מדורים נוספים
	התקשרות 731 - כל המדורים ברצף
	עיקר העבודה היא בבירור דברי הרשות
	לרצות את הגאולה בלבד
	פסקי צדיקים על עצמם
	פרשת מטות
	עשה לך רב
	הפרשת חלה
	רחום וחנון / השם 'דוב בער' / משקה למעלה מארבעים
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע נצחיות התורה והמצוות מודגשת דווקא במצות נדרים? * עבודת האדם מתמקדת בעיקר בהפיכת דברי הרשות לכלים לקדושה * שלוש דרגות ואופנים בבירור הרשות, וכיצד תלוי תיקון העולם כולו בפעולת היחיד? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע למה שכתוב בהתחלת הפרשה "וידבר משה גו' זה הדבר אשר צוה ה' וגו'" – צריך להבין:

כיוון שכל עניין בתורה, ובפרט בתורה שבכתב, הוא בתכלית הדיוק – לשם מה נתפרש כאן "זה הדבר אשר צוה ה'", הרי כן הוא בכל הפרשיות שנאמרו על-ידי משה שהם הדברים אשר צוה ה'?

ואין לומר שהלשון "זה הדבר" קאי על דבר שצריך להראותו באצבע, כיוון שאינו אלא לפי שעה, ואחר כך לא יוכלו להראותו – שהרי פרשת נדרים אינה לפי שעה, אלא נוהגת בכל זמן.

ועל כרחך צריך לומר, שמה שכתוב בפרשה זו "זה הדבר אשר צוה ה'", בא להורות על כל הציוויים שבתורה.

ב. ויש להוסיף בזה:

מבואר בדרושי חסידות¹ על הפסוק "זה הדבר", שזהו עניין יחוד יסוד ומלכות, כי, "דבר" הוא בחינת מלכות, ו"זה" הוא בחינת יסוד, ו"זה הדבר" הוא יחוד יסוד ומלכות².

[ומתאים גם לאמור לעיל שהלשון "זה" הוא על דבר שמורים עליו באצבע – כי, על-ידי יחוד יסוד ומלכות ("זה הדבר") נמשך גילוי אלקות בנבראים].

והרי עניין יחוד יסוד ומלכות הוא כללות המצוות – כדאיתא בפרי-עץ-חיים³ שקודם כל מצוה צריך לומר "לשם יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה": "שכינתיה" – בחינת ממלא, בחינת המלכות, ששוכנת בתחתונים, וקודשא-בריך-הוא – בחינת סובב, בחינת יסוד, והיינו, שעל-ידי כל מצוה נעשה יחוד סובב וממלא⁴, שענינו בספירות הוא יחוד יסוד ומלכות.

ויחוד זה מתבטא בעניין נצחיות התורה:

אמרו חז"ל⁵ "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", ופעם אמרו⁶ "חדשים" (ללא כ"ף הדמיון). והיינו, שאף-על-פי שהתורה ניתנה לפני ריבוי שנים, מכל מקום, הרי זה תמיד עניין חדש, כי, "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"⁷, ואין זה באופן שהקב"ה רק חוזר את הדברים עוד פעם, אלא באופן שנותנם עתה מחדש. וזהו גם מה שמדייק רבינו הזקן⁸ בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הווה, כיוון שתמיד (בכל יום) ישנו עניין נתינת התורה מחדש.

וזהו שאמרו רז"ל⁹ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", וכמודגש בדרישת הבעל-שם-טוב שכל עניני תורה ומצות יהיו מתוך חיות והתלהבות – שלכאורה כיצד אפשר שתהיה חיות והתלהבות בדבר שישנו כבר מלפני זמן רב – כיוון שתמיד ישנה נתינת התורה מחדש¹⁰.

[ועל דרך זה מצינו בנוגע לתפילה, כדאיתא בצוואת הריב"ש¹¹ שקודם כל תפילה צריך להיות מוכן שתכלה נפשו בתפילה, אף שכבר התפלל אתמול ושלשום כו' – כי בכל פעם הרי זו תפילה חדשה].

ועניין נצחיות התורה הוא מצד העניין של יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה ("זה הדבר"):

החידוש שבנצחיות התורה הוא – שגם כפי שהתורה נמשכת למטה בגדרי הזמן הרי היא נצחית, שכן, למעלה הרי כל העניינים הם נצחיים, והחידוש בנוגע לתורה הוא שגם בהיותה למטה תחת הזמן, הרי היא נצחית.

ועניין זה הוא מצד יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה – שגם בבחינת שכינתיה, בחינת המלכות, ששם שייך גדר הזמן, ישנו גילוי בחינת קודשא-בריך-הוא, שמצד זה נעשה עניין הנצחיות.

