נושאים נוספים
	שיחת השבוע 1126 - כל המדורים ברצף
	לטפל בבורות האמיתית
	יש חדש
	לגלות את האור שבתוך ה'מצר'
	גלות וגאולה
	פשטידת שלום-בית
	דין פרוטה
	מקדש משמים?
	כשיבוא המשיח
	לפתוח צוהר אל הסיפור
	סעודת-מצווה בתשעת הימים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1126, ערב שבת-קודש פרשת מסעי, כ"ט בתמוז תשס"ח (1.8.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לטפל בבורות האמיתית

מתמטיקה וביולוגיה נותנות כלים לעיסוק במקצועות מסויימים, אולם השכלה יהודית וחיבור לשורשים הם הבסיס לעצם היותנו יהודים

בשבוע שעבר נחקק בכנסת חוק המאפשר למדינה לתקצב את תלמידי הישיבות הקטנות (ישיבות לבני 14-17), אף שאין לומדים בהן את 'תכנית הליבה', היינו אנגלית, מתמטיקה, ביולוגיה ומדעים. אילולא תוקן החוק, היו נותרים בעוד חודש עשרות אלפי נערים, הלומדים בישיבות הקטנות, ללא תקצוב ממשלתי.

שרת החינוך תמכה בתיקון החוק, משום שהבינה כי אי-אפשר לכפות על ציבור לחנך את בניו שלא על-פי הכרתו וערכיו. כצפוי, מיד פצחה מקהלת ה'נאורים' בצווחות על ה'כניעה' לחרדים, ושוב נשמעות כל הססמאות הלעוסות על 'סחיטה' חרדית. אולם כשמנסים לחשוב על הדברים בלי דעות מוקדמות מתברר גודל האבסורד.

כפייה בשם הנאורות

הגורמים המנסים לכפות את 'תכנית הליבה' על הציבור החרדי הם הנושאים את דגל ה'פלורליזם'. מי הגיש את הבג"ץ בתביעה לכפות את התכנית על הישיבות? – 'המרכז לפלורליזם יהודי'. משמעות המילה 'פלורליזם' היא הכרה במגוון דעות והשקפות. אך ראו זה פלא, בשם ה'פלורליזם' מנסים כאן לכפות תפיסת-עולם של ציבור אחד על ציבור אחר.

הוויכוח על מידת נחיצותם של מקצועות ה'ליבה' אינו רלוונטי כלל לענייננו. זכותו של ציבור אחד להחזיק בדעה שאלה מקצועות הכרחיים ונחוצים, וזכותו של ציבור אחר לחשוב שהם אינם נחוצים ושחשוב פי כמה וכמה לבסס בגיל הנעורים את ההשכלה התורנית ואת אווירת הקדושה. אין זה משנה מי צודק בוויכוח הזה. העובדה היא שיש כאן שני ציבורים, ולכל אחד ואחד מהם תפיסה אחרת בסוגיה זו.

באיזו זכות מנסה ציבור אחד לכפות את תפיסתו החינוכית על ציבור אחר, ולהשתמש במנגנוני המדינה, השייכת לכלל אזרחיה, להשלטת השקפת-עולם מסויימת על מי שאינם מקבלים אותה? הלוא אין זו גחמה של אדם פרטי או של מוסד יחיד. זו דרך-חיים של ציבור גדול ונכבד, שמאמין בה בכל ליבו. הוויכוח הזה גם אינו חדש. מאז ימי ההשכלה נעשו ניסיונות לכפות לימודים כלליים על תלמידי הישיבות, ויהודים נאבקו בגזרות האלה במסירות-נפש. איך אפשר אפוא בשם ה'פלורליזם' לנסות לכפות דעה אחת על חברתה?

הכשל הבסיסי הזה גלוי לעין, וכדי לעקוף אותו נמצא פתרון שכל-כולו שקר והונאה. במאמר המערכת של עיתון 'נאור' נכתב המשפט: "העסקנים החרדים הצליחו להשיג לילדיהם בורות במימון ציבורי, וזאת מחשש שהשכלה כללית תגרום לכך שינטשו את המחנה הפוליטי שנשען על בורותם". כלומר, אין כאן תפיסת-עולם של ציבור שלם, אלא זה תרגיל של 'עסקנים'. לכן מותר לכפות את ה'ליבה' על הישיבות, כי בעצם גם רבבות התלמידים והוריהם משתוקקים לכך, ורק כמה 'עסקנים' מונעים מהם את האור...

