חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:14 זריחה: 6:12 כ"ג באב התשע"ט, 24/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 714 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שמיני / פרה, כ"א באדר שני ה'תשס"ח (28/03/08)

נושאים נוספים
התקשרות 714 - כל המדורים ברצף
מצד עצם הנשמה נרגשת בחוקת הפרה שמחת הגאולה
הנתינת כוח לגאולה – מהטהרה שלפניה
י"ג ספרי התורה שכתב משה בסמיכות להסתלקותו
פרשת שמיני
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 714, ערב שבת-קודש פרשת שמיני / פרה, כ"א באדר-שני ה'תשס"ח (28.3.2008)

 

 דבר מלכות

מצד עצם הנשמה נרגשת בחוקת הפרה שמחת הגאולה

הלב מרגיש את כאב הגלות ולכן גם שמח בשמחת הגאולה עוד לפני שהמוח יודע ומבין * כיוון שרבותינו הם ליבם של ישראל, נרגשת אצלם שמחת הגאולה, ועל-ידם נמשכת שמחת הגאולה בליבו של כל אחד ואחד מישראל * חוקה היא חקיקה בעצם ללא דבר זר, וכך היא שמחת הגאולה מהמשכת העצמות, הנפעלת בזמן הגלות דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לד' הפרשיות (שהשלישית מהן, פרשת פרה, קורין בשבת זו) – שתים הראשונות, פרשת שקלים ופרשת זכור, קורין לפני פורים, ושתים האחרונות, פרשת פרה ופרשת החודש, קורין לאחרי פורים, בין פורים לפסח.

ובסגנון הגמרא [בביאור הטעם דקריאת המגילה באדר הסמוך לניסן משום ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף"1, "פורים לפסח"2] – בין גאולה לגאולה, בין גאולת פורים שלא היתה גאולה שלימה, כדברי הגמרא3 (בביאור הטעם שאין אומרים הלל בפורים משום ש)"אכתי עבדי אחשורוש אנן", לגאולת פסח שהיתה גאולה שלימה (ואילו זכו היתה גאולת מצרים גאולה שאין אחריה גלות4), וכמותה תהיה הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, גאולה אמיתית ושלימה, כמו שכתוב5 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

והטעם שקורין פרשיות אלה (פרה והחודש) בין פורים לפסח הוא בגלל שייכותן לפסח: פרשת החודש – שבה מדובר אודות קרבן פסח, ופרשת פרה – שבאה בתור הקדמה לקרבן פסח, "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהם בטהרה"6.

* * *

ב. על-פי האמור לעיל שפרשת פרה שייכת לגאולה דפסח ובמילא גם לגאולה האמיתית והשלימה, מובן, שבפרשת פרה נרגשת כבר שמחת הגאולה האמיתית והשלימה.

ובהקדם דברי המדרש7 על הפסוק8 "זאת חוקת הפסח" (שבא לאחרי ההקדמה ד"זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה"9) – "זה שאמר הכתוב10 לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר . . לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיוון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, אמר להם האלקים חס ושלום כל בן נכר לא יאכל בו . . בשמחתו לא יתערב זר":

החידוש בדברי המדרש הוא שהלב מרגיש תחילה – עוד לפני שהמוח יודע ומבין. וכפי שרואים במוחש שהלב כואב ושמח גם מעניינים כאלה שעדיין לא באו ועוד לא יודעים מהם בשכל שבמוח, כיוון שהלב מרגיש אפילו מה שהמוח לא יודע ומבין עדיין.

וכפי שמצינו בנגלה דתורה – בדיני תענית יום הכיפורים: "חולה אומר צריך (אני לאכול) ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה, מאי טעמא לב יודע מרת נפשו"11 (ש"מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך"12), וההסברה בזה – דלכאורה: כיוון שהרופא הוא המומחה בחכמת הרפואה יותר מהחולה ("רופא קים ליה טפי"11), למה שומעים לחולה ולא לרופא? – לפי שדברי החולה "צריך אני לאכול" אינם מצד הבנה והשגה בשכל (שאז היו שומעים לרופא, שהוא המומחה בחכמת הרפואה, ולא לחולה), אלא מפני שמרגיש בלבו שצריך לכך, ולבו של החולה מרגיש גם מה שהרופא אינו יודע.

והטעם שהלב מרגיש גם מה שהמוח אינו יודע – לפי שהלב קשור עם עצם הנשמה, כידוע13 שבמוח יש רק ההשראה הכללית של הנפש, הכלל של הפרטים, ואילו עצם הנשמה (שלמעלה מכלל לפרטים) שורה בלב דווקא.

וזהו גם הדיוק "ובשמחתו (של הלב) לא יתערב זר" – שבשמחת הלב שקשור עם עצם הנשמה לא יכול להתערב אף אחד, אפילו לא המוח, שגם הוא נחשב כמו זר לגבי עצם הנשמה ששורה בלב.

ועל-פי האמור ששייכת שמחה גם מעניינים כאלה שלא יודעים אודותם, כיוון שהלב מרגיש גם מה שהמוח אינו יודע – מובן גם בנוגע לשמחה הקשורה עם הגאולה, שעוד לפני שהמוח יודע אודות הגאולה, יכולה להיות כבר שמחת הגאולה מצד הרגש הלב.

ויתירה מזה – שצריכה להיות שמחת הגאולה, והשמחה עצמה פועלת את התגלות הגאולה.

ג. ובפרטיות יותר:

שמחת הגאולה מצד הרגש הלב – מודגשת אצל רבותינו נשיאינו, כיוון שהרביים הם ליבם של ישראל,

– הלשון הרגיל בכגון-דא הוא שהנשיא הוא הראש (מוח) דבני-ישראל14, אבל מצינו גם לשון שהנשיא הוא ליבם של ישראל15

כי, בלב שורה עצם הנשמה (כנ"ל), ועל דרך זה בכללות בני-ישראל, שהרביים הם העצם דבני-ישראל, ולכן נקראים ליבם של ישראל.

וכיוון שהרביים הם ליבם של ישראל, נרגשת אצלם שמחת הגאולה, ועל-ידם נמשכת שמחת הגאולה בלבו של כל אחד ואחד מישראל (גם כאשר מצד עצמו לא נרגש הדבר בלבו).

ד. ובנוגע לפועל – צריך כל אחד ואחד להכריח את עצמו להיות בשמחה:

בנוגע לשמחה שמצד המוח – יש אפשרות להסביר ("אַיין-טענה'ן") ולהוכיח שצריכים להיות בשמחה, אבל בנוגע לשמחה שהיא (למעלה מהמוח) מצד הלב – צריך כל אחד ואחד להכריח את עצמו להיות בשמחה.

ומובן, שעניין זה הוא מצוה שבגופו, כך, שאי-אפשר לצאת ידי חובתו בשמחתו של מישהו אחר, אלא כל אחד ואחד צריך להשתדל בעצמו להיות בשמחה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) נעמט לחיים און זאָגט אַ פריילעכן ניגון [=קחו לחיים ו'אמרו' ניגון שמח].

* * *

ה. האמור לעיל בעניין שמחת הלב ש"בשמחתו לא יתערב זר" כיוון שהלב קשור עם עצם הנשמה – שייך לפרשת פרה (לא רק בגלל שהיא הקדמה לפסח, אלא) גם מצד עצמה:

נתבאר לעיל (בהמאמר16) מה שכתוב בפרשת פרה "זאת חוקת התורה" – "חוקת" מלשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה שהם ממהותו של האבן טוב שעליו חקוקים האותיות, ואינם דבר זר (כמו אותיות הכתיבה), היינו, שעניין החקיקה הוא במקום כזה שלא שייך בו זולת, להיותו עניין עצמי.

