נושאים נוספים
	התקשרות 719 - כל המדורים ברצף
	להתעלות על-ידי צימאון ועבודת התשובה
	עשו כל אשר ביכולתכם!
	שלא נהיה כחולמים
	פרשת קדושים
	"משה קיבל תורה מסיני"
	מלכתחילה אריבער
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 719, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ז בשבט ה'תשס"ח (2.5.2008)

 דבר מלכות

להתעלות על-ידי צימאון ועבודת התשובה

כיצד אפשר להיות בשמחה כשהאדם יודע את מעמדו ומצבו? * כדי להיות קשור עם הקב"ה, עליו להיות בתנועה מתמדת של יציאה ממציאותו, הבאה לביטוי בצימאון ותשובה * יש להתחיל את העבודה באופן שלמעלה מטעם ודעת (פסח), ורק בשלימותה, להפוך גם את הטעם ודעת לדבר מצוווה (שבועות) * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מכיוון שהתוועדות זו היא בהמשך ל"סעודת משיח" דאחרון של פסח – יתחילו בניגון "אני מאמין".

* * *

ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר¹ שאנו הולכים לקראת משיח צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו – יש ללכת בשמחה.

אלא שכאשר עושה האדם חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו – יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?

מצד מצבו בעצמו – ידע איניש בנפשיה כו'; ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים – הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן ד"מתן בסתר" (כפי שמצינו הלשון בזה²), וכמונח בתיבה סתומה³. ואם כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

והמענה לזה:

יש לדעת שכל ההמשכות נעשים כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו – הדבר מביא לידי שמחה.

וזוהי אחת מנקודות התוכן הפנימי שבניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"⁴ – שאין צורך לדאוג ("ניע זשוריצי"), כיוון שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכאשר יגיעו לפונדק ("דאָ קראַטשאַמקו"), ויפרקו את כל מה שיש בידם ("פאַנאַנדערפּאַקן וואָס מען האָט") – אזי יראו מה שיש להם באמת ("וועט מען ערשט יעמאָלט זען וואָס מען פאַרמאָגט"), ודבר זה יביא לידי "יין" – (לא יין שנותנים לנידונים בעונש קשה⁵, אלא) יין "המשמח"⁶, שמגלה את העניינים הנעלים ביותר⁷.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן את הניגון "ניע זשוריצי"].

* * *

ג. אמנם, אף-על-פי שכבר עתה נפעלים כל העניינים, וסוף כל סוף (כשיגיעו ל"פונדק") יבואו לידי גילוי כו' (כנ"ל) – הרי סוף סוף בינתיים, בשעת ההליכה בדרך, הכול הוא בהעלם, ונמצא שבפועל – אין בידינו שום דבר ("מען פאַרמאָגט גאָרניט"). ואם כן נשאלת שוב השאלה – מצד איזה עניין תהיה השמחה?

והעצה לזה היא – עניין הצימאון:

כאשר ישנו צימאון לגילוי אלקות – הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, וכמאמר הבעל שם טוב⁸ "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

[ועל-פי זה מבאר הבעל שם טוב מה שכתוב⁹ "שרפים עומדים ממעל לו":

מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואף-על-פי-כן נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" – דקאי על מה שכתוב לפני זה¹⁰ "ואראה את אדנ-י יושב על כסא גו'", שם אדנ-י שמחיה אותם בעולם הבריאה, עולם הכסא¹¹, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.

וטעם הדבר – כיוון שמתבוננים בעניין ההבדלה באין ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) – שזהו מה שאומרים¹² "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאליה הוא הצימאון שלהם – עולם האצילות].

ועניין זה מודגש בימי הספירה, שעניינם הוא הצימאון למתן תורה, שמטעם זה סופרים את הימים עד שיהיה מתן תורה¹³.

וזהו גם כן מה שאמר דוד המלך¹⁴ "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כן בקדש חזיתיך", ופירש אדמו"ר הזקן בשם מורנו הבעש"ט נ"ע¹⁵: "כן בקדש חזיתיך" – "הלואי בקדש חזיתיך". והיינו, שאף שנמצא במדריגה תחתונה ביותר, "בארץ ציה ועיף בלי מים", מכל מקום הרי הוא מתברך "הלואי בקדש חזיתיך" – "בקדש" דייקא, "קדש מלה בגרמיה"¹⁶ שלמעלה גם מ"קדוש".

והטעם לזה – מצד גודל מעלת הצימאון (כנ"ל), שעל-ידי הצימאון גופא יכול להתעלות למדריגה שאליה הוא הצימאון, גם כאשר נמצא במדריגה תחתונה ביותר.

וסיים כ"ק אדמו"ר: ישנו ניגון מאדמו"ר הזקן על הפסוק "צמאה לך נפשי", – וציוה שינגנו את ניגון זה.

[המסובים לא ידעו את הניגון, וניגנו כ"ק אדמו"ר בעצמו כמה פעמים].

* * *

ד. ידוע¹⁷ החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי – שעבודת חודש תשרי היא עבודת הבעלי-תשובה, ועבודת חודש ניסן היא עבודת הצדיקים.

והנה, החילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה הוא¹⁸ – שעבודת הבעלי-תשובה היא בבחינת רצוא, "למעלה מעלה עד אין קץ"¹⁹, ועבודת הצדיקים היא בבחינת שוב, המשכה "למטה מטה עד אין תכלית"¹⁹.

אמנם, על-פי מה שנתבאר לעיל (במאמר²⁰) שהעבודה צריכה להיות בהתכללות ב' הקווים יחד, שב"למטה מטה עד אין קץ" גופא יורגש עניין "למעלה מעלה עד אין תכלית", וזהו חידושו של משיח, ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"²¹ – הרי מובן שגם בחודש ניסן וחדשי הקיץ (שעניינם עבודת הצדיקים) צריכה להיות גם עבודת התשובה.

ה. ביאור העניין:

מי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדריגת "צדיק" – עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?

ועל כך המענה הוא, שגם אצלו צריך להיות באופן תמידי תנועה של תשובה, כדי לעלות על-ידי זה למדריגה נעלית יותר – "אסורה מכאן להתקרב לשם"²².

והטעם לזה:

ככל שיהיה האדם במדריגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו – אין לעבודתו ערך כלל ("זיין גאַנצע עבודה איז גאָרניט"), ולכן, כשיתבונן במדריגה נעלית ממנו – יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדריגה זו.

והרי ידוע²³, שהעלייה למדריגה נעלית יותר היא דווקא על-ידי ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהוא עניין התשובה.

ועל דרך שמצינו בגמרא²⁴ ש"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא (או ארבעים תעניות²⁵) דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" – אף שגם לפני זה היה לימודו במדריגה נעלית ביותר, שלמד לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד (עד ש"הוה בדיק נפשיה . . ולא הוה שלטא ביה נורא") – כיוון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא עניין נעלה עוד יותר, היה עליו לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי²⁶.