למה מונעים?

הדבר העצוב בכל הסיפור הזה הוא היפוך היוצרות. מאשימים את הישיבות בחינוך לבוּרוּת, בשעה שהבורות האמיתית נמצאת במערכת החינוך הכללית. מתמטיקה וביולוגיה נותנות כלים לעיסוק במקצועות מסויימים, ויש דיי והותר עיסוקים שבהם אין הכלים האלה נחוצים כלל, אולם השכלה יהודית היא הבסיס לעצם היותנו יהודים. מערכת החינוך הכללית מגדלת בוגרים שאין להם שום מושג בערכי-היסוד של העם היהודי.

אכן, בישיבות לא לומדים מקצועות כלליים, אך מי שזקוק להם, יכול להשלימם בנקל בבוא העת. בוגרי ישיבות משלימים בתוך זמן קצר את הידע החסר, כאשר הם זקוקים לכך, וזוכים לשבחים על קליטתם המהירה ועל הישגיהם הגבוהים. אולם מי שלא קיבל חינוך יהודי ולא ספג את עולם הערכים היהודי, גדל לאדם מנוכר לשורשיו, הנגזר לחיות בתהייה מתמדת על עצם זהותו היהודית.

על הבורות הזאת קובלים הורים רבים. כל הסקרים מוכיחים שיש דרישה להגברת לימודי היהדות בבתי-הספר הממלכתיים. למה מונעים זאת?

  יש חדש

סיומי מסכת ברדיו

ידוע המנהג החסידי לערוך ב'תשעת הימים' סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה. הרבי מליובאוויטש קרא לערוך את הסיומים בכל מקום, ולזכות בהם את המוני בית-ישראל. סיומים ייערכו אי"ה גם ברשתות הרדיו. בקול חי (93 ו-92.8): במוצאי שבת בשעה 9:30 בערב, מדי יום בשעה 6:50 בערב, וביום שישי בשעה 1:05 בצהריים. ברשת מורשת (98.4, 100.7) של 'קול ישראל': במוצאי שבת בשעה 10 בערב, מדי יום בשעות משתנות, וביום שישי בשעה 4:45 אחה"צ.

מחזור שני לקייטנות חב"ד

בימים האלה נסתיים בהצלחה המחזור הראשון של קייטנות חב"ד, שמפעילים בתי-חב"ד ברחבי הארץ. בקייטנות האלה משתתפים כל ילדי ישראל, תלמידי בתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. בערים רבות יהיה גם מחזור שני, וההרשמה בעיצומה. רשת קייטנות חב"ד מעניקה לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה בבית-חב"ד המקומי.

הכרת המקדש

הופיע הסרט בית-המקדש בפתח האם אתה מוכן, בפורמט DVD, על ענייני המקדש, בהפקת תודעת בית-המקדש. הסרט הוא בן שלושה חלקים, באורך כללי של שעתיים. יש בו הרקע ההיסטורי של המשכן והמקדש, תבנית הבית, המזבח וכו', וכמו-כן הסבר על עבודת הקרבנות, שירת הלוויים ועוד. התקליטור קיים גם בגרסה אנגלית וספרדית, בקריינות מקצועית. טל' 052-7655723.

מבט למרחוק

הופיעה מהדורה חדשה ומרהיבה של הספר מבט למרחוק, מאת הסופרת והמשוררת בלה גולומבוביץ. הספר מגיש בחרוזים סיפורים הקשורים לרבי שניאור זלמן בעל התניא. טל' 03-9606303.

 שלחן שבת

לגלות את האור שבתוך ה'מצר'

בפרשתנו התורה מפרטת את גבולות הארץ: "זאת הארץ אשר תיפול לכם... ארץ כנען לגבולותיה". בעיון בפירוש רש"י אנו מבחינים בדבר הטעון הסבר: בעוד התורה משתמשת בביטויים 'גבול', 'גבולות', רש"י מעדיף את הביטוי 'מֶצֶר'. למשל: על הפסוק "ונסב לכם הגבול" מפרש רש"י: "כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המֶצֶר שווה... יוצא המֶצֶר... ועובר המֶצֶר.. לפנים מן המֶצֶר".

