נושאים נוספים
	התקשרות 708 - כל המדורים ברצף
	מי שדעתו רחבה יכול להיות בשמחה
	הכהנים יקומו עם בגדי הכהונה עליהם
	הבבא השלישית וסיום הגלות
	פרשת תצווה
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	השקעות / מסורה ומנהג
	חזרת דא"ח
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 708, ערב שבת-קודש פרשת תצווה, ט' באדר ראשון ה'תשס"ח (15.2.2008)

 דבר מלכות

מי שדעתו רחבה יכול להיות בשמחה

מלשון הרמ"א משמע שיש להיות "מחמיר" בשמחה – לשמוח בכל עת שיש סברא לכך! * כיצד יוכל לקיים "טוב לב . . תמיד" מי שיש לו דאגות ו"מרובים צרכיו"? * שני פירושים ב"דעתם קצרה" וב"דעת רחבה" * גם מי שלעיתים נופל ב"דעת קצרה" ימשיכו לו כל ההשפעות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשולחן¹ ערוך אורח חיים² מביא הרמ"א ב' דעות, אם יש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן, והרמ"א מכריע, ש"ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים", ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"³.

ובזה גופא ישנם ב' דעות: אם קאי על י"ד באדר ראשון, פורים קטן, דווקא⁴, או גם על ט"ו, שושן פורים קטן⁵.

ומלשון הרמ"א נראה כדעה הב'. דכיון שהרמ"א מסיים "וטוב לב משתה תמיד", הרי מתיבת "תמיד"⁶, מוכח, שאם רק יש איזו סברא שצריכה להיות שמחה, יש לעשות כן.

וכאשר ינהגו בהנהגה זו, שכאשר יש איזו דיעה על עניין השמחה, יחמירו בכך, אזי נבוא על ידי זה למה שנאמר בפסוק – "וטוב לב משתה תמיד".

ב. על הפסוק "וטוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא⁷: "זה שדעתו רחבה". ורש"י מפרש על הפסוק: "וטוב לב . . שמח בחלקו".

וצריך לומר שישנה שייכות בין שני פירושים אלו, היינו, שעל ידי זה שהוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח.

לכאורה, קשור הדבר עם אופן ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה: אם מתנהגים עמו במדת החסד, ונותנים לו כל צרכיו – אינו דואג, ואם מתנהגים עמו בהנהגה אחרת – שייך שיהיו לו דאגות.

אבל מדברי הגמרא "וטוב לב משתה תמיד, זה שדעתו רחבה", מוכח, שכאשר הוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח בכל האופנים.

ג. ויובן בהקדים פירוש אדמו"ר מהר"ש⁸ בשם אדמו"ר הזקן⁹ על מאמר הפיוט¹⁰ "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צרכי עמך" – לפי ש"דעתם קצרה", אבל אילו היתה דעתם רחבה – לא היה עניין "מרובים צרכי עמך".

ועל פי זה יובן גם מאמר הגמרא שכאשר "דעתו רחבה" הרי הוא "טוב לב" – כיון שלא חסר לו דבר; יש לו כל צרכיו.

ד. בהסבר הטעם שבגלל ש"דעתם קצרה" לכן "מרובים צרכי עמך", ישנם שני עניינים:

א) על-פי רוב משפיעים לאדם מלמעלה את כל העניינים שצריך להם; אלא, שכאשר האדם רודף אחר עניני מותרות, אזי אפשר שלא זו בלבד שלא יקבל את המותרות, אלא שיאבד, חס-ושלום, גם את ההשפעה מלמעלה בעניינים שצריך להם.

וכידוע המשל מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע¹¹, שהלבושים צריכים להיות מתאימים למדת האדם, ואם הלבושים גדולים ממדתו, הרי לא זו בלבד שאינם מסייעים להליכה, אלא אדרבה – הם עוד מסתבכים בין הרגליים, ומפריעים להליכה.

וכן הוא ברוחניות – "וגלחה¹² את ראשה ועשתה את צפרניה"¹³: כשמחפשים תחבולות בעניינים הגשמיים ולהוטים אחר מותרות – הרי לא זו בלבד שאין זה מועיל, אלא זה גם מקלקל.

ה. מהיכן מתחיל עניין זה – מ"דעתם קצרה": הוא אינו משער את מהותו, מעמדו ומצבו הרוחני, ובמילא מדמה הוא שהכול מגיע לו, הוא צריך הכול, ולכן רודף הוא אחרי מותרות.

אבל בשעה ש"דעתו רחבה" – משער הוא נכון את מהותו, ובמילא מרגיש, שמה שאכן נותנים לו מלמעלה, הרי זה רק מצד חסדו יתברך, ובמילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה, ביודעו שגם מה שיש לו הוא רק מצד מדת החסד.

ו. ב) בהיותו בעל דעת רחבה – לא תופס מקום אצלו עניין הגשמיות, שהרי גשמיות היא במיצר ובהגבלה ("גשמיות איז פאַרקלעמט און באַגרענעצט"), ובדעת רחבה אין לזה שום תפיסת מקום;

העניין שאחריו הוא כן רודף – הרי זה תורה ומצוות: תורה ומצוות אינם מוגבלים בהגבלה של עולם הזה, ואפילו לא בהגבלה של עולמות העליונים. זהו בלי גבול האמיתי ומרחב האמיתי, ומצד דעת רחבה – הרי זה הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.

מצד דעת רחבה אינו חושב כלל אודות גשמיות, להיותם עניינים שאינם תופסים מקום כלל אצל מי שהוא בעל דעת רחבה. הוא חושב רק אודות רוחניות, וגשמיות נוגעת לו רק במדה שיש לה שייכות לתורה ומצוות כו'.

וכמו שכתב הרמב"ם¹⁴, שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל גודל העושר והתענוג הגשמי שיהיה אז – שהרי עניין זה אין לו תפיסת מקום כלל, ומביא ראיה לזה ממה שנאמר¹⁵ "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", שיסתפקו במועט, אלא מה שנתאוו לימות המשיח הרי זה בשביל קיום התורה ומצוות והשגת אלקות שיהיו אז.

– מעשה ביהודי חסידי שהיה ביכולתו, אבל לא רצה, להיות רב, ונעשה סוחר. בהיותו סוחר, השקיע עצמו במסחר יתר על המדה. כתב לו הרבי במכתב¹⁶: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"¹⁷, היינו, שהגוף רעב ללחם הגשמי, בגלל שהנשמה רעבה לניצוץ אלקי שבמאכל, וזה פועל על הגוף שיהיה רעב ללחם הגשמי¹⁸. ונמצא, שהעיקר הוא העניין האלקי שבזה, ולא הגשמי. –

וזהו "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שמצד קוצר הדעת, יש תפיסת מקום אצלו לגשמיות, ומצד זה "מרובים צרכי עמך". אבל כש"דעתו רחבה", הנה מצד הרחבת הדעת, אין הגשמיות תופסת מקום כלל, ובמילא הרי הוא תמיד במצב ד"וטוב לב משתה תמיד".

ז. אמנם, אנו מבקשים על "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה" – שהקב"ה ימלא את כל צרכי עמך המרובים, אף שהם נמשכים מזה ש"דעתם קצרה".

והביאור בזה:

"שבע יפול צדיק וקם"¹⁹, היינו, שאפילו צדיק אינו תמיד במצב שווה, ומכל-שכן מי שהוא למטה ממדריגת צדיק, שאפשר לפעמים שייפול ממדריגתו, יאבד את הדעת הרחבה ויקבל דעת קצרה: א) שגשמיות תתפוס אצלו מקום, ב) ושלא ישער את מהותו.

וזוהי הבקשה, שגם בשעה שתהיה לו דעת קצרה, לא יחסר לו דבר.

וההמשכה היא על ידי דעת רחבה – שכאשר עומד בכללות בדעת רחבה, אזי ממלאים את כל צרכיו, עד שגם בשעה שנופל ממדריגתו יהיו לו כל צרכיו.