ועל דרך זה בענייננו – שככל שיהיה במדריגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ (שהרי מדובר גם במדריגות שהן בבחינת בלי גבול), הרי לגבי בלי גבול נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צריך להיות עניין התשובה – "אסורה מכאן להתקרב לשם".

והטעם שהסדר הוא באופן זה דווקא (שדווקא על-ידי עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגא נעלית יותר) – כיוון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא על-ידי עבודת התשובה, שהיא בבחינת יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.

ובפרטיות יותר:

עבודת הצדיקים – היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שעל-פי טעם ודעת. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו – יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.

ודווקא על-ידי עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו – אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא"²⁷, בפניה אחת²⁸ אל הקב"ה ("מיט איין קער וואָס ער קערט זיך אָפּ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.

ו. כל האמור – הוא גם בנוגע למי שאכן נמצא במדריגת צדיק, ועל אחת כמה וכמה שכן הוא בנוגע למי שנמצא למטה מזה:

גם מי שאינו במדריגת צדיק – יכול לעשות "חשבון": מכיוון שבשעה שמקיים מצווה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה ביחוד "נצחי לעולם ועד" (כמו שכתוב בתניא²⁹) – הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה?...

אמנם, עליו לזכור, שהן אמת שעל-ידי מצווה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה ביחוד נצחי – אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו³⁰ "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד חס-ושלום מהקב"ה!

ולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתורה ומצוות, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה מכאן".

ז. העניין האמור – שייך גם למה שכתוב בפרשתנו³¹ "מפני שיבה תקום גו'":

איתא בזהר³²: "מני קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע, הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך".

ובחסידות מבואר, שהכוונה היא שיש לעשות תשובה עוד לפני בואו של היצר הרע שנקרא בשם "מלך זקן וכסיל"³³, "שיבה". והיינו, שעוד בקטנותו, כאשר היצר אינו כל כך בתוקף עדיין (דהיינו בתחילת העבודה) – עליו לצבור כוחות, כדי שבעתיד (לאחר שיתחזק היצר הרע) לא יהיה שבע-רצון ממעמדו ומצבו, ויהיה בתנועה של יציאה מההגבלות שלו.

ועניין זה מתאים לאמור לעיל – שגם אצל מי שנמצא במצב נעלה כו' צריכה להיות התנועה של תשובה, כיוון שהדרך היחידה להתקרב להקב"ה היא על-ידי יציאה ממציאותו:

הטעם שמיד בהתחלת העבודה צריכה להיות התנועה דתשובה (דהיינו שלילת הקא-סלקא-דעתך שבהתחלת העבודה צריכה להיות עבודה על-פי טעם ודעת דווקא, ורק לאחרי זה צריכה להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת) – כי, כאשר ההתחלה היא על-פי טעם ודעת, שזהו עניין הקשור עם מציאותו שלו, הרי גם אחר כך יישאר במציאותו, כפי שהוא מציאות בפני עצמו מאלקות.

ובפרט לאחר שיתחזק אצלו היצר-הרע ("שיבה"), כשהוא עדיין נמצא במציאותו – הרי ודאי שבסופו של דבר יהיה נפרד מאלקות חס-ושלום.

ולכן, מיד בהתחלת העבודה צריך להיות עניין התשובה – "אסורה מכאן", שהוא עניין היציאה מעצמו ("אָפּטרעטן פון זיך"), ודווקא על-ידי זה ביכולתו להתקשר עם הקב"ה ולהתאחד עמו.

ח. ההוראה מהאמור – בנוגע לעבודה הפרטית של חדשי הקיץ, שלאחרי חודש ניסן:

זמן הקיץ בכלל הוא זמן של תוקף הטבע, הכול מתחיל לפרוח כו', וניכרת ביותר הדרת הטבע.

ובהתאם לזה, הרי הסדר בחדשים אלה הוא לנסוע למקום מנוחה כו'. וגם אצל בחורי ישיבה נעשה סדר זה – שבימי הקיץ מתמסרים לבריאות הגוף, נוסעים ל"נאות דשא" ("דאַטשע") ל"תקופת נופש" ("אויף אַ וועקיישן צייט"), ובכלל – סדר ה"עבודה" בתקופה זו הוא בעניינים ד"בכל³⁴ דרכיך דעהו"...

– (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) בנוגע לעניין ה"דעהו" – הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אַמאָל")... אבל עניין "דרכיך" – ישנו בוודאות!... –

וההוראה היא – שגם בזמן זה צריכה להיות עבודת התשובה, עניין היציאה מעצמו ומהמדידות והגבלות שלו.

יש לזכור³⁵, שאפילו ר' אלעזר בן ערך, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", גרם לו הדבר ש"בעא למיקרא החדש הזה לכם³⁶, קרא החרש היה לבם"³⁷, דהיינו שבמקום "החודש הזה לכם", שהוא עניין תכלית הגאולה והיציאה מהמצרים וגבולים – קרא "החרש היה לבם"!...

ולכן יש לדעת, שאף שזהו זמן הקיץ, זמן תוקף הדרת הטבע כו' – אף-על-פי-כן, צריכים לעמוד תמיד (לא רק בתנועה של עבודת הצדיקים, עבודה בדרך "אור ישר", אלא גם) בתנועה של עבודת התשובה – היציאה מעצמו.

ט. עניין זה מודגש גם בהתחלת פרקי אבות שלומדים בשבתות שלאחרי חג הפסח, החל מהשבת הראשונה לאחר חג הפסח – "משה קבל תורה מסיני"³⁸:

אמרו חז"ל³⁹ "בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", והיינו, שמצד ההגבלות שלו לא היה באפשרותו לקבל את התורה (ואילו היה משה רבינו מתחשב במדידות והגבלות כו' – לא היה ביכולתו בשום אופן לקבל את התורה), ורק לאחר שנתבטל ממציאותו ויצא מההגבלות שלו – "ניתנה לו במתנה"⁴⁰.

* * *

י. בין חג הפסח לחג השבועות ישנו הזמן של ספירת העומר. והיינו, שבכללות ישנם ג' זמנים: חג הפסח, ספירת העומר, וחג השבועות.

והחילוק ביניהם: בפסח – חמץ הוא דבר האסור, בספירת העומר – הוא דבר הרשות, ובשבועות – הוא מצווה חיובית, שהרי שתי הלחם היה צריך להיות מחמץ דווקא⁴¹.

ולכאורה אינו מובן: אם חמץ בפסח הוא דבר האסור – איך יתכן שבשבועות נעשה חמץ עניין של מצווה (ששתי הלחם צריכים להיות מחמץ דווקא)?

וביאור הענין⁴²:

חמץ – הוא עניין של ישות והתנשאות, טעם ודעת, היפך עניין המצה שנקראת "לחמא עניא", שאין בה התנשאות ואין בה טעם.