[ומובן, שנוסף על העצם ישנה גם כל ההתפשטות,

– כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע [=הרש"ב] שאמר בפורים האחרון בחיים חיותו בעלמא דין (בשנת פר"ת)17 "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונדזער עצמי נאָר אויך מיט דער גאַנצער התפשטות" [=שלום יהיה לנו, לא רק בעצמיותנו אלא גם בכל ההתפשטות] –

שזהו עניין הרצוא ושוב שבפרה אדומה18, שתנועת השוב היא מצד העצם, ותנועת הרצוא היא מצד ההתפשטות].

וכיוון שפרה אדומה הוא עניין של חוקה, עניין עצמי שלא שייך בו זולת, דבר זר – הרי זה קשור עם עניין "בשמחתו לא יתערב זר", שמחת הלב, שמצד עצם הנשמה, שלא שייך בה זולת, דבר זר.

ו. ועניין זה מרומז גם בהפטרת פרשת פרה שבה מדובר אודות הגאולה:

בהקדמה לפרטי עניני הגאולה, "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות וגו'"19 – מדגיש הכתוב20 "לא למענכם אני עושה בית-ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" (כפי שמאריך בפרטי הדברים בהתחלת ההפטרה).

ולכאורה, ההדגשה ש"לא למענכם אני עושה" מביאה לידי מרירות ("מרת נפשו") – במכל-שכן וקל-וחומר מזה שמצינו21 בחזקיהו שכאשר "תלו לו בזכות אחרים (אף שהוא "תלה בזכות עצמו") דכתיב22 וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", אמר על זה "הנה לשלום מר לי מר" 23, "אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו", ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שמדגישים את השלילה ש"לא למענכם אני עושה" בגלל הנהגה בלתי-רצויה ("ויחללו את שם קדשי"), הרי זה בודאי באופן ד"מר לי מר".

והמענה לזה:

לכל לראש – על-דרך שמצינו בגמרא24 בנוגע ל"חבלו של משיח" "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", "כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו"25, ועל דרך זה בנדון דידן, שהעיקר הוא שתבוא הגאולה, אפילו אם אינה בזכותם של ישראל, "לא למענכם". – "זאָל זיין יע בזכותכם, זאָל זיין ניט בזכותכם, אַבי ס'זאָל זיין די גאולה" [=יהיה זה בזכותכם או שלא בזכותכם, העיקר שתבוא הגאולה]!

ועוד ועיקר – ביחס לגאולה השלימה לא נוגע ולא תופס מקום "למענכם" או "לא למענכם", כיוון שבגאולה השלימה תהיה התגלות העצמות שלמעלה מכל העניינים.

ועניין זה מודגש בהפטרת פרשת פרה – כיוון שפרשת פרה היא "חוקה", עניין עצמי, ובעניין עצמי (כולל גם בהתפשטות שלו) לא נוגע עניין "למענכם" או "לא למענכם", ובמילא, השמחה היא בשלימותה ("בשמחתו לא יתערב זר").

ז. ויש להוסיף, שבפרשת פרה כשלעצמה, "זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה גו'", מודגש עניין העצמיות יותר ממה שהיא הקדמה לפסח, שגם בו נאמר "זאת חוקת הפסח"26:

ובהקדמה – שהסדר הרגיל במאמרי החסידות של רבותינו נשיאינו, שבמאמרי כל מועד ומועד מתבארת מעלת מועד זה, ועד שגדלה מעלתו לגבי שאר המועדים. ולדוגמא: במאמרי ראש-השנה מבואר גודל העילוי דראש-השנה שהוא עניין הכי נעלה ("ניט שייכות צו זאָגן"... [=לא ניתן לתאר]) – בנין המלכות, ששורשה למעלה מכל הספירות וכו'; ובמאמרי חג הפסח מבוארת מעלת הפסח שהיא נעלית יותר מכל העניינים. ועל-דרך-זה במאמרי כל הימים טובים.

וטעם הדבר – לפי שבזמנו של יום-טוב זה מאיר למעלה ענינו של יום-טוב זה, ובזמן זה מודגשת מעלתו של יום-טוב זה לגבי כל שאר הימים טובים. וכאשר מאיר ענינו של יום-טוב זה למעלה, הרי זה נמשך ומתגלה גם למטה – על-ידי רבותינו נשיאינו, כולל ובמיוחד על-ידי הדיבור שלהם במאמרי החסידות בביאור מעלתו של יום טוב זה.

וכך צריך להיות גם אצל חסידים – שבכל זמן צריכים ללמוד (או על-כל-פנים לדבר) אודות המעלה המיוחדת דזמן זה, שעל-ידי זה ממשיכים ומגלים הדבר למטה.

ועל דרך זה בנדון דידן – שבעמדנו בשבת פרשת פרה צריכים לדבר אודות מעלת פרשת פרה גם ביחס לפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח.

ח. והעניין בזה:

המעלה דפרה לגבי פסח – מבוארת בכמה מאמרי חסידות דפרשת פרה 27, החל מהציון של הצמח-צדק בהגהותיו לליקוטי תורה [כדרכו שמבהיר ("באַוואָרנט") כמה עניינים במספר שורות] בסוף הביאור על פסוק זאת חוקת התורה28: "ועיין עוד . . מענין זאת חקת התורה ויקחו אליך פרה ברבות סוף-פרשת בא פרק י"ט".

ובמדרש שם – לאחרי הדרשה "זאת חוקת הפסח, זה שאמר הכתוב לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר" – איתא: "יהי לבי תמים בחקיך29, זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה, ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח ובזה נאמר זאת חקת התורה, ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו, משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר30 ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".

וזהו גם הטעם שקורין פרשת פרה לפני פרשת החודש – כי, בפרשת החודש מדובר אודות קרבן פסח, וכיוון שאוכלי הפסח צריכין לטהרה דפרה אדומה, מקדימים פרשת פרה לפרשת החודש.

ומזה מובן שעניין ה"חוקה" שבפרה אדומה הוא נעלה יותר מעניין ה"חוקה" שבקרבן פסח – כי, בקרבן פסח ה"חוקה" היא רק בנוגע לענינים פרטיים, ואילו כללות עניין קרבן פסח אינו חוקה, אלא יש בו טעם, כמו שכתוב31 "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני-ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל גו'", מה שאין כן פרה אדומה שכללות ענינה הוא "חוקה"32.

ט. וביאור הדברים בנוגע לענייננו – העצמיות שב"חוקה", שמצד זה נעשית שמחת הלב ("לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר"):

לכאורה יש מעלה בפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח לגבי פרשת פרה, כי, פרה אדומה ענינה טהרה מטומאת מת, שקשורה עם עניין היפך הטהרה, ואינה אלא הכנה בלבד לקרבן פסח, ואילו קרבן פסח קשור עם עניין הגאולה, כולל ובמיוחד הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד33 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ואף-על-פי-כן, מדגישים את מעלת פרשת פרה דווקא – כיוון שעל-ידה דווקא באים לעילוי דקרבן פסח (פרשת החודש), כדלקמן.

י. ויובן בהקדם על-דרך המבואר בנוגע למעלת זמן הגלות, שעל-ידי העבודה בזמן הגלות דווקא באים לעילוי של ימות המשיח34:

ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר35 שבביאת המשיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און מ'וועט שרייען" [=יתפסו בראש ויצעקו] על כך שלא העריכו כראוי מה שהיו יכולים לפעול בזמן הגלות.

