דבר מלכות

כסלו, זמן של ניסים

בחודש כסלו היה הגילוי דפנימיות התורה ומכיוון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", פעל גילוי זה גם גילוי של ניסים בעולם * בחודש זה ייהפכו כל העניינים הבלתי רצויים לטובה, בטוב הנראה והנגלה * כאשר יהודי יוצא ממקום של תורה ותפילה לעולם ומתנהג שם על-פי תורה, הוא זוכה  לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ומתעלה ברוחניות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות¹ חודש כסלו איתא שהוא כמו חודש סיוון²: סיוון הוא החודש השלישי מניסן, שגם הוא ראש השנה, כדאיתא במשנה³, וכמו כן חודש כסלו הוא חודש השלישי מראש-השנה שהוא בתשרי.

החילוק בין ניסן לתשרי הוא⁴:

ניסן עניינו עבודת הצדיקים, שהרי יציאת מצרים עניינה גירות⁵, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי⁶, היינו, שאין לו שום חטאים ושום עניינים שאינם כדבעי, להיות כקטן שנולד⁷. וחודש סיוון שהוא החודש השלישי מניסן, הוא הזמן של מתן-תורה.

ותשרי עניינו עבודת בעלי תשובה⁸. וכסלו שהוא חודש השלישי מתשרי, עניינו מתן-תורה - הגילוי דפנימיות התורה.

וכמו בעניין התשובה, עם היות תשובה למעלה מתורה⁹, שלכן מועילה התשובה על עניין שפגם בתורה, מכל-מקום, עניין התשובה גופא נלקח מהתורה¹⁰ - כן הוא גם בעניין גילוי פנימיות התורה שבחודש כסלו, שעניין זה גופא נלקח גם ממתן-תורה שבסיוון. והיינו, לפי שבשעת מתן-תורה בסיוון ניתנו כל ענייני התורה¹¹, ואפילו התורה שמשיח ילמד ויגלה, שזהו עניין הכי עמוק בתורה, כדאיתא במדרש¹² שהתורה דעכשיו הבל היא לגבי תורתו של משיח - גם זה ניתן בשעת מתן-תורה בסיוון.

אבל אף-על-פי-כן, היתה פנימיות התורה בהעלם במתן-תורה שבסיוון, והגילוי דפנימיות התורה הוא בחודש כסלו, חודש השלישי מחודש תשרי שעניינו עבודת התשובה, שאז, בחודש כסלו, הוא הגילוי דפנימיות התורה והפצת המעיינות חוצה, שזוהי ההכנה לגילוי המשיח¹³.

ב. מצד זה שחודש כסלו הוא זמן של גילוי תורה, גילוי חדש בתורה, שנתגלה פנימיות התורה - מצד זה נמשך גם בעולם, שבחודש כסלו מאיר בעולם גילוי חדש, עניין הניסים.

תורת החסידות מבארת היטב את העניין, שבאמת גם הנהגת הטבע הוא עניין של ניסים¹⁴, אלא החילוק הוא שטבע הוא גילוי שישנו בתמידות, ומצד ההרגל לא ניכר הנס, ועד שיכולים לחשוב שזוהי בירה בלא מנהיג חס ושלום, אבל כשבא נס, שלא רגילים בו, הרי זה בגילוי. והיינו, שעניין הניסים הוא גילוי חדש.

וזהו שכסלו הוא חודש של ניסים - דכיוון שזהו זמן של גילוי חדש בתורה, ואסתכל באורייתא וברא עלמא¹⁵, הרי זה נמשך גם בעולם, שגם בהנהגת העולם הרי זה זמן של נסים, גילוי חדש.

ולכן היה בחודש כסלו הנס דחנוכה, שהנס היה בשמן - רזין דרזין¹⁶ - והוא גילוי נעלה ביותר. וכמו שכתב הרמב"ן¹⁷ בשם המדרש¹⁸ שהקב"ה אמר לאהרון "שלך גדולה משלהם", שנרות חנוכה נעלים יותר מנרות המקדש, כיוון שנרות המקדש אינם קיימים לעולם, ונרות חנוכה קיימים לעולם.

וכמו כן היה לאחרי זה הנס די"ט כסלו, דהפצת תורת החסידות, שגם זה עניין שקיים לעד ולעולמי עולמים, כיוון שהפצת מעיינות החסידות היא כלי והכנה לגילוי המשיח.

ג. והנה, ההמשכה על ענייני החודש מתחילה בשבת מברכים, שבו מברכים את החודש שיהיה לטובה ולברכה, "לחיים ולשלום, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה"¹⁹.

ובנוגע לענייננו - חודש כסלו, שבו נמשכים לא רק עניינים טבעיים אלא גם עניינים ניסיים שלמעלה מהטבע - הרי בעמדנו בשבת מברכים חודש כסלו, ובפרט כשנמצאים כבר לאחרי המולד, צריכים לברך את החודש שהחל משבת מברכים יהיו הטובה והברכה, חיים ושלום, ששון ושמחה, ישועה ונחמה, לא רק בעניינים טבעיים, אלא גם בעניינים ניסיים.

והיינו, שכל העניינים שצריכים להעשות בחודש זה, שבתוכם יש גם עניינים כלליים הנוגעים לכל השנה - יהיו כולם לטובה בדרך שלמעלה מהטבע, כך, שאפילו אם על-פי טבע ושכל אין לזה מקום, יהיה זה באופן שלמעלה מהטבע²⁰, והיינו, שגם העניינים שלמעלה מהשתלשלות יומשכו למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ד. בנוגע להעניין דהשגחה פרטית המדובר לעיל בהמאמר²¹ (ד"ה "מים רבים") הרי אף-על-פי שרבינו הזקן הביא ראיה מדברי הגמרא²² "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך²³ תהום רבה" (שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות), שמזה מוכח שיש דין ומשפט אפילו על דגים, ולא רק על המין הכללי אלא גם על פרטי הדגים, מכל-מקום, ישנם שיטות נוספות בעניין זה, וישנם הסוברים שהשגחה פרטית היא רק על מין המדבר, ומצינו שגם שיטות אלו הובאו אפילו בדבריהם של כמה מקובלים²⁴.

אבל כבר נתקבלה שיטת הבעש"ט²⁵, שהשגחה פרטית היא לא רק על מין המדבר, אלא גם על מין החי והצומח, ואפילו על מין הדומם, שעל כולם משגיח הקב"ה בהשגחה פרטית.

וככל העניינים שבתורת הבעש"ט שנתבארו בתורת חסידות חב"ד - נתבאר גם עניין זה בפרטיות בתורת חסידות חב"ד.

וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחד ממאמריו²⁶ בעניין השגחה פרטית על-פי שיטת הבעש"ט, שלא זו בלבד שגלגולו של עלה ממקום למקום הוא בהשגחה פרטית, אלא עוד זאת, שגם אופן גלגולו, אם על-ידי רוח או על-ידי רגלי אדם או בהמה, הוא גם בהשגחה פרטית, והיינו, שזהו עניין שנוגע לרצון העליון, ולשלימות הכוונה.

ה. והנה, אף-על-פי שנוגע כל פרט ופרט, מכל-מקום, כשמדובר אודות סדר המלכות מצינו שאמרו חז"ל²⁷ "הווי מתפלל בשלומה של מלכות", ולא נאמר בלשון יחיד (בנוגע להמלך)²⁸, כי, מה שנוגע בהמלכות הוא רק כללות סדר המלוכה, ועל זה צריך להתפלל כו', אבל בנוגע להפרט (מלך פלוני) - הרי זה יכול להתחלף ולהיות באופן היותר טוב לבני ישראל.