ועל פי זה יובן מאמר הגמרא "וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה": מי שבכללות דעתו רחבה, פועל הוא את כל ההמשכות מלמעלה, שממלאים לו כל צרכיו, ובמילא "וטוב לב משתה תמיד" – שתמיד, אפילו כשנופל ממדריגתו ויש לו קוצר הדעת, גם אז "וטוב לב", כיון שיש לו כל צרכיו.

(מהתוועדות שבת פרשת תשא, שושן פורים קטן, ה'תשי"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ז ח"ב (יט) ע' 97-100)

___________

1)    מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 175 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    סתרצ"ז.

3)    משלי טו, טו.

4)    ראה עטרת זקנים בשם ב"י והגמ"י בשם הסמ"ק. פמ"ג א"א סק"א.

5)    ראה לבוש ס"א. ספר מנהגים לר"י טורנא הל' פורים. אלי' רבה סק"ב.

6)    שהכוונה בתיבה זו – לרבות ענין נוסף (מהנחה בלתי מוגה).

7)    ב"ב קמה, סע"ב.

8)    מים רבים תרל"ו פ"א. נתבאר בד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"ב ע' 18 ואילך).

9)    ראה תו"א וישלח כו, רע"ג.

10)  סליחות לער"ה ולנעילה – ע"פ נוסח "תפלה קצרה" (ברכות כט, ב).

11)  סהמ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז, ב). וראה לקו"ת תצא לז, ג.

12)  תצא כא, יב.

13)  ראה לקו"ת תצא שם, ב: וגלחה את ראשה – הוא ענין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. וראה גם סהמ"צ שם.

14)  הל' מלכים פי"ב ה"ד.

15)  ישעי' ז, כא. וראה סנהדרין צד, ב. מכתב ט"ו כסלו שנה זו (אג"ק חי"ד ע' קפא). וראה גם תו"מ חט"ז ס"ע 282. וש"נ.

16)  ראה גם "רשימות" חוברת ט ע' 15. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד ע' תמה.

17)  עקב ח, ג.

18)  ראה כש"ט סקצ"ד.

19)  משלי כד, טז. וראה תניא חינוך קטן.

 משיח וגאולה בפרשה

הכהנים יקומו עם בגדי הכהונה עליהם

מהיכן יהיו בגדי כהונה לעתיד?

מצינו בגמרא בנוגע להלבשת בגדי כהונה, "כיצד הלבישן (סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה) . . אלא כיצד הלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבוא נמי, לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם".

כלומר, אין כל צורך בשקלא-וטריא "כיצד מלבישן לעתיד לבוא" – שכן, תיכף ומיד כשירד ויתגלה בית המקדש, שבו-ביום יחול החיוב דהקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיוצא בזה, יהיו משה ואהרן עמהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים.

ועל פי זה מתורצת גם השאלה מניין יהיו להם בגדי כהונה [שהרי העבודה בבית המקדש צריכה להיות בבגדי כהונה דווקא, ומכיוון שהעבודה אינה יכולה להיעשות בכהן אחד (כמבואר במשנה בנוגע לסדר ואופן הקרבת התמיד), יש צורך בבגדי כהונה לכל הכוהנים שיעסקו בעבודה] – דמכיוון שתחיית המתים היא באופן שעומדים בלבושיהם, יקומו אהרן ובניו עם בגדי הכהונה שלהם.

וגם בנוגע לאהרן, שאף שנאמר "ויפשט משה את אהרן את בגדיו (בגדי כהונה גדולה) וילבש אותם את אלעזר בנו", הרי מובן וגם פשוט שלא יתכן שאהרן יקום ללא לבושים ח"ו, אלא ודאי יהיו לו לבושים, ולא סתם לבושים, כי אם לבושים הראויים לו – בגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת".

ידועה השקלא-וטריא שהיתה בזמנו של ר' יחיאל מפריז – כשרצה לעלות לארץ ישראל ביחד עם קבוצה מגדולי ישראל – אם יכולים וצריכים להקריב קרבן פסח, שהרי קרבן פסח מקריבים אף על פי שאין בית, וגם בטומאה, ולאידך הרי צריכים בגדי כהונה, כולל גם התכלת שנעשית מדם החילזון כו', ואם כן, איך יוכלו להקריב קרבן פסח. ובכן, במה דברים אמורים – בנוגע לעליה של ר' יחיאל מפריז בזמן הגלות וכו', מה שאין כן כשמדובר אודות הגאולה העתידה, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אפילו בשבת ואפילו בלילה כו' – הרי מכיוון שמשה ואהרן ובניו עימהם, יקומו הם, אהרן ובניו, עם בגדי כהונה שלהם, שישנם כבר מן המוכן, כשם שבית המקדש עומד מוכן כו'.

[. .] אדרבה, מפשטות הסוגיה בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא משמע, שכל העניינים, בנין בית המקדש ולבישת בגדי כהונה כו' ותחיית המתים, יהיו  בבת אחת, ולא באופן שיצטרכו להמתין...

('תורת מנחם – התוועדויות' תשמ"ז חלק ג, עמ' 488)

כל ישראל כהנים גדולים ומקומם בתוך קודש הקדשים

כל בני ישראל הם ממלכת כהנים, "כהנים גדולים", ובגלוי ובשלימות יהיה זה בגאולה האמיתית והשלימה. ובמילא יש לכל יהודי שייכות – כנשמה בגוף – לקדושת קדש הקדשים (שלימות הקדושה). וכפסק-דין הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים כו'".

ועל פי מדרש הנ"ל, ש"בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס", יש לומר שכל יהודי יש בכוחו (כפי שנמצא למטה נשמה בגוף) להיות בדרגת "קדש הקדשים", ויש לומר שכך יהיה בפועל לעתיד לבוא...

('תורת מנחם – התוועדויות' תנש"א חלק ג, עמ' 183-184)

 ניצוצי רבי

הבבא השלישית וסיום הגלות

מהי המעלה בלימוד דיני "נזיקין", וכיצד רומזים תחילת וסיום מסכת בבא בתרא על סיום הגלות והגאולה? * כמה מענייני הגאולה נרמזים בה * האם צריך להגיה ולתקן בדברי הזוהר המתייחס לבבא בתרא? * ומה בטל בפני מה – היין או הפחד? * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

לקראת שבת קודש פרשת משפטים תשמ"ו הגיה הרבי את שיחת ט"ו בשבט תשמ"ה – סיום מסכת בבא בתרא בבלי וירושלמי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 152-145).

נקודות מהשיחה:

דברי הבבלי ודעת הירושלמי בדין ערב בחנוק ואמר הנח לו אם משתעבד; פירוש הפני משה בדברי הירושלמי; ב' אופנים בטעם שהערב משעבד נפשו בלי קניין; את מחלוקת הבבלי והירושלמי מבאר הרבי ומפרש את דברי הירושלמי, על פי החילוק הכללי שבין בני בבל ובני ארץ ישראל; ערבות בני ישראל זה לזה נפעלה כשעברו את הירדן; ביאור הנ"ל בדרך המוסר ובעבודה הרוחנית, וביאור תחילת וסוף המסכת בנוגע לעניין הגלות והגאולה.

הנה כמה פנינים:

כולה נזיקין:  ג' הבבות – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא – חדא מסכתא היא, הן למעשה ג' בבות של מסכת אחת. "נזיקין" מצביע על הגלות, שאז שולטים המזיקין (דלעומת זה), המפריעים ליהודי בעבודת ה' ומונעים אותו ממנה. מסכת נזיקין, הלכות נזיקין שבתורה, הוא הלימוד המבטל את המזיקין, וממילא מתבטלת על-ידי-זה הגלות ובאה הגאולה.

