חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

י"ג ספרי התורה שכתב משה בסמיכות להסתלקותו
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 714 - כל המדורים ברצף
מצד עצם הנשמה נרגשת בחוקת הפרה שמחת הגאולה
הנתינת כוח לגאולה – מהטהרה שלפניה
י"ג ספרי התורה שכתב משה בסמיכות להסתלקותו
פרשת שמיני
הלכות ומנהגי חב"ד

דיונים הלכתיים בשאלה המעניינת שהעסיקה ראשונים ואחרונים * מתי נכתבו י"ג הספרים, האם אכן נסתלק משה בשבת? והיכן הונח ספר התורה של משה, ולמה היה משמש? * וגם לקח חשוב מאהבת ישראל של משה * לרגל חודש אדר שנהפך לשמחה בזכות יום לידתו של משה רבנו

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

במעמד סיום ספר-התורה לקבלת פני משיח צדקנו, לקראת יו"ד שבט תש"ל (הגדול – כפי שכונה בפי חסידים) ציין הרבי, שמשה רבנו הוא הראשון שכתב ספר-תורה והוסיף: "ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"..

אך טבעי היה שהרבי (משה שבדורנו) יעסוק רבות בנושא כתיבת י"ג ספרי התורה על-ידי משה רבנו בסמיכות לפטירתו. כך אמר בתוך דבריו במאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה תשמ"ו (תו"מ התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 363):

על-פי הידוע (ראה פסיקתא דרב כהנא פיסקא וזאת הברכה. ילקוט שמעוני ברכה רמז תתקנ) שכל הספרי-תורה הוגהו מהספר-תורה שכתבו משה, נמצא ששמחת כל ישראל במשך כל הדורות דשמחת-תורה היא באותו הספר-תורה שקיבל משה בסיני, ספר-תורה אחד...

סיום כתיבת ספר-תורה הראשון בו' אדר

במאמר החסידות ד"ה 'להבין עניין כתיבת ספר-תורה', שנאמר ביום ו' ערב שבת קודש פרשת בא יו"ד שבט, אחר חצות, תש"ל, במעמד סיום כתיבת ספר-תורה לקבלת פני משיח צדקנו – שהוזכר בפתיחת רשימה זו (המאמר הוגה על-ידי הרבי בשנת תשמ"ז (תו"מ ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' רנא)) – איתא:

והראשון שכתב ספר-תורה היה זה משה רבינו, שהוא הרעיא מהימנא של כל ישראל . . וסיים אותה בערב שבת קודש, כמבואר בכמה מקומות..

בהערה שם הובא ממה ש"נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ פקודי, ו' אדר שני תש"ל": כי פטירת משה (בז' אדר) היתה במנחת שבת (זוהר חלק ב' פח, סוף עמוד ב. קנו, א. טור או"ח סרצ"ב (בשם ר' שר שלום גאון. שו"ע אדה"ז שם ס"ה. ועוד), ועל-פי-זה צריך לומר שסיים את כתיבת הספר-תורה בערב שבת קודש ו' אדר (תוספות דיבור המתחיל מכאן – מנחות ל, א).

בטור שם כתב: "יש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה" (ראה ב"ח שם ד"ה ומ"ש), אבל בשו"ע אדה"ז שם הובא שמשה מת בשבת – ולא הזכיר חולק בדבר [שקלו וטרו בכל הנזכר לעיל: שאילת יעב"ץ ח"א סל"ג. חת"ס ח"ו סכ"ט. ספר נפש חיה (להרב ראובן מרגליות) סרצ"ב. מקור חסד (להנ"ל) לספר חסידים סימן שנו. וראה גם ספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ב].

באחת האיגרות המיוחדות שכתב הרבי בימים שבין יו"ד וט"ו בשבט תשמ"ז ('אגרות מלך' כרל א' עמ' שצג) ויועדו "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו", מזכיר הרבי:

..ותיכף לאחר שהושלמה התורה (שבכתב) – בא הציווי והקיום של "ושמתם אותו (את ספר התורה) מצד ארון ברית ה'" – בקודש הקדשים...

ומציין בהערה על "ותיכף": "כי באותו היום שיצא (משה) מן העולם כתב (וסיים) הספר-תורה (בבא בתרא טו, א. דברים רבה פרשה ט, ט. מדרש תהלים צ,א. פסיקתא דרב כהנא וזאת הברכה, הובא בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (ולספר היד))".