ובהקדמה - שעל-פי תורה, "דינא דמלכותא דינא"²⁹, היינו, שדין המלכות יש לו תוקף של דין תורה, אבל³⁰, במה דברים אמורים, כאשר דין המלכות הוא דין כללי עבור כל בני המדינה בשווה, מה-שאין-כן כאשר מבדילים ומחלקים בין אנשים, וכמו למשל שקובעים דין מיוחד עבור יהודים, אזי אין בזה התוקף ד"דינא דמלכותא דינא", והיינו, שאין לזה מקום בתורה.

וכיוון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי מובן שעניין שאין לו מקום בתורה, אין לו מקום גם בעולם.

ולא תועיל עקשנותו של פלוני, שכן, כיוון שעל-פי תורה אין לזה מציאות, הרי גם בעולם אין לזה מציאות.

ובאשר לעקשנות - סיפרתי כבר פעם³¹ הסיפור אודות אדמו"ר מהר"ש, שכאשר היה צריך לנסוע ברכבת, היו מודיעים על כך מליובאוויטש, והרכבת היתה ממתינה לבואו. ופעם אירע שהפקיד הממונה רצה להראות רמות רוחו והורה על נסיעת הרכבת מבלי להמתין לבואו של אדמו"ר מהר"ש. ובמשך כמה ימים הגיעה ידיעה - ממקום גבוה יותר - שהפקיד הנ"ל מפוטר ממשרתו...

ומה שישנו יהודי אחד שטוען אחרת - הרי זה מצד "קרומקייט", ואין לילך בדרכים עקומות.

ומה שטוענים בנוגע לחילוף האישים שאין לזה מקום על-פי חשבון - אין זה נוגע לנו. לנו לא נוגע החשבון, כי אם בפועל, ובמילא, אם יש לזה מקום בחשבון - יהיה הדבר על-פי חשבון, ואם אין לזה מקום בחשבון - הרי חודש כסלו (שבו עומדים עתה) הוא סדר של ניסים שלמעלה מהחשבון.

ו. ובנוגע לפועל:

כיוון שכל העניינים צריכים לבוא בטוב הנראה והנגלה, וכפירוש הבעש"ט³² על פסוק³³ "עזוב תעזוב עמו", שאין לשבור את הגוף על-ידי תעניות וסיגופים, אלא לבררו ולזככו ולהעלותו - צריך להיות העניין ד"היטב איטיב עמך"³⁴ באופן כזה שגם הגוף ונפש הבהמית יסכימו שזהו טוב,  וההסכמה תהיה (לא מצד קבלת עול, אלא) מצד זה שמשיגים ורואים בעיני בשר שזהו טוב.

ובפשטות - שכל העניינים השיכים לבני-ישראל, הן בנוגע לתורה-ומצוות, והן בנוגע לעניינים הגשמיים ואפילו בנוגע לעניינים חומריים, יהיו כולם בטוב הנראה והנגלה.

ובעמדנו בחודש כסלו - הרי גם הענינים שאין להם מקום בטבע יומשכו למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.

וכמו כן יהיה גם החילוף הנ"ל לטוב³⁵ - עד כמה שיכול להיות טוב באומות העולם,

ויקויים היעוד³⁶ "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", היינו, שכל עמי הארץ יראו את מעלתם של בני-ישראל, שיש בהם נקודת היהדות, בדרך מקיף על-כל-פנים, ועל-ידי זה יתבטלו כולם בפניהם,

שזוהי ההכנה לגילוי המשיח במהרה בימינו אמן.

* * *

ז. בתפילת מנחה מתחילים לקרוא פרשת ויצא - "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

וככל ענייני התורה יש גם בעניין זה פשט, רמז, דרוש וסוד, ולא באופן שהם ד' תורות, שהרי התורה היא "תורה אחת", כיוון שכל ד' העניינים דפשט, רמז, דרוש וסוד קשורים זה בזה³⁷.

ח. הפירוש הפשוט בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הוא - שיעקב יצא מבאר-שבע שבארץ-ישראל, המקום שבו דרו הוריו, והלך לחרן שבחוץ-לארץ, לגלות, והמשך הדברים הוא שעוד בהיותו בדרך נטלו ממנו הכל³⁸, כך שהגיע לחרן בעירום ובחוסר כל, ואף-על-פי-כן, על-ידי זה ש"עם לבן גרתי"³⁹ "ותרי"ג מצוות שמרתי"⁴⁰, חזר משם ברכוש גדול יותר ממה שהיה לו לפני זה, בנים ובנות, צאן ובקר עבדים ושפחות כו'⁴¹, ועיקר הברכה התבטאה בכך שהיתה מיטתו שלימה⁴², בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

וכמו כן ישנו עניין זה גם ברוחניות - שכאשר יהודי יוצא מ"באר שבע" ברוחניות, היינו, ממקום תורה ותפילה, ויוצא לעולם, אשר, גם בהיותו במצב נעלה הרי זה בכל זאת "עולם", שזהו עניין של "חרן", מלשון "חרון אף של מקום (בעולם)"⁴³, ואף-על-פי-כן, כאשר הנהגתו בעולם היא על-פי תורה, "עם לבן גרתי" "ותרי"ג מצוות שמרתי", אזי לא זו בלבד שאינו מאבד מאומה, אלא אדרבה, הוא מרוויח יותר, שזוכה לבנים ובנות, בני בנים ובני בנות, עוסקים בתורה ובמצוות, והולך ומתעלה ברוחניות לגבי מדריגתו הקודמת, כמבואר בחסידות⁴⁴ בעניין העילוי שניתוסף אצל יעקב בבואו מחרן⁴⁵.

ט. ובפרטיות יותר יש בזה כמה עניינים:

לכל לראש - כללות העניין דירידת הנשמה בגוף, שהנשמה שחצובה מתחת כיסא הכבוד⁴⁶, ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא⁴⁷, אשר, עם היותה ירידה גדולה ביותר, הרי זו ירידה לצורך עלייה, כי, כאשר הנשמה משלימה את הכוונה למטה, אזי מתעלית הנשמה לדרגה נעלה יותר מכמו שהיתה לפני זה.

ועל-דרך זה לאחרי ירידת הנשמה למטה ישנו עניין זה בכללות חיי האדם - שהסדר הוא שבשנותיו הראשונות נמצא ב"חדר" וב"ישיבה", שאז מתעסק רק בענייני קדושה, ובשנים שלאחרי זה, בבוא הזמן שצריך להיות "רחיים בצווארו"⁴⁸, אזי יוצא לעולם, לקיים מה שנאמר⁴⁹ "וברכך הוי' אלוקיך בכל אשר תעשה", אשר, גם במצב הטוב ביותר הרי זה בכל זאת עניין של עשייה בעולם;

ועל-דרך זה בכל יום גופא שהתחלת היום היא בעבודת התפילה, ואחר-כך לימוד התורה, "מבית-הכנסת לבית-המדרש"⁵⁰, ואחר כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"⁵¹  ביציאתו לעולם, שזהו עניין של ירידה ויציאה מד' אמות של תפילה וד' אמות של תורה;

ועל-דרך זה במשך ימי השבוע - שתחילה ישנו את יום השבת שבו אין עוסקים בעובדין דחול, ומתמסרים לגמרי לענייני קדושה, ואחר-כך באים ששת ימי המעשה כו'⁵².

ובנוגע לכל עניינים אלו ישנה הוראת התורה, שכאשר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", בחרון אף של עולם, הנה כאשר "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" , שגם בזמן שעוסקים בענייני העולם קובעים עתים לתורה וכיוצא בזה, אזי זוכים לבנים ובנות, צאן ובקר וכו', והיינו שלא זו בלבד שלא נעשה עניין של ירידה, אלא אדרבה, פועלים עלייה בכל העניינים שעוסקים בהם.