נזיקין כולל שלוש בבות – שהן כנגד ג' הגאולות, וקשורות בג' בתי-המקדש, שכן ג' בתי-המקדש אינם בתים נפרדים, אלא זה אותו הבית ש"נאבד" והקב"ה מחזיר אותו.

בתחילת המסכת קיים מצב של שותפין שיש מחיצה של הפסק ביניהם – "ביניכם לבין אלוקיכם"; אבל בסיום המסכת מדובר על ערב, אחדות שבין הקב"ה וישראל, המתגלית כשהקב"ה הוא ה"ערב" המקבל על עצמו את השעבוד כביכול, לתת לישראל את הכוחות הדרושים כדי להיפטר מהשעבוד של ה'לעומת-זה'.

עבודה בשותפות עם העולם והגוף

בהזדמנות אחרת (שבת קודש פרשת בלק תשל"ז – שיחות קודש תשל"ז כרך ב' עמ' 260 ואילך) הסביר הרבי את המשנה הראשונה במסכת: "שותפין" – אמור על הגוף והנשמה, ועל הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ובאופן כללי יותר: על היהודי והעולם, שהם שותפים. שהרי נדרשת עבודה בעולם ועם הגוף והנפש הבהמית, כשהמטרה היא הגברת הצורה על החומר והרוחניות על הגשמיות.

לפעמים יש מצב של "השותפין שרצו לעשות מחיצה" – היהודי טוען שאין לו רצון להתעסק עם העולם, מכיוון שהוא והעולם הם שני דברים נפרדים, לכן יש זמנים שבהם הוא עוסק בתורה ומצוות, ויש זמנים שהוא כשאר אנשי העולם, וזה היפך הכוונה של "שמים וארץ קניין אחד", שהח' והד' (ח'= ז' רקיעים וארץ וד' = ד' רוחות השמים) גופא יהיו באופן של "אחד".

ועל כך עליו לעשות תשובה – "ישלם שניים לרעהו" (שתי דרגות בתשובה). כלומר, למרות שבתחילת הדרך עליו – בעל התשובה – אכן להתרחק מהעולם באופן ד"אי אפשי", ועבודתו צריך להיות בבחינת "שמאל דוחה", אבל לאחר-מכן, כשכבר נתעלה, עליו להתעסק עם העולם ולרומם את העולם.

מחיצה בין קודש לחול

את שייכותה של מסכת בבא בתרא לסוף זמן הגלות ביאר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמות תשמ"ז (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 299 ואילך). באותה הזדמנות עמד על תחילת המסכת וסיומה, וזו נקודת הדברים בקצרה: המסכת פותחת ב"השותפין שרצו לעשות מחיצה כו'". "שותפין" אמור על הקב"ה וישראל – ב' שותפים שווים, שלכל אחד מהם דעה, שלכן יכול כל אחד מהם לומר שרצונו ב"גוויל, גזית, כפיסין, לבינין".

לאחרי סיום כללות העבודה (שעל ידה נעשה עניין השותפות) עושים "מחיצה", כלומר, בירור וחלוקת סוגי העבודה, עניני הרשות, ענייני קדושה ומצווה, עד להידור מצווה כו'.

ועד שבאים לעניין "בונין את הכותל... גוויל גזית כפיסין לבינין" האמור על בית-המקדש (כמובן מהמשך סוגיית הגמרא בדף ג' (בבא בתרא) לגבי בית-המקדש), ובסוף זמן הגלות (בבא בתרא) היינו בית-המקדש השלישי, שכבר "בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים".

ובסיום המסכת מודגש מעלת "דיני ממונות", האמורים על כל ענייני העולם, אשר לפני שנעשית בהם העבודה של קיום התורה ומצוות אינם אלא בבחינת "דיני ממונות". ולכן תוכן סיום מסכת בבא בתרא (סוף הגלות) ב"דיני ממונות", להורות שכבר נשלמו כל פרטי העניינים של עבודת הבירורים בענייני העולם ("דיני ממונות"), עד שכל עניינם אינו אלא שעל ידם יתוסף בענייני חכמה, חכמת התורה וכו'.

מסכת שלישית ובית-המקדש השלישי

עוד הוסיף הרבי בשיחת ש"פ משפטים תשנ"ב (שיחות קודש תשנ"ב כרך ב' עמ' 674) בקשר של המסכת עם סיום הגלות: בתחילת המסכת מודגש שלימות היחס שבין אדם לחברו, באופן של אהבת-ישראל דווקא, והרי על-ידי ההנהגה באופן דאהבת ישראל מבטלים כל עניין הגלות, וממילא נעשה "בתרא" וסוף לכל עניין הגלות – בחסד וברחמים, ובאופן דטוב הנראה והנגלה, שאז מתגלה איך שעניין הגלות הוא עניין שבקדושה ועניין שבטהרה.

בעניין נוסף מוצאת הגאולה ביטוי במסכת בבא בתרא – כפי שאמר הרבי בשיחה משנת תשמ"ט (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 302): מסכת "בבא בתרא" דנזיקין היא כנגד גלות האחרון – השלישית. ולכן סיומה קשור עם גאולה השלישית ובית-המקדש השלישי, שעליו (כפירוש הזוהר – ח"א כח,א) נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" – "פסוק שהובא ונתבאר גם במסכת בבא בתרא".

[וראה ביאור פסוק זה ב'ספר המאמרים מלוקט' כרך ד' עמ' שלג, בארוכה].

לא להאריך ב'סיום' הגלות

בהזדמנות אחת (שבת קודש פרשת וארא תש"נ – תורת מנחם תש"נ כרך ב' עמ' 189) הזכיר הרבי את מאמר רז"ל "הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" והעיר:

ולהעיר, שמאמר רז"ל זה הוא במסכת "בבא בתרא", ששייך לזמננו זה – "בבא בתרא" (ואחרונה) דהגלות.

והעיקר – שמסיימים ה"בבא בתרא" דהגלות תיכף ומיד, ולא מאריכים בה"סיום", אלא בהתחלה שלאחרי-זה.

ביאור דברי הזהר בחלוקת הג' בבות

חלק משיחת ש"פ משפטים תשנ"ב  (ספר השיחות תשנ"ב כרך ב' עמ' 369 ואילך) הוקדש למסכת בבא בתרא. בהערות שם יש התייחסות מעניינת לקושיית החיד"א על דברי הזוהר (חלק ג' קצח,א). בזוהר נאמר:

"תלת בבי דינין תקינו (רבנן) בסדר מתניתא, חדא קדמיתא בארבע אבות נזיקין השור וכו' תניינא טלית דאשתכח, תליתאה שותפין ורזא דאבידה . . אורח דקרא נקטו דכתיב (משפטים כב, ח) על כל דבר פשע . . על שור על חמור על שה דא בבא קמא, דהכי הוא באינון מלין, על שלמה דא בבא מציעא, על כל אבדה דא בבא תליתאי".

כלומר: לפי הנאמר בזוהר אמורות המילים "על כל אבדה" על מסכת בבא בתרא.

הקשה הרב החיד"א בניצוצי אורות שם: "קשה דכל דיני אבידה בבבא מציעא בפרק ב', א"מ". מביא על כך אביו של הרבי ביאור (בלקוטי לוי יצחק לזוהר חלק ג' עמ' תא) ומפרש ש"כל אבדה" אמור על שותפין – כי אשה נקראת אבדה כדאיתא בריש מסכת קידושין (דרכו של איש לחזר על אשה כאדם המחזר על אבידתו), "וכל אבדה" הוא חיבור זכר ונקבה, והיינו שותפין כו' ואחרי אריכות בעניין מסיים: "ועתה מסולק קושיית א"מ שבנצוצי זהר".

[ביאור זה נזכר גם בשאלת הרב מנטליק לגבי בחירת מסכת בישיבות וכן צילום מענה הרבי – הופיעו במדור זה בגיליון הקודם (תש"ז)].