ולכאורה איפכא מסתברא, שבביאת המשיח יוכלו לפעול שלא בערך יותר – כי, בזמן הגלות ישנו חושך כפול ומכופל, ישנם דאגות הפרנסה וכו' וכו', מה שאין כן בימות המשיח, ש"הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", "יהיו פנויין בתורה וחכמתה", ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כמו שכתב הרמב"ם36), ואם כן, מהו עניין הפלאת מעלת העבודה בזמן הגלות דווקא?

והעניין בזה – שדווקא על-ידי העבודה בזמן הגלות פועלים המשכת העצמות, כי, העבודה בזמן הגלות היא שבירת וביטול ההעלם שמצד החושך כפול ומכופל, ודווקא על-ידי שבירת וביטול ההעלם "נעמט מען עצמות".

[כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבליובאוויטש היה חסיד אחד שהיה מדבר מתוך להט ותענוג ("ער פלעגט זיך קאָכן מיט אַ געשמאַק") במשלים שבתורת החסידות, ואמר לו אחד מזקני החסידים: למה הנך מדבר מתוך תענוג שכזה אודות המשל, מוטב שתדבר אודות הנמשל!

ובנוגע לנדון דידן: פשוט שאין הכוונה לומר שיש מעלה ב...חושך כפול ומכופל; המעלה היא בשבירת וביטול ההעלם, שעל-ידי זה "לוקחים" עצמות].

ואף שגילוי העצמות יהיה לעתיד לבוא דווקא, מה שאין כן בזמן הגלות אין זה בגלוי אלא בהעלם – הרי, המעלה דלעתיד לבוא אינה אלא בנוגע לעניין הגילוי, אבל בנוגע לפעולה דהמשכת העצמות, "נעמען עצמות", הרי זה נעשה (לא לעתיד לבוא, אלא) בזמן הגלות דווקא, ולכן, עיקר המעלה היא בעבודה שבזמן הגלות, שעל-ידה "לוקחים" העצמות, ולעתיד לבוא יהיה רק גילוי הדבר.

יא. על-פי זה יש לבאר גם בנוגע למעלת פרשת פרה לגבי פרשת החודש:

אף-על-פי שפרשת פרה קשורה עם עניין היפך הטהרה (טומאת מת), ואינה אלא הכנה לפרשת החודש שבה מדובר אודות קרבן פסח והגאולה – הרי היא על-דרך העבודה בזמן הגלות שקשורה עם עניינים בלתי-רצויים, ואינה אלא הכנה לגאולה, ואף-על-פי-כן, עיקר המעלה היא בעבודה בזמן הגלות דווקא, כיוון שעל-ידה נעשה המשכת העצמות.

ועל-ידי זה מיתוסף גם בשמחת הלב הקשורה עם הגאולה – "לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", מצד עצם הנשמה שלא שייך בה דבר זר, שזהו עניין ה"חוקה", "זאת חוקת התורה", עבודה שמצד עצם הנשמה שעל-ידה נעשית המשכת העצמות – כיוון שישנה כבר הפעולה דהמשכת העצמות, אם כי בהעלם (נוסף לכך שגם בנוגע להתגלות לעתיד לבוא – מרגיש כבר הלב גם מה שהמוח לא יודע עדיין, כנ"ל).

יב. ויש להוסיף, שעניין הנ"ל הוא גם בנוגע לעניינים גשמיים, בני חיי ומזונא רויחי:

גם אם לפעמים ישנם דברים המעלימים בנוגע לבני חיי ומזונא רויחי, אין להתפעל מזה, וצריכים לידע שלאחרי זה (ועל-ידי זה) יתוסף בכל עניינים אלה באופן נעלה יותר.

ולא עוד אלא שגם כאשר ההמשכה היא בהעלם עדיין, יכולה וצריכה להיות כבר שמחת הלב, "לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", כיוון שהלב מרגיש כבר גם כאשר המוח אינו יודע עדיין, כנ"ל.

ועוד והוא העיקר: כיוון ש"לב" קאי על רבותינו נשיאינו, ליבם של ישראל (כנ"ל ס"ג) – נעשית על-ידם ההמשכה מן ההעלם אל הגילוי בכל העניינים דבני חיי ומזונא רויחי, הן ברוחניות37, אהבה ויראה (בני), חיות באלקות (חיי), ולימוד התורה (מזונא, כידוע38 שהתורה היא מזון והמצוות הם לבושים), והן בגשמיות כפשוטו, זרעא חייא וקיימא (בני), חיים בריאים ושלמים (חיי), ופרנסה בהרחבה (מזונא רויחי).

(מהתוועדות שבת שמיני, פרשת פרה, ה'תשי"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"א ח"א (ב) עמ' 335-343, בלתי מוגה)

______________________

1)    מגילה ו, סע"ב.

2)    פרש"י שם.

3)    שם יד, א.

4)    ראה עירובין נד, א. שמו"ר רפל"ב. זח"ג רכא, א. מגלה עמוקות אופן קפה (וראה הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 346).

5)    מיכה ז, טו.

6)    פרש"י מגילה כט, א (ד"ה פרה אדומה).

7)    שמו"ר פי"ט, א.

8)    בא יב, מג.

9)    ר"פ חוקת.

10)  משלי יד, יו"ד.

11)  יומא פג, רע"א.

12)  שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תריח.

13)  ראה המשך תער"ב ח"א פל"ה (ע' נט).

14)  ראה תניא פ"ב.

15)  ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: "לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל". – וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך. חל"א ע' 74 ואילך. התוועדויות תשמ"ח ח"ב ע' 269 ואילך.

16)  לעיל ע' 332.

17)  סה"ש תורת שלום ע' 248.

18)  לקו"ת ר"פ חוקת. ד"ה וידבר גו' זאת חוקת גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 328 ואילך).

19)  יחזקאל לו, כד.

20)  שם, כב. וראה שם, לב.

21)  ברכות יו"ד, ב.

22)  מלכים-ב יט, לד.

23)  ישעי' לח, יז.

24)  סנהדרין צח, ב.

25)  פרש"י שם.

26)  שעל זה דרשו חז"ל "זש"ה לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר", כנ"ל ס"ג.

27)  סה"מ תרכ"ט ע' פה ואילך. עטר"ת ע' שיג ואילך. תרפ"א ע' קצט ואילך.

28)  חוקת ס, א.

29)  תהלים קיט, פ.

30)  חוקת יט, כז.

31)  בא יב, כז.

32)  ראה פי' יפה תואר לשמו"ר שם, ב.

33)  זכרי' יג, ב.

34)  ראה תניא רפל"ז.

35)  ראה סה"ש תש"ב ע' 9. לקו"ד ח"א קלג, ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם אב).

36)  בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".

37)  להעיר מ"חנוך לנער" בסופו. אוה"ת וירא (כרך ד) תשנה, ב ואילך. וראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ב ע' רכט, ובהערות שם.

38)  תניא ספ"ה.

 משיח וגאולה בפרשה

הנתינת כוח לגאולה – מהטהרה שלפניה

טהרה וגאולה – בכוח ובפועל

כיוון שפרשת החודש הוא מולד הלבנה, "אתחלתא דגאולה" – צריך להיות לזה הקדמת הטהרה, כפי שנדרש לענין הגאולה, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים גו'", ואמרו רז"ל "טהרה מביאה לידי . . אליהו הנביא כו'".

אמנם, בראש חודש ניסן היתה הגאולה רק בהתחלה ובכוח, ואילו פועל הגאולה התחיל בט"ו בניסן, "דקיימא סיהרא באשלמותא", ושלימות ותכלית הגאולה – בשעת מתן-תורה.

וכשם שבשביל הגאולה בפועל צריך להיות טהרה בפועל, "וזרקתי עליכם מים טהורים" – כך גם בשביל הגאולה בכוח צריך להיות טהרה בכוח.