וכן הוא בנוגע לכללות זמן הגלות - שסוף-כל-סוף רואים שלא זו בלבד שלא נאבדים, אלא אדרבה, שלוקחים ומעלים את כל ענייני הגלות גופא, כמו שכתוב⁵³ "ונצלתם גו'" , לרוקן את הכל, את כל העניינים שיש להם מציאות, ו"בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו גו' נלך"⁵⁴ לקראת משיח צדקנו אל הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ר"ח כסלו ה'תשי"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז, כרך א עמ' 209-215 - בלתי מוגה)

----------

1) סעיפים א-ב הוגהו ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסו בלקו"ש ח"א עמ' 75 ואילך (במהדורה מתורגמת ללה"ק - עמ' 65 ואילך). במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ראה גם תו"מ חי"ג עמ' 114. וש"נ.

3) ר"ה ב,א.

4) ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 41. וש"נ.

5) ראה יבמות מו,א-ב.

6) שם כב,א. וש"נ.

7) וע"ד מארז"ל (יומא כב,ב) "בן שנה שאול במלכו (שמואל-א יג,א), כבן שנה, שלא טעם טעם חטא" (מהנחה בלתי מוגה).

8) שהרי עבודת התשובה עיקרה בחודש אלול, בר"ה ויוהכ"פ, והגילוי מזה נעשה "ליום חגינו", בחג הסוכות (ראה לקו"ת דרושי ר"ה נד, סע"ג ואילך. ובכ"מ). - מהנחה בלתי מוגה.

9) לקו"ת בדרושי פ' אחרי (כי ביום הזה), ובדרושי יוהכ"פ.

10) ראה לקו"ש חי"ח עמ' 121. וש"נ.

11) ראה סה"מ תרנ"ו עמ' שנו. ועוד.

12) קה"ר רפ"ב. פי"א, ח.

13) ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר-שם-טוב בתחילתו. ובכ"מ).

14) ראה קונטרס צג, בסופו (סה"מ תשי"א עמ' 293).

15) זח"ב קסא, רע"ב.

16) ראה אמ"ב שער הק"ש פנ"ד ואילך. ועוד.

17) ר"פ בהעלותך.

18) במדב"ר פט"ו, ו. פרש"י ר"פ בהעלותך.

19) נוסח ברכת החודש.

20) אולי הכוונה בקשר ל"מבצע סיני" שהתרחש בימים אלו (ראה מכתב ב' כסלו שנה זו (אג"ק חי"ד עמ' קלה), ובהנסמן  בהערות שם, "מבוא" לאג"ק שם ס"ע 5 ואילך. וש"נ). המו"ל.

21) פ"ג.

22) חולין סג,א (ובפרש"י).

23) תהילים לו,ז.

24) ראה רשימה "השגחה פרטית" אג"ק ח"א ע' קסח ואילך. וש"נ.

25) ראה בארוכה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.

26) סה"מ תרפ"ו עמ' קנו. וראה גם תו"מ ח"ד עמ' 157 ואילך. וש"נ.

27) אבות פ"ג מ"ב.

28) ראה הגהות הגר"א (סקל"א) לשו"ע שבהערה 30.

29) גיטין י,ב. וש"נ. וראה אנצי' תלמודית בערכו. וש"נ.

30) ראה טושו"ע חו"מ סשס"ט ס"ח.

31) ראה שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב תשט"ז ס"ג (תו"מ חי"ז עמ' 144). וש"נ.

32) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

33) משפטים כג,ה.

34) וישלח לב,יג.

35) ראה גם שיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב) סי"א.

36) תבוא כח,י.

37) ראה לקו"ש חי"ח עמ' 187. חכ"א עמ' 36. וש"נ.

38) פרש"י ויצא כט,יא.

39) וישלח לב,ה.

40) פרש"י עה"פ.

41) שם, ו ובפרש"י.

42) ויק"ר פל"ו, ה. פרש"י ויחי מז,לא.

43) פרש"י ס"פ נח.

44) ראה ד"ה ויצא יעקב תר"ל (סה"מ תר"ל עמ' כט ואילך).

45) ראה גם תו"מ ח"ד עמ' 153 ואילך.

46) זח"ג כט, רע"ב. וראה בהנסמן בנצו"ז לזח"א קיג,א.

47) ע"פ לשון חז"ל - חגיגה ה,ב.

48) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"א ואילך. וש"נ.

49) פ' ראה טו,יח.

50) ראה ברכות בסופה.

51) שם לה,ב.

52) ראה גם תו"מ ח"ב עמ' 141 ואילך.

53) שמות ג,כב.

54) בא י,ט.       

ענייני משיח וגאולה

נקודת חודש כסלו - אור בתוך חשכת הגלות

איך מתגברים על הנפילת-רוח הנגרמת מהתבוננות במצב הכללי והפרטי?

כאשר יהודי מתבונן במעמדו ומצבו - הרי הוא רואה שנוסף לגלות הכללי, הרי הוא מושקע בגלות הפנימי כו'.

דהנה, כל אחד ואחד מישראל הוא בחזקת כשרות, ובוודאי שלומד ומקיים מצוות ועוסק בעבודת התפילה, כוונות התפילה וכו', ועל-כל-פנים - פירוש המילות כו', וקודם התפילה טובל במקווה, ובימי החול נותן לצדקה וכו'.

אבל אף-על-פי-כן, למרות שיודע שישנו פסק-דין בשולחן-ערוך (או"ח רסצ"ד) שבעת התפילה צריך להחזיר פניו "כנגד ארץ-ישראל, שנאמר, והתפללו אליך דרך ארצם", ויתירה מזו: "ויכוון גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קודשי-הקודשים" - הנה בנוגע לפועל, כאשר נעמד להתפלל אינו יכול לפעול בעצמו לצאת ממקומו שבגלות, בשכונת "קראון-הייטס" שבברוקלין, ועל-דרך זה בשאר שכונות, ולהימצא בעת התפילה ב"בית קודשי-הקודשים"!

ועד שבעת התפילה הרי הוא מהרהר אודות המתרחש בביתו, הנמצא ברחוב זה או ברחוב אחר בשכונת "קראון-הייטס", וחושב אודות נזילת מים מהתקרה שבביתו, וכיוצא בזה!

[...] ואין צורך להתבונן כדי לראות את גודל הירידה דגלות הפנימי, כי רואים זאת תיכף ומיד: לאחרי ההתוועדות יתפלל תפילת מנחה, והרי ידוע גודל המעלה דתפילת מנחה, שהרי אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה. ואף-על-פי-כן, ידע איניש בנפשיה שאינו יכול לפעול על עצמו שבעת התפילה תהיה מחשבתו בבית קודשי-קודשים, באופן דשם הוא נמצא!

[...] ואם כן, כאשר מתבונן בגודל הירידה דגלות הפרטי, יכול הוא ליפול ברוחו וכו'.

ועל זה באה ההוראה הכללית דחודש כסלו - כפי שנתבאר לעיל בארוכה:

אין לו מה לחכות עד שיתבונן במוחו אודות האמור לעיל, ועד שהמוח ישלוט על הלב, ועניין זה יבוא אצלו גם ברגש שבלב, היינו, שירגיש שנמצא בבית קודשי-קודשים כו' - (כי זהו דבר הדורש משך זמן כו') - אלא עליו לדעת שגם בעת הימצאו בחושך הגלות כו', יש לו נתינת-כוח מכללות חודש כסלו להפוך את כללות חושך הגלות, באופן ד"הוי' יגיה חושכי", ועד שיהיה יתרון האור כו'.