למה רש"י משנה מלשון הפסוק ומעדיף את הביטוי 'מֶצֶר', והלוא 'גבול' היא מילה רגילה בחומש, וגם רש"י עצמו פירשהּ כמה וכמה פעמים. למשל, את הפסוק "היוצא מגבול האמורי" מפרש רש"י: "לשון קצה וסוף". למה אפוא הוא נוקט את הביטוי 'מֶצֶר', המופיע פעמיים בלבד בכל התנ"ך, וגם זה לא בחמשת חומשי התורה?

קו הגבול

ההסבר בפשטות הוא, שהמילה 'גבול' יש לה שני מובנים: הראשון, הקו המפריד בין השטחים, היינו קצה השטח; השני, השטח עצמו שבתוך התחום, כפי הפסוק: "אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" – וכאן הכוונה במילה 'גבולך' היא לכל שטחה של מצרים (ולא רק לקו-הגבול שמקיף את שטח מצרים).

לכן דייק כאן רש"י ונקט את הביטוי 'מֶצֶר', שכן כאשר התורה מדברת על גבולות הארץ, אין כוונתה לשטח שבתוך הגבול, אלא לקו המפריד בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. כאן הקב"ה מוסר לבני-ישראל את הקו המדוייק של קצה הארץ, והביטוי המתאים לתיאור הקו הזה הוא 'מֶצֶר'.

הגבלה לקדושה

ידוע שבדברי רש"י נרמזו גם עניינים מופלאים, על-פי הרמז והדרש. גם ידועים דברי השל"ה, שפרשיות התורה שייכות לזמן שבו קוראים אותן. והנה רש"י בוחר להשתמש בביטוי 'מֶצֶר' בפרשת מסעי, הנקראת תמיד בתוך ימי בין-המצרים.

לכאורה אלה דברים מנוגדים זה לזה – ה'מְצָרים' שבפרשה עוסקים בגבולות הארץ, ואילו ימי בין-המצרים מבטאים את החורבן והגלות. אולם בעומק העניין הדברים קשורים זה לזה. איך יכול להיות מצב של 'בין-המצרים' (עניין של חורבן וגלות)? – משום שיש 'מֶצֶר' לקדושת הארץ. אילו הייתה הקדושה בשלמות, היא הייתה מתפשטת בכל העולם, ולא היה מקום לעניין של גלות. רק כאשר הקדושה נתונה בגבולות וב'מְצָרים', הגלות מתאפשרת.

מתוך ה'מצר'

במילה 'מְצָרים' טמון עוד רמז עמוק: במבט חיצוני נראה ה'מֶצֶר' כהגבלה וכצמצום, אולם כוונתו הפנימית לעורר אצל האדם כוחות עליונים יותר, ועל-ידי כך להגיע לדרגה גבוהה יותר. כך נאמר: "מן המֵצר קראתי י-ה", ודווקא כאשר האדם קורא לקב"ה "מן המֵצר", הוא זוכה ל"ענני במרחב י-ה".

ה'גבול' שורשו באור האלוקי המוגבל והמצומצם, אולם ה'מֶצֶר' שורשו באור האלוקי האין-סופי והבלתי-מוגבל, אלא שהדרך שבה האדם המוגבל יכול להגיע לאור הזה היא דווקא על-ידי שהוא עובר את תחושת ה'מֶצֶר', המדגישה את אפסותו, ואז הוא מגיע אל המרחב האלוקי האין-סופי.

(לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 122)

 מן המעיין

גלות וגאולה

קביעות של בניין

ימי בין המצרים הם שלושה שבועות. המספר שלוש מורה על קביעות וחזקה. ללמדנו שהכוונה הפנימית של החורבן והגלות היא המעלה והיתרון של בית-המקדש השלישי, ירידה לצורך עלייה.

(הרבי מליובאוויטש)

עכשיו קל יותר

בזמן הגלות קל יותר להשיג רוח-הקודש מבזמן הבית. כאשר אדם חושב על דבקות בקב"ה, מיד שורה עליו השכינה. הדבר דומה לבן כפר, שאינו ראוי לבוא לפני המלך בארמונו, אבל הרשות נתונה לו לגשת אל המלך בהיותו בדרך, בפונדק.

(כתר שם טוב)

עקביים, יתרונות וחסרונות

דורנו הוא דור 'עקבתא דמשיחא' ממש. העקביים מעמידים ומקיימים את הגוף, ודורנו מעמיד את כל הדורות הקודמים. אלא שבעקב מתקבצות פסולת, זיעה וזוהמה. לכן יש עכשיו התגברות הרע. צריכים להאיר אור וממילא יידחה הרע.

