשית היא "השלמה ותוספת אור כי טוב" לימי השמחה שלפני זה, שמיני-עצרת ושמחת-תורה.

ובפרטיות יותר – "השלמה ותוספת אור כי טוב":

"השלמה ותוספת" – ש"השלמה" פירושה להשלים מה שעדיין לא נעשה כדבעי ("וואָס מ'האָט נאָך ניט דערטאָן"), ו"תוספת" פירושה שאפילו כשעשו כל מה שצריך לעשות כדבעי, צריכים להוסיף עוד יותר.

"(תוספת) אור" – שההוספה צריכה להיות בעניין האור.

"(תוספת אור) כי טוב" – שההוספה באור היא באור נעלה ביותר, "אור כי טוב" – לשון הכתוב בנוגע לאור שנברא ביום ראשון, כש"היה' הקב"ה יחיד בעולמו".

(תורת מנחם – התוועדויות תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 54)

לימוד שניים מקרא ואחד תרגום – מתוך התרחבות

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבשבת בראשית היה הצמח-צדק נוהג להאריך בהעברת הסדרה, באומרו הטעם, שכפי שנעמדים בשבת בראשית כך הולך ונמשך כל השנה ("ווי מען שטעלט זיך, אזוי גייט עס").

כמו כן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהצמח-צדק היה נוהג להעביר הסדרה שניים מקרא ואחד תרגום, עם פירוש רש"י ופירוש הרמב"ן, פסוק בפסוק. – אלא שלא פירש אם היה נוהג כן בשבתות כל השנה או בשבת בראשית בלבד.

ובכל אופן, האריכות בהעברת הסדרה הוא עניין השייך לשבת בראשית, מטעם האמור, שנוגע לאופן העמידה על כל השנה – בתנועה של התרחבות והתפשטות.

ומובן, שעניין זה הוא גם בנוגע לצרכיהם הגשמיים של בני-ישראל, דכיוון שאצל בני-ישראל כל העניינים הם על-פי תורה, הרי העמידה בתנועה של התרחבות והתפשטות בשבת בראשית בנוגע לקריאת הסדרה, הפרשה הראשונה שבתורה, מהוה הוראת-דרך להקב"ה על כל השנה כולה בנוגע לכל ענייניהם של בני-ישראל שיהיו בהתרחבות ובהתפשטות.

וזהו גם הטעם למנהג ישראל – "מנהג ישראל תורה הוא" – להוסיף בשבת בראשית בקנייני מצווה וענייני שמחה יותר משאר השבתות (כולל גם שבתות מברכים), כאמור, שאופן העמידה בשבת בראשית נוגע על כל השנה כולה.

(תורת מנחם – התוועדויות תשי"ב חלק ראשון (ד) עמ' קט)

קביעות בחסידות בכל יום!

בעמדנו בשבת בראשית שפועל על כל השנה כולה, צריכה להיות התעוררות בעניין של מעשה בפועל ממש – שתהיה לכל אחד קביעות ללמוד (גם) חסידות בכל יום.

ועל-ידי לימוד החסידות – יומשכו כל ההמשכות בפועל ממש, הן ברוחניות והן בגשמיות.

וקבלת קביעות זו תהיה מתוך שמחה – שמחה בפועל ממש, על-ידי זה שינגנו עתה ניגון שמח – ששמחה פורצת גדר, פריצת כל הגדרים, כולל גם בנוגע להמשכת כל ההמשכות ברוחניות ובגשמיות.

(תורת מנחם – התוועדויות תשט"ו חלק ראשון (יג) עמ' 98)

 בירורי הלכה ומנהג

מודים דרבנן

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

שאלה: האם יש חובה על הציבור לעמוד בשעת עניית 'מודים דרבנן'?

תשובה: כתב האבודרהם1: "וכשיגיע ש"ץ למודים וכורע, כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו-כן 'מודים', שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו 'אדוני אתה' על-ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים".

