נושאים נוספים
	התקשרות 737 - כל המדורים ברצף
	'לשפוט' את כל האיברים כיצד מילאו את תפקידם במשך השנה
	לעשות כל ההכנות לבניין הבית
	ה"סטענדר" של הרבי
	פרשת שופטים
	כל האומר דבר בשם אומרו
	הפטרת מסעי / מאורי האש / חלומות / סמל בשבת
	מנהגי הלוויה

גיליון 737, ערב שבת-קודש פרשת שופטים, ה' באלול ה'תשס"ח (05.9.2008)

 דבר מלכות

'לשפוט' את כל האיברים כיצד מילאו את תפקידם במשך השנה

אצל יהודי פועלת הנשמה באופן הניכר גם בגוף הגשמי * שורש ישראל באור הסובב, ולכן מועילה תשובתם לשנות את העבר ולהפוך רע לטוב * יש להשפיע אלקות בעולם על-ידי ה'שערים', והדרך לכך היא על-ידי 'מקל נועם' – קירוב ואהבת-ישראל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חודש אלול הוא מארבעים יום האחרונים שעליהם אמרו¹ "מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון", שאז הוא גילוי רצון העליון. ומצד גילוי רצון העליון מתעורר גם רצון הפנימי שבנפש, ובאופן שחודר גם בגוף הגשמי.

וזהו גם עניין תקיעת שופר שבחודש אלול (שהוא בדוגמת עניין תקיעת שופר דראש השנה²) "כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר³ אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"⁴ – שאפילו אלו שהם בבחינת "עם" מלשון (גחלים) עוממות (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה⁵), היינו, שניצוץ היהדות ("דער אידישער פונק") שנמצא בתוכם אינו מאיר ומחמם, הוא בקושי ("קאַם קאַם") עומם, הנה גם אצלם נעשה עניין של חרדה מצד הגילוי שבחודש אלול.

ואף-על-פי שהגילוי הוא למעלה ממדריגתם, הרי זה פועל חרדה גם בגופם הגשמי – על-דרך מה שכתוב⁶ "והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו גו'", ופירשו חז"ל⁷ "אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו", דהיינו, שאף שהגילוי הוא מבחינת המזל שלמעלה מגופם, מכל-מקום, אין זה כמו ה"בת-קול" שנשמע אצל הנשמה, ולפעמים אינו מאיר בגוף כלל, אלא מצד זה ש"מזלייהו חזו" נפלה עליהם חרדה גדולה גם בגופם הגשמי, שלכן "ויברחו גו'".

ונמצא, שמצד הגילויים שבחודש אלול בכוחו של יהודי לפעול זיכוך גם בגופו הגשמי, כך, שאפילו לעיני בשר יוכלו לראות שגופו נזדכך.

ב. [. .] דובר לעיל אודות הגילוי דחודש אלול שפועל עניין של חרדה ("ועם לא יחרדו"), שעם היותו למעלה מהגוף, הרי הוא פועל גם על הגוף הגשמי, וכמו הגילוי ד"מזלייהו חזו", שעל-ידי זה נעשה עניין של חרדה בגוף הגשמי.

ובכללות – הרי זה גילוי מבחינת הסובב⁸.

ומצד גילוי זה נעשה גם עניין התשובה – כי, מצד בחינת הסובב אין הגבלות, ולכן יכולים לפעול שגם הרע יתהפך לטוב⁹.

[גם עניין זה הוא חידוש של פנימיות התורה, שהרי על-פי נגלה דתורה, עניין התשובה הוא "שיעזוב החוטא חטאו . . ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" (כמו שכתב הרמב"ם¹⁰), דהיינו, הסרת הרע בלבד; אבל על-פי פנימיות התורה עניין התשובה הוא גם הפיכת הרע לטוב. ומרומז גם בנגלה דתורה – בדברי הגמרא¹¹ ש"זדונות נעשו לו כזכיות"].

ועל-פי זה מובן החילוק שבין התשובה דבני-ישראל לתשובה דאומות העולם¹²:

עצם עניין התשובה ישנו גם אצל אומות העולם, כפי שמצינו באנשי נינוה¹³. אבל, פעולת התשובה דאומות העולם היא רק מכאן ולהבא, להסיר הגזירה כו'; ואילו אצל בני-ישראל פועלת התשובה גם על העבר, כאמור, ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

וטעם הדבר – כיוון שבני-ישראל שייכים לבחינת הסובב, ואומות העולם שייכים רק לבחינת הממלא, כמבואר בדרושי חג הפסח¹⁴ שהאמונה של בני-ישראל היא בבחינת הסובב, ואילו האמונה של אומות העולם היא בבחינת הממלא, ולכן, רק אצל בני-ישראל ישנה פעולת התשובה גם בנוגע להעבר, שזהו מצד בחינת הסובב, שעל-ידי זה הנה גם הרע נהפך לטוב.

וכאמור, אף שזהו גילוי נעלה ביותר, הרי זה חודר ופועל גם בגוף הגשמי.

ג. עניין זה (שגם עניין שלמעלה מהגוף חודר ופועל בגוף) קשור גם עם המדובר לעיל¹⁵ בעניין ברכת המזון – "שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך¹⁶, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"¹⁷:

כיוון שבתורה נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", הרי לא יתכן שבני-ישראל יעשו היפך התורה, חס-ושלום, לברך גם כאשר לא שבעו עדיין.

ועל כורחך צריך לומר, שמצד העבודה ד"מדקדקים על עצמם", פועלת הנשמה שגם הגוף יהיה שבע מאכילת כזית וכביצה.