ולכן, בחג הפסח – מיד בצאת בני ישראל ממצרים – היה חמץ אסור, כיוון שאז האירה בהם האמונה בבחינת קטנות, דהיינו שהיה בהם אמונה וביטול בלבד, אבל בפנימיות עדיין לא היה בהם כלום ("זיי האָבן נאָך גאָרניט געהאַט"), ולכן הטעם ודעת (שהוא עניין החמץ) שלהם – עדיין לא היה כדבעי;

ורק בחג השבועות, לאחרי שלימות העבודה של ספירת העומר בבירור המדות בפנימיות, כך, שגם עניני הטעם ודעת נעשו קדושה – אזי אפשר לעשות גם מהחמץ עניין של מצווה.

יא. והנה, בזמן הזה אין הקרבת שתי הלחם בגשמיות, אבל ישנו עניין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם, בג' זמנים הנ"ל:

אמרו חז"ל⁴³ "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום⁴⁴) ממצרים", והיינו שתמיד צריך להיות עניין היציאה ממיצר הגוף ונפש הבהמית, שהוא עניין יציאת מצרים ברוחניות.

והסדר בזה – שבהתחלת העבודה (בדוגמת עניין יציאת מצרים בחג הפסח) חמץ הוא אסור, דהיינו שאין לחשוב כלל על הטעם ודעת שלו, איך עניין פלוני נראה בעיניו על-פי שכל כו', שהרי שכלו עדיין אינו כדבעי, ולכן עליו להיות בתנועת ביטול וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.

[ועניין זה אינו רק בהתחלת העבודה ממש, אלא בכל מצב ישנו עניין שהוא בדוגמת התחלת העבודה, שהרי "בכל דור ודור (דהיינו בכל מעמד ומצב) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". ולכן, בכל מצב ישנה תנועה זו – שלא להתחשב בעצמו ובשכלו, וכנ"ל (ס"ח) שגם בעבודת הצדיקים צריכה להיות עבודת התשובה והיציאה ממציאותו].

אמנם, לאחר שכבר יצא מ"מצרים" (מהמצרים והגבלות שלו) – הרי אף שגם אז אינו יכול עדיין לעשות מהחמץ מצווה חיובית (היינו, קדושה ממש), מכל מקום, אין זה כבר דבר האסור, אלא דבר הרשות – דהיינו שעליו להתחיל לחשוב ("ער דאַרף שוין אָנהויבן עפּעס טראַכטן") על פנימיותו ועל מציאותו שלו (שהוא עניין החמץ שבו), שיהיו באופן המתאים לקדושה.

ועד שבגמר ותכלית העבודה – אפשר (ובמילא – חייבים) לעשות מהחמץ (טעם ודעת) עניין של קדושה ממש, כלי לאלקות, על-ידי בירור פנימי, שהוא תכלית שלימות העבודה.

והרי זוהי מעלת תורת חסידות חב"ד – שאין מסתפקים בעניין ד"צדיק באמונתו יחיה"⁴⁵, אלא השכל עצמו נעשה כלי לאלקות.

(קטעים מהתוועדות ש"פ קדושים ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד ח"ב (יא) ע' 242-251, בלתי מוגה)

_______________________

1)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 243, ובהנסמן שם בהערה 100.

2)    ראה לקו"ת שלח לט, א. סה"מ תקס"ב ח"ב ע' שפב. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' נה.

3)    ראה לקו"ת דברים א, ב. סה"מ תרכ"ז ס"ע תלג ואילך (בהוצאת תש"ס – ע' תסז). תרכ"ט ריש ע' רט (בהוצאת תשנ"ב – ס"ע רכח ואילך). תרנ"א ריש ע' צו. תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 198. וש"נ.

4)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ע' 94. ח"ח ע' 240. וש"נ.

5)    ראה סנהדרין מג, א. תנחומא פקודי ב. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג ה"ב-ג.

6)    ס' שופטים ט, יג. וראה ברכות לה, א. וש"נ.

7)    ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.

8)    ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.

9)    ישעי' ו, ב.

10)  שם, א.

11)  ראה לקו"ת אמור לב, ב. האזינו עד, ד. סה"מ מלוקט ח"ה ריש ע' רלח. וש"נ.

12)  ישעי' שם, ג. וראה חולין צא, סע"ב ואילך, ובתוד"ה ברוך שם.

13)  אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה חינוך מצוה שו. הנסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 114 הערה 2.

14)  תהלים סג, ב-ג.

15)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.

16)  זח"ג צד, ב.

17)  ראה אוה"ת בא ע' רנז ואילך. וראה גם לעיל [תו"מ תשי"ד ח"ב] ע' 199. וש"נ.

18)  ראה סה"מ תרס"א ע' קסג ואילך. ועוד.

19)  ראה תקו"ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.

20)  פ"ב ואילך ([תו"מ תשי"ד ח"ב] ע' 232 ואילך).

21)  ראה לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.

22)  פרש"י שמות ג, ג. וראה סה"ש תש"ב ע' 46 ואילך.

23)  ראה גם סה"מ מלוקט ח"ג ע' לו. וש"נ.

24)  ב"מ פה, סע"א.

25)  גירסת הרש"ל (נעתק עה"ג) שם. וראה לקו"ש חל"ד ע' 24 הערה 6. וש"נ.

26)  ראה לקו"ש שם ע' 30. וש"נ.

27)  זח"א קכט, סע"א.

28)  ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא, א. סג, ד. סה"מ תרל"ו ח"ב ע' שמז. תרנ"ד ריש ע' שכט. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו, ב. ח"ג ע' קד.

29)  פכ"ה (לב, א).

30)  שלח טו, לא. וראה סנהדרין צט, א.

31)  יט, לב.

32)  ח"ג רכז, רע"ב. וראה זהר סוף פרשתנו (פז, ב) – הובא במכתב י"ד אייר שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ס"ע לז ואילך).

33)  קהלת ד, יג ובפרש"י.

34)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

35)  ראה גם שיחת ש"פ תזריע ס"ו ואילך (לעיל [תו"מ תשי"ד ח"ב] ס"ע 175 ואילך).

36)  בא יב, ב.

37)  שבת קמז, ב.

38)  אבות רפ"א.

39)  נדרים לח, א.

40)  ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 329.

41)  אמור כג, יז. מנחות נב, ב.

42)  ראה גם לקו"ש חכ"ב ס"ע 31 ואילך, חל"ב ע' 136, ובהנסמן שם.

43)  פסחים קטז, ב (במשנה).

44)  תניא רפמ"ז.

45)  חבקוק ב, ד. וראה לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

עשו כל אשר ביכולתכם!

להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה:

הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א. ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

האחריות מוטלת על כל יהודי

כל יהודי, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש!

ומזה מובן, שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא שזו היא העבודה דכל אחד ואחת...

ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה גם-כן בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד בעניין שהזמן גרמא – קיום המנהג (כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו) לומר וללמוד פרקי אבות (לאחר תפילת מנחה) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש וער"ח אייר ה'תנש"א. 'התוועדויות' תנש"א כרך ג עמ' 132)

גאולה תיכף ומיד – גם מצד הטבע!