(ספר השיחות תרפ"ג)

גאולה מתוך הצרה

הגאולה נעשית ובאה מתוך הצרה, כפי שנאמר (ישעיה נט,יט-כ): "כי יבוא כנהר צר... ובא לציון גואל". לפיכך בסדר תפילת שחרית אומרים "יענך ה' ביום צרה", ולאחר מכן "ובא לציון גואל".

(אור תורה)

זהירות בסוף המסע

כאשר מתקרבים לתחנת רכבת, מתפצלות מסילות רבות. צריכים להיזהר מאוד שלא לעלות על מסילה שאינה נכונה, דבר העלול לגרום אסון חלילה. לפני ביאת המשיח, בזמן של 'עקבתא דמשיחא', נדמה שיש דרכים רבות, וצריכים להיזהר שלא לרדת מדרך הישר.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

נדרש לבוש הולם

כאשר מגיעים למקום חדש, מתלבשים על-פי המתאים למקום. בלי לבוש הולם קשה לשהות שם. אנו נמצאים סמוך לכניסת השבת, ויש להתכונן לביאת המשיח.

(ספר השיחות תרצ"ו)

שלא יצא מכלל-ישראל

בזמן הזה, ב'עקבתא דמשיחא' ממש, חובה על כל יהודי ויהודי לדרוש בשלום זולתו, בין זקן ובין צעיר, ולעוררו בתשובה, כדי שלא יצא מכלל ישראל שיזכו לגאולה השלמה.

(היום יום)

מתכוננים לשבת

עכשיו ערב שבת אחר חצות. בזמן הזה כל יהודי מתכונן לשבת-קודש, הולך למקווה, מתרחץ, קוצץ את ציפורניו. הוא אינו עוקצני, ואם הוא דוקר מישהו – הרי זה את עצמו.

(ספר המאמרים תש"י) 

 אמרת השבוע

פשטידת שלום-בית

זוג יהודים באו אל המגיד מקוז'ניץ. הבעל טען שברצונו לגרש את אשתו. לדבריו, מדי שבת פורצת ביניהם מריבה. הוא דורש מאשתו להגיש את הפשטידה מיד אחרי הקידוש, ואילו היא טוענת שבבית אביה נהגו להגישה בסוף הסעודה, אך הבעל מתמרמר שאז הוא כבר שבע ואינו נהנה ממנה.

אמר המגיד לאישה: "מהיום והלאה תכיני לקראת השבת שתי פשטידות – אחת תגישי מיד אחרי הקידוש, כרצון בעלך, ואת השנייה תגישי בתום הסעודה, כמנהג בית אביך".

גם לרבנית הורה המגיד להכין בכל ערב שבת שתי פשטידות ולהגישן בסדר הזה, ובביתו היו קוראים לראשונה 'פשטידת שלום בית'...

 מעשה שהיה

דין פרוטה

הוא היה צדיק נסתר, שעסק בתורת הקבלה והתגורר במצרים. יום אחד נגלה אליו אליהו הנביא עצמו ואמר לו: "מטרת בואך לעולם תושלם רק כאשר תעביר את סודות לימודיך לרבי חיים ויטאל המתגורר בצפת. הוא יפרסם את שיטתך בעולם".

זה היה רבי יצחק לוריא, ובכינויו הידוע האר"י הקדוש. על-אף רצונו שלא להתפרסם, נאלץ לעזוב את מצרים ולעלות לצפת.

צפת של אותם ימים עברה תמורות, עם כיבוש האזור בידי הממלכה העותומנית. היהודים החלו לחוש את טעמה של הרווחה, והחלו לסחור עם הארצות השכנות. בתוך זמן קצר נהפכה צפת לעיר מרכזית, בהיותה עומדת בצומת דרכים בין דמשק, עכו וצידון, שדרכן היו הסוחרים שבים והולכים.

יהודים רבים החלו לנהור אל העיר, ובהם מגדולי ישראל וחכמיה. רבים מהם עסקו בקבלה ובסודות התורה. אווירה הזך של צפת, והיותה מסובבת בקברי צדיקים, היו מקור משיכה לכל מי שרצו ללמוד את תורת ה' ולהתעמק בסודותיה.