וכאמור לעיל שזוהי הנקודה הפנימית דחודש כסלו - שמבלי הבט על גודל ירידת הגלות, נפעל אז כללות העניין ד"חנוכת חשמונאי", ובאופן דהנרות הללו אינן בטלין לעולם. וזהו גם כללות העניין דגילוי תורת החסידות בזמן הגלות דווקא כו'.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שאין מה להתפעל מחשכת הגלות, אלא גם בעת היותו בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, הרי הוא עובד עבודתו כדבעי בהפצת המעיינות חוצה, ומאיר את העולם כולו באור ד"נר מצווה ותורה אור".

ועבודתו היא על-פי הוראת ימי חנוכה - באופן דמוסיף והולך ואור, היינו, שאינו מסתפק בהדלקת נר אחד (במעמד ומצב דקיפאון כו'), אלא בלילה השני מדליק נר נוסף, ומדי לילה בלילה הרי הוא מוסיף עוד יותר בכללות העניין ד"נר מצווה ותורה אור".

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשמ"ב,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב כרך א עמ' 419-420 - בלתי מוגה)

ללמוד חסידות ולהתנהג בדרכי החסידות

אדמו"ר האמצעי רצה שאברכים ישוחחו על 'יחודא עילאה'

אדמו"ר האמצעי אמר שהוא מאחל לעצמו ("ער ווינטשט זיך") שאברכים בלכתם ברחוב ישוחחו ביניהם אודות יחודא תתאה ויחודא עילאה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) ברכה של צדיק ונשיא בישראל - בוודאי מתקיימת, וכיוון שכן, אין הדבר תלוי אלא באברכים עצמם, שבלכתם ברחוב, בברוקלין, כאן, בוויליאמסבורג, וכיוצא בזה, ישוחחו ביניהם אודות יחודא תתאה ויחודא עילאה.

(משיחת שבת פרשת ויצא, ט' בכסלו ה'תשי"ב -
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ב חלק ראשון עמוד 160)

אמר לחסיד - הייה "בצל" וחזור חסידות...

כאשר פוגשים יהודי [פגישה שבוודאי אינה במקרה אלא לשם כוונה ותכלית] שלעת-עתה אינו מקיים תורה ומצוות - צריכים (רק) להסיר ממנו את הדברים המעלימים ומסתירים על נשמתו, ואז מתגלית נשמתו, התקשרותו עם הקב"ה, ובמילא, יתחיל לקיים תורה ומצוות, הנחת תפילין, שמירת שבת, וכיוצא בזה...

וכדי לפעול עליהם - צריכים להתחיל בעבודה עם עצמו ("טאן מיט זיך"), אבל, אין להמתין עד שיגיע לשלימות העבודה עם עצמו,

- וכמאמר אדמו"ר האמצעי לאחד החסידים שנכנס ל'יחידות' והתאונן שכאשר חוזר חסידות ברבים נעשה אצלו רגש של ישות: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן"... -

צריכים להתחיל בעבודה עם עצמו, והתחלת העבודה עם עצמו מספיקה כבר כדי לעסוק בעבודה עם הזולת.

(משיחת פורים ה'תשי"א - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"א חלק ראשון עמ' 322)

להיות יהודי, כפי שיהודי צריך להיות

יש להסביר ולהדגיש מלכתחילה שמדובר כאן אודות עניין של אמונה - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - שכשם שסתים וגליא דקוב"ה כולא חד, כך סתים וגליא דישראל כולא חד, וסתים וגליא דתורה כולא חד, ואי-אפשר לחלק ביניהם, כך, שמי שרוצה גליא צריך גם סתים.

וכשיפעלו אצלו עניין זה - ומה הפירוש "לפעול"? - לגלות אצלו את נקודת האמונה שתבוא מן ההעלם אל הגילוי - אזי יתבטא הדבר גם בהנהגה בפועל במחשבה, דיבור ומעשה, שיתחיל לילך בדרך החסידות, כלומר, לא זו בלבד שלומד תורת החסידות, אלא גם מתנהג בדרכי ומנהגי החסידות, כולל ובמיוחד בהעניין העיקרי שהוא תכלית הכוונה דתורת החסידות - לשנות טבע מידותיו, ונעשה יהודי כפי שיהודי צריך להיות ("ער ווערט א איד ווי א איד דארף זיין").

(קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תשי"ב - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

שיעורי תורה ליחיד ולכלל

הרבי תבע מכולם ומחסידי חב"ד במיוחד לקבוע שיעורי לימוד תורה יומיים, בנגלה ובחסידות * הרבי מגלה עניין רב ומעורה בתוכן שיעורי התורה של מר זלמן שזר עצמו ושל אלה הנלמדים בחוג ללימוד חסידות שהקים * שיעורי תורה לנשים, שיעור בין הבעל לאשתו, שיעור לצעירים תל-אביביים, שיעור בחומש עם רש"י ושיעור בקיצור-שולחן-ערוך

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"בוודאי יש לו שיעורים בנגלה ובחסידות, נוסף על שיעורים הנלמדים ברבים שמשתתף בהם" - כך כותב הרבי בט' באלול תשי"ז (אגרות-קודש כרך טו עמ' שצה) ל"האברך זלמן שי'" שנודע אחר-כך כצייר החסידי המפורסם ר' זלמן קליימאן (ז"ל).

בקשה זו, אגב, לא הייתה ייחודית אלא היא חזרה על עצמה מכל אחד ואחד מהחסידים. הנה מכתב שכותב הרבי לחסיד הרה"ח ר' חיים-שמריהו גוראריה מתל-אביב ('נלכה באורחותיו' עמ' 107) בו' בכסלו תשי"ד:

והשם יתברך יזכהו, אשר יכתוב, מזמן לזמן על-כל-פנים, בנוגע לשיעוריו בתורת הנגלה ובתורת החסידות, כי הרי סוף-סוף זהו כל האדם את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כפי שנתבאר על-ידי נשיאינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אז מען דארף פשוט אליין לערנען [=שעל כל אחד ללמוד, כפשוטו, בעצמו] ולא לצאת [=ידי חובה] במה שהשני לומד, והחובה ללמוד הן תורת הנגלה והן תורת החסידות - נוסף על שאר העניינים של עבודה וגמילות חסדים וכו'.

מגידי שיעור מתחלפים

בשנת תש"י (אגרות-קודש כרך ג עמ' רצ) כותב הרבי לאחד החסידים: "בעניין הלימוד ברבים, הנה, לפי-עניות דעתי, טוב, שעל-כל-פנים פעם אחת בשבוע ילמוד אחד בקול והשאר ישמעו [=יקשיבו] ושקו"ט [=וישאו ויתנו]  בזה. ואם מתאים לפי תנאי אישיהם, ואין חששא [=חשש] לבייש את מי [=שאינו מסוגל למסור שיעור] כו', זאל מען זיך בייטען [=יתחלפו] בזה".

עצת היצר

כאשר נשאל הרבי על-ידי אחד מחשובי החסידים - הרה"ח ר' יעקב יוסף גורקוב - אם מותר להפחית מזמן ה'קביעות עיתים' בשביל אסיפת כספים (לטובת המוסדות), השיב לו הרבי (ג' במנחם-אב תש"י - אגרות-קודש כרך ג, עמ' שנד):

הנה לא ביאר אם זהו קביעות-עיתים ביחיד או ברבים (שאז מחליש גם את האחרים), ובכל אופן יש לשער שעל-פי רוב אין זה אלא דמיון שמרמה היצר אז מ'דארף פארבייגען [=שצריך לוותר], ואם באמת מוכרח הוא, הרי יכול להשלים בשעוריו בליל ה'.

מה עם 'חומש עם רש"י'?