מצד הנשמה – מספיק גם כזית וכביצה בשביל שביעה, ואם כן, צועקת הנשמה שכיוון שנהנתה מעולמו של הקב"ה, רצונה לברך לא רק לפני האכילה אלא גם לאחריה. ואף-על-פי שהגוף צועק שמצד טבעו אינו שבע עדיין, מכל-מקום, פועלת הנשמה שגם הגוף יהיה שבע.

ד. וגם בעניין זה יש חילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה:

על-פי נגלה שבתורה – ברכת המזון לאחרי אכילת כזית או כביצה אינה מן התורה, אלא רק מדרבנן, כפסק-דין השולחן-ערוך¹⁸.

אמנם, בזהר פרשת תרומה¹⁹ איתא: "אפילו לא ייכול בר נש אלא כזית, ורעותיה איהו עלי', וישוי ליה לההוא מיכלא עקרא דמיכליה, שבעא אקרי" [=אפילו לא אכל אדם אלא כזית, וזה הוא רצונו, ומחשיב הוא מאכל זה כעיקר אכילתו, שבע נקרא], כך, שהחיוב דברכת המזון הוא מן התורה.

והרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"²⁰, אלא, שבנוגע להלכה, ידוע מה שכתוב רבינו הזקן²¹ ש"כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחר הגמרא, הלך אחר הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחריה, ומכל-מקום, אם בעלי הקבלה מחמירים יש להחמיר גם כן, אבל אין אנו יכולים לכוף את הצבור להחמיר כו'".

והעניין בזה:

התורה על הרוב תדבר²², והרי רוב בני אדם אינם אוחזים במדריגה כזו שיהיה אצלם אמיתית העניין של "בכל דרכיך דעהו"²³, כך, שהנהגת הגוף באכילה ושתייה תהיה כפי שהיא מצד הנשמה. אלא, כיוון שהנשמה צועקת שאצלה גם כזית וכביצה הוא שיעור שביעה, קבעו רבנן שיש לוותר ("נאָכגעבן") לנשמה ולברך ברכת המזון;

אמנם, אלו שהנהגתם היא על-פי פנימיות התורה (בעלי הקבלה), ואוחזים בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו" לאמיתתה – אצלם פועלת הנשמה שגם הגוף הגשמי יהיה שבע מאכילת כזית וכביצה, והיינו, שלא נוגע הכמות, אלא יש צורך בשיעור שהוא כלי לברכת הוי' – שזהו כזית וכביצה, שעניינם הוא אות יו"ד דשם הוי' ואות יו"ד דשם אדנ-י²⁴.

ובכל אופן, הנה תוכן כללות העניין ש"מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה" הוא על דרך עניין החרדה שעל-ידי תקיעות חודש אלול – שענייני הנשמה חודרים ופועלים גם בגוף.

ה. כל האמור לעיל שייך לכללות העבודה דחודש אלול. וענינו של שבת מברכים חודש אלול הוא הנקודה הכוללת את כל הנ"ל, על-דרך האות ב' ד"בראשית" שכוללת את כל התורה²⁵.

וכן הוא גם ביום א' דראש-חודש אלול, שיש בו נקודה הכוללת את כל חודש אלול.

על-פי זה יש לבאר דבר פלא בנוגע להנהגות חודש אלול:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר²⁶ שביום ב' דראש-חודש אלול מתחילים לתקוע בשופר, וביום א' דראש-חודש אלול תוקעין להתלמד.

ולכאורה, מהו עניין התקיעה להתלמד ביום א' דראש-חודש אלול – דממה-נפשך: אם עניין התקיעות שייך ליום א' דראש-חודש, יש להתחיל לתקוע ביום א' דראש-חודש, ואם לאו, הרי בשביל סתם להתלמד יכולים להתחיל להתלמד כמה ימים לפני זה?

אך העניין הוא – שביום א' דראש-חודש אלול ישנה הנקודה הכוללת את כל חודש אלול. ועניין התקיעה להתלמד הוא – שאפילו כאשר לא אוחזים עדיין בעניין התקיעות כראוי, שאינו יכול אפילו לתקוע בקול פשוט, מכל-מקום, תוקעין להתלמד, שענינו הוא, שגם הטעות הוא מכלל התיקון, כיוון שהטעות מביאה לידי תיקון, שילמד לתקוע כראוי².

* * *

ו. בתפילת מנחה מתחילים לקרוא: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'"²⁷.

ואיתא בספרי מוסר²⁸ ובספרי חסידות²⁹, וכבר דובר על זה פעם במאמר, שהאדם צריך להעמיד "שופטים ושוטרים" בכל ה"שערים" שבגופו, בנוגע לאכילה ושתייה, ראייה, שמיעה, ריח ודיבור, שכל עניינים אלו יהיו באופן של "משפט צדק", ועל-ידי זה – "צדק צדק תרדוף"³¹, צדק בנוגע לעצמו, וצדק בנוגע לעולם.

ועניין זה צריך להיות באופן ד"תתן לך", ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"³².

ועל-ידי זה יקויים גם עניין "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" כפשוטו – בארץ-ישראל, שעתידה שתתפשט בכל הארצות, וירושלים תתפשט בכל ארץ-ישראל³³, בגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

* * *

ז. [. .] והרי זהו תוכן העבודה דחודש אלול³⁴, כפי שמסר לנו כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁵, שחודש אלול הוא חודש החשבון, שבו יש לערוך את חשבון הנפש על כל העניינים שהיו בי"א החדשים שלפני-כן, ובשנת העיבור – גם על חודש העיבור.