הסתלקות משה – מתי?

הרחיב בעניין זה הרבי כעשרים שנה קודם לכן, במכתבו מיום י"ט אדר ראשון תשי"א ('לקוטי שיחות' כרך ו, עמ' 361) שבו השיב לשאלה. תוכן השאלה היה: בספר הזוהר חלק ב' קנו,א נאמר שמשה הסתלק במנחה דשבת, וקשה מאמר רז"ל דביום הסתלקותו כתב י"ג ספרי-תורה.

וכך השיב הרבי:

 מענה:

כבר דשו בה [=בשאלה זו] רבים – עיין תוספות דיבור המתחיל מכאן (מנחות ל,א) רא"ש פרק ערבי פסחים, מרדכי שם, אור זרוע הלכות מוצאי שבת, ספר חסידים סימן שנ"ו, כל בו דין מ', טור-שולחן-ערוך חלק אורח-חיים שימן רצ"ב, ב"ח ט"ז ושו"ע רבינו הזקן שם, עשרה מאמרות (להרמ"ע מפאנו) חלק חקור דין ח"ב פי"ג, שו"ת חתם סופר ח"ו סכ"ט, סדר הדורות ב'אלפים תפ"ח, טעמי המנהגים עמוד פח (בשם ספר עטרת צבי) ועוד.

והמורם מכל הנ"ל יש לומר בשלשה: א) דמדרשות חלוקות הם, והיא היא פלוגתת התנאים בבבא בתרא (טו,א) עיין שם. ב) דהתחלת ההסתלקות היתה בערב שבת וסופה במנחת שבת (וצריך-עיון-גדול איך כתב ויקבור אותו קודם המאורע – מה שכתוב וימת וגו' כבר תירצו שהוא מפני דנסתלק הצלם שלו – ואולי אפשר לומר על-פי מה שכתוב בזוהר חלק ב' פ"ט רע"א דקבורותו היתה ברצון דעתיקא קדישא ומדבר בנשמתו, ועיין גם כן זוהר חלק א' כז, סוף עמוד ב. זוהר חלק ג' רפ, א).

ג) דכתיבת הספר-תורה היה על-ידי שינוי: בדמעות (עשרה מאמרות שם) או על-ידי השבעת הקולמוס (חת"ס שם בשם השל"ה). ולכאורה חידוש גדול הוא לומר דכתיבה זו כשרה היא, ואם תמצי לומר דכך היה הציווי: לקוח את ספר התורה וגו' – אם-כן נילף מינה גם לכל מקום.

בהזדמנות מסויימת (המלך במסיבו כרך ב' עמ' רמה-רמו) הביא הרבי את תירוצו של הרמ"ע מפאנו שהעובדה שנסתמו ממשה מעיינות החכמה נחשבה הסתלקות, על-פי מאמר חז"ל "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית", וזה היה בערב שבת, ואז כתב י"ג ספרי-תורה ו"ויקבור אותו" היה בשבת בשעת מנחה.

גם תירוץ זה קשה, שכן מדוע אין הגמרא במסכת שבת (קנב,ב) מתרצת על הקושיא לגבי מיתת צדיקים מהפסוק "ואל עפר תשוב" – שצדיקים ישכחו משנה אחת וכיוצא-בה ויפלו ממדרגתם ובכך יֵצאו ידי חובת מיתה, אלא הגמרא כותבת שחוזרין לעפרם שעה אחת כו'.

ומכאן, שעל-פי נגלה בהכרח חוזרין לעפרם בגשמיות (מה שאין כן על-פי הזוהר וכו').

לפסוק (האזינו לב, מד) "ויבא משה וידבר גו' הוא והושע בן נון" מפרש רש"י (אחרי העתקתו המילים "הוא .. נון") "שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה ונתנה לזה", דברים שמקורם במסכת סוטה (יג,ב) וכן בספרי האזינו על התחלת הפסוק: בא . . והרשות נתנה ביד אחר.