ובהערה בשולי הגיליון בשיחה שם מובאת הגהתו של הגר"א לפיה לשון הזוהר יהיה כך: טלית דאשתכח ורזא דאבידה (-  ב'תניינא'), תליתאה שותפין כו' על שלמה על כל אבדה כו' דא בבא מציעא, ו"בבא תליתאי" (היינו) "שותפין", נרמז בסיום הפסוק "עד האלקים יבוא דבר שניהם".

אמנם ממשיך ומבאר בשולי הגיליון שם (וכן נתבאר בהרחבה בשיחת ש"פ בלק תשל"ז), שדוחק גדול להגיה כך בדברי הזוהר – ובשתיים, שינוי הסדר שבזוהר (ושינוי כפול: הן בהתחלת העניין והן בסיומו), והוספת סיום הפסוק שלא נזכר בזהר שלפנינו – בגלל קושיא זו. במיוחד שקושיא זו מתורצת על פי ביאור אאמו"ר שהובא לעיל.

במכוון לא הזכרתי...

לשאלה זו כבר נדרש הרבי על ידי עורכי השיחה לאחר שאמר את "הדרן" על מסכת בבא-בתרא בט"ו בשבט תשמ"ה (הנזכר לעיל), ותוכן שאלתם היה:

הרבי בשיחתו הזכיר את דברי הזוהר (בלק קצח, א) הלומד מן הפסוק "על כל דבר פשע" את שלושת הבבות, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.

היות וחלק הפסוק המובא בזוהר על מסכת בבא-בתרא אינו מתאים לה לכאורה (וכקושיית הנצוצי אורות על הזהר), מאידך, יש מקום להסביר זאת כדברי הגר"א הסבור שיש להגיה בזוהר. אמנם, על פי דברי אבי הרבי הרה"ח המקובל וכו' ר' לוי יצחק מתורצת הקושיא מבלי צורך להגיה, ושאלו "האם נכון"?

הרבי השיב על גיליון השאלה במילים האלה (המלים בסוגריים הועברו על ידי הרבי מתוך השאלה):

בכיון [=בכוונה] לא הזכרתי כלל עדמש"כ [=על דבר מה שכתוב] (בזהר שלפנינו: על כל אבדה דא בבא תליתאה) כדי שלא להכנס לכ"ז [=לכל זה].

כלומר: בכוונה תחילה לא הזכיר הרבי את החלק בפסוק הרומז למסכת בבא בתרא כדי שלא להיכנס לשקלא וטריא על כך.

צילום משאלת המניחים ותשובת הרבי על כך בקשר ל"הדרן" על מס' ב"ב שנאמר בט"ו בשבט תשמ"ה.

 עוד פנינים רבים (בפנים ובהערות) הקשורים במסכת זו – נאמרו באותה שיחה של שבת פרשת משפטים תשנ"ב – ומהם:

במסכת בבא בתרא (סיום וגמר הגלות) מרומזת גם הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – בסוגיה הידועה (עד, סוף עמוד ב ואילך) שבה נתבארו כמה וכמה מהיעודים שלעתיד לבוא . . וכן הסוגיה (קכב,א) אודות חלוקת ארץ-ישראל לעתיד לבוא . . נוסף על קירוב הגאולה על ידי מצות הצדקה (יו"ד א) . . ושם (עה,ב) נתבאר ש"משיח" נקרא על שמו של הקב"ה.

ובשיחות-קודש תשנ"ב ח"ב (בלתי מוגה) עמ' 674 איתא: ועל פי זה יש להוסיף (על דרך הרמז) שזהו גם הפירוש ב"בונין את הכותל באמצע", דקאי גם על החומה דלעתיד-לבוא, בקיום היעוד "פרזות תשב ירושלים גו' ואני אהיה לה גו' חומת אש סביב".

הסיפור, ההערה והשאלה שאיננה קשה!...

בשנת תשי"ט פורסם בחוברת "תוכן עניינים בדא"ח" [תחת שם זה הופיעו לראשונה שיחותיו של הרבי שנדפסו לאחר-מכן בארבעת כרכי ליקוטי שיחות הראשונים] סיפור על אדמו"ר הצמח-צדק, שבשנים הראשונות לנשיאותו ישב והתוועד עם חסידים, ואחרי שתייתו כמה כוסות של משקה חזק ביותר העביר ידו על מצחו, והכול היה כלא היה ולא ניכר בו מאומה משתייתו. אחר-כך הסביר הצמח צדק כי התבונן בגדלות ה' ונפל עליו פחד גדול, ומאחר ש"יין קשה פחד מפיגו" – ביטל הפחד את השפעת ה'יין'.

בהערה לביטוי "יין קשה פחד מפיגו" מצוין על אתר: ראה בבא בתרא י, א – וצריך עיון קצת". [ונדפסו הדברים ב'לקוטי שיחות' כרך א' עמ' 32].

פירוש ההערה:

בגמרא שם מפורש פחד קשה יין מפיגו וכו' היינו, שהיין חזק מן הפחד ומפיגו, ולא כדברי הצמח-צדק שהיין פג מפני הפחד החזק ממנו!

אם כן, נשאלת השאלה מאידך: מדוע כתב הרבי כי "צריך עיון קצת".

עשרים שנה לאחר שנדפסה השיחה, בשנת תשל"ט, נערכו דיונים בנושא זה מעל במת "הערות התמימים ואנ"ש" שהופיע ב-770 (גליונות ק, קב, וקו), עד שאחד מאנ"ש שי' חשף (בגיליון קד שם) מכתב מרתק שכתב הרבי בנושא סיפור זה והשיחה.

מסתבר, שכבר באותה שנה שאל השואל, לאחר ששמע בעל-פה את הסיפור מהצמח-צדק, שהובא בשיחה על ידי הרבי, ומיהר להקשות. הרבי כתב לו בתגובה (כ"ח טבת תשי"ט):

..במענה למכתבו מכ"ה טבת, בשאלתו בתוכן הענינים לפרשת חיי שרה, היוצאים לאור על ידי צעירי אגודת חב"ד . . וכנראה אשר לא היה תוכן הענינים תחת ידו, שהרי על אתר שם צויין בהערה..

ולגוף הענין, הנה אדמו"ר הצ"צ לא אמר המאמר בשם רז"ל כי-אם ביאר את אשר קרה, אשר אף שהיה יין קשה ובכל זאת הנה פחד ה' מפיגו. ואף-על-פי-כן צויין שם בהערה, כנ"ל כיון ששטחי[ו]ת הלשון במסכת בבא בתרא משמע שיין קשה יותר מפחד ולא להיפך.

אבל מובן שאין זה קושיא, שהרי אית פחד רגיל ואית פחד ועד בדוגמת המסופר בשמות רבה (פרשה כד, ד) ונשרו כו' [=פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה, וראה נחש אחד ישן, והיה בו כקורת בית הבד. וראה את הנחש, והוא לא ראהו. ומרוב שנכנסה בו חרדה, נתבהל ונשר שערו"]. והרי זה באין ערוך – בהתבוננות השלימה – לגבי פחד ה' והדר גאונו. וק[ל] ל[הבין].

ובאותו ענין יש להעיר גם כן מקהלת רבה (פרשה ז, כו) אשר נמנים שם י"ד דברים קשים, ועוד כמה שינויים ממאמר-רבותינו-זכרונם-לברכה במסכת בבא בתרא, ובהם – שיין גובר ומשכח צרה (דיש לומר שהיא קלה מן הפחד מפני הצרה, וק[ל] ל[הבין])".

לאחר מכן נדפס המכתב ב'לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 499 [וראה הנאסף בכל זה ב'כרם חב"ד' גליון 2 (ניסן תשמ"ז) עמ' 88-87].