כאשר הגיע האר"י לצפת השתדל להצניע את עצמו, ופתח בית-מסחר לפרנסתו. אף רבותיו במצרים, שעלו קודם לכן לצפת ושמחו לפוגשו, לא ידעו את גדולתו האמיתית בתורה ובקבלה. רק כאשר בא האר"י ללמוד מפיו של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), רבה של חבורת המקובלים, הכיר בו הרמ"ק את כוחותיו הרוחניים והחל להכינו לתפקידו כממלא מקומו.

במרוצת הזמן נפוצו סיפורים רבים על רוח-הקודש המפעמת בו, וחכמי העיר צפת התוודעו לעובדה כי ביניהם יושב איש קדוש ומקובל, בעל כוחות מופלאים.

על כיסא הרבנות בעיר ישב אז רבי משה גאלנטי, שמילא את מקום רבותיו, וכמותם היה גם הוא חכם וצדיק. הרב הזקן והנערץ ביקש להיפגש עם האברך הצעיר, שזה לא-כבר עלה ממצרים.

"רבנו", פנה הרב אל האר"י הקדוש, "אנא הבט במצחי וגלה לי אם יש איזה חטא הרובץ עליי. מבקש אני לשוב אליו יתברך בתשובה ובלב שלם". האר"י כיבד מאוד את הרב על ענוותנותו וצדקותו הרבה, וניסה להשתמט מבקשתו.

הרב הוסיף והפציר: "יודע אני שכבודו יוכל לקרוא על מצחי כל מה שלא ידוע לי. אנא עזור לי וקיים בי מצוות תוכחה, להוכיחני במה ששגיתי".

לא יכול היה האר"י לעמוד בהפצרותיו, והשיב לרבי משה: "רואה אני על מצחך רושם מספק עוון גזל"...

רבי משה היה המום מעט. הוא לא העלה על דעתו שייכשל בעוון כזה. כיצד יוכל עתה למצוא במה מדובר?! הוא יצא מלפני האר"י בהכנעה, והחליט לפשפש במעשיו עד אשר ימצא.

לרבי משה היה מפעל גדול לטווייה ולאריגה, שבו העסיק עשרות פועלים ופועלות. "שמא לא שילמתי לאחד מהם את כל המגיע לו, ובזמן", הרהר בליבו. במחשבה זו פנה לבית-החרושת ועמו צרור מטבעות.

הוא אסף את כל העובדים והכריז לפניהם: "מבקש אני מכל אחד ואחת מכם שתעשו חשבון מדוקדק מכל המגיע לכם עד היום, ואם נשאר שמץ של חוב למישהו, נא להודיעני מיד, כדי שאוכל לשלם הכול עד תום".

העובדים, שהעריכו מאוד את מעבידם הנדיב, ענו לו פה אחד: "מעולם לא חישבנו את השכר המגיע לנו. ראינו את הברכה השרויה במשכורת שאנו מקבלים ממך, סמכנו עליך בעיניים עצומות, ואיננו יודעים אם זכאים אנו לתוספת".

שוב פנה אליהם רבי משה ואמר: "רחמו עליי. אינני רוצה חלילה לשאת עליי חטא של גזל בעולם הזה ובעולם הבא. הנני מבקש מכם מהיום והלאה לדקדק במשכורתכם ולדעת כמה אני חייב לכם. אם לא תעשו כן, איאלץ לסגור את בית-החרושת, גם אם הדבר יהיה כרוך בהפסד גדול.

"ואשר לתקופה שעברה, הנני מבקש שכל אחד ואחת ייקח מכאן על-פי השערתו", ובאומרו זאת פתח לפניהם את צרור הכסף שהביא עמו.

איש מהעובדים לא הושיט את ידו. "כיצד נוכל לקחת על פי השערה, שמא לא מגיע לנו יותר ממה שקיבלנו וניכשל בנטילת כסף שאינו שייך לנו", טענו.

רבי משה הרגיעם, כי יכולים הם לקחת ללא חשש, וכי הוא מוחל להם מראש אם ייקחו יותר, אך העובדים לא הסכימו לקחת פרוטה. "אף אנו מוחלים ומוותרים לך לגמרי, אם נשאר שמץ של חוב כלשהו", אמרו.

עומד רבי משה ליד צרור הכסף, מולו עומדת חבורת הפועלים והפועלות, ואין איש זז ממקומו. לפתע יצאה אישה מבוגרת, בשקט ניגשה אל השולחן ונטלה מהצרור שתי פרוטות נחושת...