אבל מקשה הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 198 הערה 21):

אף שכן מפורש בסוטה שם, מנין לו לרש"י בפשוטו של מקרא שהיה זה יום שבת. ומכיוון שרש"י לא מציין (כדרכו במקרים של העתקת דרשות חז"ל) "רבותינו דרשו" (וכיוצא-בזה), מובן שכן מוכרח גם על-פי פשוטו של מקרא. ועוד – לכאורה איך אפשר לומר שהיה זה יום השבת והרי (בפשוטו של מקרא) ביום מותו גמר לכתוב הספר-תורה (וכידוע השקלא-וטריא גם על דרך ההלכה על דבר זה..) ואולי – מתרץ הרבי – היה כתוב ברש"י, "ש' של דיוזגי" והכוונה "שררה" או "שלטון" של דיוזגי, של שניהם, והמעתיק שלא הבין כוונת רש"י ב"ש'" פיענחו כבשבת "שבת".

בשנת תשל"א (התוועדות ש"פ האזינו – 'שיחות קודש' תשל"א עמ' 17 ואילך) האריך הרבי לדון בעניין זה בתירוצים שעל-פי ההלכה.

כתיבת ספרי-תורה ביום אחד – כיצד?

בשיחות חורף תשמ"ב (נלקטו ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ד עמ' 207 ואילך) דן הרבי בשאלה כיצד התאפשרה במציאות כתיבת י"ג ספרי-תורה במציאות ביום אחד?

הרבי מביא את פירושו של המהרז"ו לדברים רבה:

..שמשה סיים באותו יום לכתוב את ספרי התורה. שכן בכלל "כל מה ששמע ביום אחד כתב וכן בכל יום ולא היה חסר בכל התורה רק הסיום מפרשיות אחרונות".

אמנם, מעיר הרבי:

בהקדמת הרמב"ם לספר היד מפורש: כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. וכן בהקדמתו לפירוש המשניות כתב: וכשהיה לפני מותו החל לכתוב בספרים (וראה תרגום קאפח שם).

ובהמשך לזה, מוסיף הרבי:

 אפילו בנוגע לפרשיות ניצבים ואילך – כשם שמצינו שמשה כתב "וימת משה" (על שם העתיד?) הרי כמו-כן יכול היה לכתוב פרשיות הנ"ל (על כל פנים רובם) בימים שלפני הסתלקותו [למרות שמובן, שאי אפשר לומר שהוא אמר זאת ליהודים לפני הסתלקותו].

מבאר הרבי בסיום השיחה – שהסיבה שמשה כתב את י"ג ספרי-התורה היא, כדי שיהודים יוכלו לקיים את מצוות כתיבת התורה בפעם הראשונה. מכיוון שהיה זה משך זמן בו היה מן הנמנע שלכל יהודי יהיה ספר-תורה שלו עצמו, כתב אפוא משה י"ג ספרי-תורה – ספר-תורה לכל שבט – של הקהל, וממילא "לב בית דין מתנה עליהן" שבשעה שכל אחד ילמד בספר-תורה יתגלה למפרע שעבורו נכתב ספר-תורה זה.

ולעניין כתיבתם ביום אחד – הנה, לגבי תירוצו של החתם-סופר בשם השל"ה שנכתבו על-ידי השבעת קולמוס, מציין הרבי: "וראה גם צרור המור סוף פרשת וילך על הפסוק עד תומם", ומוסיף (ראה גם בשיחות שהובאו לעיל):

וצריך עיון גדול שעל-פי זה – ספר-תורה הכתובה בנס כשרה ולכתחילה.

ולעצם אפשרות כתיבה במהירות בלתי רגילה מציין הרבי: "ולהעיר מדברי הצמח צדק בנוגע למהירות כתיבת אדמו"ר האמצעי..".

את תירוצו של השל"ה שמשה כתב באמצעות השבעת קולמוס קשה גם לקבל – מסביר הרבי בהרחבה בשיחת ש"פ האזינו תשל"א – שכן יש לדון אם ספר-תורה כזה כשר, שהרי לא נכתב בידי אדם על-פי טבע (כפי ששקלו וטרו בארוכה באחרונים). במיוחד, שספר-התורה שכתבו משה רבנו הוא המקור לכל ספרי-התורה.

קושי נוסף:

איתא בגמרא (ב"ב טו, א) לגבי סיום התורה "שמונה פסוקים שבתורה" הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, ולפני כן – הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב; ואם נקבל את תירוצו של השל"ה, מדוע לא חילקה הגמרא בין כל הספר שנכתב בידי משה – בידי אדם, ושמונה הפסוקים שנכתבו בהשבעת קולמוס (והיה זה חידוש גדול יותר) וכו'.

איך שלא יהיה – סיים הרבי – קשה להניח שרש"י היה סבור שה"בן חמש למקרא" יתוודע לתירוצו של השל"ה!