וזהו "שופטים ושוטרים גו' ושפטו את העם גו'" – דקאי על כל איברי הגוף, כדאיתא בגמרא³⁶ "עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו איברים", שכל איבר צריך לקיים בו מצוה מיוחדת, וכפי שמצינו בספרי מוני המצוות³⁷ שמונים פרטי המצוות השייכים לכל איבר, וכללות רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איברי הגוף³⁸. ובעניין זה צריך להיות המשפט – "משפט צדק" – כיצד ניצל האדם כל איבר במשך השנה, האם קיים בו את העניינים והמצוות שעליו לקיים בו.

ונוסף על עניין המשפט שעל-ידי ה"שופטים", יש צורך גם ב"שוטרים" – "הרודין את העם . . במקל"³⁹, שזהו המקל שבו רודים את היצר הרע, כמאמר רז"ל⁴⁰ "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".

[וזהו הטעם שמונה במדרש⁴¹ את מספר הכלבים שהיו ליעקב אבינו – דלכאורה למאי נפקא-מינה? – כי, כלבים הם עניין הפכי כו', ויעקב הפכם לטוב, על-ידי עבודת ה"מקל"].

ח. והנה, בהמשכים של כ"ק אדמו"ר מהר"ש⁴² מבואר בארוכה שישנם ב' בחינות מקל: א) מקל הנ"ל שבו רודים את היצר-הרע, (ב) "מקל נועם"⁴³ שיהיה לעתיד.

ומה שכתוב "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – הרי זה (לא רק על-ידי המקל שרודין בו את היצר-הרע, אלא) גם על-ידי "מקל נועם".

והעניין בזה:

ענינו של "שער" ("שעריך") – שיש בו כמה אופנים: שער של בית, שער של חצר, ועד לשער של עיר, דקאי על כללות העולם, שנתהווה מבחינת "עיר אלקינו"⁴⁴ – שהוא משמש לכניסה ויציאה.

כלומר: צריך לדעת שלא די בכך שהאדם מקבל מהעולם את העניינים שהוא זקוק להם ("יציאה"), ומלבד זה אין לו קשר עם העולם, אלא עליו גם להשפיע השפעת וגילוי אלקות בעולם ("כניסה").

יש צורך לפתוח "שער" ולעשות "דרך" – "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"⁴⁵, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי⁴⁶, שעניינה של "דרך" הוא שעל-ידה מקשרים אפילו פינה נידחת עם "עיר הבירה", ועד ל"היכל המלכות", ועד לחדר לפנים מחדר, ששם נמצא המלך בעצמו.

וזהו תוכן העבודה ד"שער" ו"דרך" – לקשר גם פינה נידחת שבקצה העולם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, בב' האופנים ד"כניסה" ו"יציאה" – העלאה והמשכה.

ועבודה זו צריכה להיות באופן ד"מקל נועם", דהיינו שההשפעה בעולם היא על-ידי נועם ואהבת-ישראל, שצריכה להיות לכל אחד ואחד מישראל, כמאמר הבעל-שם-טוב⁴⁷ שאהבת-ישראל צריכה להיות גם ליהודי הנמצא בקצווי תבל.

ט. וזהו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך":

לכל לראש צריך להיות עניין המשפט ("שופטים"): כשם שבגשמיות, כשעוברים את גבול המדינה מבקרים ובודקים מה מותר להביא למדינה זו – כן הוא ברוחניות, שכאשר נוסעים בשליחות לאיטליא, לאוסטרליא, לאנגליא או לארץ-הקודש תבנה-ותכונן, צריך להביא לשם את העניינים שעל-ידם בונים ומחזקים את היכל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"⁴⁸, ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו"⁴⁹, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן⁵⁰.

ואופן העבודה צריך להיות על-ידי עניין ה"שוטרים", ובאופן ד"מקל נועם", שעל-ידי דרכי נועם מקרבים אפילו פינה נידחת (כנ"ל).

ובפרט בחודש אלול, שבו ישנו גילוי י"ג מדות הרחמים, שהם כנגד⁵¹ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן⁵².

(מהתוועדויות ש"פ ראה, מברכים החודש אלול ה'תש"כ, וה'תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"כ ח"ב (כח) עמ' 289, 293-297, ותשי"ט ח"ג (כו) עמ' 217-219, בלתי מוגה)

__________________________________

1)    פרש"י תשא לג, יא. עקב ט, יח. ועוד.

2)    ראה גם תו"מ חי"ב ע' 227.

3)    עמוס ג, ו.

4)    טואו"ח ר"ס תקפא.

5)    רפ"ז.

6)    דניאל יו"ד, ז.

7)    מגילה ג, א. וש"נ.

8)    חסר קצת (המו"ל).

9)    ראה לקו"ת פינחס עה, ג. ראה לג, ב. ובכ"מ.

10)  הל' תשובה פ"ב ה"ב.

11)  יומא פו, ב.

12)  ראה ספר הערכים חב"ד (כרך ב) ערך אוה"ע סי"ז סק"ט (ע' שמט ואילך). וש"נ.

13)  יונה ג, ה ואילך.

14)  סידור (עם דא"ח) שער חהמ"צ בתחלתו (רפד, ג).

15)  שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב ס"ב (לעיל ע' 270).

16)  עקב ח, יו"ד.

17)  ברכות כ, ב.

18)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח סקפ"ד ס"ב. וש"נ.

19)  קנג, רע"ב. וראה בהנסמן בנצו"ז שם.

20)  עירובין יג, ב. וש"נ.

21)  שו"ע או"ח סכ"ה סכ"ח.

22)  ראה מו"נ ח"ג פל"ד.

23)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

24)  ראה זח"ג רמד, ב (ברע"מ). הובא בלקו"ת נשא כז, ריש ע"ד.

25)  ראה תקו"ז ריש תיקון לב. וראה גם דגל מחנה אפרים פ' בשלח (לג, ב) עה"פ (טו, כג) ויבואו מרתה.

