זכותן של בנות-ישראל במגילה שנקראת דווקא על שם אסתר * משלוח מנות לרבי עם מסרים של ה'מבצעים' * מתנדבים ל'עד דלא ידע' וכוס נוספת על חשבון התוועדות שושן פורים * מה יכולים הגדולים ללמוד מן הקטנים בשמחת פורים * ולמי מוסר הרבי את שרביט הזהב
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
"ובפרט שנכנסנו בחודש אדר המוצלח", התבטא הרבי בפתק להנהלת צא"ח בניו-יורק, על מכתבם מו' אדר תשל"ה, שבו דיווחו על רשימת יהודים שקיבלו על עצמם לתרום תרומות וכו' לטובת הארגון. קודם למשפט זה נכתב: "נתקבל ותשואות חן. אזכיר עוד הפעם על הציון ובפרט... [=כנ"ל]".
הנה מכתב מעניין שכתב הרבי "בימי הכנה לפורים", אשר נועד לאשר קבלת תרומה של מחנכת ותלמידותיה למטרת צדקה. הרבי כורך זאת בימי הפורים (פרסום ראשון):
ב"ה, ז' אדר, ה'תשל"ה
ברוקלין נ.י.
מרת דבשה תחי' דריבין
ברכה ושלום!
מפני סיבה נתאחר אישור מכתבה בצירוף התרומה בלשונה – דמי צדקה של תינוקות של בית רבן, לקופת פדיון שבויים וזכות הצדקה תעמוד לכל אחת ואחת מהתלמידות תי'.
כיוון שהכל בהשגחה פרטית, הרי כן הוא גם זה שהאישור והקבלה נשלחים בימי הכנה לפורים, והשייכות המיוחדת בזה מובנה, כידוע שביטול הגזירה היה על-ידי זה שמרדכי היהודי קיבץ תינוקות של בית רבן והלהיב את לבבם עד שהכריזו "אתך אנו לחיים או כו'", שבודאי היו בדרגא זו על-ידי חינוך מיוסד על יראת שמים ואהבת ה' משך זמן שלפני זה משחרת טל ילדותם.
ושייכות מיוחדת בפרט לתלמידות, שהנס בא על-ידי בת-ישראל, וכמודגש על-ידי זה שהמגילה נקראת לא על שם מרדכי, וגם לא על שם מרדכי ואסתר יחד, כי אם על שם אסתר בלבד, מגילת אסתר.
ויהי רצון שיקויים בכל אחת ואחת מהן, בלשון המגילה, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כפשוטו של מקרא, ביחד עם פירוש חכמינו ז"ל, "אורה – זו תורה" וכו', אשר כמובן אשר התורה שבעל פה אינה סותרת חס-ושלום תורה שבכתב, אלא מפרשת ומבארת, אשר אורה כפשוטה אפשרית כשהחיים מוארים בנר מצוה ותורה אור וכו'.
בברכה לשמחת פורים ולבשורות טובות בכל האמור.
משלוח מנות לבית הרבי
סיפר הרה"ח ר' יהודה-לייב שי' ביסטריצקי, שזכה להיות ממקורבי הרבי וביתו (בראיון שהעניק ל'כפר-חב"ד', ופורסם בגיליון 804 עמ' 36) – על משלוחי המנות שהיה מביא לבית הרבי:
מדי שנה הייתי מביא לרבנית משלוח-מנות שכלל חלה מיוחדת שאשתי היתה אופה לכבוד סעודת פורים. כשהרבי היה נוטל ידיו לסעודת פורים בביתו, היה בוצע את החלה הזאת... נוסף על החלה, הוספנו גם עוגה גדולה, חבילת שוקולד נאה ובקבוק משקה.
בשנת תשכ"ח, כשדיבר הרבי על מבצע תפילין, הכינה רעייתי עוגה בצורת זוג תפילין, עם כל הפרטים הקטנים. מאז, בכל השנים הבאות, תמיד היתה לעוגה צורה בעלת משמעות. לדוגמה: כשהרבי דיבר על הקמת 70 מוסדות חדשים בתשל"ג, העוגה היתה מקושטת בבתים קטנים. וכשדובר בתשכ"ט על "פרזות תשב ירושלים", העוגה היתה בצורת כותל. שנת תשמ"ג החלה בסימן "לכתחילה אריבער", ואשתי קבעה במרכז העוגה "גדר" ויהודי חסידי מדלג עליה ברגלו האחת, ולצידו הכיתוב 'לכתחילה אריבער'.