כשהחל הרה"ח ר' שרגא-פייבל רימלר, מראשוני תלמידי תומכי-תמימים בארצות-הברית, לכהן כרב קהילה בברייטן-ביטש בברוקלין, בשנת תשל"א, קבע בבית-הכנסת שיעורי-תורה מסודרים. בבוקר למד משניות ושיעורים נוספים התקיימו בין מנחה למעריב; ארבעה ימים בשבוע למדו 'עין יעקב' ויום אחד קיצור-שולחן-ערוך.

לימים סופר (בראיון ל'כפר חב"ד' גליון 826 עמ' 50) כי כשדיווח על כך לרבי בכתב, אמר לו הרבי: "ומה בקשר ללימוד חומש עם רש"י? ". שאל הרב רימלר את הרבי: "מתי יש זמן לכך?". הרבי ענה מייד: "בימי שני וחמישי ובשבתות" (שהם ימי הקריאה בתורה).

הרב רימלר הוסיף, כמובן, גם לימוד חומש עם רש"י לרשימת השיעורים.

מר שזר מדווח על שיעוריו

גם מאישי ציבור רבים לא נמנע הרבי לתבוע לקיים שיעורי תורה בנגלה ובחסידות. כך למשל פורסם על נקודות מה'יחידות' שזכה לה מר זלמן שזר בשנת תשכ"ו ('נשיא וחסיד' עמ' 258):

"שז"ר הודיע בשמחה שהוא שומר את השיעורים שאמר לו הרבי ללמוד כשביקר בפעם האחרונה, בנגלה ובחסידות, ופירט את שמות הלומדים אתו... וכן שרצה בעצמו ללכת למקום שיש בו קביעות ללימוד חסידות... עכשיו בונים "בית הנשיא" חדש, ומיקומו בדיוק מול בית-כנסת שיש בו קביעות ללימוד חסידות...".

"שניים אוחזין" לפי מאמר הצמח-צדק

ב(ב' בכסלו) שנת תשט"ז (שם עמ' 415) שיגר הרבי איגרת למר שזר ובה הוא כותב לו בין השאר:

שמחתי להיוודע מהרב בנימין-אליהו גורודצקי שי' שכבודו משתתף בשיעור ברבים במסכת בבא-מציעא, ובטח ידוע לכ' מהוראתי בראשית השנה - לתחילת זמן הלימודים בישיבות חב"ד שילמדו מסכתא זו עם תוספת - חידושים של כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל הצמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע - בנגלה,  וגם מאמר שלו להתחלת המסכתא ומאמר לסיומה. וצויתי לשלוח לכ' בחבילה בפני-עצמה ג' טופסים ממסכתא זו. וכמובן אשר הראשונה היא בשביל כ' והשנייה בשביל ראש חבורת הלומדים והג' בשביל לומד השיעור, והנני מטריח את כ' במסירתם, כי תקוותי כי מתוך כך תהיה לו האפשריות ובוודאי האותיות היוצאות מן הלב להסביר להם עניין שניים אוחזין בטלית על-פי הנקודות במאמר הצמח-צדק הנדפס בהוספה.

הרבי ממליץ לשזר מה ללמוד

ועוד בענייני הלימוד של שזר. בשנת תש"כ (שם עמ' 448) פנה מר שזר במברק לרבי ושאל מה ללמוד בחוג שהקים ללימוד חסידות שהקים. זאת לאחר שכבר סיימו פעם אחת ללמוד את ספר התניא. הרבי השיב במכתב מהיר דחוף ("ולא במברק, כדי שיהיה ברור יותר, וחושבני שההבדל בימים אחדים לא מעלה ולא מוריד"):

לדעתי, מהנכון שימשיכו בלימוד ספר תורה-אור, ומהטעמים שבזה גם זה שהמקריא או המרצה לפני החוג ימצא ביאורים על המאמרים שבספר תורה-אור, בפרט הראשונים, בספר תורת-חיים לאדמו"ר האמצעי, ועל חלק מהמאמרים גם בספר אור-התורה לאדמו"ר הצמח-צדק לקו"ת לג' פרשיות, וכמובא בהערות וציונים בסוף ספר תורה-אור, הוצאת קה"ת, הנשלח לכבודו בחבילה בפני עצמה.

וארשה לי להוסיף על-פי מאמר הידוע של חכמינו ז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שיהי-רצון שיקויים זה בלימודם האמור.

שלוש שנים לאחר-מכן, בחודש כסלו תשכ"ג כותב הרבי למר שזר (שם עמ' 468):

נעם לי במיוחד לקרוא בסיום מכתבו שמשתתף בחלוקת ספרי רבינו הזקן, גם בתניא וגם בשולחן-ערוך, ועל פי המבואר בכמה מקומות הפסק-דין בכגון זה... המשתתף הוא כאילו למד וסיים כל הספרים.

הנהלת חשבונות ומאזן המצוות

כשנכנס ר' פנחס-מאיר (פיטר) קלמס ל'יחידות' אל הרבי בחודש טבת תשל"ז, שוחח עמו הרבי על מגוון של נושאים, ובין השאר ('עצת הרבי תנחני' עמ' 79) אמר לו הרבי לפתע: "אני חפץ להעלות נושא אחר. טוב יהיה אם תקבע לך עיתים ללימוד תורה".

מר קלמס הגיב: כן, אשתדל לעשות זאת לפחות פעמיים בשבוע.

בתגובה אמר הרבי: "מוטב שתקדיש לזה כמה דקות מידי יום. אין צורך לקרוא בשפת המקור, מאחר שספרים רבים כבר תורגמו לאנגלית, אך חשוב שתעשה זאת כמה דקות בכל יום... ואם תעשה זאת בגלוי, בלי לשמור זאת בסוד, תוכל לשמש דוגמה מזהירה לאחרים".

מר קלמס הבטיח: אעשה זאת.

בהזדמנות אחרת (שם עמ' 11) התייחס הרבי לסדרי הלימוד שקיבל מר קלמס על-עצמו, ואמר:

חז"ל אומרים "לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ", בעיקר, "קיצור שולחן ערוך". הייתי רוצה לקבל ממך הצעות לתרגום ספרים שונים לאנגלית (סיפורים וכדומה), וכן, (מחייך) כמובן, הייתי רוצה שאנשים ילמדו חסידות... כמו כן עדיף ללמוד בקבוצה מאשר לבד... אתה כמנהל חשבונות צריך להיות ער לחשיבותה של הנהלת חשבונות במחשבת היהדות, יש להגיע למאזן מדוייק בין הצד הימני של פנקס החשבונות לבין צדו השמאלי: בין שיש הפרש של שילינג אחד או של מאה שטרלינג, הרי שהחשבון שגוי; כך גם במצוות התורה, כל התרי"ג, גדולות כקטנות - אם זונחים אחת מהן, המאזן לא יעלה יפה.

שיעורי תורה לאשה

מכיוון שהאשה היא עקרת הבית, אשר קובעת במידה רבה את כל ההנהגה של חיי הבית והמשפחה... נחוץ שהיא תדע את הדינים כיצד לנהל בית יהודי, ולא מספיק להסתמך על מה שהיא למדה מהאמא שלה או מאחותה הגדולה, אלא נחוץ שתלמד בעצמה את הדינים הללו, בייחוד בארצות-הברית, שם החיים אינם כה קלים כפי שהיה רגיל להית ב"בית הישן". יתירה מזו, נחוץ לאם להיות בעלת ידיעה בתורה על מנת להיות מעורבת בלימודי התורה ובשיעורי הבית של הילדים שלה.

- דברים אלו  נכתבו במקורם באנגלית במכתב נושא תאריך ב' שבט תש"מ לאשה תושבת ברוקלין (תורגם בתרגום חופשי ופורסם ב'כפר חב"ד' גיליון 1063 עמ' 65).

הרבי ממשיך וכותב:

הייתי מציע גם שיהיה לך שיעור קבוע עם בעלך בפרשת השבוע ואולי גם באיזה תחום אחר שהוא בעל עניין מיוחד. אם יש צורך בכך, ישנם גם ספרים באנגלית.