בכל תפילה שבכל יום ויום – מבקש כל אחד ואחד מישראל: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כפי שביקשנו זה עתה בתפילת מוסף דיום השבת; ובמוצאי שבת – נוסיף לבקש "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אשר מכיוון שמדובר אודות תפילת ובקשת בשר ודם, הרי הפירוש ד"מהרה" הוא – לפי המושגים של בשר ודם, כלומר, תיכף ומיד ממש, מבלי להמתין אפילו רגע אחד בלבד.

...עניין זה יכול וצריך להיות גם מצד הנהגת הטבע:

איתא בגמרא: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ומכיוון שעניין התשובה הוא –"בשעתא חדא וברגעא חדא", שכן על-ידי "הרהור תשובה" בלבד (במשך זמן ד"הרף עין") נעשה "צדיק גמור", הרי מובן, שמצד הטבע יכול וצריך להיות עניין הגאולה תיכף ומיד, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פרשת שמיני, החודש, מברכים חודש ניסן ה'תשמ"ו. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 804-802 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

שלא נהיה כחולמים

מה הסיבה לחלומות מטרידים? * קריאת שמע וסיפורי חסידים, בדיקת המזוזה בחדר השינה, נתינה לצדקה ועוד – הן חלק מההוראות לסובלים מחלומות * כיצד הסביר הרבי לנערה את פשרן של 'מפלצות' בחלום * תיקונים הקשורים לנשמות המופיעות בחלום * ומה יש ללמוד מראיית הרבי בחלום * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

כשנשאל הרבי לסיבתם של חלומות והדרך לטיפול בהם ("עניין החלומות המבלבלים") השיב בכ"ב שבט תשי"ז ('אגרות-קודש' כרך יד עמ' שכז):

ידוע ומרומז גם במאמרי רז"ל, אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו, אשר החלומות הם תולדות המחשבה בטלה וכו' אשר במשך היום, וכשממעטים הסיבה – בדרך ממילא מתמעט המסובב. וכיוון שעוד סיבות לחלומות (עיין תניא פרק כ"ט ושם-נתבאר) יש להזהר בקריאת-שמע שעל המיטה, שיהיה גופו טהור, יהיה זהיר בטבילת עזרא, והמזוזה בפתח חדרו כשרה.

ופעם אחרת כתב הרבי ('אגרות-קודש' כרך יג עמ' סג):

ובמה שכותב אודות חלומות וכו', הנה יבדוק המזוזות בדירה בה דר וביחוד בהחדר בו ישן, וישן – אם אפשר – בטלית קטן שציציותיו בדוקות ובכיסוי הראש.

המכתב הבא נכתב לנכד, בקשר לסבתו שסבלה מסיוטים בעת השינה. הרבי נמנע מלקרוא להם חלומות והגדירם "מחשבות ועניינים המבלבלים". מקבל המכתב היה תלמיד בישיבת חב"ד בלוד, וכך כותב לו הרבי (ה' ניסן תשי"ז – 'אגרות קודש' כרך טו עמ' יג):

במה שכותב אודות המחשבות של הסבתא שלו שתליט"א, שמציירת במחשבתה ענינים המבלבלים – יש לבדוק המזוזות בחדרה, וכן שתפריש בכל יום בבוקר איזה פרוטות לצדקה, ומתאים לעניני[ה] תקרא או יספרו לה לפני הליכתה לישון, מסיפורי נשיא[י]נו הק[דושים] וסיפורי חסידים בכלל, ובטח אומרת קריאת שמע שעל המיטה על-כל-פנים פרשה ראשונה וברכת המפיל.

[לאחד הפרטים שבסיפור (בדיקת המזוזות) היה המשך מעניין – ראה התקשרות גיליון נז עמ' 14, וב'שמועות וסיפורים להר"ר נחמן הכהן (ז"ל)].

הוראות מעשיות והיסח הדעת

הנה הוראות שהעניק הרבי בתגובה לחלומות – 'אגרות קודש' כרך יג (מכ"ט מנחם אב תשט"ז) עמ' תט–תי:

...כותבת על-דבר החלום והמאורע וכו'.

ותסיח דעתה מכל זה בהחלט, ובטח לא כל המזוזות בדירתה כשרות וצריך לבודקן, ומה טוב לבדוק גם התפילין של בעלה שליט"א, ומהנכון שלפני הדלקת הנרות בכל ערב שבת וערב יום טוב תפריש איזה פרוטות לצדקה וכן יעשה בעלה בכל יום חול של שני וחמישי להפריש איזה פרוטות לצדקה קודם התפילה, ויתחזקו בבטחונם בבורא עולם ומנהיגו . . ורק שצריך לעשות כלי המתאים לקבלת הברכה, והוא אורח חיים מתאים להוראת תורתנו תורת חיים.

במכתב מי"ב שבט תשל"ב כתב הרבי ('אגרות-קודש' כרך כז עמ' שכג):

מכתבה נתקבל ותסיח דעתה לגמרי מחלום וכו' – כי אין בו ממש כלל וביחד יגדלו כ[ל] יו[צאי] ח[לציה] שי' לתורה ח[ופה] ומע[שים] ט[ובים].

מחשבות בטלות גוררות חלומות בטלים

להלן מבהיר הרבי מדוע אין לייחס משמעות אמיתית לחלום – תרגום-חופשי מאיגרת הרבי מכ"ז בסיוון תשי"ג ('אגרות-קודש' כרך ז, עמ' רצ):

זה עתה נתקבל מכתבו מכ"ד סיוון . . בו כותב אודות החלום שהיה לו.

והנה, כלך מדרך זו. עליו להפסיק להיות שקוע בחלומות, וכפי המבואר בספרים רבים, אצל כאלה שכל פרטי הנהגותיהם מתנהלים בדרך התורה והמצווה, הרי גם חלום, שעליו אין כמעט שליטה, יש בו הוראה ולא בא לבטלה – (ויחד עם זה גם על כיוצא-בזה קובעים חז"ל שאין חלום בלא דברים בטלים) – מאידך, אצל אנשים בדורנו, שאצלם ישנם הרבה דברים בטלים, ועל אחת כמה וכמה מחשבות בטלות ללא תוכן, ועל אחת כמה וכמה ללא תוכן של תורה ומצוות, הרי אצל אנשים אלו בוודאי אין זה יותר מאשר חלומות גרידא. ופעמים הדבר נובע מעצת היצר הרע ולנתק את האדם מענינים תוכניים – רוחניים. ולכן אני חוזר שוב, שלא יעסוק כלל בעניני חלומות.

מהראוי היה שימסור לבדיקה את המזוזות במקום שינתו, וכן את התפילין שלו, ויעסוק במרץ הראוי בענין שידוך ובנוגע לעסק . . כתוספת על שיעורי הלימוד . . בהצלחה בגשמיות וברוחניות.

