בכ' במרחשוון (תרכ"א) נולד כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שייסד את ישיבת 'תומכי-תמימים' ונודע במאמרי החסידות המעמיקים שלו. אחד ממאמריו, שעשה בשעתו רעש גדול, הושמע לפני מאה וחמש שנים, בשמחת-תורה תרנ"ט. המאמר נפתח בפסוק "החלצו מאיתכם", וכולו עוסק במעלת האחדות והשלום ובשלילת המחלוקת ושנאת-חינם (מודפס בספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג).

בנו, אדמו"ר הריי"צ, סיפר (ספר השיחות תש"ה עמ' 19), שהמאמר מבוסס על מאמר 'החלצו' שבלקוטי תורה, אשר רבנו הזקן היה נוהג לאומרו בקביעות פעם בשנתיים או שלוש, כדי לטהר את אוויר העולם. אדמו"ר הריי"צ גם מספר מה היה הבסיס למאמרו זה של רבנו הזקן:

בשנת תקכ"ה נסע רבנו הזקן אל רבו, המגיד ממזריטש. בדרכו חזרה עבר דרך העיר סמרגון. באותה שעה ניטשה שם מחלוקת עזה, שסיבתה ריבוי תלמידי-החכמים בעיר. הוקמה בעיר ישיבה, ותלמידיה נשאו נשים מבנות העיר ונשארו להתגורר בה. הם היו למדנים גדולים, ונהגו לקפח את רב העיר בשאלותיהם, ושום רב לא היה יכול לעמוד כנגדם. כך פרצה מחלוקת גדולה. רבנו הזקן אמר לפניהם מאמר חסידות על מאמר חז"ל (יומא ט,ב): "ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם; אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם". זה היה הבסיס למאמר 'החלצו' שבלקוטי תורה.

שלילת המחלוקת

גם העילה לאמירת המאמר המורחב על-ידי אדמו"ר הרש"ב הייתה קשורה במאורע כלשהו. סיפר אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 234): "פעם ישב אבי (הרש"ב) בהתוועדות חסידים, וראה שמזגו לאחד המסובים 'משקה' בכוס שקודם לכן שתה ממנה חברו. נטל הלה את הכוס ושטפה, ורק לאחר מכן שתה ממנה. אבי הקפיד על כך, ובעקבות זאת אמר את המאמר המפורסם 'החלצו'".

כמה שבועות אחר-כך, בשבת פרשת נח תרנ"ט, חזר ואמר הרש"ב את המאמר. סיפר אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות ה'תש"ה עמ' 18-19): בשבת בבוקר עשינו קידוש בביתי והתכוננו ללכת אחר-כך לסעודת שבת אצל אבי. פתאום נפתחה הדלת ואבי נכנס. אבי אמר: 'באתי אליך לקידוש'. באותה שעה נכח גם החסיד רבי לייב מוועליז. הוא היה ירא-שמים גדול, נטול פניות אישיות, אבל היה אדם קשה, בלי רחמנות, ובייחוד התייחס בביטול רב לאנשים פשוטים. בוועליז הייתה אז מחלוקת גדולה, ורבי לייב התנהג באותה מחלוקת בנוקשות רבה. ובאותו קידוש אמר הרבי עוד הפעם את המאמר 'החלצו'.

מהותה של שנאת-חינם

במאמר זה מסביר הרש"ב את מהותה של שנאת-חינם: שנאת-חינם היא, שאחד שונא את חברו סתם כך, על לא-דבר. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי, מדוע הוא שונאו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו. הסיבה האמיתית היא - ישותו העצמית, שאינה מניחה מקום לזולתו. חשוב הוא בעיני עצמו, ולכן הזולת ממעט את מציאותו (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נו).

עוד הוא אומר, כי שנאת-חינם נפוצה ביותר בין עובדי ה': "כל אחד בונה במה לעצמו, בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא, ואין אחד מתאחד ומתחבר עם רעהו. כל אחד מבטל את הטוב שבעבודת חברו, וכל חיסרון שימצא בה - יגדיל וירחיב עשרת מונים (אף אם אינו אלא חיצוני, שאינו נוגע בגוף ובעצם עבודתו). התנהגות זו מעידה ששונא הוא את חברו בליבו ואינו חפץ כלל בטובתו. ומהי הסיבה לשנאה זו? ישותו והרגשת עצמו, או בלשון אחרת: העדר הביטול והעדר הנחת עצמותו" (שם עמ' סא).