קריאת התורה היא נתינת-כוח, כידוע, ולכן מקדימין וקורין בפרשת פרה, שעניינה טהרה בכוח, ולאחרי זה פרשת החודש וראש חודש, שעניינם גאולה בכוח.

וזהו הסדר של טהרה וגאולה: פרשת פרה – טהרה בכוח, פרשת החודש וראש חודש ניסן – גאולה בכוח, שני בניסן – טהרה בפועל, ט"ו בניסן עד מתן-תורה – גאולה בפועל.

ההוראה שיש לקחת מהאמור: כיוון שלבוא לידי טהרה אמיתית לתכליתה יהיה אפשר רק בביאת המשיח דווקא, שאז יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ",

– שהרי בביאת המשיח יהיה עדיין "רוח הטומאה", כהלשון ברמב"ם שמשיח "יכוף כל ישראל" שילמדו תורה ויקיימו מצוות, וכיוון שנקט הלשון "יכוף", הרי זו ראיה, שלא הכול יעשו כן מרצונם הטוב, כיוון שעדיין יהיה אז "רוח הטומאה", ועבודתו של משיח תהיה להעביר את רוח הטומאה מן הארץ –

יכולים לחשוב שעתה אין צורך לעשות דבר, ולהסתמך לגמרי על משיח.

על כך היא ההוראה מקריאת פרשת פרה:

כדי לבוא לידי טהרה וגאולה בפועל ובשלימות – יש צורך תחילה בהכנה.

יש לעסוק בעניין הטהרה ככל האפשרי, לטהר את עצמו מפני "אבי אבות הטומאה", כמאמר רז"ל "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", ו"חטאת קריא רחמנא" לפרה אדומה, ובמילא נפטרים מאבות ותולדות הטומאה, ודבר זה יביא את הטהרה והגאולה בפועל, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז חלק ב' (טז) עמ' 182)

לעתיד יעשה אהרן את הפרה

הטעם שעשיית הפרה היתה על-ידי אלעזר בן אהרן, מצוותה בסגן, הוא, מפני שיש סיבה המעכבת את עשיית הפרה על-ידי אהרן, שאין קטגור נעשה סנגור כו'.

אמנם לעתיד לבוא, שאז יושלם לגמרי התיקון על חטא העגל, כמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא שייך טעם זה, ובמילא, בודאי יעשה אהרן את הפרה, שהרי כהן גדול "כל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה", ופשיטא – כפי שמבין גם בן חמש למקרא – שאהרן לא יוותר חס ושלום, על העבודה בעשיית הפרה, שכן למרות ענוותנותו כו', ירצה שעבודת הפרה תהיה בתכלית השלימות על-ידי עבודתו באופן ש"לא שינה" (באופן נעלה יותר מהעדר השינוי בעבודת שאר הכהנים).

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ז חלק ב' עמ' 671-2)

 ניצוצי רבי

י"ג ספרי התורה שכתב משה בסמיכות להסתלקותו

דיונים הלכתיים בשאלה המעניינת שהעסיקה ראשונים ואחרונים * מתי נכתבו י"ג הספרים, האם אכן נסתלק משה בשבת? והיכן הונח ספר התורה של משה, ולמה היה משמש? * וגם לקח חשוב מאהבת ישראל של משה * לרגל חודש אדר שנהפך לשמחה בזכות יום לידתו של משה רבנו

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

במעמד סיום ספר-התורה לקבלת פני משיח צדקנו, לקראת יו"ד שבט תש"ל (הגדול – כפי שכונה בפי חסידים) ציין הרבי, שמשה רבנו הוא הראשון שכתב ספר-תורה והוסיף: "ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"..

אך טבעי היה שהרבי (משה שבדורנו) יעסוק רבות בנושא כתיבת י"ג ספרי התורה על-ידי משה רבנו בסמיכות לפטירתו. כך אמר בתוך דבריו במאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה תשמ"ו (תו"מ התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 363):

על-פי הידוע (ראה פסיקתא דרב כהנא פיסקא וזאת הברכה. ילקוט שמעוני ברכה רמז תתקנ) שכל הספרי-תורה הוגהו מהספר-תורה שכתבו משה, נמצא ששמחת כל ישראל במשך כל הדורות דשמחת-תורה היא באותו הספר-תורה שקיבל משה בסיני, ספר-תורה אחד...

סיום כתיבת ספר-תורה הראשון בו' אדר

במאמר החסידות ד"ה 'להבין עניין כתיבת ספר-תורה', שנאמר ביום ו' ערב שבת קודש פרשת בא יו"ד שבט, אחר חצות, תש"ל, במעמד סיום כתיבת ספר-תורה לקבלת פני משיח צדקנו – שהוזכר בפתיחת רשימה זו (המאמר הוגה על-ידי הרבי בשנת תשמ"ז (תו"מ ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' רנא)) – איתא:

והראשון שכתב ספר-תורה היה זה משה רבינו, שהוא הרעיא מהימנא של כל ישראל . . וסיים אותה בערב שבת קודש, כמבואר בכמה מקומות..

בהערה שם הובא ממה ש"נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ פקודי, ו' אדר שני תש"ל": כי פטירת משה (בז' אדר) היתה במנחת שבת (זוהר חלק ב' פח, סוף עמוד ב. קנו, א. טור או"ח סרצ"ב (בשם ר' שר שלום גאון. שו"ע אדה"ז שם ס"ה. ועוד), ועל-פי-זה צריך לומר שסיים את כתיבת הספר-תורה בערב שבת קודש ו' אדר (תוספות דיבור המתחיל מכאן – מנחות ל, א).

בטור שם כתב: "יש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה" (ראה ב"ח שם ד"ה ומ"ש), אבל בשו"ע אדה"ז שם הובא שמשה מת בשבת – ולא הזכיר חולק בדבר [שקלו וטרו בכל הנזכר לעיל: שאילת יעב"ץ ח"א סל"ג. חת"ס ח"ו סכ"ט. ספר נפש חיה (להרב ראובן מרגליות) סרצ"ב. מקור חסד (להנ"ל) לספר חסידים סימן שנו. וראה גם ספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ב].

באחת האיגרות המיוחדות שכתב הרבי בימים שבין יו"ד וט"ו בשבט תשמ"ז ('אגרות מלך' כרל א' עמ' שצג) ויועדו "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו", מזכיר הרבי:

..ותיכף לאחר שהושלמה התורה (שבכתב) – בא הציווי והקיום של "ושמתם אותו (את ספר התורה) מצד ארון ברית ה'" – בקודש הקדשים...

ומציין בהערה על "ותיכף": "כי באותו היום שיצא (משה) מן העולם כתב (וסיים) הספר-תורה (בבא בתרא טו, א. דברים רבה פרשה ט, ט. מדרש תהלים צ,א. פסיקתא דרב כהנא וזאת הברכה, הובא בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (ולספר היד))".

הסתלקות משה – מתי?

הרחיב בעניין זה הרבי כעשרים שנה קודם לכן, במכתבו מיום י"ט אדר ראשון תשי"א ('לקוטי שיחות' כרך ו, עמ' 361) שבו השיב לשאלה. תוכן השאלה היה: בספר הזוהר חלק ב' קנו,א נאמר שמשה הסתלק במנחה דשבת, וקשה מאמר רז"ל דביום הסתלקותו כתב י"ג ספרי-תורה.