ולבסוף מביע את בטחונו כי:

כל האמור למעלה יחזק את היחסים במשפחה, הן בין ההורים והן עם הילדים, ויכול להוסיף מידה רבה מאוד לשביעות הרצון האישית ולהגשמה העצמית.

תוכן אחיד ב'אותיות' משתנות

"ומסיימים בטוב" - כותב הרבי למרת רחל תחי' זמיר (ספר 'שליחות חיי' עמ' 154). וממשיך:

לסיום מכתבה על-דבר השיעור לפני נשים מעדות המזרח, אשר דבר גדול הוא ביותר וביותר - שהרי בעיה מיוחדת בנוגע לנשים אלו, שקודם בואם לאה"ק ת"ו היה סדר חייהם מיוסד על מילוי פקודת האב ולאחרי כן - להבעל, בלי כל היסוס וסברא על-דבר אפשרית לא לשמוע, ולפתע פתאום העתקה לאווירה וכו' שלא לשמוע וכו' וצריכים להיות עצמאיות, לא רק בנוגע לאב ובעל גשמי, אלא גם וכו'. ולכן ההקדם להעמידן על האמת, אשר גם במקומן עתה, התורה והמצווה בתוקפם עומדים. ואדרבה נמצאות בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה... בפלטרין של מלך, ולכן העצמאות צריכה להתבטא בהוספה בענייני יהדות וערכי יהדות ועד כדי להשפיע על הבעל והילדים וכל עמדת הבית בכיוון האמור.

מובן שהאותיות צריכות להשתוות ולהתאים לרמת הבנתן והידיעות של חוגים שונים מנשים הנ"ל, אבל כנראה שהתוכן מוכרח בכל החוגים... ואשרי חלקו של כל אחד שיפעל בהאמור, והובטחנו, הבא לטהר מסייעין אותו.

שיעור לצעירים בתל-אביב

"נהניתי מהשיעור שלומד עם בחורים מדי שבת בשבתו" - כתב הרבי להרה"ח ר' יעקב פלס ז"ל בשנת תשט"ו (אז התגורר הלה בתל-אביב), והוסיף כי יזכירם על הציון של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ "להמצטרך להם בכלל, ולהוספה בשיעורים בתורת הנגלה ובתורת החסידות, שעל-ידי זה יתוסף בברכות ה' יתברך והצלחתו בהמצטרך להם".

(בהמשך המכתב - ראה צילום - מתייחס הרבי לאפשרות להשיג לאותם בחורים ספרי תניא בפרט וספרים בכלל).

ממעייני החסידות

פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק (כה,יט)

ואלה מוסיף על הראשונים (רש"י)

מבואר בחסידות, שתולדות יצחק, יעקב ועשיו, גורמים להוספת והרחבת גבול הקדושה, שכן יעקב מוציא ומברר את ניצוצות הקדושה מן הקליפה, מעשיו, ומעלה אותן לקדושה.

לפי זה יש לפרש דברי רש"י כאן: יעקב ועשיו - יעקב קודם לעשיו (אף שעשיו ראשון ללידה), שכן יעקב הוא שיוצר הוספה זו, על ידי הבירור שהוא מברר את עשיו. האמורים בפרשה - בתורה, היינו כפי שעשיו הוא בשרשו ומקורו בקדושה, שכן יעקב מעלה אותו לשרשו.

(ספר-השיחות תש"נ חלק א עמ' 154)

אברהם הוליד את יצחק (כה,יט)

שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה... צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם (רש"י)

כדי לסתור את טענתם של ליצני הדור, היה אפשר לצור את קלסתר פניו של אברהם שיהיה דומה ליצחק, אבל בפועל צר הקב"ה את קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם.

מכאן למדנו, שכאשר מוטל על אדם לעשות עבודת מסויימת, שיכולה להעשות או בקו החסד או בקו הגבורה, והוא מסתפק באיזה מהם לבחור - עליו לבחור בקו החסד.

(לקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 104)

שני גויים בבטנך (כה,כג)

אל תקרי גויים אלא גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, דאמר מר: צנון - מחתך אוכל, חזרת - מהפך אוכל, קישות - מרחיב מעיים (ע"ז יא)

מדוע מציינת הגמרא את גדלותם ועושרם של רבי ואנטונינוס בענייני מאכל דווקא? משום שבפסוק נאמר "שני גויים בבטנך", רמז לשלושה מאכלים אלו, המאפשרים עיכול המאכל היטב בבטן.

רמז לדבר:

שורש תיבת יצחק הוא - צחק, ו"צחק" הוא ראשי תיבות: צנון, חזרת קישות, לרמז שיהיו מאכלים אלו מצויים תמיד על שולחנם של שני יוצאי חלציו.

(לקוטי לוי-יצחק, עמ' ט')

בירורי הלכה ומנהג

נטילת-ידיים לאמירת ברכה, נשיאת סמל על הבגד בשבת ברשות הרבים

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

נטילת-ידיים לאמירת ברכה

בשו"ע אדמו"ר הזקן, בדיני 'אשר יצר'¹, פסק: המטיל מים ולא שפשף, אם נזהר שלא ליגע בערוותו, אין צריך ליטול ידיו כלל², אפילו אם רוצה להתפלל מייד. מכל מקום, נכון³ הדבר שירחוץ ידיו קודם שילמוד או שיזכור את השם, משום שנאמר⁴ "היכון לקראת אלוקיך, ישראל"⁵. כאן מפורש אודות רחיצה משום 'היכון' (אך ייתכן שאין הכוונה לרחיצה במים דווקא, אלא כמו שכתוב⁶ "ארחץ בניקיון כפי" שדרשו חז"ל שמספיק ניקיון בעלמא, מכך שלא נאמר 'ארחץ במים' אלא 'בניקיון'⁷), למי שידיו נקיות אלא שהטיל מים, אף לברכה או ללימוד תורה.

ובהלכות תפילה⁸ פסק, שאם נגע במקום מטונף צריך לרחוץ ידיו במים לתפילה אף אם כבר נטל ידיו שחרית, אבל "סתם ידיים כשרות לתפילה כמו שכשרות לשאר ברכות. ויש אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפילה כמו שפוסל לאכילה, מפני שהידיים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת. וכן עיקר". וממשיך, שאם אין מים מזומנים לפניו - אין צריך לחזור אחריהן בסתם ידיים, שלעניין זה יש לסמוך על הסברא הראשונה. ולבסוף מסיים "וכל זה - בתפילה, אבל לתלמוד תורה די בניקיון בעלמא בכל עניין, אפילו יש מים מזומנים לפניו". והאם הלשון "בכל עניין" כולל ידיים מלוכלכות, זה תלוי לכאורה בפירוש תיבת "שירחוץ" בקטע הקודם.

אבל בהלכות יום-הכיפורים⁹ פסק: "אם הטיל מים ושפשף בידיו... או שעשה צרכיו וקינח בידו - מותר לו לרחוץ ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו להסיר מהן הלכלוך וכדי לברך אשר יצר בידיים נקיות, אבל אם לא שפשף ולא קינח בידו - לא יטול ידיו כלל, שמותר לברך אשר יצר בלא נטילת ידיים, כיוון שלא נתלכלכו ידיו. והרוצה ליטול ידיו קודם שיברך אשר יצר - ישפשף... וכן נכון לעשות, כדי לברך אשר יצר בידיים נקיות וטהורות... אבל קודם התפילה... אם הטיל מים אף-על-פי שלא שפשף... מותר ליטול ידיו... שמצווה להתפלל בידיים טהורות ברחיצה, שנאמר "היכון לקראת אלוקיך, ישראל".