דיון ארוך בנושא קיים הרבי גם בש"פ פקודי תש"ל (שיחות קודש תש"ל כרך א' עמ' 547-544); עיין שם.

איזה (ספר) תורה הונח בארון?

לגבי ספר-התורה של משה שלל הרבי (לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 196 הערה 6) את פירושם של הגור אריה והלבוש לפירוש רש"י בפרשת תרומה (כה, טז) על הפסוק "ונתת אל הארון את העדות": "התורה שהיא לעדות ביני וביניכם"... – המבארים, שכוונת רש"י ב"התורה" היא לספר התורה שכתב משה. בין השאר מהסיבות הבאות:

א) אם רש"י התכוון לכך היה עליו לכתוב זאת בפירוש (מכיוון שבפרשת תרומה עדיין אין התלמיד יודע אודות ספר-התורה).

ב) בפשוטו של מקרא (מה שאין כן על-פי דרך ההלכה – ראה ירושלמי שקלים פרק ו' הלכה א' ובקרבן העדה שם) דוחק גדול לומר על הספר-תורה שכתב משה "אשר אתן אליך".

אהבת-ישראל הגדולה של משה רבינו

כאשר הגיע היום האחרון של משה רבינו בחיים חיותו בעלמא דין, "היום מלאו ימי ושנותי" (סוטה יג, ב. הובא בפירוש רש"י על התורה וילך לא, ב) – הנה במקום להתעסק בעניינים השייכים לעבודתו הפרטית, התיישב לכתוב ספר-תורה, ולהעתיק ממנו י"ב ספרי-תורה עבור כל שבט ושבט, כדי שבמסילתו יעלה כו' (כשם שמצינו בנוגע לקריעת ים סוף – "לגוזר ים סוף לגזרים", שנקרע הים לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים).

ועניין זה הביאו הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו – הקדמה השייכת לכללות חיבורו ולתוכן ספריו [שהרי פשיטא שהרמב"ם לא כתב הקדמה זו סתם כדי "אָפרעדן זיך פון האַרצן" [=לבטא את אשר על ליבו] . . אלא כשמה כן היא – "הקדמה" ללימוד ספרו], ומזה מובן גודל החשיבות שבעניין זה.

וכך כותב הרמב"ם:

"כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד, שנאמר לקוח את ספר-התורה הזה ושמתם אותו וגו'" ("ספר העזרה" המובא בכמה מקומות שממנו היו מגיהין את כל ספרי-התורה כמ"ש בצפנת פענח ריש פרשת וילך. ושם נסמן). (ראה תו"מ התוועדויות תשמ"ה ח"ב עמ' 1335).

בשבת פרשת בחוקותי תשד"מ (תו"מ התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1724) הפיק הרבי הוראה מכך בעניין אהבת-ישראל:

מובן ופשוט שבשעה שמשה רבינו עסק בכתיבת ספרי-תורה, לא היה באפשרותו לעסוק בדברים אחרים – שהרי כתיבת ספר-תורה, ובפרט כתיבת שמות הקדושים, צריכה להיות מתוך כוונה כו', ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר באופן הכתיבה של משה רבינו, ובפרט ספרי-תורה שנועדו להורות את דרכם של בני-ישראל עד סוף כל הדורות! – ואף-על-פי-כן, הניח משה רבינו את כל שאר עניניו, כדי לכתוב בעצמו (למרות שיכול היה לצוות את יהושע, אהרן ובניו וכו' שהם יכתבו) ספרי-תורה שעל-פיהם יתנהגו במשך כל הדורות! וכל זה – מפני גודל מעלתו באהבת-ישראל!

החידוש בכל ספר-תורה

בשיחתו הקדושה בהתוועדות המיוחדת שקיים ביום ג' טו"ב כסלו תשמ"א – לפני תפילת מנחה – לרגל חגיגת סיום והכנסת ספר-התורה שנכתב על שם כ"ק אדמו"ר והרבנית – בי"ט כסלו תשמ"א, והוכנס לבית-הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד, ארץ-הקודש (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 419 ואילך) – הסביר הרבי בין השאר:

כל ספר-תורה חדש הוא בבחינת "חדשים" ממש (ללא כ"ף הדמיון), כדוגמת ספר-התורה הראשון שכתבו משה, אשר אותו ספר-תורה שנכתב בידי משה מקורו (והוא בדוגמת) עשרת הדברות אשר ניתנו בפעם הראשונה בשעת מתן תורה.