ליהודי שכתב לרבי על חלומותיו וביקש פיתרון, שיגר הרבי מכתב ארוך ובו הציע פתרונות המתייחסים לקיום התורה והמצוות שלו. תשובת הרבי לא סיפקה את האיש, שסבור היה כי לחלומותיו יש מסר כללי לעם ישראל, והוא שיגר לרבי מכתב "מלא תרעומות וטענות". הרבי שיגר לו שוב מכתב ארוך ומפורט (היכל מנחם כרך א' עמ' קלג ואילך) וקרוב לסופו מתייחס לאי קבלת הפתרון:

במה שלא נראה לו פתרון חלומותיו ומציע פתרון אחר, הנה אם יודע הפיתרון, תמוה למה שאל אודותיו. ובכל אופן המענה הוא כמו שכתבתי במכתב הקודם, והיינו, שזה ענין פרטי שלו, לעודדו ולחזקו ולצוותו עוד הפעם על ההתחזקות בתורתנו ומצוותיה. וכמה פרטים מהחלומות – ..אין חלום בלא דברים בטלים...

בהמשך באו הוראות בענייני צדקה ואמירת תהילים.

החלום – הוראה לתיקון התנהגות

התייחסות מיוחדת לחלום נמצאת במכתב מעניין לנערה מאנגליה (המכתב תורגם מאנגלית ב'מורה לדור נבוך' כרך ב' עמ' 248/247), וכך כתב הרבי:

נ[כתב] ב[צידו]. – במענה לשאלתך אודות המשמעות של החלום שלך, הייתי מעלה את הרעיון הבא: כאשר הגוף עם ההיבטים הפיזיים שלו איננו מסתיר על הנשמה – הנשמה האלוקית שקיימת אצל כל יהודי – אזי עבירות שנעשות (אפילו מבלי לדעת על כך) יכולות להיראות בעיני הנשמה לאורן האמיתי, בתור "זוועות"; והאנשים שעושים זאת בתור "מפלצות". לפיכך, החלום או חלום הבלהות שאת מתארת, צריך להיראות בתור סימן לכך שדברים מסויימים בחיי היום יום צריכים לבוא על תיקונם על-ידי תשובה. ולכן, את צריכה לבחון מחדש את ההנהגה הימיומית שלך ולחזק את הדביקות שלך בדרך התורה, ואז לסלק באופן מוחלט את החלום מהמחשבה שלך, והקב"ה בוודאי יברך אותך בהצלחה.

בשנת תשי"ז פנה לרבי הגאון החסיד רבי יצחק דובאוו ממנצ'סטר בשאלות שונות, וקיבל את מענה הרבי [אגב: ר' יצחק היה מהראשונים שזכו להתקשר לרבי ולקשר יהודים לרבי, וזכה לראות בעיניו "מופתים" גלויים למעלה מדרך הטבע].

בין השאר כותב לו הרבי בתשובה ('אגרות-קודש' כרך טו עמ' רעז):

"הפ"נ [=הפדיון נפש] ע[ל] ד[בר] האיש שי' שאביו ע[ליו] ה[שלום] בא אליו בחלום כו' – יבקש מחילת אביו בפני עשרה, על אשר בעניני השנת אבילות לא כולם היו כדבעי. וידוע פס[ק] ד[ין] תו[רתינו] הק[דושה] אב שמחל כו' [=על כבודו, כבודו] מחול. – וכן מהנכון שיבדקו התפילין והמזוזות בדירתו.

בשלהי אותה שנה עונה הרבי לאשה בשאלה דומה אבל בסגנון שונה ('אגרות-קודש' שם עמ' תמד):

..במ[ה] ש[כותבת] שבאה האם ע[ליה] ה[שלום] בחלום וכו' יש לברר אם הייתה הקבורה כדבעי (ולא נותחה אחרי פטירתה וכו'). וכן לבדוק המזוזות בדירתה.

סיפור על אברך שזכה לגילוי בחלום

אבל היו גם התייחסויות לא שגרתיות. ביום שמחת תורה תשט"ז ('תורת מנחם' כרך יג עמ' 76) סיפר הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ על חסיד מהדורות הקודמים, אשר השתוקק מאוד לראות את רבו אדמו"ר מוהר"ש לאחר הסתלקותו. החסיד התייעץ בעניין זה עם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, ולאחר כמה וכמה עניינים והכנות רבות שעשה (אחת מהן – לישון כשהוא חגור באבנט) – בא אליו אדמו"ר מהר"ש. וכאן הוסיף הרבי:

והנה, עתה מתרחש סיפור עם אברך צעיר, שמתנהג שלא כדבעי באיזה ענין. הרבי מסר כו', ודיברו עמו על כך – וללא הועיל, עד שהרבי עצמו בא אליו בחלום. ואף-על-פי-כן, במקום שדבר זה יגרום לו להשפיע גם על זולתו – הרי גם הוא עצמו... מושך את הרבי אליו, לתוך הבוץ שהוא שקוע . . אילו זכה, הרי זכות זו של ראיית פני הרבי שהיתה בידו – היתה נעשית באופן אחר; אבל עתה בא אליו הרבי כדי לדבר עמו אודות ענין פחות, ובסופו של דבר...

הרבי צופה חלום

פעם אחת ביקש הרבי להשפיע על אחד המנהיגים האידיאולוגיים של תנועת הפועלים – מר זרובבל גלעד, באמצעות החסיד ר' אברהם דוד לסלבוים מכפר חב"ד, אשר נפגש עמו. בין השאר ביקש הרבי למסור לו סימן ('אגרות קודש' כרך טו עמ' קל) מחלום שמר זרובבל עתיד לחלום: "ולאות ולמופת לקרובו הנ"ל אשר בא העת לביקורת עוד הפעם על שיטתו בעבר, יהיה לו החלום שבסמוך לדיבורו עמו".

על גיליון מכתב מיום ו' ערב שבת קודש פרשת שלח תשכ"ד ('אגרות-קודש' כרך כג עמ' ריד), השיב הרבי לאדם ששאל על עריכת שאלת-חלום:

שאלת חלום וכיוצא-בזה שייך ליחידי סגולה וכו', ובמקרים מיוחדים. וילמוד בהתמדה ושקידה ויתנהג כמצווה בשולחן-ערוך וה' יצליחו.

"שלא נהיה כחולמים"

ובמכתב מו' שבט תשי"ג ('אגרות-קודש' כרך כא עמ' קפו) כתב הרבי:

והשם-יתברך יעזור לכל-אחד-ואחד מאתנו שלא נהיה כחולמים, אפילו כפי המבואר בתורה אור [וישב כח,ג] שבשעת ההתקשרות היא התקשרות אמיתית, ואין-צריך-לומר כפי המבואר בהמאמר אין הקב"ה בא בטרוניא כו' במדריגה פחותה מזה.

 ממעייני החסידות

פרשת קדושים

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

"פרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה" (ויקרא-רבה)

הבא לעורר את הקהל לתשובה ומעשים טובים – שתי דרכים לפניו. דרך אחת, להדגיש את חומרת האיסורים ולתאר את העונש עליהם. דרך שנייה, להבליט את היוקר והעילוי של התורה ומצוותיה ואת גודל מעלת היהודי.