26)  "היום יום" ל מנ"א, ר"ח (אלול). הדיעות בזה – ראה נו"כ הטושו"ע או"ח סתקפ"א. וראה גם לקו"ש חל"ד ע' 95 ואילך.

27)  ר"פ שופטים.

28)  ש"ך עה"ת ר"פ שופטים. של"ה ס"פ שופטים.

29)  אוה"ת פ' שופטים ע' תתכב. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תסט.

30)  ד"ה שופטים ושוטרים דש"פ שופטים, ד' אלול תשט"ז פ"ג (תו"מ חי"ז ע' 181).

31)  שם, כ.

32)  ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

33)  ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג.

34)  ראה שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול תשי"ד סט"ז ואילך (תו"מ חי"ב ע' 183 ואילך). וש"נ.

35)  ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141. וש"נ.

36)  נדרים לב, ריש ע"ב.

37)  ספר חרדים (וראה גם תו"מ חכ"ב ריש ע' 256. חכ"ג ס"ע 59).

38)  ראה מכות כג, סע"ב. זח"א קע, ב.

39)  פרש"י עה"פ.

40)  שמו"ר פ"ט, ב.

41)  ב"ר פע"ג, יא.

42)  המשך וככה תרל"ז פקט"ו ואילך.

43)  זכרי' יא, ז. וראה סנהדרין כד, א.

44)  תהלים מח, ב.

45)  וירא יח, יט.

46)  ביאוה"ז ר"פ וישלח (יט, ב ואילך).

47)  ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו. וראה שם ג אד"א).

48)  תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

49)  ר"ה כה, רע"ב.

50)  ברכות לא, ב. תנחומא קרח ה. פרש"י קרח טז, ז.

51)  ראה או"ת להה"מ ס"פ בהעלותך. ובכ"מ.

52)  חסר סיום הענין (המו"ל).

 משיח וגאולה בפרשה

לעשות כל ההכנות לבניין הבית

הייתכן אצל יהודי סברא ש"לא עת לבנות"?!

...מה אמר חגי בנבואה לישראל, וכאמור שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות, ובמה החלה הנבואה שהיא דבר ה' "ומילתו על לשוני": שהקב"ה שואל בתמיהה גדולה: כיצד ייתכן שיש יהודים שאומרים "לא עת לבנות בית ה'"! שאין זה הזמן המתאים לכך! הייתכן כדבר הזה!

וכמדובר שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות, שכפי הנראה, יש כאלה שצריכים להבהיר אצלם דברים כאלו. וכאשר מראים להם שדבר זה כבר הובהר ובמילים ברורות שתיתכן כזו מציאות – אמנם מציאות משונה, שהרי הוא אומר "אחכה לו בכל יום שיבוא", והכוונה היא לכל יום בפשטות – יש לבוא מיד בנבואה 'סוערת': הייתכן שישנו יהודי או יהודים האומרים "לא עת לבנות בית ה'"!

ומיד מבהירים, שאין הכוונה רק לשאלה ותמיהה, אשר לא כל אחד מוכן לקבל, ורק סוף כל סוף הוא מקבל, מכיוון שזוהי נבואת ה', ובכך הוא יוצא ידי חובה – אלא אומר מיד בנבואה, שעל הדבר לבוא מיד למעשים בפועל – "לכו אל ההר וקחו עצי זית", ושיבנו את הבית! היינו, שאין כוונתו בנבואה לומר מוסר, ושהמוסר יתקבל, ואחר-כך יעזוב וילך ל"תחת גפנו ותחת תאנתו" בעניינים הכי נעלים – אלא מקשר זאת מיד עם מעשה בפועל: שייקח את רגליו, ושרגליו ייקחו אותו לגמרי "אל ההר", למעלה ממעלתו ומדריגתו לגמרי, כי אפילו בגשמיות העולם הרי הוא הר. ולא רק שהולך הוא כי נעים לו ללכת שם, למקום גבוה בגשמיות, שהוא גם מקום גבוה ברוחניות – אלא כדי לקחת עצי זית, לעשות מעשה בפועל! ועם זאת לרדת מן ההר ולהתחיל לבנות את הבית.

אומר ה': אתכם אני

זוהי נבואה ברורה שנאמרה ביום ראשון של חודש אלול, שציוו לכותבה מכיוון שזו נבואה שהוצרכה לדורות, אף שהובן מיד שיהיו על זה שאלות והסברות, הייתכן והרי אין סומכין על הנס וכו' – ממשיך מיד ואומר שחגי בא שוב במלאכות ה', למסור להם את שליחות ה': שהקב"ה אומר 'אתכם אני בית-ישראל'!

זאת מבין אפילו קטן שבקטנים ואף פחות שבפחותים, שכאשר הקב"ה אמר ש"אתכם אני", והוא הולך עמם "אל ההר", יחד עמם לוקח את עצי הזית, ומתחיל לבנות "את הבית" – דבר ברור הוא, שלא שייכים אז שום מניעות ועיכובים.

אין זאת אלא שמכיוון שמשיח עדיין לא בא בגלוי, לכן לא ניתן לבנות את בית המקדש, מכיוון שלא יודעים את מקומו, ודרוש לכך משיח צדקנו שהוא יבנה בית המקדש במקומו, אך לכל העניינים הקודמים לכך, "עלה אל ההר", ולקחת שם "עצי זית", ולהכינם ולהביאם, ולשומרם הכן, והעיקר – לצאת מן הגלות הפנימי! –

שהרי נאמר "עלה אל ההר" ולא שיצא אל ההר ובעמדו על ההר יצעק שהינו בגלות..., אומרים על כך, לא! הולך הוא אל ההר מכיוון שזוהי שליחותו של הקב"ה, לקחת משם עצי זית לבנות את בית המקדש.