הנה הירושלמי2 אומר, שבהגיע הש"ץ למודים – על הציבור לשחות עמו3, ושיעורו לדעת הבית-יוסף4 והמגן-אברהם5, כשיעור שאר שחיות שבשמונה-עשרה, ואם כי לפי מהר"י אבוהב שהביא הבית-יוסף, וכן דעת הב"ח והאליה-רבא6, די בשחייה בנענוע הראש מעט, אבל לדברי המג"א והמשנה-ברורה "העולם לא נהגו כן", ואדמו"ר הזקן לא הביא כלל דעה זו בשולחנו7.

מפני שחייה זו כתב בשו"ת יחוה דעת8 שצריך לעמוד במודים דרבנן, כיוון "שאין השתחווייה אלא מעומד", והביא ראיה מס' ארחות חיים9 בשם רבינו יצחק אבן גיאת, שקיבל מרבותיו, שאף היושב בספינה או בעגלה ואינו יכול לעמוד בתפילת שמונה-עשרה, אם יכול לעמוד לפחות במקום הכריעות – עומד, כדי שיכרע וישתחווה מעומד, והובא להלכה בפוסקים10,

אמנם להלן באותו סימן11 איתא: מי שהיו לו אנסים מכאן ומכאן ומתיירא שמא יפסיקוהו תפילתו: ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ואע"פ שצריך לעשות שלושה פסיעות בסוף התפילה – יושב ומתפלל וכורע". ואינו ברור:

א) מדוע מעיר רק מהפסיעות שבסוף התפילה, ולא מהכריעות באבות ומודים ש(גם) מהם העיר לעיל?

ב) האם הכוונה היא כמו בדין דלעיל, שיקום ויכרע כנדרש בסוף תפילתו (שמזה לא יפריעוהו הגויים, כיוון שכריעה זו נמשכת זמן קצר), או – שיכרע בסוף תפילתו רק כפי שמתפלל מיושב, ובלית-ברירה גם זו כריעה, או כעין כריעה על-כל-פנים. ואם כן – צריך-עיון מדוע לא נכתב גם בדין דלעיל שבלית-ברירה יכרע מיושב [כמו שכתב שם שיתפלל כל תפילתו בשבתו, ובארחות חיים מסיים שם (הובא בהגהות והערות לטור השלם) "ונותן שלום לשמאלו ושלום לימינו"]? – וה' יאיר עיני.

בשולי הדברים: הואיל וראיתי רבים מהאשכנזים [כנראה, בעיקר מרוסיא ופולין] שאינם מקפידים בזה, ועונים 'מודים דרבנן' בישיבה, שאלתי את חוקר מנהגי אשכנז-גרמניה, הרב בנימין המבורגר הי"ו מבני-ברק, מחבר הספר "שורשי מנהגי אשכנז" האם ידוע לו על קהילה אשכנזית כלשהי שנוהגת לשבת אז, וענה שלא ידוע לו על מנהג כזה כלל, אלא רק על מקומות או אנשים שמתוך הזנחה וכדומה אינם מקפידים בזה.

(ולהעיר, שאף שיש במהרי"ל12, שכשאמר "וכל קומה לפניך תשתחווה" השתחווה מיושב כשפניו כלפי מזרח, והובא במג"א13, הרי אדרבה, שם מבואר שאין זו השתחוואה ממש, שלכן אין בכך קפידא, אבל בנידון דידן ההשתחוואה היא מדינא דגמרא).

אמנם חובת העמידה מתאימה רק לדעת רוב הפוסקים שצריך להשתחוות ממש, אבל לדעת הב"ח וסיעתו, שצריך לשחות מעט ותו לא, לכאורה יש מקום לאלה העונים 'מודים' בישיבה. אך במקום שחלק מהמתפללים עומדים ושוחים, הרי זה לכאורה היפך העניין של השתתפות בהודאה על-ידי השתחוואה "שלא יהא נראה ככופר במי שחבריו משתחווים לו".

וקשה לבדוק זאת בפוסקים, כיוון שכנראה העיקר מדינא הוא כדעת הרמ"א ואדה"ז לעמוד בכל חזרת הש"ץ14, אם כי בשו"ת יחוה דעת הנ"ל15 מסיק כהסוברים שזו חומרא בעלמא, עיי"ש.

