מדי שנה, בימי חג-הסוכות, כשהמתפללים ממלאים את בית-הכנסת ולולביהם בידיהם, מנענעים בהם בחדווה של קדושה – עולים בי זיכרונות ישנים, ומחזירים אותי לחג-הסוכות תש"ד, בעיר הולדתי אראד שברומניה, בימי מלחמת-העולם השנייה.
קהילת היהודים בעיר אראד, שבמערב רומניה, פשטה ולבשה סגנונות. ערב מלחמת-העולם השנייה נמנו בה כרבבת יהודים, אולם ראשיתה בקומץ יהודים ספרדים, שהיגרו אליה במאה השש-עשרה. מאז גדלה והתפתחה וכיהנו בה רבנים בעלי-שם. בהמשך נהפכה הקהילה לנאולוגית (=רפורמית). רק בתחילת המאה התשע-עשרה נוסדה באראד קהילה אורתודוקסית, וזכתה להיות מונהגת כארבעים שנה על-ידי הרב חיים-יהויכין שרייבר.
הרב שרייבר היה דמות יוצאת מן הכלל. תלמיד-חכם ובעל השכלה רחבה, ועם זה צנוע בהליכותיו. הוא היה נואם בחסד עליון והִרבה לכתוב. את השפעתו ניצל להרמת קרן היהדות בקהילה. סמוך לסיום מלחמת-העולם הראשונה הצליח לקדם את הקמת כל המוסדות החיוניים. הוא הקים תלמוד-תורה ואף ישיבה, טיפח את הצעירים והשפיע עליהם ללמוד תורה.
שנת תש"ג (1943) הייתה קשה, ואולי הקשה ביותר, ליהדות רומניה. סערות השואה טלטלו את אירופה. יהדות פולין כבר חוסלה, חוץ מיחידים שהצליחו להימלט ולעבור בגנֵבה את הגבולות. יהדות הונגריה כבר הייתה באמצע תהליך החיסול. אך יהדות רומניה עוד נותרה על עומדה, כאשר חרב הצורר על צווארה, בלי לדעת מה קורה מעבר לגבולותיה. בשורת מחנות ההשמדה טרם הגיעה, ולאיש לא הייתה היכולת לדעת מה יֵלד יום ואיזה עתיד צפוי ליהודים.
החגים קרבו ובאו, ועסקני הקהילה היו מודאגים מהעובדה שעדיין לא נמצאה דרך להביא את ארבעת המינים בעבור בני הקהילה. הדבר הטריד את הקהילה כולה, כי זו הפעם הראשונה שציבור גדול כל-כך יקבל את החג ללא ארבעת המינים. בשנים הקודמות, אף הקודרות ביותר, הגיעו עשרות אתרוגים ולולבים, שנרכשו על-ידי בעלי האמצעים ועל-ידם זוכו כל יהודי העיר.
דודי היה מפרנסי הקהילה, ומדי שנה היה רוכש את ארבעת המינים, ומזכה בהם את כל המשפחה ורבים אחרים. זכורני מקרה, כאשר העברתי את ארבעת המינים מבית לבית במשפחה, ועברתי ליד חלון שכנה זקנה, שלא היה ידוע לנו כלל על יהדותה. לפתע קראה לי להיכנס ובירכה על הלולב כבקיאה ורגילה. שמחתי הייתה לא-מבוטלת, שמחת ילד, שכן בעקבות המצווה זכיתי גם בקוביית שוקולד.
מאמצים רבים נעשו כדי להשיג ולוּ ערכה אחת של ארבעת המינים. יום אחד בישרו עסקני הקהילה בהתרגשות רבה כי עלה בידם להזמין את ארבעת המינים ממקום כלשהו, וכי ערכה אחת עתידה להגיע בכל רגע.
מכאן והלאה ציפו הכול במתח להגעת ארבעת המינים. בכל יום ויום נשאלה השאלה: האם הגיעו ארבעת המינים? – לשווא. החג נכנס, עברו שני הימים הראשונים, ואת תפילות ההלל וההושענות ערכו יהודי הקהילה ללא לולב ואתרוג. גם בימי חול-המועד עדיין הייתה תקווה שהנה יגיעו ארבעת המינים, אך גם תקווה זו נגוזה.
קשה לתאר את ההרגשה הקשה של יהודי העיר, לנוכח העובדה שנמנע מהם לקיים את המצווה החשובה של החג, עם כל סמליותה. במאמץ רב השתדלו שלא תופר שמחת החג, אך העדר הלולב ומיניו הורגש היטב בלב כולם.
שמיני-עצרת קרב ובא, התקוות נמוגו והלכו, ואת מקומם תפס הייאוש. כמעט לא היה מי שהאמין שארבעת המינים יגיעו ושעוד נספיק לברך עליהם. תפילות הושענא-רבה נערכו בהתעוררות גדולה במיוחד ונמשכו עד קרוב לשעת צהריים.
ואז, לפתע, בסיום תפילת מוסף, כאשר המתפללים כבר עמדו לצאת מבית-הכנסת, למהר לבתיהם כדי להספיק לאכול את סעודת היום – פשטה השמועה: ארבעת המינים הגיעו!
איש לא ידע איך, איפה, בידי מי, אך הבשורה פשטה כאש בשדה קוצים, וגרמה שמחה והתרגשות מאין-כמוהן בלב כולם. חיש-מהר צבאו על בית-הכנסת מאות יהודים, וכל אחד ואחד מייחל כי יספיק לאחוז בארבעת המינים הנכספים ולברך עליהם את ברכות המצווה.
אני זוכר את התור הארוך שהזדנב עד הבימה במרכז היכל בית-הכנסת, שם עלו במדרגות ראשי הקהילה ונכבדי הציבור ואחריהם כל הציבור כולו, בסדר מופתי, כדי לברך על ארבעת המינים. האנשים היו רבים, וההמתנה הייתה ארוכה. הדבר נמשך כך כמעט עד תפילת ערבית!... כל מי שרצה לברך, הספיק לברך.
העיר אראד ניצלה בימי השואה, ובשלב מאוחר יותר זכתה לקלוט את קומץ היהודים שהצליחו להימלט מפולין להונגריה, ומשם לעבור את הגבול לרומניה.
יהי סיפור זה לזכרו של הרב חיים-יהויכין שרייבר, ששירת את הקהילה בנאמנות כאב לבניו במשך שלושים ושש שנים, בין שתי מלחמות-העולם, ואף נאסר לזמן מסוים.
(תודתנו לבן העיר אראד על משלוח הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