אלא שהקב"ה ציווהו שחס ושלום לבנותו בפשטות, זאת יעשה משיח צדקנו שיבנה בית המקדש במקומו, וקודם לכן יפעל – "ויכוף כל ישראל ללכת בדרכה", לדאוג להתמסר ולהתעסק בעצמו עם כל יהודי, שיקיים את דרך ה' על-ידי קיום מצוות מעשיות.

וכאשר יודעים שהדבר כרוך במניעות ועיכובים, אזי "ילחום מלחמת ה'", ולא נבהלים מכך ו"אל יבוש מפני המלעיגים", שדבר ודאי הוא ש"ינצח", כי זוהי מלחמת ה' כפי שאומר בנבואה 'אתכם אני בית-ישראל'!

(משיחת ראש-חודש אלול ה'תש"מ, שיחות קודש תש"מ כרך ג, ע' 966, בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

 ממעייני החסידות

פרשת שופטים

שופטים ושוטרים תיתן לך (טז,יח)

שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה (רש"י)

בראש ובראשונה יש "לפסוק את הדין" – על האדם להתבונן בהשגה אלוקית השייכת לאחד מחסרונותיו, הן בצד השלילי (גודל החסרון) והן בצד החיובי (העילוי שיהיה לו עם תיקון החסרון). אולם אם אין התבוננות זו משפיעה על יצר הרע, צריכים "להכותו במקל", כמאמר (ברכות ה) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 247)

בכל שעריך (טז,יח)

בכל עיר ועיר (רש"י)

"עיר" – רומז לגוף, שנקרא "עיר קטנה" (נדרים לב).

כדי שיצר הטוב יצליח "לכבוש" את ה"עיר" יש צורך ב"שופטים ושוטרים".

שופטים – בתחילה צריכים "לפסוק את הדין", לעיין בשולחן-ערוך כדי לידע את המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תעשינה. שוטרים – אם היצר הרע מתנגד לשמירת המצוות יש "להכותו במקל", בבחינת "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה).

ושליטת היצר הטוב צריכה להיות "בכל שעריך", לא רק בכל הקשור לשמירת התורה, אלא גם בדברי הרשות, כמאמר (אבות פ"ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

(משיחת ש"פ שופטים תשכ"ט)

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (יז,יא)

אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (רש"י)

שכן פסק-דין של חכמי-ישראל הופך את ה"ימין" ל"שמאל" ואת ה"שמאל" ל"ימין".

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 138)

שום תשים עליך מלך (יז,טו)

הכוונה הפנימית של מצווה זו היא להחדיר בעם ביטול וקבלת עול מלכות שמים. שכן המלך עצמו בטל בתכלית להקב"ה; הוא נקרא "מלך" להיותו מרכבה למלכותא דרקיעא. וכאשר העם מתבטלים אליו יש בדבר משום התבטלות למלכות שמים.

(דרך מצוותיך עמ' קח)

שום תשים עליך מלך (יז,טו)

כשם שבזמן הבית נצטוו ישראל למנות להם מלך, כך בזמן הזה ישנו הציווי "עשה לך רב" (אבות פ"א), וכמאמר חז"ל (ראה גיטין סב) "מאן מלכי רבנן".

כל יהודי צריך שיהיה לו "רב", שיקרא לפניו את הפרשיות שהיה המלך קורא בהקהל: "שמע" – ה"רב" יפעל בו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע" – הוא יסביר לו ש"ואספת דגנך" תלוי ב"שמוע תשמעו".

וציווי זה שייך במיוחד לזמננו, ערב ביאת משיח צדקנו, שיהיה הן רב (ילמד תורה את כל העם) הן מלך ("מלכא משיחא").

(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 105)

ראשית דגנך (יח,ד)

עין יפה אחד מארבעים (רש"י)

"אחד מארבעים" – על-ידי התורה שניתנה לארבעים יום מגיעים ל"אחד", התאחדות גמורה ומוחלטת עם הקב"ה. וכפי שמצינו ברבי שמעון בן יוחאי, שהיתה "תורתו אומנתו" (שבת יא), שאמר "בחד קטירא אתקטרנא, בי' אחידנא כו'" (זהר ח"ג רצב).

(אור התורה שמות עמ' א'שמו)

ראשית דגנך (יח,ד)

עין יפה אחד מארבעים (רש"י)

"אחד מארבעים" – רומז ליום-הכיפורים. שכן משה רבנו היה בהר ארבעים יום, מראש-חודש אלול עד יום הכיפורים. הרי שיום-הכיפורים הוא "אחד מארבעים", היום המיוחד בארבעים הימים האלה.

(אור התורה שמות עמ' א'שמו)

תמים תהיה (יח,יג)

יש לדאוג לכך שהנפש תהיה תמימה ושלימה ולא "מחוסר איבר". וכידוע, שכשם שיש תרי"ג חלקים בגוף, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כך בנפש יש תרי"ג "איברים", ושלמותם של האיברים האלה תלויה בקיום תרי"ג מצוות התורה.

(לקוטי תורה נצבים עמ' מה)

תמים תהיה עם ה' אלקיך (יח,יג)

עבודת הבורא צריכה להיות תמימה, היא חייבת להקיף את כל האדם.

ושני עניינים בזה: א) העבודה צריכה לחדור גם לפנימיות, שיהיה "תוכו כברו". ב) היא צריכה להיות גם מצד הנפש הבהמית, כמאמר (ברכות פ"ט) "בשני יצריך".