______________

1)    סדר שחרית של חול, חזרת הש"ץ ד"ה וכשיגיע ש"ץ למודים (בדפוס ירושלים תשכ"ג, עמ' קטו).

2)    ברכות פ"א ה"ה, שהובא ברי"ף ספ"ה דברכות, רמב"ם פ"ט מהל' תפילה ה"ד, רא"ש פ"א דברכות סי' טו ושם פ"ה סי' כב, טור ושו"ע או"ח סי' קכז ס"א.

3)    היכן - המחבר פסק בשו"ע לשחות בתחילת מודים, "ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו" (וכן נהג הגרש"ז אויערבך ז"ל, ראה בס' הליכות שלמה ספ"ט ב'ארחות הלכה' הערה 35), והרמ"א שם כתב: "יש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג" וגם במג"א ואדה"ז שם כתבו שהעולם נוהגין כמו שכתב הרמ"א, וכן נהג הרבי [ובזמננו רוב העולם אינם נזהרים בזה, ונוהגים כהגר"א דלהלן, וכ"ה בס' לקט הקמח החדש כאן, וכבר כתב ע"ז בשעתו הרהמ"ח ס' מחנה יוסף במאמרו ב'כפר חב"ד'], בכף החיים (ס"ק י) כתב שבכתבי האר"י לא נזכרה שחייה אלא בתחילת מודים, וכן נהוג אצל הספרדים (ילקוט יוסף ח"א עמ' רצג), וכן בביאור הגר"א כ' שישחה עד "שאתה הוא ה' אלקינו" ויזקוף, ותו לא.

4)    סי' קכז. והדרכי-משה שם ציין לדבריו בסי' קיג, שם מסכים עם מסקנת הבית-יוסף.

5)    סי' קכז ס"ק א.

6)    ובפסקי תשובות שם הערה 12 הביא עוד דעות הסוברות כך, ובס' הלכה ברורה ח"ו בשו"ת אוצרות יוסף סי' ח כ' שגם הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' לו ס"ל כן, וכדעתו בכסף משנה דלהלן.

בא"ר שם ס"ק ב, כתב: "ופי' הב"ח ונ"ץ [=נחלת צבי] דהיינו שנענע בראשו ולא יותר, וכ"כ כסף משנה ספ"ט [צ"ל: פ"ט סה"ד] מהל' תפילה, וכן נפסק בפסקי תוס' [לא מצאתי בפסקי תוס' שלפנינו לברכות יב, רע"ב], וכדאי לסמוך המה [אולי צ"ל: המה לסמוך] עליהם, ודלא כאחרונים [המ"א הנ"ל, ע"פ מסקנת הב"י כדעת סמ"ג וסמ"ק והגהות-מיימוניות דפוס קושטא]. מיהו דווקא ציבור, שאינן עושין אלא שלא יהיו נראין ככופרין, אבל הש"ץ כורע כדין כרע". עכ"ל.

וכן הבין הכף החיים (שם ס"ק ב) מהלבוש ומפשט דברי שער הכוונות, אם כי למעשה כתב שם שאם עומד בחזרת הש"ץ ינהג כמו הש"ץ עצמו, ורק אם עומד בפסוקי דזמרה או שכבר התפלל ורק שמע את הש"ץ, אז די בכריעת הראש לבד. ובלקט הקמח החדש (ס"ק א) מביא מיוסף אומץ [סי' תקח] וכן בס' שהם וישפה ע"פ הזהר, שישחה רק מעט, ושכן נהג מורו הקדוש בעל באר שמואל מאונסדארף.