כל הנוכחים עמדו משתאים. רבי משה הפציר בה לקחת עוד, אך האישה אמרה: "תודה, אך בזה דיי לי...".

התפזרו העובדים לעבודתם, ורבי משה ניגש שוב אל האר"י. קודם שפתח את פיו הביט האר"י בהתבוננות קלה בפניו ואמר: "רואה אני כי עוון ספק הגזל נמחה לגמרי".

עתה סיפר רבי משה לאר"י את אשר עשה ועל האישה שנטלה שתי פרוטות. אמר לו האר"י: "אישה זו, שלקחה שתי פרוטות, פועלת ותיקה ומומחית היא. שכרה היה אמור להיות גדול משכר כל העובדים, ואילו אתה שילמת לה ככל העובדים. אפשר להבין את שמחתה, כאשר נתת לה הזדמנות לקבל את התוספת המגיעה לה, שאכן מסתכמת בשתי פרוטות ולא יותר...".

(לרגל ה' במנחם-אב, יום ההילולא של האריז"ל)

 לומדים גאולה

מקדש משמים?

המעבר הממשי מתקופת הגלות לתקופת הגאולה יתבטא בבניין בית-המקדש השלישי. זה גם אחד הסימנים המרכזיים שקובעים את מעמדו של המשיח כ"משיח בוודאי" (כפסק-דין הרמב"ם). אולם הדעות חלוקות בשאלה כיצד ייבנה.

בספר הזוהר (חלק ג רכא,א) מכונה הבית השלישי "בניינא דקוב"ה" – בניין שייבנה על-ידי הקב"ה. רש"י (סוכה מא סע"א) אומר: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך". לעומת זאת יש דעה בחז"ל (ויקרא-רבה פרשה ט,ז ובמדבר-רבה פרשה יג,ב), שבית-המקדש השלישי ייבנה בידי אדם, וכן פסק הרמב"ם, שהמשיח הוא הבונה את בית-המקדש.

אין סתירה

טעמו של הרמב"ם פשוט: בניין בית-המקדש הוא מצוות-עשה (כפי שהוא מדגיש בתחילת הלכות בית-הבחירה), ולכן צריך עם-ישראל לבנות בעצמו את הבית ולקיים את המצווה. אם הקב"ה יוריד את בית-המקדש מוכן מן השמים, תינטל מעם-ישראל המצווה הגדולה הזאת. מנגד אומר הזוהר, שייחודו של הבית השלישי לעומת שני המקדשים שקדמו לו הוא, שהללו היו מעשי ידי אדם ולכן חרבו ("בניינא דבר-נש, דלית ביה קיומא כלל"), ואילו הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה" ולכן יעמוד לנצח.

הרבי מליובאוויטש מסביר, שבעצם אין כאן סתירה: בבית-המקדש השלישי יהיו דברים שייבנו בידי אדם ויהיו דברים שיֵרדו ויבואו מן השמים. כך משתלבות שתי הדעות – מכיוון שזו מצוות-עשה, יצטרך עם-ישראל לבנות בעצמו ולוּ חלק מבית-המקדש, ואילו הדברים העליונים, שיבטיחו את נצחיותו, אכן יבואו מן השמים.

תיווך זה בין שתי הדעות מסביר גם-כן, מדוע אין הרמב"ם מזכיר את העניינים השמימיים שיהיו בבית-המקדש. ספרו של הרמב"ם הוא ספר הלכה, שעניינו לקבוע את החובות המוטלות על עם-ישראל. לכן אין הוא דן בחלקו של הקב"ה בבניין בית-המקדש. אך הזוהר והמדרש, שעוסקים בעיקר בפנימיות העניינים – הם מדגישים את חלקו של הקב"ה – את הדברים שיבואו מן השמים.

מעשה אדם ומעשה שמים

יש כמה דרכים שבהן יכול להתקיים השילוב בין חלקו של עם-ישראל לחלקו של הקב"ה:

א) בית-המקדש ייבנה בידי המשיח, ועליו ובתוכו 'יתלבש' המקדש שלמעלה. בדוגמת 'אש שלמעלה' שהייתה מתלבשת ב'אש שלמטה', אשר עליה נאמר: "מצווה להביא מן ההדיוט".