כנראה, מכיוון שלעניין תורה וברכה די בניקיון בעלמא, אין מתירין לו לרחוץ במים ביום-הכיפורים אלא אם שפשף, אלא שכאן ברור שגם לעניין ברכה ותלמוד תורה עדיפה רחיצה במים על ניקיון בעלמא, ולכן נכון לשפשף כדי לרחוץ במים. ולפי זה, לכאורה יש להכריע שגם בקטעים הקודמים, אם הטיל מים (וכל-שכן כשנגע בידיו) עדיף לרחוץ במים דווקא. [ואולי לעניין תלמוד-תורה, אם צריך לגשת לברז (ובפרט אם הוא מחוץ לאולם הלימודים) בכל פעם שנוגע במקום מכוסה (או מחכך בראשו), יש להקל שאין זה בכלל "מזומנים לפניו" ולהסתפק במידי דמנקי, כי כנראה בחוש, החומרא בזה מביאה הרבה ביטול-תורה, ויצא שכרו בהפסדו].

וכן מוכח מדבריו בהלכות נטילת ידיים לסעודה¹⁰: "העושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול שתי פעמים, ראשונה יטול נטילה שאינה מכשרת לאכילה¹¹, אלא לנקות ידיו לברך 'אשר יצר'...", עיי"ש, ואינו מייעץ עצה קלה יותר (שלא יווצר קושי לברך על נטילת ידים לסעודה שאחר-כך) - לנקות בכל מידי דמנקי כדי לברך, הרי שלכתחילה יש ליטול במים דווקא. וב'סדר נט"י לסעודה' שבסידור רבינו¹², הלשון: "וכן היוצא מבית-הכסא¹³ ונוטל ידיו מעט לברך אשר יצר...".

וב(לוח ו)סדר ברכת הנהנין בסופו, איתא: "היה יושב במקום לא טהור, ושמע קול רעם או ראה ברק - אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור לסיום הרעם או הברק, צריך לצאת ולברך, וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין, או שיכול ליטול ידיו¹⁴  תוך כדי דיבור, ואם לאו - לא יצא". מסעיף זה ברור לכאורה: א) שגם היוצא מבית-הכסא אין עליו איסור לברך וללמוד אם לא עשה צרכיו¹⁵. ב) שאם עשה צרכיו, גם אם לא נגע במקום הטינופת, אסור לברך עד שיטול ידיו או לפחות ינקה אותן, כי לולא היה בזה איסור מן-הדין, לא ייתכן לפסוק להימנע מברכה¹⁶ - וזאת בניגוד לנפסק בדיני אשר יצר ובהלכות יום-הכיפורים, שבעשה צרכיו לבד מותר לברך, ואין בכך אלא משום 'היכון'¹⁷. והרי הסידור הוא "משנה אחרונה" לגבי השו"ע.

----------

*) תודה להרה"ג הרה"ח ר' אברהם שי' אלאשווילי, מעורכי המהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז.

1) סי' ז ס"ב.

2) להעיר מרשימת הדברים ש"צריכים נטילה במים דווקא", בשו"ע הב"י (ואדה"ז, מהדו"ק) סי' ד סי"ח, שיציאה לצרכיו קטנים וגדולים אינה נמנית ביניהם, אך כניסה לבית-הכסא כן נמנית. והכוונה שם רק להסיר ממנו רוח טומאה, אך אין זה מחייב עדיין נטילה לברכה ולת"ת (בתהלה-לדוד סי' ז מציין ע"ז את הא"ר סי' ד ס"ק ו).

אכן בזוהר ח"א בהקדמה (י,ב) מזהיר שהנכנס לבית הכסא, אף שידיו נקיות, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת עד שיטול ידיו. ומשמע כוונתו אפילו כשלא עשה צרכיו, וכ"כ בשו"ע-הזוהר סי' ג ס"ק א מס' ארצות-החיים סי' ד אות עה בשם מהר"ם די-לונזאנו ובשם ס' תורת אמת. אבל ראה להלן הערה 15 שמסדר ברה"נ לא משמע כן.

אגב, אדה"ז פסק שם (מהדו"ק) שבכולן א"צ ליטול ג"פ, ומקורו מס' סדר היום; וכן מהמג"א סי' ז ס"ק א, שהביא בשם ס' היכל-הקודש אות ג' שכיוון שהזוהר מדבר על רוח רעה, צריך נטילה ג"פ, ודחה המג"א ראייתו, שהרי פירשו בגמ' (שבת קט,א) שרק הרוח רעה של נט"י שחרית "בת חורין היא, ומקפדת" על ג"פ. מאידך, הא"ר סי' ד ס"ק יב הביא בשם מקור-חיים [תלמיד מהרח"ו, טור ברקת ס"ק יח] דבית-הכסא [קבוע] ובין המתים ותשמיש ג"פ בעינן. והחיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ו) הביא לענין ביה"כ דכן נהגו רבנן קשישאי*, הובא שם בשע"ת (ס"ק יב) וכף-החיים (ס"ק סא), ועיי"ש במאסף לכל המחנות ס"ק פט ובס' הלכה ברורה להרב דוד יוסף בהל' ברורה סי' ד סמ"ט-סג ובביה"ל סי' ז ס"ק ג, וש"נ (וכמדומה שנוהגים ליטול ג"פ גם לקציצת צפרניים ולתספורת וכו').

-----------

*) ככל הידוע, הרבי נהג ליטול ג"פ לסירוגין הן לתפילה (מנחה, ערבית), הן ל'אשר יצר' והן לאחר הלווייה (שם כמדומני נטל עוד פעם או פעמיים).

3) בקשר למשמעות הביטוי 'נכון', ראה בשדי-חמד כללי הפוסקים סי' טז אות כג (בהוצאת קה"ת כרך ט עמ' 3683), ובשו"ע אדה"ז - בס' 'כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדה"ז' כללים קכ-קכא ובהערות.

4) עמוס ד,יב.

5) המקור ל'היכון' לברכה (ולא רק לתפילה), שכבר נזכר (במהדו"ת) לעיל סי' א ס"ו (וראה גם במהדו"ק  סי' א סוס"א), מופיע כבר בב"י סי' ז סד"ה ורבינו הגדול.

6) תהילים כו,ו.

7) ברכות טו,א, הובא בשו"ע אדה"ז מהדו"ת סי' ד ס"א.

8) סי' צב ס"ה-ו.

9) סי' תרי"ג ס"ד-ה. כמצויין שם במהדורה החדשה, לעניין ברכה פסק כדעת הב"ח שם, ולעניין תפילה כדעת הב"י שם.

10) סי' קסה ס"א.

11) לכאורה הכוונה שאינו מקפיד ליטול מתוך כלי, מכוח גברא, או על כל שטח היד (גם לא על כל האצבעות) וכיו"ב.

12) סעיף ו.

13) על אף שעיקר הכוונה הוא לעשיית צרכיו, נקט יוצא מבית-הכסא, דלא כלשונו בשו"ע.  ואולי בא לכלול בזה בלשון קצרה גם הטיל מים אף שלא שפשף, כנ"ל מסי' תרי"ג שגם אז עדיף ליטול ידיו לברכה.

14) לכאורה, גם אם יכול לקנח ידיו במידי דמנקי - די בכך.

15) וצ"ע מלשון הזוהר המובא לעיל הערה 5 (ובפרט שאדה"ז בסידורו פוסק ומכריע כדעת הזוהר), אלא אם נאמר שאדה"ז מפרש בזוהר (דלא כמובא שם) שהכוונה לאסור ד"ת רק כשעשה צרכיו.

