ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן... וכן תעשו (כה,ח-ט)
יש להבין:
א) מדוע לא נאמר "ועשו לי בית (שישמש) מקדש"?
ב) מהו "ושכנתי בתוכם" לשון רבים. לכאורה היה לו לומר "ושכנתי בתוכו"?
אלא בני-ישראל נצטוו "להעתיק" את המקדש העליון, הרוחני, ולבנות משכן גשמי שיהיה "מרכבה" אליו. לכן נאמר "ועשו לי מקדש" (ולא בית-מקדש), כי הציווי הוא שבני-ישראל יעתיקו את ה"מקדש" העליון.
ומניין הכוח לבריות, בשר-ודם, להקים מקדש כדמות המקדש העליון? לכן נאמר "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מעושי המלאכה. הקב"ה מבטיח שתשרה עליהם השכינה, כדי שיוכלו לעשותו כתבניתו העליונה.
(כתר-שם-טוב סימן שיט דף מב עמ' ג')
בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (כה,טו)
בטעם הדבר כתב "החינוך" (מצווה צו):
"נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה וחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדים חזקים כל הצורך . . אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, יעשו אותן חזקות".
לפנינו מוסר השכל נפלא: אדם הלומד תורה משול לארון, שבו ניתנו הלוחות. נוסף על התמסרותו ללימוד התורה, עליו להיות מוכן תמיד להביא את התורה – ובמהירות – אל כל אחד ואחד מישראל, בכל עת ובכל מקום שיהא צורך בכך.
(ליקוטי-שיחות כרך טז, דף 334)
ועשית שניים כרובים (כה,יח)
היינו פני כרוב, היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי (חגיגה יג)
התורה נקראת "אדם", כנאמר (במדבר יט), "זאת התורה – אדם".
בחינת התורה כפי שהיא למעלה, במקורה – נקראת "אדם גדול", "אפי רברבי". כי היא חכמה עילאה והיא בבחינת אין-סוף, כדכתיב (ישעיה מ), "אין חקר לתבונתו".
בחינת התורה כפי שהיא למטה – נקראת "אדם קטן", "אפי זוטרי". כי כדי שהתורה תומשך למטה, הדבר נעשה על-ידי צמצום, וכמאמר רז"ל (שמו"ר פט"ו) "צמצם שכינתו בין בדי הארון". כי כדי שהקול ידבר משם למשה, הוצרך הדבר להיות על-ידי צמצום. וכמשל הקטן אשר הגילוי במוחין שלו מצומצם יותר מבאדם גדול.
(תורה-אור פרשת תרומה דף עט עמ' ד')
גביעיה כפתוריה ופרחיה (כה,לא)
ששת קני המנורה הם כנגד "שישים המה מלכות" (שיר-השירים ו), שישים המסכתות שבש"ס, כדרשת חז"ל (במדב"ר פי"ח);
הכפתורים והפרחים – הם כנגד "הפילגשים והעלמות" (שבפסוק האמור) שהם, כדרשת חז"ל, הברייתות והמימרות;
הגביעים – רומזים לפנימיות התורה. שהרי בגביעים שותים יין, ו"יין" רומז לפנימיות התורה, הנקראת "יינה של תורה" (כנאמר, "נכנס יין – יצא סוד").
(אור-התורה, שמות כרך ה עמ' א'תצא)
וכפתור תחת שני הקנים ממנה... לששת הקנים היוצאים מן המנורה (כה,לה)
המפרשים כתבו, שגוף המנורה רומז לתורה שבכתב, וששת הקנים היוצאים ממנה רומזים לשישה סדרי משנה, תורה שבעל-פה (שהרי כל תורה שבעל-פה מבוססת על המקרא, וכלשון הרגיל בש"ס: "מנא הני מילי? – דאמר קרא").
לפי זה יש לומר רמז נוסף בכפתור שתחת שני הקנים: מקום יציאת הקנים מהקנה האמצעי רומז להתחברות המשפיע (תורה שבכתב) והמקבל (תורה שבעל-פה). נמצא שיש שם אור כפול (מהתחברות שתי הבחינות); ולכן היה שם כפתור, היינו שהיה עב יותר משאר מקום המנורה.