(אור התורה דברים עמ' א'רכו)

כי האדם עץ השדה (כ,יט)

וכי אדם עץ שדה הוא, אלא . . אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות (למוד הימנו, רש"י); ואם לאו – אותו תשחית וכרת (סור מעליו, רש"י) (תענית ז)

"וכי אדם עץ שדה הוא" – וכי גדלותו וחשיבותו של האדם הוא במידותיו? והלא ייחודו של האדם בשכלו (מבואר בחסידות שאותיות הם דומם שבנפש; המידות – צומח; השכל – חי; ושורש כוח הדיבור – מדבר).

"אם תלמיד חכם הגון הוא" – אמנם מעלת האדם היא השכל, "תלמיד חכם", אולם השכל אינו מושלם אלא כשהוא משפיע על הלב ועל המעשה, "תלמיד חכם הגון".

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1115)

כי ימצא חלל . . נפל בשדה (כא,א)

כאשר יהודי "נופל בשדה", נופל ל"שדה" הרחוקה מתורה ומצוות, בחינת "עשיו איש שדה" – אחראים לכך תושבי העיר הקרובה, היינו יהודים שנמצאים ב"עיר", בסביבה של תורה ומצוות. לכן צריכים זקני העיר להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה", "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות" (פסוק ז וברש"י), היינו שסיפקו לו את ה"מזון" של התורה, שעליה נאמר (תהלים מ) "ותורתך בתוך מעי".

(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 130)

 פרקי אבות

כל האומר דבר בשם אומרו

הא למדת, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (פרק ו, משנה ו)

...למרות החיוב לומר דבר בשם אומרו, ו"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ובפרט על-פי מה שכתב המגן-אברהם בסימן קנו "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו", מכל-מקום, לא הקפידו רבותינו נשיאינו על כך:

רבינו הזקן בספר התניא – אף שכתב כמה עניינים ששמע מרבותיו, כמו שכתב ב"דף השער": "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", אף-על-פי-כן, רק ב' פעמים מזכיר את הבעש"ט (בשער היחוד והאמונה ובאגרת הקודש), וב' פעמים את הרב המגיד (בח"א ובאגרת הקודש).

וכן אדמו"ר האמצעי – אף שכתב בהקדמתו לספריו שהם עניינים מרבינו הזקן עם ביאורים, אף-על-פי-כן אינו מציין בכל עניין מה אמר רבינו הזקן ומה הביאור שלו.

וכן הצמח צדק – אף שמעתיק כמה-פעמים מדברי אדמו"ר הזקן ומסיים "עד כאן לשונו", מכל-מקום, משמע שלא ציין זאת אלא בכתיבת המאמר, ולא באמירת המאמר, שהיה אומר כל העניינים יחד, מבלי לציין איזה עניינים הם מרבינו הזקן, איזה עניינים מאדמו"ר האמצעי, ואיזה עניינים הם משלו...

וכן בנוגע לאדמו"ר מהר"ש ולרבותינו נשיאינו שלאחריו – אף שיש במאמריהם כמה וכמה עניינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, לא מצינו שיקפידו לציין המקור על כל עניין.

על-פי נגלה יש לבאר עניין זה בשני אופנים:

א) החיוב על אדם לומר דבר בשם אומרו אינו חל על תלמיד שחוזר דבר הלכה שקיבל מרבו, כיוון שהכול יודעים שעיקר תורתו היא ממה שקיבל מרבו. ואפילו מי שקיבל משני רביים, הנה אם אחד מהם הוא רבו מובהק, הרי אותו דבר הלכה שקיבל מרבו המובהק אינו צריך לומר בשמו.

ב) ישנו עוד אופן שאין אדם חייב לומר דבר בשם אומרו – באם אחרי ששמע ההלכה משיגה בשכלו הוא ונתעצמה עמו. כלומר: אף שאין זו המצאה שלו, אלא שמע זאת ממישהו אחר, מכל-מקום, לאחר ששמע הדבר, התייגע בזה עד שנתעצם בשכלו. וכיוון שעכשיו אומר זאת (לא מצד שמיעתו, אלא) מפני שכך מתקבל בשכלו – אינו צריך לאומרו בשם אומרו.

...על-פי זה יש לבאר גם על-פי נגלה טעם הנהגת רבותינו נשיאינו, שמביאים במאמרים כמה וכמה עניינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, ואינם מזכירים אותם בשם אומרם – שזהו כיוון שנתעצמו עם העניין.

וכידוע הסיפור, שפעם הוצרך כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע לומר מאמר ממאמרי אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, והמאמר עדיין לא נתעצם עמו, ונסע על ה"אוהל" של בעל המאמר, כדי להתעצם עם המאמר, ולאחרי כן אמר את המאמר.

ומזה מוכח שאמירת המאמרים אצל רבותינו נשיאינו היא באופן שתחילה מתעצמים עם המאמרים.

ובמכל-שכן מזה שגם בגליא דתורה ישנו עניין זה, כנ"ל, ועל-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בפנימיות התורה [. .].

('תורת מנחם התוועדויות' תשח"י חלק ג' (כג) עמ' 56-58 – בלתי מוגה)

 תגובות והערות

הפטרת מסעי / מאורי האש / חלומות / סמל בשבת

עוד בעניין הפטרת 'שמעו'

א) בגיליון פ' עקב (תשל"ה) של 'התקשרות' נידון נושא הוספת פסוקי ראש-חודש להפטרת מסעי, ההוראות וההנהגות השונות שהיו בזה, וההכרעה למעשה.