שהרי בעשרת הדברות נכלל כל ספר-התורה בשלימותו (כולל גם תורה שבעל-פה), "מזה ומזה הם כתובים", ולאחר מכן "ויכתוב משה את התורה הזאת", הוא כתב י"ג ספרי-תורה – ספר-תורה לכל שבט בפני עצמו, וספר-תורה אחד שהוכנס במשכן (וממנו אחר כך – לבית-המקדש) בארון הקודש (לצד הלוחות), וספר-תורה זה מאחד את כל שאר י"ב הספרי-תורה, אשר מהם נהיה ענין אחד. וכאשר יחיד (אפילו) מקיים את המצות עשה מן התורה של כתיבת ספר-תורה, "וכתב לו" – נפעל בכל שלימותו – החידוש שהיה בספר-תורה הראשון, שנכתב בידי משה.

ספר-התורה הזאת או הזה?

בפירוש רש"י בפרשת ניצבים (כט,ב), על הפסוק "והבדילו ה' לרעה גו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה", מתייחס רש"י לשאלה מדוע בפרשת תבוא נאמר "בספר-התורה הזאת" (כח, סא), ואילו כאן "בספר-התורה הזה", ומתרץ מה שמתרץ. הרבי בליקוטי שיחות כרך יד (עמ' 108 ואילך) מאריך לבאר את דברי רש"י באר היטב.

באחת ההערות לשיחה (7) מצטט הרבי את דברי ה"משכיל לדוד" ומעיר עליהם. ואלו דבריו של ה"משכיל לדוד":

"דלעיל אמרו משה ימים רבים קודם מותו ועדיין לא נשלם ספר התורה ליכתב, ולכן לא שייך לומר ספר הזה [הרבי מעיר כאן: "וצריך עיון קצת מפירוש רש"י משפטים כד, ז. [=ברש"י שם: ספר הברית – מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה]] כו' אלא דעל כל פנים תורה היא, אבל כאן שכבר הגיע יום מותו כו', ובו ביום סיים משה לכתוב הספר-תורה שייך לומר ספר הזה".

ומקשה הרבי על פירוש זה:

אבל [נוסף על זה שאינו מובן מהי הנפקא מינה בנוגע אמירת "ספר הזה" אם יסיים בו ביום או בעוד ימים, והרי בין כך ובין כך הוא לפני הגמר, הנה] גם לתירוצו, הוא רק טעם למה כאן אפשר לכתוב "הספר הזה", אבל פשוט שגם "בספר התורה הזאת" מתאים, ואם כן אינו מובן למה שינה ממה שנאמר לפני זה. ובפרט שבפשטות מתאים יותר לומר "הזאת" מפני סמיכות תיבת "הזאת" לתיבת "התורה".

כיצד שכחו אופן כתיבת מנצפ"ך?

במסכת מגילה (ב, סוף עמוד ב' ואילך; שבת קד, א) איתא בנוגע לאותיות מנצפ"ך – "צופים (נביאי הדורות – פרש"י ד"ה צופים – מגילה שם) אמרום". שואלת הגמרא "והכתיב 'אלה המצוות' (בחוקותי כז, לד) שאין הנביא רשאי לחדש דבר.. ומתרצת: "שכחום וחזרו ויסדום".

בכמה הזדמנויות (ש"פ שלח תשל"ו. ש"פ יתרו תש"מ. ועוד) התייחס הרבי לגמרא זו והקשה: מכיוון שקיבלו ממשה רבינו כיצד יש לכתוב מנצפ"ך, וכך היה כתוב בספר-התורה שנכתב על-ידו (ועל דרך זה בשאר י"ב ספרי התורה שניתנו לכל אחד מהשבטים) – כיצד היתה יכולה להיות מציאות של שכחה בכגון דא?

ופעם ביאר זאת הרבי כך:

בשעה שבני-ישראל שהו כולם יחד במדבר לא היתה מציאות של כתיבת מכתבים בין איש לרעהו, שכן כל מסר שרצו להעביר מאחד לזולתו היה מועבר באמצעות דיבור, וממילא לא היו כותבים את האותיות מנצפ"ך, כאשר בדיבור אין הבדל כיצד לבטא זאת.