ג. אך עדיין צריך להבין:

מהו הטעם שההוראה הכללית בנוגע לכללות המצוות, "זה הדבר אשר צוה ה'", נאמרה בפרשת נדרים דווקא – בה בשעה שמצות נדרים אינה מצוה חיובית, שהרי יכול אדם לחיות ק"כ שנה ולא לידור נדר, ויתירה מזה, כמו שכתוב¹² "טוב אשר לא תדור גו'", ואם כן, הרי זה פחות אפילו ממצות שהם כמו רשות?

וכיוון שההוראה הכללית בנוגע לכל המצוות, "זה הדבר אשר צוה ה'", נאמרה במצות נדרים דווקא, הרי מובן, שמצות נדרים היא מצוה כללית.

ד. ויובן על-פי הידוע (כפי שנתבאר כבר כמה פעמים¹³), שכללות העולם כפי שהוא מצד הבריאה¹⁴, נחלק לג' סוגים: (א) עניני קדושה, שבזה נכללת גם הנפש האלקית, שאינה צריכה תיקון כלל¹⁵, (ב) מציאות הרע והקליפות כו', (ג) דברי הרשות, שזהו כללות עניין הבריאה, שבה היא עבודת הבירורים לעשות מזה קדושה.

[ואין זה בסתירה למבואר במקום אחר¹⁶ שלפעמים יכולים לפעול בירור גם בג' קליפות הטמאות – כיוון שלא זה הוא עיקר עניין העבודה.

וכמו בנוגע לעניין הקדושה ונפש האלוקית¹⁷ – שאף שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה לעולם הזה היא רק בשביל תיקון הגוף ונפש הבהמית, הרי על-ידי הירידה למטה מתעלה גם הנשמה עצמה בעילוי שבאין ערוך, עד כדי כך, שבשביל זה היתה כדאי כל הירידה. אבל אף-על-פי-כן, כוונת הירידה אינה בשביל עליית הנשמה, כי אם, כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים על-ידי בירור הגוף ונפש הבהמית, אלא שבדרך אגב נעשית גם עליית הנשמה, וכמבואר בליקוטי תורה¹⁸ ש"תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד", שהרי "להאדם מגיע שכר טוב לאין קץ", אלא ש"זהו דרך טפל, כדי שלא לקפח שכר כל ברי'".

ועל דרך זה בנוגע לעניין הרע והקליפות – שאף שלפעמים יכול להיות בירור ג' קליפות הטמאות על-ידי עבודת הניסיונות (כמבואר בדרך מצוותיך בסופו¹⁹), מכל מקום, אין זה עיקר העבודה, כי אם עניין שבדרך אגב כו'].

ועל-פי זה מובן הטעם שמצות נדרים היא מצוה כללית:

כללות עניין הנדרים הוא בדברי הרשות דווקא, היינו, לא בענייני קדושה, כמו קרבן, שהוא קדוש גם ללא האדם (וצריך רק להתפיס בדבר הנדור, כמו קרבן²⁰, כמבואר הטעם ברמב"ם²¹ ובדרך מצוותיך²²), ולא בדבר האסור, שאיסורו הוא גם ללא האדם, כי אם, בדברי הרשות דווקא.

וכיוון שכללות עניין הנדרים הוא בדברי הרשות דווקא – הרי זה קשור עם כללות העבודה שעניינה הוא בירור דברי הרשות לעשותם כלים לאלקות, ועל זה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'", שהוא עניין יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, שזוהי הנתינת-כוח על כללות העבודה בענייני הרשות לפעול בהם היחוד עם אלקות.

ה. ובפרטיות יותר²³ – יש ג' אופנים בסדר ההנהגה בענייני הרשות: (א) "דייך מה שאסרה תורה"²⁴, (ב) עניין הנדרים, שפורש גם מדבר המותר²⁵, (ג) התרת נדרים על-ידי חכם, כי, עניין הנדר הוא בבינה, ולכן, מצד בחינת החכמה שלמעלה מבינה, נעשה התרת הנדר. וג' אופנים אלו קשורים עם ג' המדריגות צדיקים בינונים ורשעים.

ובזה יובן גם הטעם שדין התרת נדרים על-ידי יחיד מומחה למדים ממה שכתוב "ראשי המטות", ואילו ממה שכתוב "זה הדבר" (שבזה מתחיל עיקר עניין פרשת נדרים) למדים "להכשיר שלשה הדיוטות"²⁶ – כי, החכם הוא למעלה מענייני הרשות, שלכן בכוחו להתיר את הנדר, ושייכותו לנדר היא על דרך נדרי מצוה (ועל דרך מה שנתבאר לעיל בעניין עליית הנשמה שעל-ידי העבודה בבירור הגוף ונפש הבהמית, שזהו רק עניין שבדרך טפל); ואילו עיקר עניין הנדר שהוא בדברי הרשות, מילי דהדיוטא – שייך להדיוטות (אלא שמצד עניין ההתכללות שבשלשה הדיוטות ישנו הכוח להתיר את הנדר).