וצ"ע על המקור חיים (לבעל חו"י) שם, שכתב על דברי המחבר שם: "ולא ישחו יותר מדאי - פי' הב"ח דכיוון שנענע ראשו סגי - עיין עולת תמיד [בעולת תמיד שם ס"ק ב פוסק דלא כהב"ח אלא כמסקנת הבית יוסף, וכתב שגם הב"ח מורה שזו דעת המחבר. ואולי כוונת המקור חיים (והא"ר) ש"פירש הב"ח" כן בדעת הירושלמי והרמב"ם, מקור הדברים] - ובשיעור כריעה עיין לעיל סי' קי"ג ס"ה", שהרי לפי הב"ח החיוב הוא הרבה פחות משיעור כריעה המפורש לעיל, ואין צריך לציין לשם. ואדרבה, שם בס"ה מביא המקור חיים בשם ס' תניא [וכ"כ בשבלי הלקט סי' כב - הערת המהדיר שם] "בשם תשובות הגאונים, דבמודים ישחה עד ברכיו, לפי שהילד במעי אימו מילה שלו תוך פיו" וזה מתאים למה שהביא הב"י: "ואפשר עוד, דבין הירושלמי בין הפוסקים נקטוה במודים, משום שדרך קצת בני אדם לשוח במודים יותר מבשאר מקומות, דמשמע להו דכל המוסיף לשוח במודים הרי זה משובח [ראה גם בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קיג ס"ג, סי' נא סי"א וסי' רפא ס"ה. ולהעיר מלשון חז"ל (ב"ק טז,א. זוהר ח"ב ק,א.רסב,א. ח"ג קמד,א) "מאן דלא כרע במודים", ומאבודרהם בשם אבן הירחי (ס' המנהיג, הל' החול סי' סא) שפירוש 'מודים' - משתחווים, כמ"ש 'השתחוויתי' (שמואל-ב טז,ד) ומתרגמים 'מודינא' (הציונים - מסידור 'אוצר התפילות')], ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי, והוא הדין לשאר מקומות ששוחין בהם".

7)    לדידן. להעיר מהגהות ה'אורים ותומים' לקונטרס תקפו-כהן ס"ק קכג ואילך, שדעות שלא הובאו כלל בשו"ע אין מצטרפות ל'קים לי' וכיו"ב.

8)    חלק ה' סימן יא.

9)    הלכות תפילה אות מד.

10)  בבית יוסף סימן צד, בשו"ע שם סעיף ה, ובשו"ע ארה"ז שם ס"ו.

11)  ס"ז, וכן נעתק בשו"ע ארה"ז שם ס"ח - והוא לשון הארחות חיים סי' מה בשם רש"י, שהביא הב"י ס"ז ג"ה כתוב בארחות חיים. ואח"כ הביא שם תשובה דומה משבלי הלקט (ענין תפילה סר"ס יח) בשם רבינו האיי, אלא שסיומה בב"י הוא "ופטור משלוש פסיעות וכריעות כורע, עכ"ל" ואילו בס' שבלי הלקט עצמו, מהדורת בובר שם, מסיים "ואע"פ שבטל מג' פסיעות וכריעות", וכן מופיע בס' תשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק), שצויינה שם במהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז (שם אות פב). וצ"ע.

12)  הל' תפילה עמ' תלה.

13)  סי' נא ס"ק ח.

14)  רמ"א סי' קכד סו"ס ד, בשם י"א, והוא מ'הגהות מנהגים' שחרית של חול סוף אות י' (והוסיף בשו"ע אדמו"ר הזקן: "ולכן נקראו התקיעות שבחזרת הש"ץ בראש השנה 'תקיעות מעומד' (ר"ה טז, רע"ב), לפי שכל העם עומדים בחזרת הש"ץ"), והנו"כ, וכן שו"ע אדמו"ר הזקן והמשנה ברורה, לא הביאו דעה או אפשרות להקל בזה, ורק בכף החיים ס"ק כד הביא מהבן-איש-חי פ' תרומה אות י' "דרק אם הוא זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד, אז ישב". ובלקט הקמח החדש שם ס"ק ט מביא שהיו גדולי-ישראל שעמדו, והיו שישבו אז. וכן נהג הרבי לשבת, מסיום ה'קדושה' ועד לפני 'מודים'.