והעירנו חכם אחד, שנעלמה מאיתנו (ומכל הדנים בזה) השיחה המוגהת האחרונה בנדון, והיא בליקוט שיצא לחנוכה תשנ"ב ונדפס בלקוטי שיחות כרך לה עמ' 187 ואילך, ושם מפורש בעמ' 190: "ועל-דרך-זה לדידן, שמפטירין בראש-חודש מנחם-אב 'שמעו' – יש להוסיף פסוקים ד'השמים כסאי'".

ב) עוד העירונו בקשר למה שכתבתי שם אודות הוראה לרבים בשיחה מוגהת, שהיא לדורות, "ולו רצה הרבי לשנותם לרבים – היה עושה גם זאת בשיחה מוגהת",

שלכאורה כך הדעת נותנת, אבל בפועל יש לנו דוגמה שבה הרבי שינה את דעתו, שפירסמה בשיחה מוגהת, ועשה זאת בהתוועדות שלא הוגהה. העניין נדפס ב'התקשרות' לפני כמה שבועות, בגיליון פ' דברים (תשל"ג) בלוח השבוע הערה 9:

בשיחה מוגהת (לקוטי-שיחות כרך יט עמ' 43 הע' 53. הליקוט יצא לאור לראשונה בשנת תשל"ח) נטה הרבי להכריע כפי הדעה שצריך לומר פרקי-אבות בתשעה-באב (וכל-שכן בערב תשעה-באב) שחל בשבת, אולם בהתוועדות שבת חזון, ערב תשעה באב תשמ"א (הנחה בלה"ק סכ"ז) הודיע הרבי שלא יאמר פרקי-אבות ברבים כדי שלא להכריע בזה, וכל אחד יכריע לעצמו...

הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר

עוד על בורא מאורי האש

אבקש להוסיף על דברי הרב גינזבורג ב'התקשרות' (גיליון תשל"ו) בעניין הבטה בידיים בברכת 'מאורי האש'. גם בנושא זה כבר עסקתי בעבר. לכן הנני שולח הוספות מאשר עמי בכתובים בתקווה שיהיה לרצון.

א. הטעם להסתכלות בציפורניים דווקא – מובא בטור (או"ח סי' רחצ סעי' ב): "ומצווה מן המובחר לברך על אבוקה. ונוהגין להסתכל בציפורניים, וכן איתא בפרקי דר"א (פרק כ'). וסמך מהא דתנן אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, וכמה אמר עולא עד שיכיר בין סלע לפונדיון. ועל כן מסתכלין בציפורניים לראות שיוכל ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין ציפורן לבשר". כלומר, כאשר מכופפים את האצבעות לתוך כף היד ומחשיך תחתיהן ואחר-כך פושטין אותן, רואים את ההבדל בין האור לחושך (ספר הפרד"ס לרש"י עמ' כז). ובביאור הגר"א (שם) כתב: "איתא בפסיקתא (והביאו ילקוט תהילים תשכ"ג) על הפסוק 'כל עצמותי תאמרנה', ציפורניים לעשות בהם פריעה ומליקת עוף ובהן להסתכל אור להבדלה".

בספר 'אוצר כל מנהגי ישראל' (סי' נד ס"ק ד) כתב שפשיטת היד וסגירתה מסמלת שעד עתה היינו אסורים במלאכה, ואילו עתה לאחר ההבדלה אנו מותרים במלאכה.

ועוד טעם, משום שהציפורניים גדלות, והגידול הוא סימן טוב, לכן מסתכלים עליהן בכניסת השבוע לסימן טוב (רבינו יונה על הרי"ף ברכות לט, א [בדפי הרי"ף]).

האדם הראשון היה כולו מוקף ציפורן, ורק לאחר ששמע לעצת אשתו וחטא בעץ הדעת, הורידו מגופו את הציפורן, והיא נשארה על קצות האצבעות בלבד. כשאנו מביטים בציפורנים במוצאי שבת אנו מזכירים את הציפורן המיוחדת שהיתה לאדם הראשון ('השבת בקבלה ובחסידות' ח"ב עמ' 703. וראה שם טעמים נוספים). יש לציין שדברי אדמו"ר הזקן בסדר ההבדלה נתבארו גם בשער הכולל (פל"ב סעי' ג).

ב. הטעם להסתכלות על ארבע האצבעות (ולא על האגודל) – מובא בספר 'השבת בקבלה ובחסידות' (ח"ב עמ' 701 וש"נ) שארבע אצבעות היהודי מכוונות כנגד ארבע מיני ההשפעות האלוקות הנמשכות לעולם, וכשמסתכלים עליהן לאור האבוקה, זוכים לדבוק בהשפעות האלוקות.

ג. הקצות השולחן (סי' צו בבדי השולחן סעי' יב) פסק שנשים אינם מביטות בצפורניהן בעת ברכת הנר, אפילו לשיטות המחייבות נשים בברכת הנר [וראה בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תקמ"ד עמ' 15].

ד. בספר המנהגים (חב"ד עמ' 39) כשחל יו"ט במוצאי השבת, שאז עושים הבדלה בתוך הקידוש, אין מביטים בציפורניים בעת ברכת "מאורי האש", ומסתכלים בנרות כמו שהם עומדים בפמוטים.

בקשר לחלומות

בנוגע לחלומות (לאחרונה – בסוף גיליון תשל"ה), מצאתי לנכון להפנות תשומת ליבכם לשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קכא) לאדמו"ר מקלויזנבורג, שביאר את דברי אדמו"ר הזקן בספר התניא (אג"ק סימן כב), ומסיק:

"דלפי זה בשאר אנשים, אף אם ראויים לחוש לחלומותיהם, יש לומר דהיינו רק כשרואים ענייני תורה ויראת שמים, ולא בעסקי ממון וכדומה".