מדברי המדרש כאן נמצאנו למדים כי יש להעדיף את הדרך השנייה. כאשר מקהילים יהודים כדי למסור להם "גופי תורה", יש לפתוח בהדגשת גודל מעלתם של ישראל – "קדושים תהיו כי קדוש אני" (היינו שקדושתם של ישראל קשורה לקדושתו יתברך ונובעת ממנה).

ואכן, שתי השיטות נבחנו במרוצת הדורות, והתברר כי השיטה השנייה השיגה הצלחה רבה יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 283)

* * *

"אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי" (תורת-כוהנים)

"קדושים תהיו" – עליכם להיות קדושים ופרושים גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" (ראה רמב"ן). ציווי זה הוא לכל יהודי באשר הוא – "דבר אל כל עדת בני ישראל".

אלא שכיצד אפשר לומר כי עבודה נעלית זו שייכת לכל אחד? אדם שנכשל בדבר אסור – האומנם שייך הוא ל"קדש עצמך במותר לך"?!

על כך נאמר: "כי קדוש אני – מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". כשאדם שם אל ליבו דבר נפלא זה ומתבונן בו, זה גופא מעורר בו כוחות פנימיים ונעלמים, שעל-ידם יכול הוא להתגבר על כל מונע ומכשול לעבודה זו.

(ליקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 323)

* * *

"יכול כמוני? תלמוד-לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא-רבה)

המשפיע הנודע ר' שמואל-בצלאל (הרשב"ץ) היה אומר:

"יכול כמוני" – בניחותא, יהודי יכול להיות "כמוני" כביכול.

"תלמוד-לומר" – הנתינת-כוח לזה באה מהתורה.

"כי קדוש אני" – "קדושתי למעלה (באה כביכול) מקדושתכם".

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 311)

לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך (יט,יז)

הרי שרק מי שמקיים כראוי "לא תשנא" יכול לקיים כנדרש "הוכח תוכיח".

(היום-יום כ"ו באייר)

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא (יט,יז)

לא תלבין את פניו ברבים (רש"י)

"לא תשנא את אחיך בלבבך" – לא זו בלבד שאסור לך לשנוא את חברך, עליך אף לדאוג לכך שחברך לא ישנא אותך. שכן יש להניח שהוא שונא אותך משום שראה בך דברים שלפי דעתו יש בהם דופי, ולכן

"הוכח תוכיח את עמיתך" – מחובתך להוכיח לעמיתך את צדקת מעשיך, וכך תסלק את השנאה מליבו.

"ולא תישא עליו חטא" – כשתעשה זאת, שוב לא ישא חברך חטא בגללך.

"לא תלבין את פניו ברבים" – ואף שבטוח אתה בצדקת דרכך וכוונתך אינה אלא להציל את חברך מעוון שנאת-ישראל, אסור לך להשמיע לו דברים קשים ולהלבין את פניו.

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן יז)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

הרב המגיד ממזריטש אמר פעם לתלמידו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק:

שמע מה שמכריזים במתיבתא דרקיע – שיש לאהוב רשע גמור באותה אהבה שאוהבים צדיק גמור!

(ספר-השיחות ת"ש עמ' 117)

* * *

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נהג לקרב כל אדם, אפילו יהודי כזה שעליו נפסק בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן תכה) שלגביו לא חל הדין של "לא תעמוד על דם רעך".

וטעמו ונימוקו עמו:

ארבעה חלקים הם בשולחן-ערוך ו'חושן משפט' הוא החלק הרביעי. ב'חושן משפט' עצמו יש יותר מארבע-מאות סימנים, ופרטי הדינים האמורים מופיעים בסימנים האחרונים שבו. כשילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן-ערוך, מתחילת 'אורח-חיים' עד לסימנים אלו, או-אז יהיה מקום לעסוק גם בדינים אלו...

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 134)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש"קם" לעת זקנתו – אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד. תורת מנחם כרך יא, עמ' 248)

* * *

והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה (קידושין לב)

"זה שקנה חכמה" – היינו אדם שדברי תורה חקוקים בזיכרונו ועל לוח ליבו. אדם כזה שוכן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שהרי "הוא וחכמתו אחד".

ואכן, הרוצה "לקנות חכמה" ולהידבק בה' יתברך בדבקות תמידית – יחקוק דברי תורה בזיכרונו, לפחות חמישה חומשי תורה, וסדר קודשים מתורה שבעל-פה.

(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' ל)

 פרקי אבות

"משה קיבל תורה מסיני"

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים (פרק א משנה א)

השאלות במשנתנו: א) למה מפרט התנא את סדר המסורה ואינו אומר בקיצור שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה לדורות הבאים, עד לאנשי כנסת הגדולה. ב) חלקם של הנביאים בקבלת ומסירת התורה, הרי אינו מצד מעלת הנבואה (דהרי אסור לפסוק הלכה על-פי נבואה) אלא להיותם חכמים; ולמה מתאר אותם התנא כ"נביאים". ג) "הם אמרו שלושה דברים" – מניינא למה לי?

והעניין:

התנא מלמדנו חמש תכונות נפשיות הנדרשות בלימוד התורה.

משה – מעלתו המיוחדת בקשר לתורה היא ענוותנותו הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל שמפני שמיעט את עצמו נקראת התורה על שמו. ותכונה זו מכשירה את האדם להיות "כלי" לתורה.

יהושע – על יהושע נאמר "לא ימיש מתוך האוהל", היינו שהיה מסור ונתון לתורה בלבד. וכך צריכה להיות גישתו של כל אחד ואחד, כי גם מי שאין תורתו אומנותו. בזמן שהוא לומד, יהיה כאילו אין לו שום "אומנות" אחרת, אלא "תורתו אומנותו".

לאחר שתי תכונות אלו, הנדרשות כהכנה ללימוד התורה, מפרט התנא שלוש תכונות השייכות לעצם הלימוד.

זקנים – אמרו רז"ל "זקן – זה שקנה חכמה". כדי שהתורה תהיה קניינו העצמי של האדם (על דרך הקונה דבר בממונו), עליו להשקיע בה עמל ויגיעה.

נביאים – כשלומד אדם באופן של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" זקוק הוא לסייעתא דשמיא, שיכוון לאמיתת ההלכה. עניין "סייעתא דשמיא" כפי שהוא בדור שלם – מתבטא בדור הנביאים.

אנשי כנסת הגדולה – תפקידם של אנשי כנסת הגדלה היה לפסוק הלכה למעשה ולתקן תקנות. ידיעתו של הלומד שההלכה נוגעת למעשה בפועל, מעוררת אצלו עיון רב ומיוחד, מחמת היראה שמא לא יכוון אל האמת, ועל-ידי עיונו זה – הוא מכוון אל האמת.

הם אמרו שלושה דברים – מצד בחינת אנשי כנסת הגדולה, שעניינם הלכה למעשה ותיקון תקנות, נתחדש שיש שלושה דברים.