* * *

בשנת תשנ"ט הופיע כרך ראשון בסדרת "לקט חידושים וביאורים במסכת בבא בתרא – בנגלה ובחסידות – מתורתו של כבוד קדושת אדמו"ר". בספר בן 433 עמודים נלקטו הביאורים על כ"ה הדפים הראשונים של המסכת. תורה משובחת בכלי נאה, בסיועו של הרה"ג הרה"ח ר' אברהם יצחק ברוך גערליצקי מניו-יורק. מלאכת הליקוט והעריכה על-ידי הת' אברהם הכהן שי' הענדל.

 צילום דף שער הספר

 ממעייני החסידות

פרשת תצווה

ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)

שמן – רומז לתורה, כנודע.

זך – בגימטרייה 27, והם כ"ב אותיות הא"ב וחמשת האותיות הכפולות (מנצפ"ך).

"ויקחו אליך שמן זית זך" – כל (אותיות) התורה, לרבות מנצפ"ך, כולן נמסרו למשה ומיוחסות לו.

זהו שאמרו רז"ל (מגילה ב): "מנצפ"ך – צופים (נביאים הראשונים) אמרום", והיקשו: "והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעולם", ותירצו "שכחום, וחזרו וייסדום". הרי שגם אותיות מנצפ"ך מיוחסות למשה, אלא שהנביאים גילו דברים שנשכחו.

הוא הדין לכל דברי הנביאים והכתובים – שורש כולם בתורה וכולם מתייחסים למשה, אלא שהם חזרו ויסדום.

זהו שאמרו רז"ל (ספרי מטות ב): "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה" – דברי הנביאים והכתובים נאמרו קודם לכן בתורה והנביא רק מגלה את מה שכבר היה. לכן נתנבאו ב"כה". אבל נבואת משה היתה חדשה, שלא נשמעה מעולם. לכן נאמר "זה", כלומר: ראה זה דבר חדש.

(אור-תורה פרשת תצווה דף לו עמ' ב)

שמן זית זך (כז,כ)

זך: בלי שמרים (רש"י)

מפירושו של רש"י משמע שתיבת "זך" אמורה על השמן, אך ה'אבן עזרא' מפרש שתיבת זך אמור על הזית, דהיינו שהזית צריך להיות נקי ושלם.

והרי הסבר לשני הפירושים, על-פי פנימיות העניינים:

הזית הוא מר, ולכן הוא מורה על רע וחושך; אך בפנימיותו - הוא המקור שממנו נמשך השמן. שמן רומז לחכמה, ולפי זה הזית (מקור השמן) רומז לדרגה נעלית ביותר, למעלה אף מהחכמה. חכמה היא ראשית הגילוי ולפי זה הזית הוא למעלה מהגילוי, ולכן הוא בבחינת 'מר' ו'חושך'.

ה'אבן עזרא' מפרש לפי פשטות העניינים (שזית רומז לרע וחושך), לכן הוא אומר שצריכה להיות זהירות מיוחדת בבחירת הזית, כדי להוציא ממנו (על-ידי כתישה) 'שמן' וביטול. כלומר, הזית עצמו צריך להיות "זך".

לעומתו, רש"י מפרש לפי פנימיות עניין הזית (כי בפירוש רש"י גנוזים גם סודות התורה), ולכן הוא סובר שאין צורך לנקוט זהירות לגבי הזית עצמו, כי הזית הוא דרגה נעלית ביותר. הזהירות צריכה להיות לגבי השמן, דהיינו בהמשכה לבחינת חכמה, שהיא כבר שייכת אל העולמות. כאן יש חובה להיזהר שה'שמן' יהיה נקי מכל תערובת.

(ליקוטי-שיחות, כרך יא עמ' 131-132)

ועשית חשן משפט (כח,טו)

במילה "חשן" שני רמזים המנוגדים זה לזה:

א) בכתבי האריז"ל מובא ש"חשן" – אותיות "נחש".

ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש"חשן" בגימטרייה "משיח".

הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא "משכא דחוויא" (=עורו של נחש), והנפש רומזת ל"משיח". בזמן הגלות עניין ה"נחש" הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה"משיח", אף שהוא קיים, הוא בהעלם.

עבודתנו אפוא היא – הגברת הנפש על הגוף, כלומר, להוציא ולגלות מהעלמו את ה"חשן" שבגימטרייה "משיח".

(ליקוטי-שיחות כרך יא עמ' 138)

את האורים ואת התומים (כח,ל)

למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שמאירים את דבריהם; תומים – שמשלימים את דבריהם (אין גזירתם חוזרת, רש"י) (יומא עג)

ויש להבין: מה החידוש הגדול שאין גזירת האורים והתומים חוזרת?

אלא: על הפסוק (שמות ו) "ושמי הוי' לא נודעתי להם" פירש רש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".

הרי שסיבת הדבר ש"הבטחתי ולא קיימתי" היא מחמת העדר גילוי שם הוי', ורק עם גילוי שם הוי' שהוא 'שם אמיתות' שלי, אין שינוי. כדכתיב (מלאכי ג), "אני הוי' לא שניתי".

כלומר, כשנמשכת השפעה משאר השמות ייתכן שיהיה שינוי וההשפעה לא תגיע למטה, מאחר שמידת הדין מעכבת, אבל כשההשפעה באה מבחינת שם הוי' – אזי אין מידת הדין מעכבת. ומאחר שגזירת האורים והתומים היא משם הוי', לכן אין גזירתם חוזרת.

זהו גם פירוש הכתוב (תהילים מג), "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני": "אורך" – הוא המשכת האור, "ואמיתך" – שיהיה קיום להמשכה והאור לא יסתלק.

(אור-התורה – שמות כרך ה, א'תרנ-נא)

ונשמע קולו בבואו אל הקודש (כח,לה)

יש שואלים: אמת שהמצב הירוד של דורנו מחייב פעילות נמרצת בהרבצת התורה וחיזוק היהדות, אבל מניין לנו שעבודה זו צריכה להיעשות ב"קול רעש גדול"? מדוע נחוץ לצאת לרחוב ולהשמיע שם בקול רם על הנחת תפילין, מזוזות כשרות וכיוצא בזה, דבר שלא ראינו בדורות הקודמים?

המענה על כך: על-פי כל הסימנים שציינו חז"ל בסוף מסכת סוטה, ברור שדורנו זה הוא הדור שלפני ביאת המשיח, הנקרא "עקבתא דמשיחא" – "שולי המעיל". בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים (הם יהודים השרויים בשפל המדריגה, בחינת "ריקנין שבך"), וכשהם נכנסים "אל הקודש" – תחת כנפי השכינה, היה "נשמע קולו" דווקא, ללמדנו שדבר זה צריך להיעשות באופן של "קול רעש גדול"...

(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 341)

ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)

ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)

כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.

זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,

"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.

(אור-התורה, כרך ה' עמ' א'תשנו)

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)

פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:

הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".

כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.

שליחות זו – זמנה תמיד, כי המנורה והקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 323)

 ענייני המשכן

"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"

על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר, להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד של פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" – הננו מביאים כאן לקט כזה, לימי השבוע הבא עלינו לטובה

שבת קודש

והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה (ל,ז)

בבוקר בבוקר: הקטורת קודמת לאיברים, דתניא, יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר לדבר שלא נאמר בו אלא בוקר אחד בלבד.

(פסחים נט,א)

יום ראשון

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (ל,יב)

כי תישא: תניא, ר' ישמעאל אומר, בוא וראה רחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה עצמו בממון מידי שמים, שנאמר "כי תישא את ראש בני-ישראל ונתנו איש כופר נפשו".

(מכילתא פרשת משפטים כא,ל)

יום שני

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרון ויאמר חג לה' מחר (לב,ה)

וירא אהרון: מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת, ראה חור שזבוח לפניו (=שהרגוהו על שסירב לעשות העגל), אמר, אי לא שמענא להו עבדו לי כדעבדי לחור ומתקיים (איכה ב), "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא", ולא הווי להו תקנתא לעולם. מוטב דלעבדו לעגל, אפשר הווי להו תקנתא בתשובה.