* * *

ו. על²⁷ הכתוב "ושפטו העדה גו' והצילו העדה" שבסיום פרשתנו²⁸, אמרו רז"ל²⁹: "ומנין ל(סנהדרין) קטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים כו', ומנין להביא עוד שלשה כו'". וצריך להבין מה שמסיים בכתוב "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו", למה קורא הכתוב גם כאן את הבית-דין בשם עדה, ולא דיינים, שופטים וכיוצא-בזה?

ויובן זה על-פי מה שנתבאר בהתוועדות י"ב תמוז³⁰ הטעם שלא מצינו חילוק לעניין פרהסיא בין עשרה ליותר מעשרה – כי דבר שנעשה בפני עשרה מישראל הוא פרהסיא הכי גדולה, כיוון שעשרה מישראל כוללים כל העולם. ולכן דבר מפורסם בפני עשרה הוא כמו שנתפרסם בכל העולם.

"המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"³¹. ולכן דינו של הורג נפש³² מישראל – חטא הנוגע ב"עולם מלא" – הוא בפני עדה דווקא, עשרה מישראל, הכוללים את כל עניני העולם, שלכן מרגישים הם את הפגם במילואו.

כמו שבריאת העולם היתה על-ידי כל שלושת הקווים, כמאמר רז"ל³³: אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים (קו הימין) הוי חטייא סגיאין, במדת הדין (קו השמאל) היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים (התכללות, קו האמצעי) – כן גם תיקון ובנין העולם שנאבד על-ידי ההורג נפש, הוא על-ידי שלושת הקווין: בתחילה³⁴ – "ושפטו העדה" (מדת הדין), אחר-כך – "והצילו העדה" (חסד)³⁵, תיקונו בפועל – "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו" – כפרת ותיקון החטא על-ידי גלות בערי מקלט – מצד קו האמצעי המכריע בין חסד וגבורה³⁶.

ז. וההוראה מזה – עד כמה נוגע כל פרט ופרט בעבודת האדם.

וכדאיתא בגמרא³⁷ "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות", ועל דרך זה להיפך כו'. והביאור הפנימי בזה – שכשם שבמצוות אמרו רז"ל³⁸ "העוסק במצוה פטור מן המצוה", לפי שכל המצוות כלולות זו מזו³⁹, כן הוא גם בעבירות, שכל עבירה כלולה כו', ולכן, כל עניין פרטי בתורה ומצוות נוגע לכללות נפשו.

ויתירה מזה – כיוון שגם "העולם נידון אחר רובו", הרי "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" (כיוון שעל-ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים)⁴⁰. והביאור הפנימי בזה – כיוון שכל נפש אחת מישראל היא "עולם מלא", ולכן מצבו הפרטי של כל אחד מישראל נוגע לכל העולם.

ולאחרי כל זה, הנה גם כאשר חטא ופגם כו', אין לו להתייאש ח"ו, ועד כדי כך, שמצינו שהבעש"ט בכה אפילו על מסית ומדיח, באומרו, שגם אבר המדולדל יש לו תקווה כו'⁴¹, כיוון שביכולתו לתקן כל העניינים על-ידי התשובה, שזהו עניין ערי מקלט.

(מהתוועדות ש"פ מטות-מסעי ה'תש"כ. 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"כ ח"ב (כח) עמ' 256-261, בלתי מוגה)

____________________

1)    ראה אוה"ת פרשתנו (מטות) ע' א'רפד ואילך.

2)    נתבאר גם הענין ד"כה לחי" (ראה לקו"ת נצבים מז, ב), ש"כה" ("כדמותנו") הוא בחי' מלכות, וזהו ענין בכ"ה באלול נברא העולם, להיות נראה העולם ליש ודבר, ואח"כ צ"ל ביטול היש, ע"י המשכת בחי' זה, שזהו ענינו של ר"ה, "זה היום תחלת מעשיך".

3)    שער ו (שער הזמירות) ספ"ה. וראה הנסמן בתו"מ סה"מ אלול ע' רמה הערה 60.

4)    ראה תו"א יתרו עב, סע"א. לקו"ת ואתחנן ט, סע"א ואילך. ובכ"מ.

5)    ספרי ופס"ז ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב.

6)    פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.

7)    תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.

8)    לקו"ת תזריע כג, א. נצבים מו, ב. דרושי סוכות פא, ג.

