האם העובדה שגדולי הדור שותקים היא סיבה שלא לעשות דבר? * מסירות נפש אינה לקפוץ מהגג… אלא בדברים של יום יום * מה הסיבה שכל דבר, הן בעניינים הפרטיים והן הציבוריים, מגיע על-ידי קשיים, העלמות והסתרים? * כאשר לא יתפעל מהניסיון וימשיך להתרחב – יתנהגו עמו כן גם מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשת1 השבוע – פרשת פינחס – מסופר שכאשר אירע מעשה זמרי, לא ידעו מה לעשות, אף-על-פי שהיו נוכחים שם משה ואלעזר והזקנים. ואז נענה פינחס, שהיה הצעיר שבחבורה2 [ולהעיר מדברי הגמרא3 אודות הסדר שלמד משה תורה עם בני-ישראל, שתחילה למדה עם אהרן, אחר-כך עם אלעזר ואיתמר, אחר כך עם שבעים הזקנים, ואחר כך עם כל בני-ישראל, ונמצא, שפינחס למד עם כל בני-ישראל בשווה] ואמר ש"קנאים פוגעים בו". ואמרו לו: "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא"4 (קורא האיגרת הוא יהיה השליח).
וההוראה מזה:
כשישנם עניינים כאלה שהגדולים שבדור שותקים ואינם אומרים דבר – לא כל פעם מורה הדבר שלא צריכים לעשות מאומה, ויכולים לעשות חשבונות ו"לומדות" על מנת להתחמק מזה. צריכים לידע, שאם מישהו רואה שיכול לעשות משהו בדבר, עליו לעשות, ומה שגדולים ממנו אינם אומרים מאומה, אולי הסיבה לכך היא כדי שייטול פינחס את הכהונה5, היינו, שזהו החלק שלו שהוא צריך לברר, ודווקא על-ידי זה יבוא לשלימותו.
כשם שבגשמיות יש לכל אחד את החלק שלו, ואין אדם נוגע בפרנסתו של חבירו6, כך גם – ובמכל-שכן וקל-וחומר – ברוחניות, יש לכל אחד את החלק שלו בתורה [כפי שאומרים "ותן חלקנו בתורתך"7, שהכוונה בזה היא לא רק להבנת התורה, אלא גם לחדש בתורה, וכמסופר בגמרא במסכת מנחות8 שרבי עקיבא אמר דבר הלכה שאפילו משה רבינו לא ידעה] ובקיום המצוות שהוא צריך לפעול, ואין אחד נוגע בפרנסתו של חבירו.
– מה שמצינו9 ש"זכה נוטל חלקו וחלק חבירו", הרי זה בנוגע לגן-עדן ששם הוא שכר המצוות, אבל במצוה עצמה שהיא למעלה משכרה, יש לכל אחד את החלק שלו.
ובמילא, יתכן שהסיבה לכך שאף אחד אינו עוסק בדבר זה, היא, מפני שזהו העניין שלו שהוא צריך לפעול אותו.
ב. אודות פינחס איתא10: פינחס זה אליהו. וקשה על זה: הרי תחילה היה פינחס ואחר כך אליהו, ואם כן צריך לומר אליהו זה פינחס? והתירוץ על זה, על-פי מה שכתוב בזהר11 שאליהו היה עוד לפני זה, אלא שאז לא היה ילוד אשה (שנולד מאב ואם), אלא מלאך, ולכן אומרים פינחס זה אליהו12.
והעניין בעבודה:
דובר לעיל שתובעים מכל אחד שלא להסתכל על אחרים, ועניין הבא לידו צריך לעשותו. ונשאלת השאלה: מניין לוקחים כוח על זה? – ועל זה אומרים פינחס זה אליהו: כיוון שהקב"ה הזמין לו עניין שצריך לעשותו במסירת נפש, נותנים לו כוחות על זה, ויתכן שנכנס בו ניצוץ ממישהו שאינו ילוד אשה.
ג. ההוראה מזה בדורנו לכל האברכים הצעירים היא, שאין להם לעשות חשבונות, שפלוני יכול לעשות ואלמוני יכול לעשות, אלא כל דבר הבא לידם, צריכים לידע שזהו החלק שלהם, ויש להם כוחות על זה, וצריכים לעשותו במסירת נפש.
והפירוש במסירת נפש הוא – כדברי הרבי13: הכוונה במסירת נפש אינה לעלות על הגג ולקפוץ חס-ושלום. מסירת נפש צריכה להיות ללא רעש וללא "טומל", כי "לא ברעש הוי'"14. יש צורך במסירת נפש בכל הפעולות בחיי היום-יום, "אוטם אזנו וגו' ועוצם עיניו"15. אפילו בתורה צריכה להיות מסירת נפש – שלא לקחת את התורה אל עצמו, אלא לקחת את עצמו אל התורה ("ניט נעמען תורה צו זיך, נאָר נעמען זיך צו דער תורה")16. וכאשר רוצים באמת – יפעלו זאת.