וכך השיב הרבי:

 מענה:

כבר דשו בה [=בשאלה זו] רבים – עיין תוספות דיבור המתחיל מכאן (מנחות ל,א) רא"ש פרק ערבי פסחים, מרדכי שם, אור זרוע הלכות מוצאי שבת, ספר חסידים סימן שנ"ו, כל בו דין מ', טור-שולחן-ערוך חלק אורח-חיים שימן רצ"ב, ב"ח ט"ז ושו"ע רבינו הזקן שם, עשרה מאמרות (להרמ"ע מפאנו) חלק חקור דין ח"ב פי"ג, שו"ת חתם סופר ח"ו סכ"ט, סדר הדורות ב'אלפים תפ"ח, טעמי המנהגים עמוד פח (בשם ספר עטרת צבי) ועוד.

והמורם מכל הנ"ל יש לומר בשלשה: א) דמדרשות חלוקות הם, והיא היא פלוגתת התנאים בבבא בתרא (טו,א) עיין שם. ב) דהתחלת ההסתלקות היתה בערב שבת וסופה במנחת שבת (וצריך-עיון-גדול איך כתב ויקבור אותו קודם המאורע – מה שכתוב וימת וגו' כבר תירצו שהוא מפני דנסתלק הצלם שלו – ואולי אפשר לומר על-פי מה שכתוב בזוהר חלק ב' פ"ט רע"א דקבורותו היתה ברצון דעתיקא קדישא ומדבר בנשמתו, ועיין גם כן זוהר חלק א' כז, סוף עמוד ב. זוהר חלק ג' רפ, א).

ג) דכתיבת הספר-תורה היה על-ידי שינוי: בדמעות (עשרה מאמרות שם) או על-ידי השבעת הקולמוס (חת"ס שם בשם השל"ה). ולכאורה חידוש גדול הוא לומר דכתיבה זו כשרה היא, ואם תמצי לומר דכך היה הציווי: לקוח את ספר התורה וגו' – אם-כן נילף מינה גם לכל מקום.

בהזדמנות מסויימת (המלך במסיבו כרך ב' עמ' רמה-רמו) הביא הרבי את תירוצו של הרמ"ע מפאנו שהעובדה שנסתמו ממשה מעיינות החכמה נחשבה הסתלקות, על-פי מאמר חז"ל "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית", וזה היה בערב שבת, ואז כתב י"ג ספרי-תורה ו"ויקבור אותו" היה בשבת בשעת מנחה.

גם תירוץ זה קשה, שכן מדוע אין הגמרא במסכת שבת (קנב,ב) מתרצת על הקושיא לגבי מיתת צדיקים מהפסוק "ואל עפר תשוב" – שצדיקים ישכחו משנה אחת וכיוצא-בה ויפלו ממדרגתם ובכך יֵצאו ידי חובת מיתה, אלא הגמרא כותבת שחוזרין לעפרם שעה אחת כו'.

ומכאן, שעל-פי נגלה בהכרח חוזרין לעפרם בגשמיות (מה שאין כן על-פי הזוהר וכו').

לפסוק (האזינו לב, מד) "ויבא משה וידבר גו' הוא והושע בן נון" מפרש רש"י (אחרי העתקתו המילים "הוא .. נון") "שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה ונתנה לזה", דברים שמקורם במסכת סוטה (יג,ב) וכן בספרי האזינו על התחלת הפסוק: בא . . והרשות נתנה ביד אחר.

אבל מקשה הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 198 הערה 21):

אף שכן מפורש בסוטה שם, מנין לו לרש"י בפשוטו של מקרא שהיה זה יום שבת. ומכיוון שרש"י לא מציין (כדרכו במקרים של העתקת דרשות חז"ל) "רבותינו דרשו" (וכיוצא-בזה), מובן שכן מוכרח גם על-פי פשוטו של מקרא. ועוד – לכאורה איך אפשר לומר שהיה זה יום השבת והרי (בפשוטו של מקרא) ביום מותו גמר לכתוב הספר-תורה (וכידוע השקלא-וטריא גם על דרך ההלכה על דבר זה..) ואולי – מתרץ הרבי – היה כתוב ברש"י, "ש' של דיוזגי" והכוונה "שררה" או "שלטון" של דיוזגי, של שניהם, והמעתיק שלא הבין כוונת רש"י ב"ש'" פיענחו כבשבת "שבת".

בשנת תשל"א (התוועדות ש"פ האזינו – 'שיחות קודש' תשל"א עמ' 17 ואילך) האריך הרבי לדון בעניין זה בתירוצים שעל-פי ההלכה.

כתיבת ספרי-תורה ביום אחד – כיצד?

בשיחות חורף תשמ"ב (נלקטו ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ד עמ' 207 ואילך) דן הרבי בשאלה כיצד התאפשרה במציאות כתיבת י"ג ספרי-תורה במציאות ביום אחד?

הרבי מביא את פירושו של המהרז"ו לדברים רבה:

..שמשה סיים באותו יום לכתוב את ספרי התורה. שכן בכלל "כל מה ששמע ביום אחד כתב וכן בכל יום ולא היה חסר בכל התורה רק הסיום מפרשיות אחרונות".

אמנם, מעיר הרבי:

בהקדמת הרמב"ם לספר היד מפורש: כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. וכן בהקדמתו לפירוש המשניות כתב: וכשהיה לפני מותו החל לכתוב בספרים (וראה תרגום קאפח שם).

ובהמשך לזה, מוסיף הרבי:

 אפילו בנוגע לפרשיות ניצבים ואילך – כשם שמצינו שמשה כתב "וימת משה" (על שם העתיד?) הרי כמו-כן יכול היה לכתוב פרשיות הנ"ל (על כל פנים רובם) בימים שלפני הסתלקותו [למרות שמובן, שאי אפשר לומר שהוא אמר זאת ליהודים לפני הסתלקותו].

מבאר הרבי בסיום השיחה – שהסיבה שמשה כתב את י"ג ספרי-התורה היא, כדי שיהודים יוכלו לקיים את מצוות כתיבת התורה בפעם הראשונה. מכיוון שהיה זה משך זמן בו היה מן הנמנע שלכל יהודי יהיה ספר-תורה שלו עצמו, כתב אפוא משה י"ג ספרי-תורה – ספר-תורה לכל שבט – של הקהל, וממילא "לב בית דין מתנה עליהן" שבשעה שכל אחד ילמד בספר-תורה יתגלה למפרע שעבורו נכתב ספר-תורה זה.

ולעניין כתיבתם ביום אחד – הנה, לגבי תירוצו של החתם-סופר בשם השל"ה שנכתבו על-ידי השבעת קולמוס, מציין הרבי: "וראה גם צרור המור סוף פרשת וילך על הפסוק עד תומם", ומוסיף (ראה גם בשיחות שהובאו לעיל):

וצריך עיון גדול שעל-פי זה – ספר-תורה הכתובה בנס כשרה ולכתחילה.

ולעצם אפשרות כתיבה במהירות בלתי רגילה מציין הרבי: "ולהעיר מדברי הצמח צדק בנוגע למהירות כתיבת אדמו"ר האמצעי..".

את תירוצו של השל"ה שמשה כתב באמצעות השבעת קולמוס קשה גם לקבל – מסביר הרבי בהרחבה בשיחת ש"פ האזינו תשל"א – שכן יש לדון אם ספר-תורה כזה כשר, שהרי לא נכתב בידי אדם על-פי טבע (כפי ששקלו וטרו בארוכה באחרונים). במיוחד, שספר-התורה שכתבו משה רבנו הוא המקור לכל ספרי-התורה.

קושי נוסף:

איתא בגמרא (ב"ב טו, א) לגבי סיום התורה "שמונה פסוקים שבתורה" הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, ולפני כן – הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב; ואם נקבל את תירוצו של השל"ה, מדוע לא חילקה הגמרא בין כל הספר שנכתב בידי משה – בידי אדם, ושמונה הפסוקים שנכתבו בהשבעת קולמוס (והיה זה חידוש גדול יותר) וכו'.