דהנה, כל עוד שלא הגיע אדם להוראה למעשה (בחינת אנשי כנסת הגדולה) ביכולתו לומר שלגביו יש "שני דברים" בלבד – נותן התורה יתברך והאדם הלומד תורה. אבל כשהגיע להוראה, עליו לדעת שיש "שלושה דברים": נותן התורה ; האדם הלומד; והעולם, שעליו חלים פסקי התורה. כלומר – עבודתו היא לברר ולזכך את העולם על-ידי פסקי התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשל"ו – על-פי רשימת השומעים. ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 25-26)

 דברי הימים

מלכתחילה אריבער

כשהרכבת לא המתינה... * על מי נאמר "ברוך תהיה מכל העמים"? * לתואר פני אדמו"ר מהר"ש * אמירת חסידות שלא משפיעה * מרשמים לבית מרקחת... * לרגל יום הולדת כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בב' אייר תקצ"ד

פיטורי הפקיד הגיעו מלמעלה...

כ"ק אדמו"ר מהר"ש הוצרך פעם לנסוע לחוץ-לארץ, ונסע מליובאוויטש לעיירה הסמוכה, שבה היתה תחנת-רכבת. מצד סיבה התאחר אדמו"ר מהר"ש לרגע ולא הגיע בזמן, והרכבת יצאה לדרכה; הפקיד הממונה על הרכבת לא המתין לאדמו"ר מהר"ש, ובינתיים הורה שהרכבת תיסע. כאשר אדמו"ר מהר"ש הגיע ונוכח שהרכבת כבר נסעה – הקפיד על כך. ולא ארכו הימים והגיע ציווי מעיר-הבירה, פטרבורג, לפטר את הפקיד הממונה על הרכבת.

– בפטרבורג לא ידעו שום מעשיות. אלא כיוון שמדובר אודות אדמו"ר מהר"ש שהיה רבי, נשיא בישראל, שעניינו הוא כמו שכתוב "אנכי עומד בין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר הוי'", עניינו הוא למסור בכל מקום את השליחות של הקב"ה שנמסרה על-ידו, הנה כאשר היה פקיד שלא מילא את תפקידו – שעל-ידו יוכל אדמו"ר מהר"ש לנסוע ולמלא שליחותו, ואדרבה, עוד גרם בלבול לדבר – אזי פיטרוהו מתפקידו.

ואף שבפטרבורג לא ידעו מכל העניין – הרי כיוון שגויים אינם בעלי-בחירה, לא נוגע השכל והידיעה שלהם, כי אם העשייה שלהם בפועל, לכן מבלי הבט על כך שלא ידעו מכל העניין, היתה העשייה שלהם כדבעי – שפיטרו את הפקיד הנ"ל, כיוון שלא מילא את תפקידו.

('תורת מנחם – התוועדויות' התשט"ז חלק ג' (יז), עמ' 143-147)

הכבוד למי?

כאשר אדמו"ר מהר"ש נסע חזרה לליובאוויטש, עבר בדרכו בעיירה "אַחרעמאָואָ", ויצאו כל הגויים תושבי המקום יחד עם זקני וחשובי העיר ("סטאַריסטי") וקיבלוהו בכבוד גדול, שהלכו לקראתו עם לחם ומלח, ונפלו לפניו על ברכיהם.

בנסיעה זו נסע גם אחיינו של אדמו"ר מהר"ש, ר' ישעיה ברלין, ואמר לאדמו"ר מהר"ש בהתפעלות: "פעטער" [דוד]! ראיתם איזה כבוד גדול נתנו לכם!...

השיב לו אדמו"ר מהר"ש: "פּעטאַך" [=שוטה]! ומה אתה חושב? וכי על מי נאמר "ברוך תהיה מכל העמים"?!...

(שם)

בעל השמועה עומד כנגדו

בנוגע לאדמו"ר מהר"ש, שגם ממנו אין תמונה (לפנינו, כי יש אומרים שנמצאה תמונתו אלא מפני סיבה לא נתפרסמה) – יש לומר על-פי הידוע שדמות דיוקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה דומה לדמות דיוקנו של אדמו"ר מהר"ש.

וכסיפור הידוע אודות אחד מזקני החסידים שראה עוד את אדמו"ר מהר"ש, שכאשר ראה בפעם הראשונה את תואר פני כ"ק מו"ח אדמו"ר – נתעלף, מפני שראה בו את תואר פני אדמו"ר מהר"ש! ולכן, בנוגע לאדמו"ר מהר"ש – יכול להיות העניין ד"כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" (בכללות על-כל-פנים) בנוגע לדמות דיוקנו בפשטות.

('התוועדויות' תשד"מ, כרך א, עמ' 538 ואילך)

לכתחילה מלמעלה

עניינו המיוחד ודרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש באים לידי ביטוי בפתגמו הידוע (כפי שנמסר ונתגלה לנו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמע מאביו, בנו וממלא מקומו של בעל יום ההולדת) "די וועלט זאָגט אַז מען קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער; און איך האַלט אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (=העולם סבור שכאשר אי-אפשר ללכת מלמטה, מדלגים מלמעלה; ואני סבור – אומר הרבי מהר"ש – שמלכתחילה צריך לדלג מלמעלה).

ופתגם זה נעשה הוראת דרך לכל ההולכים בדרכיו ואורחותיו בזמן נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש, ובאופן דפעולה נמשכת גם בדורות שלאחרי זה, כאמור, שפתגם זה נמסר על-ידי בנו וממלא מקומו של אדמו"ר מהר"ש – אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, לבנו יחידו ממלא מקומו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שפרסם פתגם והוראה זו, וציווה להדפיס כו'.

ואם בכל העניינים יש לקיים את הוראת אדמו"ר מהר"ש, להתנהג באופן ד"לכתחילה אריבער" – בעניינים השייכים ליום-ההולדת שלו (כולל גם יום השבת שלאחריו, שאז ניתוסף העילוי ד"ויכולו"), על-אחת-כמה-וכמה שצריכה להיות ההנהגה באופן ד"לכתחילה אריבער".

('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 235-216 – בלתי מוגה)

דברים היוצאים מן הלב

רב חסידי מסמיליאן בא לפני המהר"ש והתאונן על השומעים ממנו חסידות – שאינם מפנימים, ואין הדברים מגיעים לידי פועל.

ענה לו אדמו"ר מהר"ש: ומה נעשה אתך עצמך – הדג מריח מן הראש...

הוא היה יהודי חסידי, והדברים פעלו עליו.

(ספר השיחות תש"ו ע' 18)

לימוד באופן המותר

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שלאדמו"ר מהר"ש היה ידע רב בחכמת הרפואה, והיה כותב בעצמו "רעצעפטן" (=מרשמים) לתרופות, ושולח לבית-המרקחת. ב"אותו מקום" היה לו מדף עם ספרים בלטינית, וכשנפנה לשם, היה מעיין בהם, וכך למד חכמת הרפואה.