16) ובקל-וחומר ממה שבמהדורא תניינא (שם פוסק בדרך כלל כדעת הזוהר והמקובלים בניגוד לדעת הפוסקים) סי' א ס"ז הביא דעת הזוהר, שבו "החמירו מאוד שלא לברך... קודם נטילת-ידיים שחרית", ובכל-זאת, בלית-ברירה, פוסק שלא להימנע מתורה ומברכה: "ומכל מקום, אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה, חלילה לו ליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג' פעמים, אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד כדין התלמוד והפוסקים".

17) וכבר הקשה זאת בגיליון רע"א במג"א סי' רכז ס"ק ב (מקור הדברים שבסדר ברכת-הנהנין), על המג"א בסי' תרי"ג ס"ק ב. ולכאורה, פוסק כאן אדה"ז כפי דעת ס' המנהיג המובאת בטור ר"ס ז (עיי"ש בב"י, ב"ח ופרישה), דבעשה צרכיו אפילו לא קינח, חזקה שנגע במקום המטונף, או שמאחר שטינף גופו אינו כדאי להוציא ברכה מפיו ללא נטילת ידיים (משא"כ לקטנים אינו חייב נטילה אלא אם שפשף).

נשיאת סמל על הבגד בשבת ברשות הרבים

ב'שמירת שבת כהלכתה' (פי"ח סכ"ה) כתב על כך: "נוהגים להקל" (ואכן כדלהלן כן היה מנהגם של  אנשי "תורה עם דרך ארץ"), ובהערה מביא משו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג סי' כו אות ט) שמסתפק בזה [ב'מנחת יצחק' שם נוטה לומר שזה אינו כחותם של עבד שברמ"א סי' דש ס"א אלא הווי תכשיט, אבל מאידך חושש לסמוך על זה, כיוון שהמנהג להקל בתכשיט בזמן הזה, נובע בין השאר מכך שאין לנו כיום רשות-הרבים דאורייתא, ובערים הגדולות קשה לומר כן. ולמעשה נשאר בצ"ע], ומאידך מביא משו"ת 'לבוש מרדכי' (אפשטיין, סי' ב ס"ק ח) שמיקל בזה.

אמנם באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (כרך ב עמ' קנב) מציין הנהגה זו בין כמה מהקולות הבולטות שנהגו המורים בבית-הספר החרדי 'תורה ודרך ארץ' בעיר ריגה, כפי שמתאר אותם:

אברכים מצויינים, ביראה בנוסח אשכנז, הכל מותר על-פי הדין[:] זקן מושחת בסם, מטפחת אף תפורה לבגד, אות החבורה (צעירי-אגודת-ישראל) תחובה בכנף הבגד, ומותר לשאת אותה [כנראה כוונתו גם למטפחת] בשבת, הושטת יד [לנשים], הילוכי טיול [מעורבים. ראה גם קונטרס עה"ח ס"פ כה ועוד], וכו' וכו'".

ובהמשך מספר, שבהתוועדות י"ט כסלו אשתקד [תרפ"ח. חבל שלא נעתק מזה מאומה בקטע הר"ד מיום זה שנדפס בס' השיחות תרפ"ח עמ' 7] עורר על העניין ד"נבל ברשות התורה" בהנהגה זו, וכתוצאה מזה "כעבור איזה חדשים, איזה מהתלמידים שי' מ'תורה ודרך ארץ' עזבו את ביה"ס... וצעירי-אגודת-ישראל התוועדו ויחליטו לעשות להם קביעות שיעורי לימוד בענייני מוסר, לאט לאט פרקו אותות הכבוד בערב שבת-קודש, ושער זקנם צמח...".

הרי ברור לכאורה שאין להנהגה כזו מקום כלל (אלא אם יחברו את הסמל אל הבגד בחיבור גמור, בתפירה או בדבק).

מאידך, ב'ימי בראשית' עמ' 24 נדפסה תמונה שבה מביט הרבי בשנת תש"ב על הסמל ('כפתור') של אירגון "מסיבות שבת" שהגיע אז מהדפוס, וניכר שהיתה זו יוזמתו, ועכ"פ – יוזמה שעודד (ומסופר שם שהרבי גם היה עונד לפעמים בימים ההם את הסמל על דש בגדו מבפנים). וכיוון שעיקר הפעילות היא בשבת, כשם האירגון (משא"כ, למשל, "צבאות ה'"), לפלא שלעת-עתה לא נודע על הסתייגות פומבית מנשיאת הסמל בו-ביום?!

נשמח לשמוע מכל מי שיש בידו פרט כלשהו שיכול להבהיר את הנושא.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שלישי
ז' בכסלו

כשנשלם יום ו' בכסלו השנה, כבר מלאו שלושים יום ל'שאלת גשמים', ועל-כן מתפילת ערבית של יום שני בערב, המסתפק אם שאל 'טל ומטר' אינו צריך לחזור¹.

יום חמישי
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) וההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תקע"ד - תקפ"ח)².

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'³.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו⁴.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁵. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה⁶.

פשוט שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים⁵.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון⁷.

יום שישי
י' בכסלו

חג הגאולה - בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז⁸, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם⁹.

"י' כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין י' ו-י"ט כסלו היא הלידה¹⁰. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"¹¹.

----------

1) שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, קצות-השולחן סי' כא סי"א, לוח כולל-חב"ד ז' במרחשוון.

2) פרשת חייו והסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות - אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

3) שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382. ובלקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296, בקשר לב' ניסן, גם: ללמוד על-כל-פנים פרק משנה אחד המתחיל באות אחת משמו הקדוש.

4) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

5) ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל - שם עמ' 292. וראה לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.

6) שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

7) לוח כולל-חב"ד.

8) ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) - לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת.

9) לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה - במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות - אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות' חוברת סט, ובספר דלהלן.

בשנת תשנ"ח יצא לאור תיק המסמכים הממשלתי בקשר למאסר והגאולה ("מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" בהוצאת קה"ת ואגודת שמי"ר), ושם בעמ' 23-21: י' כסלו תקפ"ו - שוחרר לביתו; יא כסלו תקפ"ז - זיכוי ע"י בית המשפט העליון אשר במוהילוב; כא כסלו תקפ"ח (לאחר ההסתלקות, שלא ידעו ממנה שם) - זיכוי סופי בסנאט אשר בפטרבורג.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו - ע"פ המבואר... שיו"ד כסלו הוא עניין הלידה של חסיד, והתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז - לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 353 הערה 49).

לגבי זמן ההתוועדות:

כ"ק אדמו"ר מהר"ש התוועד באור ליו"ד כסלו (התמים עמ' [172], סה"ש תש"ג עמ' 13), וכן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (התמים עמ' [861], ליובאוויטש וחייליה עמ' 36) - גם בקביעות רגילה.

מאידך, ביו"ד כסלו תשמ"ז שחל בעש"ק התוועד הרבי בש"ק י"א כסלו והסביר ש"עש"ק אינו זמן מתאים כ"כ להתוועדויות", ו"בליל שבת צ"ע אם הוא זמן להתוועדויות, כדי שלא לבלבל סעודת שבת בבית". ו"כסדר הנהוג ברוב ההתוועדויות, שהתחלתן היא (לכתחילה) במוצאי החג (גם) כדי להמשיך ענייני החג על הזמן שלאח"ז" (סה"ש תשמ"ז עמ' 102 ואילך ולקו"ש כרך כה עמ' 347, ובנוסח אחר - סה"ש תשמ"ז עמ' 115 ואילך. לכאורה זוהי משנה אחרונה לגבי שיחת ש"פ וישב ה'תשד"מ, 'התוועדויות' ה'תשד"מ ח"ב עמ' 654).

10) ייתכן שזה מסביר גם מדוע הברית לכאורה אינה ביום השמיני.