איך שלא יהיה – סיים הרבי – קשה להניח שרש"י היה סבור שה"בן חמש למקרא" יתוודע לתירוצו של השל"ה!

דיון ארוך בנושא קיים הרבי גם בש"פ פקודי תש"ל (שיחות קודש תש"ל כרך א' עמ' 547-544); עיין שם.

איזה (ספר) תורה הונח בארון?

לגבי ספר-התורה של משה שלל הרבי (לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 196 הערה 6) את פירושם של הגור אריה והלבוש לפירוש רש"י בפרשת תרומה (כה, טז) על הפסוק "ונתת אל הארון את העדות": "התורה שהיא לעדות ביני וביניכם"... – המבארים, שכוונת רש"י ב"התורה" היא לספר התורה שכתב משה. בין השאר מהסיבות הבאות:

א) אם רש"י התכוון לכך היה עליו לכתוב זאת בפירוש (מכיוון שבפרשת תרומה עדיין אין התלמיד יודע אודות ספר-התורה).

ב) בפשוטו של מקרא (מה שאין כן על-פי דרך ההלכה – ראה ירושלמי שקלים פרק ו' הלכה א' ובקרבן העדה שם) דוחק גדול לומר על הספר-תורה שכתב משה "אשר אתן אליך".

אהבת-ישראל הגדולה של משה רבינו

כאשר הגיע היום האחרון של משה רבינו בחיים חיותו בעלמא דין, "היום מלאו ימי ושנותי" (סוטה יג, ב. הובא בפירוש רש"י על התורה וילך לא, ב) – הנה במקום להתעסק בעניינים השייכים לעבודתו הפרטית, התיישב לכתוב ספר-תורה, ולהעתיק ממנו י"ב ספרי-תורה עבור כל שבט ושבט, כדי שבמסילתו יעלה כו' (כשם שמצינו בנוגע לקריעת ים סוף – "לגוזר ים סוף לגזרים", שנקרע הים לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים).

ועניין זה הביאו הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו – הקדמה השייכת לכללות חיבורו ולתוכן ספריו [שהרי פשיטא שהרמב"ם לא כתב הקדמה זו סתם כדי "אָפרעדן זיך פון האַרצן" [=לבטא את אשר על ליבו] . . אלא כשמה כן היא – "הקדמה" ללימוד ספרו], ומזה מובן גודל החשיבות שבעניין זה.

וכך כותב הרמב"ם:

"כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד, שנאמר לקוח את ספר-התורה הזה ושמתם אותו וגו'" ("ספר העזרה" המובא בכמה מקומות שממנו היו מגיהין את כל ספרי-התורה כמ"ש בצפנת פענח ריש פרשת וילך. ושם נסמן). (ראה תו"מ התוועדויות תשמ"ה ח"ב עמ' 1335).

בשבת פרשת בחוקותי תשד"מ (תו"מ התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1724) הפיק הרבי הוראה מכך בעניין אהבת-ישראל:

מובן ופשוט שבשעה שמשה רבינו עסק בכתיבת ספרי-תורה, לא היה באפשרותו לעסוק בדברים אחרים – שהרי כתיבת ספר-תורה, ובפרט כתיבת שמות הקדושים, צריכה להיות מתוך כוונה כו', ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר באופן הכתיבה של משה רבינו, ובפרט ספרי-תורה שנועדו להורות את דרכם של בני-ישראל עד סוף כל הדורות! – ואף-על-פי-כן, הניח משה רבינו את כל שאר עניניו, כדי לכתוב בעצמו (למרות שיכול היה לצוות את יהושע, אהרן ובניו וכו' שהם יכתבו) ספרי-תורה שעל-פיהם יתנהגו במשך כל הדורות! וכל זה – מפני גודל מעלתו באהבת-ישראל!

החידוש בכל ספר-תורה

בשיחתו הקדושה בהתוועדות המיוחדת שקיים ביום ג' טו"ב כסלו תשמ"א – לפני תפילת מנחה – לרגל חגיגת סיום והכנסת ספר-התורה שנכתב על שם כ"ק אדמו"ר והרבנית – בי"ט כסלו תשמ"א, והוכנס לבית-הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד, ארץ-הקודש (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 419 ואילך) – הסביר הרבי בין השאר:

כל ספר-תורה חדש הוא בבחינת "חדשים" ממש (ללא כ"ף הדמיון), כדוגמת ספר-התורה הראשון שכתבו משה, אשר אותו ספר-תורה שנכתב בידי משה מקורו (והוא בדוגמת) עשרת הדברות אשר ניתנו בפעם הראשונה בשעת מתן תורה.

שהרי בעשרת הדברות נכלל כל ספר-התורה בשלימותו (כולל גם תורה שבעל-פה), "מזה ומזה הם כתובים", ולאחר מכן "ויכתוב משה את התורה הזאת", הוא כתב י"ג ספרי-תורה – ספר-תורה לכל שבט בפני עצמו, וספר-תורה אחד שהוכנס במשכן (וממנו אחר כך – לבית-המקדש) בארון הקודש (לצד הלוחות), וספר-תורה זה מאחד את כל שאר י"ב הספרי-תורה, אשר מהם נהיה ענין אחד. וכאשר יחיד (אפילו) מקיים את המצות עשה מן התורה של כתיבת ספר-תורה, "וכתב לו" – נפעל בכל שלימותו – החידוש שהיה בספר-תורה הראשון, שנכתב בידי משה.

ספר-התורה הזאת או הזה?

בפירוש רש"י בפרשת ניצבים (כט,ב), על הפסוק "והבדילו ה' לרעה גו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה", מתייחס רש"י לשאלה מדוע בפרשת תבוא נאמר "בספר-התורה הזאת" (כח, סא), ואילו כאן "בספר-התורה הזה", ומתרץ מה שמתרץ. הרבי בליקוטי שיחות כרך יד (עמ' 108 ואילך) מאריך לבאר את דברי רש"י באר היטב.

באחת ההערות לשיחה (7) מצטט הרבי את דברי ה"משכיל לדוד" ומעיר עליהם. ואלו דבריו של ה"משכיל לדוד":

"דלעיל אמרו משה ימים רבים קודם מותו ועדיין לא נשלם ספר התורה ליכתב, ולכן לא שייך לומר ספר הזה [הרבי מעיר כאן: "וצריך עיון קצת מפירוש רש"י משפטים כד, ז. [=ברש"י שם: ספר הברית – מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה]] כו' אלא דעל כל פנים תורה היא, אבל כאן שכבר הגיע יום מותו כו', ובו ביום סיים משה לכתוב הספר-תורה שייך לומר ספר הזה".

ומקשה הרבי על פירוש זה:

אבל [נוסף על זה שאינו מובן מהי הנפקא מינה בנוגע אמירת "ספר הזה" אם יסיים בו ביום או בעוד ימים, והרי בין כך ובין כך הוא לפני הגמר, הנה] גם לתירוצו, הוא רק טעם למה כאן אפשר לכתוב "הספר הזה", אבל פשוט שגם "בספר התורה הזאת" מתאים, ואם כן אינו מובן למה שינה ממה שנאמר לפני זה. ובפרט שבפשטות מתאים יותר לומר "הזאת" מפני סמיכות תיבת "הזאת" לתיבת "התורה".

כיצד שכחו אופן כתיבת מנצפ"ך?

במסכת מגילה (ב, סוף עמוד ב' ואילך; שבת קד, א) איתא בנוגע לאותיות מנצפ"ך – "צופים (נביאי הדורות – פרש"י ד"ה צופים – מגילה שם) אמרום". שואלת הגמרא "והכתיב 'אלה המצוות' (בחוקותי כז, לד) שאין הנביא רשאי לחדש דבר.. ומתרצת: "שכחום וחזרו ויסדום".