ולהעיר, שמצינו דוגמתו בנוגע לשמואל (שבשם זה נקרא גם אדמו"ר מהר"ש) – ש"אסיא דרבי הווה", משום שהיה יודע בחכמת הרפואה, והעיד על עצמו שלא עסק בעניינים אלה "אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי, כשהייתי נכנס לבית המים".

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א (ד) ע' כה)

יודע עתיו ורגעיו

בעת ההסתלקות ישב אדמו"ר מהר"ש על כיסאו (כי בימים שקודם הסתלקותו היה יושב על כיסאו כל הזמן, גם בעת השינה).

זמן מועט (דקות אחדות) קודם ההסתלקות, לקח את השעון שלו (או שביקש שיביאו לו שעון), וסיבב את מחוגי השעון שיהיו מורים על איזה זמן לאחרי-זה, ולקח פיסת נייר ותחבה (על-ידי נוצה) בתוך השעון כדי שיעמוד מלכת. ובדיוק בזמן זה – שאליו כיוון את השעון – נסתלק!...

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א (ד) ע' כו)

יגיעה אמיתית

אדמו"ר המהר"ש לא היה מתייגע בלימודו, כיוון שלא היה לו צורך בכך. הוא ידע הכול בלי יגיעה.

פעם דיבר עמו הצמח-צדק אודות מעלת היגיעה בתורה, ומאז החל לעמול ולהתייגע בתורה, עד כדי כך שנעשו כתמים על מצחו מגודל היגיעה. לאחרי זמן, חזר בו הצמח-צדק ("ער האָט צוריק געצויגן"), ונתן לו סדר חדש בלימודו.

(שם)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קדושים
כ"ח בניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה¹.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... הלדרוש אותי אתם באים..." (יחזקאל כ,ב-כ)².

המולד: יום שני, שעה 10:18 ו-8 חלקים.

הש"ץ³ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁴.

מברכים החודש: "ראש-חודש אייר⁵ ביום השני וביום השלישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מוסר הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, וב'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'⁶).

התוועדות בבית-הכנסת⁷.

מי שלא הספיק לקיים את המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארץ-הקדש בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב⁸.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות⁹.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמוה"ז בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו¹⁰.

יום שני
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש ומקורותיהם רוכזו בגיליונות קודמים].

בליל ראש-חודש אין מפסיקים להכריז 'יעלה ויבוא' לפני שמונה-עשרה בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת לציבור.

שחרית: 'יעלה ויבוא'. חצי הלל¹¹. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת התמיד וקרבנות שבת וראש-חודש בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם. ג' פרשיות דקריאת-שמע, ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (על כל פנים הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

* "דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש (מדי חודש בחדשו) יתאספו יהודים יחד בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-הכנסת, לעשות התוועדות, לדבר דברי תורה, לאמור 'לחיים', 'לחיים ולברכה', לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות, ולקבל יחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק-דין הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד'".

"וכדאי לקשר את ההתוועדות והשיעורי-תורה ברבים (בימי החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש לה סגולה מיוחדת שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"¹².

* צוואת ר' יהודה החסיד שלא ליטול ציפורניים בראש-חודש¹³.

* מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום¹⁴.

יום שלישי
א' באייר, ב' דראש-חודש

דיני ומנהגי ראש-חודש, כנ"ל (א' דראש-חודש).

יום רביעי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד¹⁵.

________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 30.

2)    היום-יום ג' אייר. ספר-המנהגים עמ' 33 (כמנהג הספרדים, כמו ברוב ההפטרות).

3)    אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

4)    ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

5)    שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן – אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה – אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) – אג"ק כרך טו עמ' קלו.

6)    כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן. כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שבו כתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף – במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק").

7)    היום-יום, ל' ניסן.

8)    'תורת מנחם – התוועדויות' (טז) תשט"ז ח"ב עמ' 256, (יט) תשי"ז ח"ב עמ' 354, שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97.

9)    ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] – עכ"פ צריך היה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש.

10)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחם –

התוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדמוה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" – ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות' חוברת קמג עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה' עמ' 28 מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי אבות בשבתות הקייץ – לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב עמ' 20 שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

11)  בעבר הובא פעמים רבות מה שסיפר הרבי (שיחות קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה) ש"חסידים נהגו 'אריינכאפן' (='לחטוף') ולומר את הברכה בעצמם בחשאי" [ולמרות שאין לראות בזה הוראה, הרי כו"כ דברים סיפר הרבי באופן כזה כדי שחסידים יאמצו זאת, ובפרט כאן שלא ידוע כלל על מנהג כזה בעבר בין חסידים]. והנה בגיליון תק"נ עמ' 18 הובא (לאחרונה) שהמברך בעצמו לא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ לפני התחלת ההלל (ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נט סו"ס ד), עיי"ש. אמנם בווידאו מקריאת המגילה מכמה שנים ברור שהרבי היה מברך בעצמו וממתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה (וזה כדעת הגהת יש נוחלין שהביא הברכי-יוסף סו"ס רצה, וכ"כ העולת שבת סי' רעג – ראה הדעות בזה בשו"ת יחווה-דעת ח"ו סי' כה, ובמילואים ל'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשל ציין גם לקצות-השלחן סי' לז בבדה"ש ס"ק כג. ומעשה רב. והסברא לכאורה היא, כיוון שבענייתו הוא מאמת גם את ברכתו-שלו) וא"כ גם כשכמה אנשים עושים קידוש, ושמע אחד מהם את חבירו שסיים את הברכה לפני שתייתו-שלו, יענה אמן. גם הרב אליהו שיחי' לנדא מסר בשם אביו הרב יעקב ז"ל שבמצבים כיו"ב בבית רבנו ברוסטוב בשעתו נהגו בני-הבית לענות אמן. ולפ"ז אולי הפי' 'אריינכאפן' (ב'התקשרות' גיליון שלח עמ' 18 הוצע, שהכוונה לברך לפני ברכת הש"ץ כדי שלא לעבור להדיא על דברי אדמוה"ז ולברך בעצמו אחריו) הוא גם – לגמור מהר ולענות אמן על ברכת הש"ץ. וע"ע.

12)  משיחת ש"פ קורח, אדר"ח תמוז תש"נ סי"ג – סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 539, ובלה"ק 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 383. לע"ע לא מצאתי במקום נוסף בדברי הרבי על הוספה בצדקה בר"ח עצמו. בס' מנהגי ר"ח-חב"ד עמ' עז בשוה"ג ציין בזה לשיחת ש"פ משפטים תש"נ, ולא מצאתי שם. וראה כף-החיים סי' תיט סוס"ק ז.

13)  קצות-השולחן סי' עג בבדי-השולחן ס"ק ד, צוואת ריה"ח אות מח. וראה בס' מנהגי ר"ח-חב"ד פי"א הע' 2, ובס' קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז ב'מילואים לסי' רס-רסב (עמ' נד).

14)  כיוון שהרבי (ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

15)  תולדות חייו ב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זה של הרה"ח רא"ח שי' גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות' חוב' קמ עמ' 8. קפז עמ' 17.