(תורה-אור ויקהל דף פ"ח עמ' ב')
ועשית מכסה לאוהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה (כו,יד)
הן עורות האילים הן עורות התחשים באים ממין החי ולא ממין הצומח, כשאר הדברים במשכן. מבין שניהם – יש מעלה בעור התחש על עור האיל, בזכות הצבע המיוחד שלו; צבע שהוא חלק ממהותו ומשפיע על תכונותיו, כפי שנאמר עליו, "ששש ומתפאר בגוונים שלו" (רש"י בתחילת הפרשה).
המשמעות הפנימית של הדברים:
מין החי רומז לקב"ה, כביכול, שהוא "חי העולמים" ומקור החיים גם של עצם מציאות הנבראים וגם של כל תכונותיהם, כי "מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".
מאחר שבמשכן ובמקדש היו כל ענייני האלוקות בגילוי, לפיכך היו במשכן עורות תחשים שבהם יש ביטוי מודגש לכך; שכן כאמור, גם צבע עורם (דבר טפל וחיצוני), הוא חלק ממציאותם בתור "חי". כל זה בא ללמדנו שגם לפרטים החיצוניים בנבראים יש רק מקור אחד – "אמיתת הימצאו", "חי העולמים".
(ליקוטי-שיחות כרך לא עמוד 138)
ועשית את הקרשים למשכן, עצי שיטים עומדים (כו,טו)
שורש המילה "שיטים" הוא "שיטה", שמשמעותה נטייה (כי מחמת גובהו של עץ השיטה הוא נוטה לכאן ולכאן). היינו, שיש דבר שהוא אמצעי, וההטיה לאיזה צד, למעלה או למטה, נקראת שיטה. אף "שטות" היא מאותו שורש. נמצא כי "שיטים" ו"שטות" – כולם משורש אחד.
והנה דרך המיצוע היא דרך ההיגיון והשכל. ההטיה מדרך זו למטה היא "שטות דלעומת זה" (דקליפה), וההטיה כלפי מעלה היא "שטות דקדושה".
"שטות דלעומת זה" היא הרוח שטות הגורמת לאדם לחטוא, וכמאמר רז"ל (סוטה ג) "אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות". "שטות דקדושה" היא כאשר יהודי עובד את ה' באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-דרך מה שאמרו רז"ל (כתובות יז), "אהני ליה שטותיה לסבא".
עבודת האדם היא אפוא להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"עצי שטים עומדים" – "שטות דקדושה".
(ספר המאמרים תש"י עמ' 114)
והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (כו,כח)
תנא: בנס היה עומד (שאחר שהקרשים כולם נתונין באדנים... היה נותנו ומבריח לשלושת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו) (שבת צח וברש"י)
הבריח התיכון רומז לבחינת הדעת, שעניינה התקשרות לאלוקות; דעת מלשון התקשרות כנאמר (בראשית ד), "והאדם ידע את חווה אשתו", והיא מצויה אצל כל יהודי ויהודי. התקשרות זו ניתנת כמתנה מלמעלה, וזהו "בנס היה עומד".
כיצד זוכים למתנת-גילוי זה שמלמעלה?
מסביר רש"י:
"היה נותנו כו'" – תחילה צריכה להיות ה"נתינה", ההתמסרות וההשתעבדות העצמית לאלוקות. ודווקא על-ידי זה מתגלה ההתקשרות.
"ואין לך אומן יכול לעשות כן" – על-ידי "עבודת אומן" אי-אפשר להבריח מן הקצה אל הקצה. "עבודת אומן" משמעותה עבודה שכלית. כי על-ידי השכל, החכמה והבינה, בלבד לא יוכל האדם להגיע לגילוי ההתקשרות האמורה לאלקות. להתקשרות זו מגיעים על-ידי התמסרות לה'.
רק כך זוכים שיהיה "מבריח מן הקצה אל הקצה" – ש"תומשך" השפעת הטוב בצורה מרובה מן הקצה העליון עד לקצה התחתון – מלמעלה למטה.
(ספר המאמרים קונטרסים, כרך א, עמ' 319-318) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