הרב יצחק יהודה רוזן, לוד

עוד על נשיאת סמל בשבת

ב'התקשרות' גיליון תפח עמ' 18 הובאו מספר מקורות מרבותינו נשיאינו אודות נשיאת סמל בשבת ברשות הרבים.

הרה"ח ר' ירחמיאל שי' בנימינסון, יו"ר ארגון 'צבאות ה", ברוקלין, נ.י., ענה לנו לבקשתנו לקבל מידע בנושא זה וסביבו: "לא זכורה לי התייחסות כזו מהרבי בנוגע לעניין זה, ועד כמה שידוע לי אין שום מענה בנושא זה".

אבל יש להעיר ממקור נוסף: בספר 'דבר מלך' (הוצאת 'ופרצת', כפר חב"ד תשנ"ט עמ' 119, ולפני-כן בחוברת באותו שם, מס' 1, שבהוצאה זו משנת תשנ"ב, עמ' 27) נדפס קטע מתשובת הרבי ל"ליובאוויטשער ישיבה" [בשכונת קראון הייטס. או באושן פארקוויי?]. על החומר שהוציאו לאור בנוגע ל'צבאות השם' ועל הסמל (תשמ"א):

"לברר פסק-דין רב על-דבר נשיאת הסמל בשבת-קודש,

ולהוסיף הוראה "שמרו על קדושת הגליון",

כדאי שיפרסם את ההוצאה לאור, ויעורר ברעש וכו' שיעשו על-דרך-זה וכו'" [- שגם אחרים ינהגו כמותם].

אגב, בקשר למסקנה בגיליון הנ"ל, שלכאורה אין לזה היתר ברשות-הרבים אלא בחיבור גמור, בתפירה או בדבק, העירונו שגם הרה"ג ר' שלמה גורן ז"ל (שו"ת משיב מלחמה ח"ב סי' נט) פסק ש'אות סיני' וכדומה וכל תג מקצועי או דרגה נחשבים כתכשיט לחיילים, אבל אסור לשאתם במקום שאין בו עירוב אלא בתנאי שהתג תפור לבגד, או לפחות מהודק אליו בסיכה סגורה".

המערכת

 בירורי הלכה ומנהג

מנהגי הלוויה

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

ממנהגי הלוויה

נתינה לצדקה

בנטעי גבריאל¹ כתב: "כשמוציאין את המת [מהבית, ללוותו לבית עולמו], ייתנו צדקה, ויכוונו לתועלת הנפש". ואכן גם אצלנו נהגו בזה, כמסופר ב"רשימות הרב ברוך שניאור" ז"ל², שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הלך בהלווייתו של ה'חוזר' הרה"ח ר' משה מזעמבין ז"ל שני רחובות, ואחר-כך חזר בדרך אחרת כדין השולחן-ערוך, "ומקודם³ נתן מעות בקופת הצדקה, כמו שנוהגין, ואמרו 'צדקה תציל ממוות', כמו שנוהגין לעשות".

'ויהי נועם' לאחר הלוויה

ברמ"א⁴ מביא: "יש אומרים שיושבים שבע פעמים... ואומרים כל פעם: ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו'...", וכן כתב מהרש"ל, שקיבל מאביו זקנו שיש לומר שבע פעמים ויהי נועם וגו', יושב בסתר וגו', ובפעם א' יאמר עד מילת כי, ומילת כי בכלל, ובפעם הב' עד כי מלאכיו, ובג' עד מלאכיו יצווה, ובד' עד יצווה לך, ובה' עד לך לשמרך, ובו' עד לשמרך בכל, ובז' עד בכל דרכיך, ויש בו סוד, וכתוב בלבוש שגם הוא נהג כן⁵.

וכן הובא בס' 'דרכי חסד' – מנהגי ח"ק חב"ד⁶. וכן מסופר⁷ בשם הרה"ח ר' סעדיה ליברוב ז"ל אודות מה שאירע כאשר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נכנס יחד עם הציבור לבית המדרש לאחר הלווייה כדי לומר שם פסוקי 'ויהי נועם', כנהוג.

ולא כמו שכתב בס' 'מענה לשון' הישן⁸, שלא לומר אז את הפסוק 'ויהי נועם' (אלא רק מ'יושב בסתר' ואילך), "כי אינו מ'שיר של פגעים'⁹.

________________________

1)    הל' אבילות ח"א פ"נ ס"ה, מלחם הפנים סי' שסח בשם הגהות יש נוחלין, וס' בקורים עמ' לב.

       בס' גשר החיים ובס' דרכי חסד (מנהגי ח"ק חב"ד) לא מצאתי מזה.

2)    זקנו של הרבי – מתאריך כ"ג שבט תרע"ה.

3)    משמע שהנתינה היתה בשעת ההלווייה עצמה, שאז מכריזין זאת, ומסתובבים בין הקהל עם קופה.

4)    יו"ד סי' שעו ס"ד.

5)    ט"ז שם ס"ק ג.

6)    שליקט הרה"ח ר' יצחק דובער אושפאל ז"ל, ברוקלין נ.י. תשל"ה, עמ' סב.

7)    במוסף 'אספקלריה' המצורף לגיליון 1280 של 'כפר חב"ד', עמ' 20.

8)    הובא בלחם הפנים שם, ובס' דברי סופרים שם ס"ק ל.

9)    שֵׁם זה ניתן ל(חלק) המזמור בגמ' (שבועות טז,ב) בקשר לאמירתו בקריאת-שמע שעל-המיטה. ובלבוש או"ח סי' רצה כתב שזהו גם הטעם לאמירתו בתפילת ערבית של מוצש"ק. וראה הנסמן בשער הכולל פל"ו ס"ק ה, וב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (להרב לוי-יצחק ראסקין, ברוקלין תשס"ד) עמ' שצד.