(סנהדרין ז,א)

יום שלישי

ויאמר, פני יילכו והניחותי לך (לג,יד)

פני יילכו: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב "פני יילכו והניחותי לך". אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.

(ברכות ז,א)

יום רביעי

ויאמר, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי (לג,כ)

כי לא יראני: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אלמלי נשתייר במערה שעמד בו משה ואליהו כמלא נקב מחט סידקית, לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי.

(מגילה יט,ב)

יום חמישי

ויעבור ה' על פניו ויקרא, ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך-אפים ורב-חסד ואמת (לד,ו)

ויעבור ה': אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפניי סדר הזה ואני מוחל להם.

(ראש-השנה יז,ב)

יום שישי

את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים. (לד,יח)

את חג המצות תשמור: אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר "אלוקי מסכה לא תעשה לך" וסמיך ליה "את חג המצות תשמור".

(פסחים קיח,א)

 תגובות והערות

השקעות / מסורה ומנהג

עוד על השקעות כהלכה

אבקש להגיב לתגובתו של הפרופ' יוסטמן (התקשרות תש"ו עמ' 20):

הדוגמה שננקטה אינה רלוונטית לענייננו ומכמה טעמים –

כל עוד יש בשוק מספיק משקיעים שאינם מוּנעים על ידי אותו עיקרון לא-כלכלי, לא צפויה להיגרם ירידה בערך המניה מעבר לטווח זמן קצר מאוד, שכן ירידה במחירה מסיבה לא-כלכלית הופך את מחירה להשקעה טובה יותר, דבר שיזמין משקיעים שאינם מחוייבים לאותו עיקרון לא-כלכלי (לא דתיים או להבדיל משקיעים זרים) להשקיע במניה. מכיוון ששווקי ההון כיום הם גלובליים, הימנעות מקניית מניות של כיל, לדוגמה, בגלל שהיא מחללת שבת – אינה יכולה להוריד את מחירה.

הפרופ' הביא דוגמה מתחום איכות הסביבה, שבו עשויה להיות השלכה כלכלית ישירה על התנהלות החברה, למשל, בצורה של תביעה משפטית מצד גופים ממשלתיים או מצד צרכנים שנפגעו. מובן שאם יש חשש לפגיעה בעסקים הריאליים של החברה, מחירה אמור לרדת. במידה ומדובר בחברה ששומרי השבת מהווים נתח ניכר מהשוק שלה, הרי שחרם צרכני יוכל לגרום לה לשנות את התנהלותה. רק במקרה כזה צפוי מחיר המניה לרדת, אולם גם זה ינבע רק מחשש של המשקיעים שהחברה תאבד את פלח השוק הדתי. אם יתברר שיש חרם צרכנים דתיים הרי שהעסקים הריאליים של החברה, ייפגעו אולם אם החרם יהיה רק במישור ההשקעה, הרי שעסקי החברה לא ייפגעו ומחיר המניה ייהפך לאטרקטיבי בעיני משקיעים לא דתיים או להבדיל משקיעים זרים ומחירה כנ"ל. ביחס לאיכות הסביבה יש בעולם המערבי מספיק צרכנים שיימנעו מלרכוש מוצרים של חברה הפוגעת בסביבה, כך שלפגיעה בסביבה עשויה להיות השלכה ריאלית על פעילות החברה ועקב כך על מחיר המניה.

היכולת ללחוץ על הנהלת החברה נתונה בידי בעלי המניות, אולם הימנעות מהשקעה בה משמעה אי החזקת מניות, כלומר איבוד יכולת ההשפעה (המאוד-מאוד תיאורטית ונמוכה) על הנהלת החברה.

לסיכום, היכולת להשפיע על התנהלות החברה הוא רק דרך השפעה על פעילותה הריאלית (חרם צרכנים, תביעות משפטיות מצד עובדים, צרכנים, ארגונים או גופים ממשלתיים).

כל עוד אין פגיעה ריאלית בעסקי החברה, הימנעות מהשקעה בה לא תשפיע על מחירה אך תמנע יכולת השפעה (אם כי ברוב המקרים לא משמעותית) על ההנהלה.

אשר על כן לדעתי אין ברכישת מניות בבורסה סרך של מסייע.

איתן אחיטוב

תגובת הפרופ' יוסטמן:

מניע הרווח הוא אמנם מניע עיקרי בקביעת הביקוש למניות, אך יש גם מניעים פסיכולוגיים שיכולים להניע אדם להחזיק במניה גם אם היא פחות רווחית.

הדוגמה המובהקת לכך היא קבוצות ספורט, שאנשים קונים את מניותיהן כדי להביע את הזדהותם עם הקבוצה גם אם אינה רווחית. צודק הכותב בזה שהשפעה זו יכולה להיות חלשה מאוד, וככל שהמניה גלובלית יותר כך ההשפעה חלשה יותר. גם ערוצי ההשפעה האחרים שמציין הכותב – דרך הביקוש למוצר או לשירות של החברה, והשפעה "מבפנים" כבעלי מניות – יכולים, בתנאים מתאימים, להשפיע על התנהגות החברה. בכל מקרה, נדרשת מסה קריטית כדי שההשפעה תהיה אפקטיבית.

ה'בעל קורא' דייק בקריאתו

א. לאחרונה (ב'התקשרות', גיליון תש"ב דפ' וארא, עמ' 14) היה שקלא-וטריא אודות אופן קריאה וניקוד מול המסורה. בהקשר זה גם צוין לקריאתו בתורה של אאמו"ר הרה"ח ר' מרדכי ע"ה שוסטערמאן לפני כ"ק אדמו"ר זי"ע, משך ל"ט שנה, ב(אות ב' של) מלת "לבד (מטף)" בפרשת בא, וטוען הכותב שצריכה להיות פתוחה, ושאין ללמוד מקריאת אאמו"ר בזה, כיון שנוגדת את המסורה, וכן שאין ללמוד משתיקת כ"ק אדמו"ר זי"ע, עיי"ש.

אני הכותב, הנני בנו של של ר"מ ע"ה הנ"ל. דכירנא כד הוינא טליא, כמה פעמים בשבת קודש בבוקר אמר לי אבי ע"ה – היום יהיו תרעומות על קריאה של מילה¹, או של ניקוד² או על מקום הפסק בין גברא לגברא³. שכן הוא ידע שב-770 מאזינים בקשב רב לקריאתו, וידע שיגיבו על זה בקול רעש גדול, שהרי זה בנוכחות כ"ק אדמו"ר זי"ע! והוא אמר לי שאף על פי כן הוא יקרא כן, כי כן הוא על פי המסורה, ורבים לא יודעים מכל זה, והרבה מהחומשים משובשים במקומות אלו.

נמצא תחת-ידי ספר 'מסורת הקריאה'⁴ ושם כתוב בזה: כתב המנחת כליל לבד הבי"ת קמוצה על פי המסורה הובא במכלול יופי יעויין-שם. עכ"ל. המחבר כותב אחר-כך שאינו כן.

הנה אני לא מכניס את עצמי בין ההרים הגדולים במסורת המקרא. רק באתי להודיע, שאצל אבי ע"ה היה זה בהחלט ולא בגדר טעות כלל.

ב. אגב, בגליון (תש"ה) דפ' יתרו כתב הרב שלום דובער שי' חייקין, רב דקהילת חב"ד-ליובאוויטש בקליבלנד, אוהיו, שעל מצבתו של אבי ע"ה חרות שקרא בתורה "קרוב לתשעה ושלושים שנה" [ואגב דאגב, צריך להיות תשע ושלושים!]. חבל שהעיקר נשמט מן הספר מה שכתוב על המצבה לפני זה "זכה לקרוא בתורה לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו קרוב לתשע ושלשים שנה", דהיינו מעת העתקתו לשכונת הרבי בשנת תשט"ו, כמו שכתב בזיכרונותיו.