העוגה שלנו עמדה בקביעות בפורים על השולחן בביתו של הרבי. כשהרבי היה מגיע הביתה, היה מביט על העוגה והמסר שעליה, אחר-כך היה מורה להעביר את משלוח המנות לתלמידות "בית רבקה" או "בית חנה". התלמידות היו מפוררות את העוגה ומכינות ממנה עוגה גדולה, וממנה היו מחלקים לכולן. כך נהג הרבי גם בחלה, שהיה שולח מדי שנה לאחד המוסדות.
לאחר הסתלקות הרבנית, הבאתי [=בתשמ"ט?) את משלוח המנות ל-770. עמדתי ליד הדלת וכשהרבי נכנס לחדרו לאחר מנחה, ניגשתי ואמרתי שאני רוצה להכניס זאת לחדרו. הרבי פתח את הדלת והורה לי להיכנס. שאלתי את הרבי היכן להניח את משלוח המנות, והרבי ענה שאניח זאת על המיטה שעמדה שם. כמו תמיד, עמד הרבי גם הפעם והביט ממושכות במשלוח.
בפורים תשנ"ב, לאחר כ"ז אדר ראשון, אמר לרבי בני ר' ישראל שאני רוצה להכניס משלוח מנות, והרבי נענע בראשו לחיוב. כשהבאתי את משלוח המנות, עמדו ליד הרבי המזכירים, הרופא, האח ובני, והרבי ישב על הכיסא ליד שולחן רפואי. הנחתי את המשלוח לפני הרבי והרבי הביט עליו בעיון.
בפורים תשנ"ד הכינה אשתי את העוגה עם ציור רופא וכיתוב "זייט געזונט" [=היו בריאים] ועוד. בשעה אחת עשרה בלילה, הגעתי עם בני ומשלוח המנות. הרבי לא היה לבוש במעיל ורק הכובע היה עדיין על ראשו הק'. ניגשתי לרבי ואמרתי: יהודה לייב בן שפרה מביא משלוח מנות. הרבי נענע בראשו. אמרתי לרבי שחסידים מבקשים שלרבי תהיה רפואה שלמה. הרבי ענה אמן. הוספתי ואמרתי: "חסידים מבקשים שיהיה גילוי המשיח", והרבי ענה אמן.
...בני הוסיף ואמר לרבי: "ואבי הביא בקבוק משקה להתוועדות. האם הרבי רוצה לחלק משקה?". הרבי נענה בראשו לחיוב. בני הביא במהירות כוסות והרבי מזג מבקבוק המשקה לד"ר קופר, לי ולבני. בירכתי את הרבי בברכת רפואה שלמה, הרבי ענה אמן ויצאתי.
דקה אחר כך הגיע אלי בני עם בקבוק המשקה ואמר לי שהוא שאל את הרבי אם הרבי רוצה שאני אחלק את המשקה לקהל, והרבי ענה בחיוב. חילקתי מהמשקה בהתוועדות לקהל.
מאוחר יותר התברר שהיתה זו זכות מיוחדת בביקור זה, כי בימים לאחר מכן עבר הרבי לבית הרפואה, ולא הורשו לגשת אליו מלבד המזכירים.
כשהרבי חיפש מתנדבים ל'עד דלא ידע'
קרוב לסיום התוועדות פורים תשכ"ט אמר הרבי (שיחות קודש תשכ"ט כרך א, עמ' 449):
מכיוון שאוחזים כבר בסיום ההתוועדות, דרוש אפוא לכל הפחות אחד שיהיה באופן של "עד דלא ידע" – יתנדב אחד ויעשה זאת ב'גזירה'.
אחר כך אמר הרבי:
לא נורא אם יימצאו שניים ואפילו שלושה; אך אין הכוונה לכל אחד ואחד.
טרם מסירת המזונות מההתוועדות, אמר הרבי:
מכיוון שמחר שושן פורים, מסתמא יסדרו הקהל התוועדות גדולה בתוך "המשך" – יקחו עמם מהמזונות וימשיכו את השמחה, וימשיכו זאת על כל השנה כולה.