בכמה הזדמנויות (ש"פ שלח תשל"ו. ש"פ יתרו תש"מ. ועוד) התייחס הרבי לגמרא זו והקשה: מכיוון שקיבלו ממשה רבינו כיצד יש לכתוב מנצפ"ך, וכך היה כתוב בספר-התורה שנכתב על-ידו (ועל דרך זה בשאר י"ב ספרי התורה שניתנו לכל אחד מהשבטים) – כיצד היתה יכולה להיות מציאות של שכחה בכגון דא?

ופעם ביאר זאת הרבי כך:

בשעה שבני-ישראל שהו כולם יחד במדבר לא היתה מציאות של כתיבת מכתבים בין איש לרעהו, שכן כל מסר שרצו להעביר מאחד לזולתו היה מועבר באמצעות דיבור, וממילא לא היו כותבים את האותיות מנצפ"ך, כאשר בדיבור אין הבדל כיצד לבטא זאת.

אך כשהגיעה ה"עת צרה ליעקב" – מיתת משה וכו', עד אשר "שלשת אלפים הלכות השתכחו בימי אבלו של משה" (תמורה טו, ב ואילך), ואף אחד לא נזכר אפילו באחד מהם, אלא החזירום בפלפול – וגם היה מצב של שכחה ("שכחום") [ומעיר הרבי בשולי הגיליון: אבל בתוספות (ד"ה ועוד מגילה שם) מפרש ששכחום בימי אמון] שישנו חילוק דמנצפ"ך (כי היה נוגע לסת"ם בלבד ולא למכתבים כנ"ל) וממילא לא הלכו להביט בסת"ם וכו'.

ומציין הרבי בשולי-הגליון: ושייך להשקלא וטריא אם נתחייבו בתפילין (ומזוזות) במדבר (ראה בהנסמן בתורה שלימה חי"ב עמ' רמט).

הרבי מוסיף לציין לדברי הגאון הראגוצ'ובי בצפנת פענח (לרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ב' (מהדורה תנינא ס, ב ואילך)) המבאר שספר התורה שכתב משה שממנו נכתב ספר-תורה של המלכים, היה נכתב בכתב אשורי, ובכתב זה שייך החילוק דמנצפ"ך, ובזמן אמון שרפו את הספר-תורה של המלך ו"לא היה לישראל רק כל הספרי-תורה הנכתבים מאת הספרי-תורה שנתן משה לכל שבט ושבט והם היו כתובים . . בכתב עברי, ובכתב זה לא שייך מנצפ"ך וזה ר"ל [=כוונת] הגמ' דמגילה ד"ב ע"ב "ששכחום כו'"" – אולם הרבי מעיר על כך:

אבל צריך-עיון-גדול בזה – שהרי ישנם תפילין ומזוזות. וצריך לומר דגם זה שרף אמון, או שנכתבו בכתב עברי.

נצחיות ספרו של משה רבינו בעולם הזה

הרמב"ם בהלכות ספר-תורה פרק עשירי מבאר את פרטי הדינים בכבוד ספר-תורה – ומסיים: "שהוא העד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר (וילך לא, כו) והיה שם בך לעד".

ומבאר הרבי (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 806):

ענינו של ספר-תורה הוא אפוא עדות לכל באי עולם על כריתת הברית והקשר העצמי דישראל עם הקב"ה. ועדות זו (על הקשר העצמי, בחינה שלמעלה מגילויים) – קיימת לעולם, שכן גם אם מישהו ינסה למצוא פסול, חס-ושלום, בספר-תורה מסויים – הרי זה רק בנוגע לספר פרטי זה, אבל בוודאי קיים בעולם ספר-תורה כשר,

ועל אחת כמה וכמה – ספר-תורה הראשון שכתב משה רבינו – מעשי ידי משה נצחיים – ספר-תורה בדיו גשמי על גבי קלף גשמי הנמצא בעולם-הזה הגשמי, המהווה עדות נצחית על מציאותם העצמית של ישראל ("בחר ביעקב ובניו"). ומכיוון שכן, הרי מצד מציאותם העצמית של ישראל שייכים הם לענין הגאולה...

למרות שניתן לכל שבט ושבט ספר-תורה משלו – הסביר הרבי בשבת קודש פרשת בחוקותי תשד"מ (תו"מ התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1724) – הרי כל אחד ואחד מישראל יש לו שייכות לכל שאר ספרי-תורה (ולא רק לזו שניתנה לשבטו) בדומה לביאור אמירת ה"יהי רצון" בחודש ניסן אחרי אמירת קרבנות הנשיאים גם על-ידי כוהנים ולווים, מפני שלכל אחד ואחד יש שייכות לכל י"ב השבטים.

שיחת ו' אדר א' תשל"ה לתלמידים השלוחים עם הגהות בכתב יד הרבי. פענוח כתב-היד בצד העליון למעלה: "ידוע מדרשי רז"ל (הובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק אורח-חיים סימן רצ"ב ס"ה מבלי חולק בדבר) שמת במנחת שבת [..ואכ"מ]. וראה מפרשי מדרשי רז"ל שבהערה הבאה [=הערה 3 שם]".

בכתב-היד בתוך השורות הוסיף הרבי: "[שאז משה רבינו] כתב ו[נתן את הי"ג ספרי־תורה...]".

הגהות הרבי בעניין ספר העזרה שממנו היו מגיהים את ספרי התורה

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

שבת פרשת שמיני

השבת שבה קוראים את פרשת שמיני נקראת 'שבת פרשת שמיני', ובשם זה עצמו יש הוראה בעבודת הבורא:

שביעי – הוא יום השבת, שמצד אחד הוא שלימות הבריאה, ומצד שני הוא אחד מ'שבעת ימי ההיקף', דהיינו חלק מהבריאה.

שמיני – רומז לדרגה שלמעלה ממציאות העולם.

שבת פרשת שמיני אומרת לנו כי גם מי שזכה להגיע לשלימות של 'שביעי', עליו להוסיף ולהתעלות לדרגה שלמעלה מהגבלות העולם לגמרי – 'שמיני'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1378)

פרשת שמיני

ההתחלה והסוף של פרשתנו עוסקים בעניינים שהם מן הקצה אל הקצה: תחילת הפרשה עוסקת בעבודה הנעלית של יום השמיני למילואים, שהביאה להשראת השכינה במשכן, ואילו סוף הפרשה דן באיסור אכילת שקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם.

ללמדך, שגם בעל דרגה רוחנית עליונה אינו מוגן מפני נפילה והידרדרות ח"ו.

ומהי העצה היעוצה להישמר מפני נפילה כזאת? – עבודה מתוך קבלת-עול מלכות שמים פשוטה ומוחלטת, כאדם פשוט. קבלת-עול זו היא תריס מפני כל פורענות אפשרית.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 227)

ויהי ביום השמיני (ט,א)

אותו יום נטל עטרות (רש"י)

העטרה הראשונה היא "ראשון למעשה בראשית" (המשכן הוקם ביום ראשון בשבוע); העטרה האחרונה – "ראשון לחודשים".

"ראשון למעשה בראשית" – זהו הגילוי האלוקי שבמשכן, שלא היה בבחינת "דבר נוסף" על הבריאה, אלא חדר לתוכה, לתוך "מעשה בראשית", וליום הראשון שבו, שאז נבראו שמים וארץ וכל תולדותיהם (רש"י בראשית א).