15)  וכן בס' הליכות שלמה, הל' תפילה ספ"ט, ב'ארחות הלכה', הביאו שהגרש"ז אויערבך ז"ל העיר מלשון המאירי (סוטה מ,א. מגילה כד,ב) דמוכח שלא נהגו לעמוד בכל חזרת הש"ץ, וגם בחידושי אור גדול על המשניות סוף פ"ד דר"ה הביא הרבה ראיות לכך, עיי"ש שסיים דאולי גם בהגהות מנהגים הנ"ל, מקור דברי הרמ"א, לא כתב זאת אלא לחומרא בעלמא.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בראשית
כ"ו בתשרי, מברכים-החודש מרחשוון

* ידוע פתגם רבותינו נשיאינו1: "אַזוי ווי מען שטעלט זיך שבת בראשית, אַזוי גייט אַ גאַנץ יאָר" [=כפי שמתייצבים בשבת בראשית, כך נמשכת השנה כולה].

קידוש: למנהגנו, נזהרים גם בארצנו הקדושה שלא לקדש בליל שבת ב"שעה השביעית"2.

השכם בבוקר3 יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור4. אחרי אמירת כל התהילים יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל – יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות – יאמרנו האומר קדיש5) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה6 מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה7.

"דבר אמירת תהילים האמור, אינו שייך לאיזה נוסח... ומצד אהבת-ישראל... עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות8, אשר יוקבע בכל הבתי-כנסיות באיזה נוסח שיהיה"9.

ההפסקות בין העולים: הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, קרא כנדפס בחומש 'תורה תמימה' – החמישי מסיים: "ואחות תובל-קין נעמה" (ד,כב); והשישי: "לקח אותו אלוקים" (ה,כה).

הפטרה: "כה אמר... יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב,ה-כא)10.

נכון לדעת זמן המולד לפני ברכת החודש11. המולד: יום רביעי בשעה 2:42 ו-14 חלקים.

מברכים החודש מרחשוון 12: ביום הרביעי וביום החמישי.

אין אומרים "אב הרחמים"13.

שבת מברכים היא יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת14. זמנה – בהתאם לתנאי המקוםשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.. בדרך כלל, יש לסדרה באופן שיוכלו להמשיכה בביתם עם בני-הבית. הנשים והבנות יסדרו התוועדות לעצמן בשבת, או במוצאי שבת15.

בשבת בראשית היו החסידים נוהגים להתוועד 'בחילא יתיר'16.

בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז ציווה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לגבאי בית-הכנסת, למכור, כבכל שנה, את ה'עליות' של כל השנה, הגבהה וגלילה. בשנים מאוחרות יותר נהגו למכור מצוות נוספות, עד שבשנים האחרונות נמכרו, בין השאר: הוצאת הספר-תורה והכנסתו; עליות 'חזק'; 'נר למאור'; 'יין לקידוש' (=הוצאות ההתוועדויות של הרבי)17.

בתפילת מנחה אין אומרים "צדקתך".

במוצאי שבת בראשית מכריזים שוב18: "ויעקב הלך לדרכו"19.

יום שלישי, כ"ט בתשרי
ערב ראש-חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה20.

יום רביעי
ל' בתשרי, א' דראש-חודש מרחשוון

בכל יום שיש בו מוסף, אין האבֵל יורד לפני התיבה, גם לא בתפילות ערבית ומנחה21.

אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום22.

בליל ראש-חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה-עשרה23 בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת24.

שכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה – אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים "למדני חוקיך"25, יאמר "יעלה ויבוא" וימשיך "ותחזינה". אם כבר סיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" שם, לפני "מודים". אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום יהיו לרצון השני, חוזר ל"רצה". אם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני – חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"26. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר27. בברכת המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך – אינו חוזר28.

נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחילה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל29.

את כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל את השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה21.

הש"ץ מסיים ובא לציון לעצמו, ולא בקול רם30. מכיוון שיש הפסק גדול בין הכנסת ספר-התורה לבין הקדיש, ומניחים בינתיים תפילין דרבנו-תם וקוראים קריאת-שמע וכו', על-כן צריך לומר [ולפחות לסיים בקול31] איזה מזמור לפני אמירת הקדיש שלפני מוסף32.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו (לדוגמה, אם הוא בן י"ג אומר פרק י"ד), ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש21.