9)    ברכות כב, א. וש"נ.

10)  ראה גם תו"א יתרו סז, ב.

11)  סל"ה-מב.

12)  קהלת ה, ד. וראה נדרים ט, סע"א.

13)  ראה תו"מ חכ"ז ע' 211. וש"נ.

14)  בכל פרטי הענינים דעולם שנה ונפש.

15)  ע"ח שער כ"ו פ"א. הובא בתניא פל"ז (מח, ב).

16)  ראה גם ב"לקוטי פירושים" שב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא פ"ז (ע' סה). וש"נ.

17)  ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 247 ואילך.

18)  פ' ראה כח, ד ואילך.

19)  קצא, ב.

20)  נדרים יד, א.

21)  בפיהמ"ש שלו נדרים רפ"ב.

22)  סהמ"צ להצ"צ מצות נדרים (מב, סע"ב ואילך).

23)  ראה גם ד"ה לה"ע הנדרים דש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשי"ד פ"ה ואילך (תו"מ חי"ב ע' 131 ואילך). וש"נ. לקו"ש חל"ג ע' 191 ואילך. וש"נ.

24)  ירושלמי נדרים פ"ט ה"א. רמב"ם הל' דעות פ"ג ה"א.

25)  ומש"נ "טוב אשר לא תדור גו'" – יש לבאר ע"ד המבואר בלקו"ת (פ' ראה כט, א) בפירוש מארז"ל (עירובין יג, ב) "נוח לו לאדם שלא נברא", "ולא אמרו ח"ו טוב לו שלא נברא, דזה אי אפשר לומר, שהרי הירידה והבריאה . . היא בשביל עלי' גדולה ונפלאה כו'", ובודאי שזוהי טובתו כו', אלא "שנוח וקל הי' לו שלא נברא כו'".

26)  נדרים עח, א. וש"נ.

27)  סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ע' 1332. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

28)  מסעי לה, כד-כה.

29)  סנהדרין ב, סע"א.

30)  ס"ה ואילך (לעיל ס"ע 189 ואילך).

31)  סנהדרין פ"ד מ"ה.

32)  ולהעיר, שע"פ הידוע שע"י כל חטא נעשה "מכה נפש" בדקות (ראה לקו"ת במדבר יג, ג), הרי זה ענין ששייך לכל אחד מישראל, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ועד שאפילו אלו שמתו בעטיו של נחש (שבת נה, ב. וש"נ), הנה גם אצלם ישנו ענין זה, אלא שהוא בדקות כו' (מהנחה בלתי מוגה).

33)  ב"ר פי"ב, טו.

34)  ע"ד מארז"ל (רש"י בראשית בתחלתו. ס' הלקוטים להאריז"ל בתחלתו. ובכ"מ. – וראה מדרש ילמדנו הובא בתלמוד תורה (נדפס בבתי מדרשות (ורטהימר) כרך א)) בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כו' שיתף עמו מדת הרחמים.

35)  ובשביל זה יש צורך בעדה בפני עצמה (ולא אלו שעליהם נאמר "ושפטו העדה") – ע"ד שמצינו בגמרא (ר"ה כו, רע"א) בביאור הטעם ש"אין עד נעשה דיין", "דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכיוון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצו חזו לי' זכותא" (מהנחה בלתי מוגה).

36)  ובזה י"ל בדא"פ מה שהורה רבינו הזקן בסידורו (בסדר התרת נדרים) "וטוב שיהא עדה שלימה" – כי הטעם להתרת נדרים בערב ר"ה הוא לפי שבר"ה הוא בנין העולם מחדש, וההכנה לזה, הוא תיקון כללות העולם (כידוע שכל עניני העולם נחלקים לג' סוגים: מצוה, רשות ועבירה, ועיקר הבריאה, ועבודת הבירורים שבה, הוא בדברי הרשות, ונדרים ענינם – המשכת קדושה בעניני הרשות, ועד"ז התרת נדרים*, ותיקון כללות העולם אפשרי ע"י עשרה מישראל, עדה שלימה, שלימות כל העולם.

_____________

* (כמבואר בלקו"ש ח"ד ע' 1076 ואילך)

___________

37)  קידושין מ, סע"א ואילך.

38)  סוכה כה, סע"א. וש"נ.

39)  ראה סה"מ תרנ"ה ע' לז. המשך תרס"ו ס"ע סח. ע' תקכב. סה"מ קונטרסים ח"ב תלה, ב.

40)  קידושין שם, ריש ע"ב (ובפרש"י).

41)  ראה שבחי הבעש"ט (הוצאת מונדשיין, ירושלים תשמ"ב) ע' 157. וראה גם תו"מ ח"כ ע' 114.