[הרבי מסר את המזונות עבור ההתוועדות; לאחר שבירך ברכה אחרונה רמז למזוג לו עוד כוס וכשמזגו לו אמר:]
אצלי כבר אחרי ברכה אחרונה, וממילא יש "שאלה" אם מותר לי לשתות כוס נוספת. לכן אם מישהו יהיה במצב של "עד דלא ידע" – אפסוק לקולא.
[אחרי הפסק קצר המשיך הרבי בדיבורו:]
זהו על חשבון ההתוועדות שיקיימו [=החסידים] בשושן-פורים, וממילא זהו עניין בפני עצמו, אולם מהווה – "המשך".
(אחרי שתיית הכוס הנוספת בירך הרבי עוד הפעם ברכה אחרונה, החל לנגן "צמאה לך נפשי", וטרם צאתו החל לנגן ניגון שמח).
שהגדולים 'יטפלו' ב'המן' כמו הקטנים
ה"שטורעם" המיוחד שבו חוגגים ילדי-ישראל את ימי הפורים – הוא יותר משמחת שאר המועדים, ואפילו יותר מ"שמחת תורה", אמר הרבי בהתוועדות פורים תשד"מ (תורת מנחם התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1239).
הרבי הוסיף:
ועד כדי כך שכאשר מתאספים כל הגדולים, ההורים, המלמדים וראשי הישיבות, כדי לשמוע את קריאת המגילה, באים הילדים הקטנים עם ה'רעשנים' שלהם, ומניחים להם לעשות את כל ה"שטורעם" באמצע קריאת המגילה, עד שמפסיקים באמצע הקריאה כדי שילדי-ישראל – גם ילדים קטנים ביותר שמלאו להם שנים אחדות בלבד – יוכלו להביע את השתתפותם בשמחת פורים עם כל ה"שטורעם" וההתלהבות והתמימות האופיינית להם!
הרבה יהודים מבוגרים היו יכולים "להתברך" שגם הם יהיו מסוגלים להגיב באותה חיות והתלהבות אמיתית, כפי שעושים זאת ילדי-ישראל הקטנים – כאשר הם שומעים את השם "המן . . האגגי": מרעישים ב'רעשנים', רוקעים ברגליהם הקטנטנות וכיוצא בזה, כשכל זה מלווה בתמימות, חיות, התלהבות ו"שטורעם"!
בהתוועדות תשכ"ט (שיחות קודש תשכ"ט כרך א' עמ' 448) אמר הרבי בין השאר:
ימי הפורים הם זמן מסוגל להתחלה טובה בזה, שהוא – היהודי – יתגבר על כל העניינים המונעים ומבלבלים, עד לעניינים כפשוטם, ואדרבה, אותם עניינים שהיוו כמניעה, מתייצבים באופן של "ונהפוך הוא" להיות מסייעים, והיהודי יצא מן המיצר אל המרחב בכל הפרטים.
לדחוק ולהיכנס למלך שלא כדת...
בפורים תשכ"ו התבטא הרבי: את שרביט הזהב שלי הנני מוסר לאלו הנוסעים לשליחות...
המעניין הוא, כי כבר בפורים תשי"א (תו"מ התוועדויות תשי"א עמ' 298 ואילך) התווה הרבי את האופן שבו על חסיד ושליח לעבוד את עבודתו – עבודת השליחות:
הסדר הרגיל הוא שאין לבוא אל המלך אל החצר הפנימית... – "כל עבדי המלך גו' יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו'".
אמנם, בימי הפורים, ניתן כוח לכל בני-ישראל, כל אחד ואחד לפי ערכו, שכאשר הולכים בתוקף... ולא מתחשבים בכך שהכניסה אל החצר הפנימית היא "לא כדת",
– שכן, בידעו שבחצר הפנימית נמצא המלך אחשורוש, "זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו", מה איכפת לו ("וואָס איז אים די נפקא-מינה"...) אם הנהגה זו היא "כדת" או "לא כדת"... כיוון שיודע שעל-ידי זה יפגש ("ער וועט זיך צוזאַמענקומען") עם הקב"ה "שאחרית וראשית שלו" –
אזי מתנהגים עמו מלמעלה גם כן "שלא כדת" – שמכניסים אותו אל המלך אל החצר הפנימית, ולא עוד אלא שנותנים לו את "ראש השרביט", ואחר כך נותנים לו את כל השרביט, כמבואר פרטי הענינים בזה בדרושי פורים.