[מנהגים נוספים של ער"ח וראש-חודש נדפסו לאחרונה בגיליונות: תש"י, תשי"ט, תשכ"ז, תשל"ב ועוד].

יום חמישי
א' במרחשוון, ב' דראש-חודש

יום שישי,
ב' במרחשוון

בערב-שבת-קודש נותנים לצדקה 'משנה' – סכום כפול, גם בשביל יום השבת33.

_______________

1)    לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 556, וש"נ. וב'אוצר מנהגי חב"ד' ר"ע ת' מוכיח מלקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 190, שגם מוצאי-שבת בכלל זה (עוד בקשר לשבת בראשית: סה"ש תש"ד עמ' 44. 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 188).

2)    דהיינו בת"א מהשעה 17:41 עד השעה 18:41 (בשעון החורף). ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רעא ס"ג. 'קיצור הלכות' שם ס"ז ובהערות. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמא. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16.

3)    אמירת תהילים אינה דוחה תפילה בציבור (קובץ רז"ש עמ' 30), והמאחר – ישלימנה בהקדם (בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסו: אחר מנחה, ואם לאו – ביום א'. וראה איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ, כרך ג עמ' תקעח. מאידך, היו מענות שונים ביחידות, לאלה שאינם מספיקים לסיים את כל התהילים בשבת מברכים: בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' עמ' תלד, וכן בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש – חב"ד' עמ' ז הערה 26 בד"ה ושמעתי. ואולי כל אלו הן הוראות פרטית במצב מיוחד).

4)    "כך היתה התקנה, ולא כ'שפיץ חב"ד' שחושבים שמכיוון שהם עוסקים בחסידות – אינם צריכים לבוא לאמירת תהילים, כי בזמן שהוא עוסק בלימוד החסידות או שהוא "מייחד ייחודים" או שהוא בעצמו אינו יודע מה הוא עושה, ממילא אומר הוא תהילים בפני-עצמו "מורם מעם"; לא כך היתה התקנה, אלא צריך לומר תהילים בציבור דווקא, יחד עם כל ישראל. שבהמשך לזה היא גם התקנה השנייה – התוועדות שלאחר התפילה, שעניין ההתוועדות הרי הוא מיוסד על אהבת ישראל... שבזמן ההתוועדות אומרים 'לחיים' ומברכים איש את רעהו..." (משיחת שבת בראשית, התוועדות א, תשכ"א). נדפס גם בס' "דעם רבי'נס קינדער" עמ' תלב).

5)    הרבי לא נהג לומר 'יהי רצון' אחר אמירת כל ספר שבתהילים (י"א שאמרו פ"א בסוף כל התהילים. ואז צריך לומר זאת כמובן בלשון רבים, כי כולל כל הספרים), וגם כאן הציע אמירתו רק כדי ליישב יותר אמירת קדיש על כל ספר, ומשמע שללא זאת אינו נאמר.

את אמירת הפסוקים הנדפסים בספר התהילים לאומרם לפני ואחרי אמירת תהילים לא גרס הרבי כלל (ראה צילום כי"ק בשבועון 'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ב'התקשרות' גיליונות תמה, תפד ובשערי הל' ומנהג ח"ה סי' יג).

6)    "בכנופיא בבית-הכנסת דווקא" (בכל שבת) – אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' רפא.

7)    כל הענין – ספר המנהגים עמ' 30.

8)    באסיפת צא"ח שהתקיימה כנראה בראשית חודש כסלו תשי"ח העלו סברא לנהל תעמולה מורחבת אודות אמירת תהלים כפי שנחלק לימי החודש, אך הרבי העלה חשש שעיסוק גדול בזה באותה שעה יפריע לפעילות הקבועה והעיקרית, ולכן ענה: "לעת-עתה לא לחשוב על-דבר פעולות חדשות בממדים רחבים". אבל יחד עם זה הורה: "מובן ופשוט שכל הנ"ל הוא בהנוגע לעבודה מיוחדה בהחדרת תקנה זו, אבל פשיטא שבכל הזדמנות יש להזכיר ולעורר על-דבר תקנה זו וכן אודות השיעור דחומש ותניא" (ההדגשה שלי - אג"ק כרך טז עמ' קכט). כן עורר הרבי בהזדמנות אחרת באמצעות המזכירות את יו"ר צא"ח בשעתו הרה"ח ר' ישראל לייבוב ע"ה "לעורר על כך [שתקנת אמירת תהילים בכל יום שייכת לכל יהודי], ולהשתדל שבבתי-כנסת רבים ככל האפשר תונהג תקנה זו" ('צעירי-אגודת-חב"ד' עמ' 193).