בעצם, אבי ע"ה קרא את התורה כולה לערך ס"ה (65!) פעמים, החל מקריאת מנחת שבת ושני וחמישי כבר כמה חדשים טרם היותו בר-מצווה⁵, על פי הוראת הרב החב"די, מרא דאתרא ז'לאבין, הרה"ח ר' משה אקסלרוד ע"ה, אצלו למד והתחנך בשנת תרפ"ז ואילך, כפי שכתב בזיכרונותיו "מז'לאבין לניו-יורק, למען ידעו . . בנים יולדו" עמ' 21.

הרב גרשון שוסטרמן, ברוקלין, ניו-יורק

__________

1)    כגון קריאת "הל-ה'" שבשירת האזינו.

2)    כגון מילת "לבד" דידן.

3)    כגון 'שני' של פרשת דברים, 'שלישי'/'רביעי' בפרשת ויגש, 'ששי' בפרשת בראשית ועוד.

4)    נדפס לראשונה בשנת תרמ"ו. במהדורת תשנ"ח הוא בעמ' סא. (שני הספרים שמביא, הוזכרו כבר בגיליון תש"ו עמ' 18 - המערכת).

5)    ראה בעניין זה בס' פסקי תשובות סי' קלה סוף ס"ק כב, וש"נ - המערכת.

 אוצרות דור ודור

חזרת דא"ח

צריך להרגיש את הכאב לפני אמירת חסידות

המציאו הנהגות חדשות, חוזרים חסידות עם ביאורים אישיים. אומרים דרוש במקום חסידות, וכל אחד בונה בימה לעצמו. כאשר מסביר מאמר חז"ל דבר טוב הוא, ויכול לבאר זאת גם עם חסידות, אך צריך להודיע שאינו אומר דברי-אלוקים-חיים אלא... 'מגידות'.

אני שמעתי כיצד מגיד דורש, ונהניתי עד מאוד. כל כך יפה הוא מעורר יהודים לתורה ומצוות. אך אין לומר דרוש בשם חסידות, מלבד כאשר חסר בעניין, יכול להסביר זאת [על-ידי] עיון במקום אחר.

דברי-אלוקים-חיים צריך לומר דברי הרב ממש. בכלל זה הוא כל הספרים הנדפסים, כמו תורה-אור ואמרי בינה (חוץ מספרי חסידים הנדפסים), וגם כל כתבי רבותינו הקדושים.

[שאל אחד: מה אעשה שמוכרח אני לומר דא"ח באופן הנ"ל, כי אין לי כל כך דרושים שיכולים לומר בפני בעלי בתים. ו­השיב:] מדוע שלא תחזור את המאמר על מאמר רז"ל "אין הקב"ה בא בטרוניא", והמאמר רנ"א. חזור זאת שבע פעמים, ארבעים פעמים, עד שהדברים ייקלטו. וכאשר הם יקלטו, יהיה עליהם להתייסר ולכאוב, ולבכות כראוי בתיקון חצות. תיקון חצות הוא לאו דווקא בשתים עשרה בלילה. יכול הוא להיות גם בשעה חמש, בתוך קריאת-שמע ותפילה, ורק לאחר מכן – לחזור חסידות.

ולא – לצאת עם הזקנקן ועם האבנט... ושהשני ישמע ממני. מדוע שלא תשמע מהשני, הלוא עבור מי נאמרת החסידות – עבור הנשמה, והרי נשמה, תודה לא-ל, יש כאלה שאצלם מאיר אור הנשמה בגוף, אך אין זה אלא הארת הנשמה. עצם הנשמה היא בעולם הבריאה. ו[כמו-כן] עבור חיה-יחידה, והרי חיה-יחידה היא באצילות – מובן אם כן שלכל זה צריך שתהיה הכנה.

[אמנם] לבכות צריך, אך השני לא צריך לדעת מכך. אל השני – צריך לצאת עם חיוך. [...]

[התייחס למאמר שאמר קודם, ואמר:] תדעו, כמה יגיעה היה לי על המאמר הזה. כאשר אני נזכר שהרבי [אדמו"ר הזקן] אמר חסידות, אדמו"ר האמצעי אמר חסידות, הצמח צדק אמר חסידות, הסבא [המהר"ש] אמר חסידות, ואני צריך לומר...

נזכר בתורת הרבי וגרם שמחה למעלה...

[...] ואספר לכם מעשה מהבעש"ט (שזו המעשה הוא אחת מהג' פעמים שהראה הבעש"ט לתלמידיו שראו בעיניהם מה שנעשה בריחוק מקום כעין שמצינו ב­אלישע כו'):

פעם אחת ישב הבעש"ט עם תלמידיו אצל השולחן בליל פסח, ולפתע צחק מאוד, ושאלו אותו מה זה, והראה להם שאיש אחד כפרי פשוט שהיה נוסע לבעל שם טוב

– הבעש"ט היו לו חסידים בכמה מקומות ואחר כך נחלקה הארץ כמו חסידי וואָהלין, פולין ליטא כו' אבל לבעש"ט והרב המגיד היו כלליים –

והיה שומע ממנו תורה, והגם שלא היה מבין כל כך, אך היה חוזר בדיוק על מילים באופן שהיה זוכר בעל פה.

האיש היה חשוך בנים רחמנא-ליצלן, ובהתקדש ליל החג, הנה לאחר כל היגיעות הרבות וההכנות שיגע וטרח הוא ואשתו במשך הימים לפני פסח, ישבו שניהם לבדם אל השולחן.

באמצע הסעודה לאחר ששאלה אשתו הד' קושיות ולאחר ששתה איזה כוסות יין, זכר את רבו הקדוש ואת התורה ששמע ממנו שאיש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם, שאיש הוא אש י' ואשה אש ה' וזכו אז הרי הם י"ה, וכשנזכר על זה שעל ידי זה נמשך גילוי אלוקות למטה, יצא בריקוד עם אשתו.

זאת הראה הבעש"ט לתלמידיו, ואמר שעל ידי זה נעשה שמחה גדולה למעלה, לכן שחק גם כן.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, תרפ"ג עמ' 38-39)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שלישי,
י"ג באדר-א'

במנחה אין אומרים תחנון¹.

יום רביעי
י"ד באדר-א', פורים קטן²

אין אומרים תחנון³, ואסור בהספד ובתענית⁴, וראה בהערות בקשר לתענית חתן ביום חופתו⁵. אך מותר במלאכה⁶.

שמחת היום צריכה להיות מתוך 'שטורעם' (סערה) ורעש⁷, ובפרט ששמחת פורים קטן היא שמחה בטהרתה, שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות היום דפורים⁸.

מכיוון שפורים קטן הוא 'שלושים יום לפני החג' ד'פורים גדול'⁹, זה הזמן¹⁰ לעורר אנשים נשים וטף על ההכנות למבצע פורים, ולכל לראש – ללמוד את הלכות פורים ומצוותיו, ולהשפיע על כל אחד ואחת מישראל ללומדן ולהתכונן לקיומן¹¹.

בסיום כמה מכתבים מפורים קטן מסיים הרבי: "ובצחות לשון... 'זה הקטן – גדול יהיה'"¹².

לפני שמונים ואחד שנה נאמר המאמר הידוע, ד"ה 'וקיבל היהודים' על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – פורים קטן תרפ"ז, בבית-הכנסת הליובאוויטשאי, מוסקבה "ברוב עם ובפירסום גדול (וגם לאחרי זה)"¹³.

המאמר ד"ה 'ואתה תצווה' ה'תשמ"א – המיוסד על המאמר הנ"ל – הוא מאמר החסידות האחרון שיצא מוגה על-ידי הרבי, לקונטרס 'פורים קטן – ה'תשנ"ב'¹⁴, וחילקו בו-ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים.

יום חמישי
ט"ו באדר-א', שושן-פורים קטן

אין אומרים תחנון וכו', כדאתמול.

