ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)
שמן – רומז לתורה, כנודע.
זך – בגימטרייה 27, והם כ"ב אותיות הא"ב וחמשת האותיות הכפולות (מנצפ"ך).
"ויקחו אליך שמן זית זך" – כל (אותיות) התורה, לרבות מנצפ"ך, כולן נמסרו למשה ומיוחסות לו.
זהו שאמרו רז"ל (מגילה ב): "מנצפ"ך – צופים (נביאים הראשונים) אמרום", והיקשו: "והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעולם", ותירצו "שכחום, וחזרו וייסדום". הרי שגם אותיות מנצפ"ך מיוחסות למשה, אלא שהנביאים גילו דברים שנשכחו.
הוא הדין לכל דברי הנביאים והכתובים – שורש כולם בתורה וכולם מתייחסים למשה, אלא שהם חזרו ויסדום.
זהו שאמרו רז"ל (ספרי מטות ב): "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה" – דברי הנביאים והכתובים נאמרו קודם לכן בתורה והנביא רק מגלה את מה שכבר היה. לכן נתנבאו ב"כה". אבל נבואת משה היתה חדשה, שלא נשמעה מעולם. לכן נאמר "זה", כלומר: ראה זה דבר חדש.
(אור-תורה פרשת תצווה דף לו עמ' ב)
שמן זית זך (כז,כ)
זך: בלי שמרים (רש"י)
מפירושו של רש"י משמע שתיבת "זך" אמורה על השמן, אך ה'אבן עזרא' מפרש שתיבת זך אמור על הזית, דהיינו שהזית צריך להיות נקי ושלם.
והרי הסבר לשני הפירושים, על-פי פנימיות העניינים:
הזית הוא מר, ולכן הוא מורה על רע וחושך; אך בפנימיותו - הוא המקור שממנו נמשך השמן. שמן רומז לחכמה, ולפי זה הזית (מקור השמן) רומז לדרגה נעלית ביותר, למעלה אף מהחכמה. חכמה היא ראשית הגילוי ולפי זה הזית הוא למעלה מהגילוי, ולכן הוא בבחינת 'מר' ו'חושך'.
ה'אבן עזרא' מפרש לפי פשטות העניינים (שזית רומז לרע וחושך), לכן הוא אומר שצריכה להיות זהירות מיוחדת בבחירת הזית, כדי להוציא ממנו (על-ידי כתישה) 'שמן' וביטול. כלומר, הזית עצמו צריך להיות "זך".
לעומתו, רש"י מפרש לפי פנימיות עניין הזית (כי בפירוש רש"י גנוזים גם סודות התורה), ולכן הוא סובר שאין צורך לנקוט זהירות לגבי הזית עצמו, כי הזית הוא דרגה נעלית ביותר. הזהירות צריכה להיות לגבי השמן, דהיינו בהמשכה לבחינת חכמה, שהיא כבר שייכת אל העולמות. כאן יש חובה להיזהר שה'שמן' יהיה נקי מכל תערובת.
(ליקוטי-שיחות, כרך יא עמ' 131-132)
ועשית חשן משפט (כח,טו)
במילה "חשן" שני רמזים המנוגדים זה לזה:
א) בכתבי האריז"ל מובא ש"חשן" – אותיות "נחש".
ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש"חשן" בגימטרייה "משיח".
הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא "משכא דחוויא" (=עורו של נחש), והנפש רומזת ל"משיח". בזמן הגלות עניין ה"נחש" הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה"משיח", אף שהוא קיים, הוא בהעלם.
עבודתנו אפוא היא – הגברת הנפש על הגוף, כלומר, להוציא ולגלות מהעלמו את ה"חשן" שבגימטרייה "משיח".
(ליקוטי-שיחות כרך יא עמ' 138)
את האורים ואת התומים (כח,ל)
למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שמאירים את דבריהם; תומים – שמשלימים את דבריהם (אין גזירתם חוזרת, רש"י) (יומא עג)
ויש להבין: מה החידוש הגדול שאין גזירת האורים והתומים חוזרת?
אלא: על הפסוק (שמות ו) "ושמי הוי' לא נודעתי להם" פירש רש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".
הרי שסיבת הדבר ש"הבטחתי ולא קיימתי" היא מחמת העדר גילוי שם הוי', ורק עם גילוי שם הוי' שהוא 'שם אמיתות' שלי, אין שינוי. כדכתיב (מלאכי ג), "אני הוי' לא שניתי".
כלומר, כשנמשכת השפעה משאר השמות ייתכן שיהיה שינוי וההשפעה לא תגיע למטה, מאחר שמידת הדין מעכבת, אבל כשההשפעה באה מבחינת שם הוי' – אזי אין מידת הדין מעכבת. ומאחר שגזירת האורים והתומים היא משם הוי', לכן אין גזירתם חוזרת.
זהו גם פירוש הכתוב (תהילים מג), "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני": "אורך" – הוא המשכת האור, "ואמיתך" – שיהיה קיום להמשכה והאור לא יסתלק.
(אור-התורה – שמות כרך ה, א'תרנ-נא)
ונשמע קולו בבואו אל הקודש (כח,לה)
יש שואלים: אמת שהמצב הירוד של דורנו מחייב פעילות נמרצת בהרבצת התורה וחיזוק היהדות, אבל מניין לנו שעבודה זו צריכה להיעשות ב"קול רעש גדול"? מדוע נחוץ לצאת לרחוב ולהשמיע שם בקול רם על הנחת תפילין, מזוזות כשרות וכיוצא בזה, דבר שלא ראינו בדורות הקודמים?
המענה על כך: על-פי כל הסימנים שציינו חז"ל בסוף מסכת סוטה, ברור שדורנו זה הוא הדור שלפני ביאת המשיח, הנקרא "עקבתא דמשיחא" – "שולי המעיל". בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים (הם יהודים השרויים בשפל המדריגה, בחינת "ריקנין שבך"), וכשהם נכנסים "אל הקודש" – תחת כנפי השכינה, היה "נשמע קולו" דווקא, ללמדנו שדבר זה צריך להיעשות באופן של "קול רעש גדול"...
(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 341)
ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)
ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)
כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.
זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,
"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.
(אור-התורה, כרך ה' עמ' א'תשנו)
והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)
פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:
הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".
כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.
שליחות זו – זמנה תמיד, כי המנורה והקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 323) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