9)    כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - אג"ק ח"ב עמ' תקכד. קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק עמ' 192. וכן באג"ק של הרבי כרך ה עמ' לג. ובשיחת ש"פ פקודי תשכ"ז (הובא גם בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' שם, תרגום מאידיש): "כשיבוא משיח, לא יידע שום 'קונצים' אלא ידרוש "אלה פקודי המשכן"... - כתוב (וא"ו בחולם) בפתק: על כמה יהודים פעלת שיגיעו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?".

10)  ספר-המנהגים עמ' 32.

11)  סידור אדמוה"ז. ולכן נהגו להכריז זאת באותה שעה ברבים, ראה ליקוטי מהרי"ח (בראש ח"ג, בהשמטות לח"ב פח,ב), ושערי-רחמים על השערי-אפרים שער י ס"ק מז.

הש"ץ עומד, זכר לקידוש החודש, שבו ראש בי"ד עומד ואומר 'מקודש' וכל העם עונין אחריו (מג"א סי' תיז ס"ק א), והציבור עומדים אגב חביבותא (שערי-רחמים שם ס"ק מג, אבל לא מן הדין, אף שהמנהג [כמ"ש בקצות השלחן סי' פג בבדה"ש ס"ק י, משערי אפרים שם סל"ו] שהש"ץ אוחז אז ס"ת בידו, ראה משנה-ברורה סי' קמו בשער-הציון ס"ק יח).

12)  כן הוא האיות, כנפסק בשו"ע אה"ע סי' קכו ס"ז בהג"ה ונו"כ ("מרחשון" תיבה אחת, וכן הוא ברוב מכתבי רבותינו נשיאינו מחודש זה, ולא כמופיע בלוח כולל-חב"ד "מר-חשון". ו'חשון' המופיע בסידורי תורה-אור ותהלת ה' בברכת החודש, ובלוח היום יום וכדומה במשך החודש - אינו אלא קיצור). הוא"ו הנוספת כאן בפנים – היא כמובן רק מפני הכתיב המלא, להקלה על הקורא ותו לא.

13)  סידור אדמוה"ז.

14)  היום-יום, ל' בניסן.

15)  לקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 523.

16)  ספר-השיחות תש"ה, עמ' 64.

17)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שצו. (אף שנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' שו סט"ז רק ש"אפשר ליישב המנהג בדוחק" לעשות 'מכירה פומבית' בשבת, עיי"ש. וראה המובא בכף החיים שם ס"ק מב). ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 83 נתבארה שייכות העניין לשבת בראשית דווקא.

18)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 269.

19)  לעניין המראה במטוסי אל-על מכל מקום, או בכל מטוס משדה תעופה בארה"ק, במוצאי ש"ק -  ראה 'כפר חב"ד' גיליון 398 עמ' 31, ובאריכות לפני ג' תמוז ה'תשס"ו, שהרבי עורר את הרה"ח ר' אברהם שי' סלמון מראשון-לציון שיש 'שאלה' בזה, ומתברר שלמרות שהרבי דיבר, כדרכו, על 'שאלה' ולא על איסור ממש, הרי בפועל הסביר זאת לעיתונאי מר יצחק שי' הילדסהיימר באריכות עד שעיכבו והפסיד את הטיסה במוצש"ק, בשעתו. ואם בניו-יורק כך, בארה"ק על אחת כמה וכמה. ומתברר שבפועל מכינים פעמים רבות את המטוסים בש"ק כשיש להם צורך בכך. הכנה רגילה של מטוס נמשכת כשלוש שעות, וניתן היה לחשוב שלא לאסור ביהודי יותר מאשר בגוי "בכדי שיעשו" (ראה קצות השלחן סי' קכד בבדי-השלחן ס"ק ה בשם שו"ת כתב סופר או"ח סי' נ), אבל הרבי דיבר גם על טיסות שהיו בשעות מאוחרות יותר, וכנראה יש לאסור כל הלילה, אולי מפני שבפועל מחללים שבת בשבילנו ויש למנוע זאת, גם אם אין בטיסה זו איסור מצידנו משורת הדין. ועצ"ע.