ב) על הפסוק (איכה ב,ט) "טבעו בארץ שעריה", אומר המדרש (איכה-רבה על הפסוק. במדבר-רבה פרשה טו,יג), ששערי בית-המקדש 'טבעו' בארץ ונגנזו בהר-הבית, וכאשר יֵרד בית-המקדש השלישי מן השמים, יתגלו השערים. זה אחד מאופני השילוב: בית-המקדש עצמו יֵרד מן השמים, אך השערים ייקבעו בידי אדם. ומכיוון שהמעמיד את הדלתות נחשב כאילו בנה את כל הבית, יקיימו בכך ישראל את מצוות בניין המקדש.

ג) ידוע שיש שוני בין מידות המקדש במסכת מידות לבין תיאורו בספר יחזקאל. דברים רבים בספר יחזקאל אינם ברורים והם בבחינת 'דברים סתומים', שאין בכוחנו לתרגמם לתכנית מעשית של בנייה. כאן יבוא השילוב: אנחנו נבנה את בית-המקדש על-פי המתכונת של מסכת מידות, ואותם 'דברים סתומים' שבספר יחזקאל – יֵרדו ויבואו מן השמים.

בתורת החסידות מודגש ביותר הצורך בשילוב מעשי ידי אדם עם הגילוי מלמעלה, שכן זה הדבר המייחד את הגאולה האמיתית והשלמה – החיבור בין 'עליונים' ל'תחתונים', בין מעשי ידי אדם לבין מעשי ידי הקב"ה. בבית-המקדש השלישי יתגלה שילוב זה בשלמות הגדולה ביותר.

 פתגם חסידי

כשיבוא המשיח

הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל אמר: "כשיבוא המשיח, יעמידו את אייזעלע [=התכוון לעצמו] על כף היד, כאילו הוא בריה קטנה ופחותת-ערך, ויאמרו: זה למד! זה התפלל!"

 חיים יהודיים

לפתוח צוהר אל הסיפור

"דווקא אחרי שעברתי את גיל ארבעים ואני כבר אמא לילדים בוגרים, מצאתי את עצמי חוזרת לימים הקשים של הוריי", מתארת רחל זייטלבך, מחברת הספר 'מדמדומים לאור ראשון', את תחושותיה בזמן כתיבת הספר, שהוביל גם להקמת המרכז לשימור ותיעוד ניצולי השואה.

רבים מניצולי השואה הגיפו את השער על עברם. הוריה של רחל שידרו תמיד לילדיהם שלא לעסוק בעניין ולא לשאול שאלות. דווקא הדור השלישי הצליח לשכנע את אביה, שמעון קופפרשמידט, לפתוח כמה חרכי הצצה במסך הכבד. פתאום גילו הנכדים שלאביהם יש יומן ובו תיעד, כילד, כל מה שעבר בשואה, מהיום שבו פרצה המלחמה, דרך הנדודים לסיביר, ועד שנשלח בקבוצת ילדי טהרן לישראל.

להפיח חיים בדמויות

"היומן, שהיה כתוב ביידיש, היה לקוני מאוד", מספרת רחל. "אבא הביע רצון שמישהו ייקח את הדברים ויפַתח אותם. על-אף עיסוקיי הרבים התגייסתי למשימה. ידעתי שהיא כבדה, אך לא שיערתי עד כמה".

בחודשים הבאים נזקקה לכוחות-נפש אדירים. לא-אחת נותרה באפיסת כוחות, נפשיים ופיזיים. הניע אותה בעיקר הרצון שהאב יזכה לראות את סיפורו רואה אור בחייו. "אבא הציב לפניי מטרה, להעביר את המסר שלו לדור הבא. הייתי צריכה להיכנס לעולמו, להפיח חיים בדמויות שעליהן שמעתי לראשונה, ולעשות זאת בדרך עלילתית", היא אומרת.

כוח נפשי לספר

"היה עליי גם להיפגש עם אנשים שהיו שותפים לדרכו של אבא, ולראיין אותם על אותם ימים, כדי שהתמונה תהיה מושלמת. מקצתם הגיפו את התריס על זיכרונותיהם מאותם ימים אפלים, ואני באתי וביקשתי שיאפשרו לי לנבור באותם זיכרונות שותתי-דם. זה לא היה קל להם ולי. לא-אחת מצאתי עצמי נדרשת להפוך תנועות פנים למילים.