וכאשר הולכים עם המסירת נפש של פינחס, אזי נעשה גם פינחס זה אליהו, שהוא יבשר את הגאולה17, והיינו, שכללות העבודה עכשיו היא הכנה למשיח, לעשות את העולם מקדש לו יתברך.
* * *
ד. פרשת השבוע, פרשת פינחס, כוללת גם את פרשת המועדים18, וממנה נלקחת הקריאה בתורה בכל מועד ומועד ובכל יום-טוב ויום-טוב19.
וגם עניין זה מהוה הוראה – שכאשר בני-ישראל רוצים שבמשך השנה יהיו ימים טובים שבהם יקראו בפרשת פינחס, כל עניין ועניין במועדו, הן בנוגע לראש חודש והן בנוגע לימים טובים – צריכים הם לעשות הכנה לדבר בשבוע פשוט, הן בימי החול של השבוע שבהם לומדים את השיעור חומש עם פירוש רש"י, והן ביום השבת שבו קוראים את הפרשה כולה, ועל-ידי הכנה זו זוכים לימים טובים במשך כל השנה.
וזהו גם מה שאמרו חז"ל20 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ואם הדברים אמורים בנוגע לשבת שקדושתה בידי שמים, "שבת מקדשא וקיימא"21, על אחת כמה וכמה בנוגע ליום-טוב, ש"ישראל אינהו דקדשינהו לזמני"22, שלכן אומרים "מקדש ישראל והזמנים", הרי בודאי שכדי שיהיה היום-טוב כדבעי, צריכה להיות הטרחא וההכנה לפני היום-טוב.
והרי עניין זה (שיש צורך בטירחא והכנה כו') הוא עניין כללי בכללות הבריאה – שרצונו של הקב"ה שכל ענייניו של יהודי לא יהיו באופן של "נהמא דכיסופא"23, אלא שיזכה בהם על-ידי יגיעתו, אף-על-פי שגם ביגיעה עצמה יש לו סייעתא דשמיא.
ה. על-פי זה מובן שאין ליהודי להתרעם על כך שישנם עניינים שבאים אצלו דווקא לאחרי ריבוי יגיעה והסרת העלמות והסתרים כו' – בה בשעה שהקב"ה היה יכול ליתן פרנסה בהרחבה, הצלחה בעסקנות ציבורית ושפע ברכה במוסדות, באופן שלא יצטרכו להתייגע – כי, לולי היגיעה יהיה זה "נהמא דכיסופא".
– מה שצריכים לבקש מהקב"ה, הוא, שההעלמות וההסתרים יומשכו אך ורק במדה הדרושה לעורר את הכוחות הפנימיים ולהחליט שלא מתפעלים מההעלמות וההסתרים, ומוכרחים להמשיך באורח-חיים על-פי התורה, ובהנהגת המוסדות העוסקים בהפצת התורה והפצת יראת שמים; והחלטה זו כשלעצמה תהיה מספיקה כדי לבטל את ההעלם וההסתר, כך, שבנוגע לפועל ממש יהיה ליהודי כל המצטרך לו, הן בעניינים הפרטיים והן בעניינים הכלליים, שיוכל לנהלם על-פי רצונו של הקב"ה, כפי שגילה דברו על-ידי עבדיו הנביאים24 והנשיאים לדורותיהם עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר בדורנו.
וכאשר הקב"ה רואה שיהודי מבקש זאת באמת, והיינו, שאין כוונתו לחסוך את עבודתו ויגיעתו, אלא רצונו שתהיה לו הצלחה יתירה בחיים הפרטיים ובעסקנות הציבורית – הרי כיוון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב25, הנה סוף-כל-סוף יפעל אצל הקב"ה עניין זה.
והיינו, שגם אם יש צורך בהעלם והסתר – הרי זה ימשך רק עד שהיהודי יפעל בעצמו התעוררות כוחות פנימיים וכוחות עצמיים, להחליט, אשר מבלי הבט על ההעלמות וההסתרים מנהל הוא חייו הפרטיים על-פי דרישת התורה, ומנהל את העניינים הציבוריים – אלה שבכוחו לפעול בהם – בהתרחבות ובהתפשטות היותר גדולה, ביודעו שאין זה אלא ניסיון, ואין זה אלא העלם והסתר שאין בו ממש,
וכאשר רואים ש"הנחה" זו (שאין זה אלא ניסיון והעלם והסתר שאין בו ממש) היא אצלו באמת לאמיתו, וראיה לדבר, שאינו מתחשב כלל בהעלם וההסתר והניסיון, וממשיך לנהל את החיים הפרטיים והעניינים הציבוריים כאילו בטוח הוא שיש לו מן המוכן עבור ההוצאה הפרטית ועבור ההוצאה הציבורית, לא רק עבור יום זה, אלא גם למחר, ואפילו לשנה הבאה, שמזה מוכח שמכיר את האמת שאין זה אלא ניסיון בלבד – אזי מתבטל הניסיון וההעלם וההסתר מכל וכל.