20)  "בערב-ראש-חודש מוסיפים בנתינת צדקה" (התוועדויות תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

בס' 'דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' ס"ע עז, הביא מהאחרונים מנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש עצמו, אך לע"ע לא מצאתיו מובא בשיחות וכתבי הרבי, גם לא ב'שערי צדקה'.

21)  ספר-המנהגים עמ' 36.

22)  שו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.

23)  סידור אדמוה"ז.

24)  'דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' פ"ז הערה 4, שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה-עשרה.

בליל ב' לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה) ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, ולספר 'דברי קהלת' עמ' 63, 78.

25)  משמעות הדברים היא, שגם אם נזכר בסיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום' אחרי שאמר ה', מסיים 'למדני חוקיך', כי הפסק עדיף על ברכה לבטלה. מקור דין זה בריטב"א (תענית ג,ב ד"ה ושמעתי) שהובא להלכה ע"י החיד"א, שערי-תשובה, משנה-ברורה ועוד, כמצויין בכף-החיים סי' קיד ס"ק כח. הפמ"ג (משבצות סוף ס"ק י) שכותב אחרת - לא ראהו, ולכן, ככלל, אין לפסוק כמותו בזה (ראה סידור אדמוה"ז בראש הל' מכירת חמץ, מש"ך יו"ד סו"ס רמ"ב אות ח). בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"ד סי' צג דחה דברי הריטב"א מסברא, אך בשו"ת יחווה-דעת ח"ה סו"ס מט שלל את דבריו, עיי"ש. בקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק יב וסי' מז בבדי-השולחן ס"ק ז האריך בענין זה, אבל משנה אחרונה שלו בלוח כולל-חב"ד ליל א' דחוהמ"ס לנהוג כן לעניין יעלה ויבוא. מאידך, בס' שבח-המועדים עמ' 228 בהערה, מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה שלא לומר זאת, וצ"ע.

26)  שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א הנ"ל. (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).

27)  שו"ע אדמוה"ז סי' קכו ס"ג.

28)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י.

29)  ספר-המנהגים שם, וראה אג"ק חלק טז עמ' פד. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לברך בעצמו על הלל דר"ח גם כשהתפלל בציבור. ואמנם הוא ציין זאת כמנהג בית הרב בלבד, וציווה שלא לספר עד"ז – 'רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, חוברת ח, ס"ע 20; 'רשימות היומן' עמ'  רי, וש"נ. אך בהתוועדות שבת מברכים החודש מנ"א תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה), סיפר זאת הרבי ברבים, כ'מנהג חסידים' - 'אריינכאפן' ולומר את הברכה בעצמו בחשאי. (והרי גילוי המנהגים לרבים ע"י הרבי כמוהו כהוראה בזה, כמ"ש בשיחה הנדפסת בראש ס' המנהגים).

לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל בר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדמוה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (דלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

30)  כי אז יצטרך לומר מייד את הקדיש, ולא כנהוג להסמיכו (גם) לתפילת מוסף (וכפי שהורה פעם הרבי, וראה נימוקי או"ח סי' נה).

31)  ע"פ ספר-המנהגים עמ' 6, ד"ה כ"ק אדמו"ר.

32)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, 'ספר המאמרים - ליקוט' ח"ב עמ' שטז. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אג"ק ח"כ עמ' רפג.

33)  ראה הנלקט ב'שערי צדקה' סי' סא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)