"הקפדתי להקריא להם את הסיפורים, כדי להבטיח את האותנטיות. פעמים רבות התקשו המרואיינים להתבטא, ורק שיחה על עשייתם בהווה והידיעה שהם עושים זאת למען הדורות הבאים, שאז כבר לא יהיו מי שיספרו, הביאה אותם לאזור כוח נפשי לספר ולתאר, ואני תיעדתי".

מרכז לשימור ותיעוד

לצד התיעוד של זוועות השואה הספר מספק בבואה לעולם של גבורה יהודית וניסים מופלאים. "לשמוע אנשים שעברו את כל אימי השואה מתארים איך נמלטו ברגע האחרון מ'רכבת המוות' או ניצלו בדרך למשרפות, ובאורח נס שיקמו את חייהם והקימו דור חדש – זה מרגש עד דמעות", היא אומרת.

המשימה שהציבה לעצמה רחל הושלמה בזמן. הניסיון שצברה הביא אותה להקים את 'המרכז לשימור ותיעוד', שמתמקד בעבודה מול תלמידי בתי-ספר ומכללות, ותדרוך התלמידים כיצד לתעד ניצולי שואה. "המרכז מעניק מידע איך לתעד", היא מסבירה. "אנחנו מתייחסים לסיפורים הללו כאל נכסי צאן ברזל, שאסור שיֵלכו מאיתנו ללא תיעוד. אני מתכוונת בעיקר לתיעוד הסייעתא דשמיא של כל ניצול וניצול. גם מי שהגיפו את התריס על העבר, בסתר ליבם רוצים לחשוף את הסיפורים. אם יוצרים אקלים נוח ומעודדים אותם, מזדהים עם הקושי הנפשי, ומסבירים את חשיבות התיעוד, אט-אט הסיפורים יוצאים".

שמעון קופפרשמידט. אירועי השואה יצאו לאור

 פינת ההלכה ומנהג

סעודת-מצווה בתשעת הימים

שאלה: האם מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודת-מצווה ב'תשעת הימים'?

תשובה: המשנה אוסרת לאכול בשר ולשתות יין רק בסעודה המפסקת שלפני הצום, זכר לביטול הקרבנות והנסכים בחורבן בית-המקדש, אבל כבר נהגו כל ישראל להימנע מבשר ומיין בשבוע שחל בו תשעה באב (שאינו קיים השנה, מכיוון שתשעה באב חל ביום ראשון), ולמנהג האשכנזים – מראש-חודש אב.

בהבדלה במוצאי שבת זו, אם אין ילד קטן שישתה את היין – מותר למבדיל לשתותו.

בסעודות ברית-מילה ופדיון-הבן (אף שלא בזמנם), בסיום מסכת, בבר-מצווה (ביום המדוייק) ובחנוכת-בית בארץ-ישראל – מותר לאכול בשר ולשתות יין לא רק לבעלי-השמחה ולמסייעים לעריכת המצווה או הסעודה, אלא גם לאנשים ונשים שהיו מוזמנים לסעודה אם הייתה נערכת בכל ימות השנה (ויש מתירים להוסיף מהאחרונים עד מניין בלבד).

כדי למנוע מגבלה על מספר המוזמנים, יש המקפידים להגיש גם בסעודות כאלה דגים בלבד ומשקאות שאינם יין, אולם ברכת המזון מברכים על היין והמברך שותהו.

מנהג חסידים בכלל, וחב"ד במיוחד, לערוך 'סיומים' על מסכתות בתלמוד והלכות בשיעורי הרמב"ם, בכל יום מ'תשעת הימים' (אף שאין אוכלים בשר ושותים יין לרגל הסיומים). בערב תשעה באב אחר חצות וכן בצום תשעה באב עצמו – עורכים סיומים על מסכת מועד קטן, שסיומה מותר בלימוד ביום זה. וראוי לעשות זאת ברוב עם, ולשתף בשמחה זו כל אדם מישראל.

מקורות: תענית כו,ב. רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ו. שו"ע או"ח סי' תקנא ס"י, תקנב ס"א, תקסח ס"ב, הג"ה ונו"כ. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח סי' רכט. ספר השיחות תש"נ עמ' 579. וראה שער יששכר (מונקאטש) מאמרי חודש אב אות ח. (להגדרת סעודת-מצווה ראה גם: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רמט ס"ז-ח, תמד סט"ו, פתחי תשובה יו"ד ריז ס"ק טז, שדי-חמד קונטרס הכללים אות ס כלל נד וש"נ).