אך כשהגיעה ה"עת צרה ליעקב" – מיתת משה וכו', עד אשר "שלשת אלפים הלכות השתכחו בימי אבלו של משה" (תמורה טו, ב ואילך), ואף אחד לא נזכר אפילו באחד מהם, אלא החזירום בפלפול – וגם היה מצב של שכחה ("שכחום") [ומעיר הרבי בשולי הגיליון: אבל בתוספות (ד"ה ועוד מגילה שם) מפרש ששכחום בימי אמון] שישנו חילוק דמנצפ"ך (כי היה נוגע לסת"ם בלבד ולא למכתבים כנ"ל) וממילא לא הלכו להביט בסת"ם וכו'.

ומציין הרבי בשולי-הגליון: ושייך להשקלא וטריא אם נתחייבו בתפילין (ומזוזות) במדבר (ראה בהנסמן בתורה שלימה חי"ב עמ' רמט).

הרבי מוסיף לציין לדברי הגאון הראגוצ'ובי בצפנת פענח (לרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ב' (מהדורה תנינא ס, ב ואילך)) המבאר שספר התורה שכתב משה שממנו נכתב ספר-תורה של המלכים, היה נכתב בכתב אשורי, ובכתב זה שייך החילוק דמנצפ"ך, ובזמן אמון שרפו את הספר-תורה של המלך ו"לא היה לישראל רק כל הספרי-תורה הנכתבים מאת הספרי-תורה שנתן משה לכל שבט ושבט והם היו כתובים . . בכתב עברי, ובכתב זה לא שייך מנצפ"ך וזה ר"ל [=כוונת] הגמ' דמגילה ד"ב ע"ב "ששכחום כו'"" – אולם הרבי מעיר על כך:

אבל צריך-עיון-גדול בזה – שהרי ישנם תפילין ומזוזות. וצריך לומר דגם זה שרף אמון, או שנכתבו בכתב עברי.

נצחיות ספרו של משה רבינו בעולם הזה

הרמב"ם בהלכות ספר-תורה פרק עשירי מבאר את פרטי הדינים בכבוד ספר-תורה – ומסיים: "שהוא העד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר (וילך לא, כו) והיה שם בך לעד".

ומבאר הרבי (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 806):

ענינו של ספר-תורה הוא אפוא עדות לכל באי עולם על כריתת הברית והקשר העצמי דישראל עם הקב"ה. ועדות זו (על הקשר העצמי, בחינה שלמעלה מגילויים) – קיימת לעולם, שכן גם אם מישהו ינסה למצוא פסול, חס-ושלום, בספר-תורה מסויים – הרי זה רק בנוגע לספר פרטי זה, אבל בוודאי קיים בעולם ספר-תורה כשר,

ועל אחת כמה וכמה – ספר-תורה הראשון שכתב משה רבינו – מעשי ידי משה נצחיים – ספר-תורה בדיו גשמי על גבי קלף גשמי הנמצא בעולם-הזה הגשמי, המהווה עדות נצחית על מציאותם העצמית של ישראל ("בחר ביעקב ובניו"). ומכיוון שכן, הרי מצד מציאותם העצמית של ישראל שייכים הם לענין הגאולה...

למרות שניתן לכל שבט ושבט ספר-תורה משלו – הסביר הרבי בשבת קודש פרשת בחוקותי תשד"מ (תו"מ התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1724) – הרי כל אחד ואחד מישראל יש לו שייכות לכל שאר ספרי-תורה (ולא רק לזו שניתנה לשבטו) בדומה לביאור אמירת ה"יהי רצון" בחודש ניסן אחרי אמירת קרבנות הנשיאים גם על-ידי כוהנים ולווים, מפני שלכל אחד ואחד יש שייכות לכל י"ב השבטים.

שיחת ו' אדר א' תשל"ה לתלמידים השלוחים עם הגהות בכתב יד הרבי. פענוח כתב-היד בצד העליון למעלה: "ידוע מדרשי רז"ל (הובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק אורח-חיים סימן רצ"ב ס"ה מבלי חולק בדבר) שמת במנחת שבת [..ואכ"מ]. וראה מפרשי מדרשי רז"ל שבהערה הבאה [=הערה 3 שם]".

בכתב-היד בתוך השורות הוסיף הרבי: "[שאז משה רבינו] כתב ו[נתן את הי"ג ספרי־תורה...]".

הגהות הרבי בעניין ספר העזרה שממנו היו מגיהים את ספרי התורה


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)