יום התוועדות: "שדווקא באופן כזה יכולה להיות השמחה בשלימותה"¹⁵.

סוף זמן 'קידוש לבנה' (לכתחילה¹⁶): יום חמישי בלילה, אור ליום שישי, כל הלילה.

_____________________

1)    סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.

2)    שם זה (ובמקביל 'שושן פורים קטן') "מצאתי לראשונה מתחיל ממהרי"ל ריש הל' פורים [בהוצאת מכון ירושלים – עמ' תיט], ובדרכי-משה לטור סי' תרצ"ז ס"ק ג" – לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 210 הערה 8.

3)    סידור אדמוה"ז שם.

4)    רמ"א סי' תרצ"ז. לוח כולל-חב"ד.

5)    ראה 'תורת מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 252, שהחתן והכלה התענו ביום זה (עד אחרי החופה, שהיתה בשעה מאוחרת יחסית). יש להדגיש, שהרבי לא יזם את התענית אלא הסכים לה, כפי שסיפר החתן דאז הרה"ת ר' צבי הירש שי' חיטריק: "בעת הקבלת פנים בא הרב אייזנשטאט בטענה על זה שהתענו באותו יום שהיה פורים קטן, וענה לו רבינו: 'כמו ששואלים – כך עונים. שאלו אצלי האם כדאי להתענות, ועניתי שכדאי להתענות!'" ('מקדש ישראל' עמ' 91). והקשה הרהמ"ח ס' נטעי-גבריאל מדברי שו"ע אדמוה"ז (סי' תכט סי"ז) על תענית באסרו-חג של פסח "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע הרי זה משובח", וא"כ בענייננו שמניעת התענית היא מדינא (כדעת רוב הראשונים שזו מסקנת הגמ' במגילה ו,ב, וכפסק השו"ע והרמ"א סי' תרצ"ז ס"א, ואחרונים שהובאו בס' 'הנישואין כהלכתם' פ"ו סל"ח, וכ"פ בס' נטעי גבריאל ובלוח 'דבר בעתו', ע"פ המג"א ר"ס תקע"ג כיוון שיום זה נזכר בגמרא, וכ"כ בפשיטות באנציקלופדיה תלמודית שצויינה ב'התוועדויות' שם (!)), צ"ע איך ניתן להחמיר ולהתענות.

ואולי הכוונה, דאף שפסקו לנהוג כך למעשה, אין הכוונה שהתענית אסורה מדינא, שהרי כבר כתב מהר"ם מרוטנבורג (במרדכי, מגילה פ"א סי' תשפ"ד) וכן הביא בביאור הגר"א (סי' תקס"ח ס"ז) שמסקנא זו היא רק ע"פ מגילת תענית, והרי קיי"ל (ר"ה יט,ב. טושו"ע סי' תקע"ג) ש"בטלה מגילת תענית", וכן הקשה בס' פתחי-תשובה, הובא בס' ארחות-חיים להרה"צ מספינקא סי' תרצ"ז, ונשאר בצ"ע. אך הגר"א בסי' זה לא נחלק כלל על השו"ע והרמ"א, ומסתבר שרק נהגו כן לחומרא, ע"ד מניעת תענית חתן ביום ט"ו בשבט שכתב המג"א שם "כיוון שמוזכר בגמרא", היינו שיום זה מוזכר בגמרא, אף שלא נזכר שם איסור תענית כלל בט"ו בשבט. ולכן גם מניעת התענית בפורים קטן "אינה אלא מנהג", ולכן יש מקום להתענות. וע"ע.

6)    ראה ב"י (בשם סמ"ק) או"ח סו"ס תרצז. דרכי-משה שם (דלא כאבודרהם שמחמיר בזה). עט"ז לשו"ע שם. אליהו-רבה וזוטא, ועוד – לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 213 הע' 34.

7)    כמסקנת הרמ"א בסוף הל' פורים קטן "וטוב לב משתה תמיד", עיי"ש בט"ז, שהכוונה שלא די ב'להרבות קצת בסעודה' [כלשון הרמ"א בתחילת דבריו שם, שהובאה גם בלוח כולל-חב"ד ליום זה] – לקוטי-שיחות שבהערה הבאה.

8)    ואדרבה, כיוון שהוא עניין נעלה ביותר (וגם כדי שתהיה שמחה בטהרתה ללא ענין של חיוב, המטיל עול ויראה) - לא ניתנה להיכתב בשו"ע במפורש אלא ברמז, כמבואר בלקוטי-תורה (פ,סע"ג) ע"פ מרז"ל "ערבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", שניסוך המים שהוא רק הלכה למשה מסיני, שמחתו למעלה מניסוך היין המפורש במקרא, ולמעלה ממנו ה'הקפות' דשמח"ת שהן מנהג ישראל בלבד (לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 215, ובארוכה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 1081, עיי"ש).

9)    כלשון אדמוה"ז בסידורו.

10)  על-דרך לימוד הלכות הפסח וההכנות לחג (שו"ע אדמוה"ז ר"ס תכט), וכשם ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א).

11)  כ"ז (כולל ההערות 10,9) מלקוטי-שיחות חכ"א עמ' 345,331.

12)  אג"ק כרך יד, עמ' תכח-ט.

13)  ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קי. המאמר נדפס לראשונה בקובץ 'התמים', חוברת ז', תמוז תרצ"ז, עמ' לו (במהדורת כפר חב"ד, כרך ב עמ' 672) לאחר עשר שנים – בשנת תרצ"ז (ואז נוספו לו ה'קיצורים'). בשנית – בקונטרס פט, ספר המאמרים תשי"א עמ' 180, וראה במבוא ובנספח שם. כן היתה הוראה להדפיס קונטרס זה שוב וללמוד בו, לקראת ארבעים שנה לאמירתו – ה'תשכ"ז, וכן היו הוראות (להדפיסו ו)ללומדו פעמים רבות בכו"כ שנים. יומן אדמו"ר מהוריי"צ מיום זה נדפס בסה"ש תרפ"ז עמ' 151.

במאמר זה דורש הוא מסירות-נפש בכלל, וביחוד על החינוך, ומבטיח שדווקא תשב"ר שלמדו בתנאים הללו – לימודם ישבית אוייב ומתנקם, ואדרבה, ע"י מס"נ זו יזכו לגאולה.

בשנת תשל"ח היתה התוועדות מיוחדת ב'פורים קטן', שכסיבתה הראשונה ציין הרבי את "התחלת היובל השני" לאמירת מאמר זה (לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 326. אז אמר הרבי מאמר שלו ד"ה זה, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שיז, במהדורת 'תורת מנחם' לפי סדר החודשים ח"ג עמ' מד).

במכתבו מפורים קטן תשד"מ (לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 443) כתב הרבי: "זה הזמן להזכיר את עצמו וכן את כל אלה

הנמצאים בסביבתו אודות המאמר...", ומפרט שם את ההוראות מזה לזמננו-אנו.

עוד התעוררות ללימוד מאמר זה בפורים קטן - בסה"ש ה'תשמ"ט ח"א עמ' 277 (להתחיל בערבו ולהמשיך גם לאחריו, עיי"ש). ל'קונטרס פורים תשמ"ט' הגיה הרבי את המאמר שלו ד"ה זה, מפורים תשי"א (סה"מ מלוקט ח"ג עמ' סז. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' נד. ובצירוף רשימת המאמר מגוף כתי"ק שלא נסתיימה – בס' 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"א עמ' 283).

14)  'ספר המאמרים – מלוקט' חלק ו עמ' קכט. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' לד.

15)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1072.

16)  בדיעבד סומכים להקל לקדשה אף בליל ט"ז (ראה שו"ת חתם-סופר ועוד פוסקים שהובאו ב'שערים מצויינים בהלכה' על קיצור שו"ע סי' צז ס"ק ט. וכן נמסר ע"י הרה"ח הגר"י לנדא ע"ה בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35).