"ראשון לחודשים" – אין לך חידוש (חודש מלשון חידוש) גדול מעצם העובדה שאור אלוקי שלמעלה מהבריאה מתגלה בתוך הבריאה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ב, עמ' 475)

ויהי ביום השמיני (ט,א)

רבי יצחק פתח: ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלוקים (זוהר ריש פרשתנו)

'יצחק' בגימטרייה ר"ח (208), כמספר שמונה פעמים שם הוי', ולכן לו נאה ולו יאה לדרוש על הפסוק "ויהי ביום השמיני".

ומדוע הגימטרייה של 'יצחק' היא שמונה פעמים שם הוי'?

יעקב בגימטרייה קפ"ב (182), כמספר שבע פעמים שם הוי', שכן עבודת ה' בדרגה נמוכה (יעקב, מלשון עקב) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא שייך וקשור לגדרי העולם, שנברא בשבעה ימים. ואילו יצחק בגימטרייה שמונה פעמים שם הוי', כי עבודת ה' מתוך שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא למעלה מגדרי העולם.

(ליקוטי לוי-יצחק; התוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ח התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 210)

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט,א)

לכאורה, אהרון ובניו כבר היו באוהל-מועד, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", ומדוע אפוא הוצרך משה לקרוא להם? ועוד צריך להבין, לשם מה קרא משה לזקני ישראל, והרי לא מצאנו בפסוקים שדיבר אליהם?

ההסבר הוא:

"יום" – רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום".

"שמיני" – רומז לספירת הבינה (הספירה השמינית, מספירת היסוד כלפי מעלה).

"קרא" – פירושו גם המשכה והשפעה, ככתוב (ישעיהו ו), "וקרא זה אל זה", ותרגם, "ומקבלין דין מן דין".

"ביום השמיני קרא משה" – משה המשיך את גילוי ספירת הבינה,

"לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" – ועל-ידם הגיע גילוי זה לכל ישראל.

(ספר-המאמרים תש"ה עמ' 167)

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם (י,ב)

עבודת הקטורת היא התקשרות והתחברות, כמו "בחד קטירא אתקטרנא". המשמעות הפנימית של העלאת קטורת על מזבח הפנימי היא – גילוי התקשרותה של פנימיות הנפש לקב"ה.

עבודה זו היא בבחינת "אש זרה" – שכן התגלותה של פנימיות הנפש 'זרה' לעבודה הרגילה של האדם, שהיא בדרך-כלל בחיצוניות הנפש בלבד.

ועד כדי כך, שזו עבודה "אשר לא ציווה אותם" – זו עבודה שאי-אפשר לצוות עליה את האדם, אלא האדם מגיע אליה מעצמו. ובדוגמת פתגמו המפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בקשר ליום-הכיפורים, שביום קדוש זה היינו צמים גם ללא ציווי מפורש לצום, שכן "מי רוצה לאכול".

(ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 98)

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י,ב)

היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהו) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א' בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).

והרי רמז לחנוכת המשכן במילה 'חנוכה':

ח – יום שמיני למילואים,

נו – בגימטרייה נד"ב (56),

כה – בגימטרייה אביהו"א (25).

רמז לכך שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' רסח)

ותצא אש מלפני ה' (י,ב)

שתויי יין נכנסו למקדש, תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' (רש"י)

אם האיסור על כניסתם של שתויי יין למקדש טרם ניתן, מדוע נענשו על כך נדב ואביהוא?

רש"י מרמז לתשובה בלשונו הטהור – "משל למלך שהיה לו בן בית". נדב ואביהוא, שהיו בבחינת "בני בית" כביכול אצל הקב"ה, היו צריכים להבין מעצמם שאין זה כבודו של מקום להיכנס למקדש שתויי יין.

(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 52)

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)

היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)

נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.

ובכל זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-הבית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת שמיני – פרה
כ"ב באדר-ב

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת1) קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא2.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)3, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'פרה', בפרשת חוקת: "ויאמר... תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת פרה, ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)4.

אם קרא את הפטרת השבוע, או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה5.

אומרים 'אב הרחמים'6.

התוועדות בבית-הכנסת.

ה'גזֵרה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'7. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין שישתו רק 'רוב כוס' ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'.

כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"8, עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים9 – איני רוצה להתערב...

במקום אחר10, נדפסו שתי תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו למשפיע מותר לשתות יותר מכפי ה'גזֵרה':

"מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא – אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו".

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק):

"נבהלתי לשמוע, ובצנעה – גרוע מבפרהסיא.

"ומסיימים בטוב".

יום חמישי,
כ"ז באדר-ב'

הוצאה לאור של קובצים תורניים: הוראה לכל "כולל אברכים": להוציא לאור קובץ חידושי-תורה פעמיים בשנה: לפני פסח, ולפני ראש-השנה11.

_______________________

1)    עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדמוה"ז סי' רפב סט"ז היא, שרק פ' זכור היא מן התורה, אבל בש"פ פרה תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466, מוגה) מביא (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פ' פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

2)    לוח 'דבר בעתו'.

3)    שערי-אפרים שער י סי"ב.

4)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים] וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר ואיש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש-מלך ח"ד עמ' תקג).

5)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ נח.

6)    לוח כולל-חב"ד. וראה קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוס"ק יג.

7)    תוכן העניין בקצרה – ע"פ שיחות-קודש תשכ"ג עמ' 282. ראה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליונות יא-יב שליקט מקורות רבים בנושא זה. ומהם: סה"ש: תרפ"ב עמ' 28 וש"נ. תרצ"א עמ' 184. לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 180. אג"ק, לפי הכרכים: ז עמ' נח. טז עמ' פב. כא עמ' שפד. כב עמ' קי. שנט. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסו. שיחות-קודש: תשכ"ז עמ' 132. תשכ"ח עמ' 169. 207. 'תורת-מנחם – התוועדויות': תשמ"ה ח"ב עמ' 741. תש"נ ח"ב עמ' 372. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנו. רסד. 'ימי מלך' ח"ג עמ' 954.

8)    שבת קנב,א.

9)    חבל שלא נזכרה שיחה זו ב'אוצר מנהגי חב"ד - חודש אדר' עמ' רצא וב'לוח השבוע' לפורים בגליונות 'התקשרות', כי מגוף השיחה משמע שיש בכל זאת הגבלה מסויימת.

10)  'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

11)  'יחידות' להרה"ח הר"ר ישעיהו שי' הרצל (כיום רב העיר נצרת-עילית), חורף תשל"ג. שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 694, ובכ"מ. ובס' בצל-החכמה עמ' 256 (לכולל סדיגורא): "להשתדל להגיע... לכל הפחות אחת לב' או לג' חודשים".

בקבצי 'התמים' שי"ל בווארשא בשנים תרצ"ה-תרח"ץ, היו 'שערי תורה' ו'שערי חסידות' במדורים נפרדים. אולם בקבצים שיצאו לאור בבית חיינו לאחר הנשיאות (כמו: פלפול התלמידים, דברי תורה, כינוס תורה, יגדיל תורה; להוציא קבצי 'הערות התמימים ואנ"ש' שבהם היתה הפרדה בין הנושאים. ואולי בהם ההפרדה היא מחוייבת המציאות), היתה ההוראה שלא להפריד בין נגלה וחסידות, אלא לסדר את העניינים יחד לפי סדר אותיות הא"ב, כי "תורה אחת היא" (מפי המשפיע הרה"ח ר' דוד שי' רסקין, עורך-משותף של קובץ 'פלפול התלמידים'. וי"א שהרבי אמר שרצונו לפעול שמי שמחפש שם נגלה ימצא חסידות, ולהיפך). וחבל שהדבר אינו ידוע בין הישיבות והכוללים שלנו, ורבים מהקבצים ובפרט בארה"ק עודם נדפסים במתכונת 'שערים', נגלה לחוד וחסידות לחוד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)