ו. ועניין זה למדים מהיהודי הראשון, אברהם אבינו, שכאשר הלך למלא שליחות של הקב"ה, ונבראת מציאות כזו שהיתה נראית לו לנהר, ואף-על-פי-כן המשיך לילך "אל אחד ההרים אשר אומר אליך"26, מבלי להתחשב כלל במציאותו של הנהר –אזי ראה מיד שלא נשאר מאומה ממציאותו של הנהר, היינו, שמלכתחילה לא היתה מציאות של נהר27.
וככל העניינים הרי גם עניין זה הוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"28 – הוראה לכל בני-ישראל בחייהם הפרטיים, והוראה לכל העוסקים בצרכי ציבור בנוגע לעניינים הציבוריים:
כאשר ישנם עניינים המונעים מהרחבתו של מוסד שעוסק בהפצת התורה ויראת שמים ומקרב את לבם של בני-ישראל ובנות-ישראל לאביהם שבשמים – צריכים לידע שאין שום מציאות שיכולה להעלים ולהסתיר על זה באמת;
העלם והסתר זה אינו אלא ניסיון בלבד, כמו שכתוב29 "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת" אם הוא מכיר את האמת שאין זה אלא ניסיון שאין בו ממש, או שחושב שזהו עניין של "בירור", ובמילא צריכים להתחשב בכך, ולהחליט אם אפשר להרחיב את המוסד, או להשאירו על עמדו, או שיש צורך לצמצם ולקצר כו'.
ו"במדה שאדם מודד – בה מודדין לו"30:
כאשר מחשיב זאת לעניין של "בירור", ולכן מתחשב בו, וכשהמצב מחייב לקצר מחליט לקצר כו' – אזי נעשה לדבר שיש בו ממש, רחמנא-ליצלן;
אבל כאשר מכיר את האמת לאמיתו, שאין זה מציאות של ממש, אלא רוצים לנסותו אם הוא מכיר את האמת,
ואכן מראה במעשה בפועל שיודע שההעלם וההסתר אין בו ממש, ולכן מתנהג כאילו רואה כבר את הנולד מאין ליש31, כאילו שיש לו עבור ההוצאה, הן בנוגע לעניינים הפרטיים, ליתן לבעלת-הבית עבור הוצאות הבית ממה שהרוויח באופן של שמירת שבת ויו"ט, וללא השגת גבול וכל שאר העניינים האסורים על-פי שולחן-ערוך (כנ"ל), והן בנוגע לעניינים הציבוריים, שרואה ומכיר שהתפתחותו של המוסד היא דבר הכרחי [דכיוון שהרבי הסכים לכך, הרי זה צריך להתפתח ולצמוח כמו כל דבר שבקדושה]32, ובמילא אינו מתפעל מכל העניינים הסותרים, ביודעו שאין בהם ממש –
אזי מודדין לו במדה זו, שבקרוב – ובלשון חז"ל33: "תיכף לתלמידי חכמים ברכה" – יראה בפועל שאכן אין בהם ממש,
וכל המצטרך לו נעשה "נולד" בפועל – אפילו אם יש צורך שיהיה נולד מאין ליש – שיוכל לנהל את ההוצאה הפרטית וההוצאה הציבורית בהרחבה ובהתפשטות לעילא ולעילא.
(מהתוועדות י"ב תמוז ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ד ח"ג (יב) עמ' 113-118, בלתי מוגה)
_____________________
1) מכאן עד סוס"ג – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 342 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) במדב"ר פ"כ, כה. תנחומא בלק כא.
3) עירובין נד, ב. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ תשא (לד, לב).
4) סנהדרין פב, א. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ בלק (כה, ז).
5) במדב"ר פ"כ, כד. הובא בפרש"י שם, ו.
6) ע"ד אין אדם נוגע במוכן לחבירו – יומא לח, ב.
7) אבות פ"ה מ"כ.
8) כט, ב.
9) חגיגה טו, א.
10) תיב"ע וארא ו, יח. יל"ש ר"פ פינחס. זח"ב קצ, סע"א. רלב"ג מלכים-א יז, א.
11) ח"א מו, ב. עיי"ש בהגהות דרך אמת. ועוד.
12) ראה גם שיחת י"ג תמוז תשי"ב הערה 30 (תורת מנחם – התוועדויות ח"ו ע' 75). וש"נ.
13) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ריש ע' 313. וש"נ.
14) מלכים-א יט, יא.
15) ישעי' לג, טו. וראה קונטרס העבודה פ"ב.
16) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ס"ע 189. וש"נ.
17) פרש"י בחוקותי כו, מב. וראה גם תיב"ע ויל"ש שבהערה 10. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב. ועוד.
18) כח, א ואילך.
19) ראה מגילה ל, סע"ב ואילך.
20) ע"ז ג, סע"א.
21) ביצה יז, א.
22) ברכות מט, א. וראה פסחים קיז, ב.
23) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.
24) ע"פ עמוס ג, ז.
25) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).
26) וירא כב, ב.
27) תנחומא וירא כב. וראה סה"מ מלוקט ח"א ריש ע' קפט. ועוד.
28) ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.
29) פ' ראה יג, ד.
30) סוטה ח, ב ואילך.
31) ראה תניא פמ"ג.
32) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 125 ואילך.
33) ברכות מב, א. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