ומימי הפורים הרי זה נמשך גם על כל השנה כולה:
[. .] מימי הפורים למדים כלל, שכאשר רואים שאין עצה... "כל עבדי המלך גו' יודעים" שאין להכנס אל החצר הפנימית... לא צריכים להתפעל, אלא להידחק שמה ("שפּאַרן זיך אַהינצו")!
ובהתאם לכך נעשית ההנהגה על כל השנה כולה – שכאשר רואים שאין ברירה אחרת, אזי, "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"...
[. .] להיותו בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" – אינו מתחשב בשום דבר, "כדת" או "לא כדת", ודוחק את עצמו "לבוא אל המלך אל החצר הפנימית", ולא איכפת לו מה תהיינה התוצאות מהכניסה שלא כדת (אף-על-פי ש"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו'"), כהמשך הכתוב: "וכאשר אבדתי אבדתי".
– הנהגה כזו (לדחוק את עצמו לבוא אל המלך למרות הסיכון שבדבר, "כאשר אבדתי אבדתי") היא היפך השכל, ולכאורה, בכגון-דא כתיב "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", וכפי שמאריך אדמו"ר מהר"ש בהמשך מים רבים שהנהגת האדם להעמיד עצמו בסכנה בשביל להשיג עושר כו', היא "האיוולת שלו", שעל-ידה "יסלף דרכו", ואחר כך "על ה' יזעף לבו, מדוע הגיע לו ככה שיוזק . . או יסתכן בעת מן העיתים, ובאמת האדם הוא עצמו גרם לזה כו'". אמנם, בנדון דידן לוקח הקב"ה את ה"איוולת אדם" (שדוחק את עצמו לבוא אל המלך אשר לא כדת) על עצמו, שעל-ידי "איוולת" זו תומשך לו ברכה והצלחה מרובה.
[. .] כשהאדם דוחק את עצמו "לבוא אל המלך . . אשר לא כדת", מתנהגים עמו מלמעלה גם כן באופן ד"לא כדת" – שלא עושים חשבונות אם ראוי הוא לבוא אל המלך אל החצר הפנימית אם לאו, כיוון ש"דחק ונכנס"...
[. .] גם כאשר אינו מבין בשכלו כיצד יבוא הדבר לידי פועל, צריכה להיות הגישה באופן שמוחלט אצלו בתוקף הכי גדול, אי אפשר בלאו הכי, שצריך להתנהג באופן ש"עינו טובה (גם) בשל אחרים", על-ידי ההתעסקות עם הקהילה כולה, ומוחלט אצלו שכיוון שהוטל עליו תפקיד זה (גם אם אין הדבר מתקבל בשכלו) צריך הוא למלאותו, ואז, בודאי ימצא את הדרכים והאופנים המתאימים – על-פי שכל, טעם ודעת, "ידע" – לפעול על הקהילה כולה.
[. .] ובפשטות: כשתובעים ממנו ענין מסויים – לא נוגע הטעם ודעת שלו, אם הוא כן מבין או לא מבין, ולא איכפת לו אם זהו ענין ד"ארור המן" או ענין ד"ברוך מרדכי"; עליו לדעת רק ש"חייב איניש כו'", וכיוון שהטילו עליו חיוב זה, צריך למלאותו.
וכאשר התחלת העבודה היא באופן ד"לא ידע", אזי נעשית גם העבודה ד"ידע" באופן אחר, ולא עוד אלא שגם אם ישנם ענינים שנראים לו כהעלם והסתר (ברוחניות או בגשמיות או בשניהם יחד), ומצד השכל ("ידע") לא יתכן שיתהפכו לקדושה, ודיים שלא יעלימו ויסתירו על קדושה, הרי על-ידי התחלת העבודה באופן ד"לא ידע", פועל גם בנוגע לענינים אלה, שלא זו בלבד שלא יעלימו ויסתירו, ולא זו בלבד ש"בעל כרחם יענו אמן", אלא שיתהפכו באופן שעל-ידם יתוסף סיוע בקדושה.
יצויין, כי לאחר השיחה ציווה הרבי שיביאו כוסיות גדולות יותר לאמירת לחיים, ואמר כי אין צורך ליתן "קימעא קימעא". אחר כך ציווה לנגן, וכשניגנו אמר שינגנו בשמחה גדולה יותר ("פריילעכער"), וניגן בעצמו בשמחה גדולה, ונענע בידו הקדושה להגברת השמחה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
