בנושא 'הנחת תפילין'

לפני כשנה הבאנו ב'התקשרות', גיליונות תכט-תל, פירוט של הלכות תפילין. להלן כמה הערות:

א) בגיליון תכט בעמ' 16 ס"א נכתב בקשר לכתב סת"ם המיוחס לאדמו"ר הזקן. הנדפס שם נכתב לפני שנים רבות. כעת, לאחר סיום הוויכוח שהשתרע על גיליונות שבועון 'כפר חב"ד' במשך למעלה משנה, נצפה למסקנות מעשיות (כולל צורת האותיות) מאת רבנים מורי-הוראה בפועל, שעיסוקם בהלכות סת"ם (כידוע מש"כ ברא"ש ב"ק פ"ד ס"ד, בטעם שפסקו הלכה כשמואל בדיני: "לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין, ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על דבר אמת", עיי"ש).

ב) בעמ' 17 סו"ס ט: "שלא תתקמט הרצועה": במשנ"ב (כז,מב) כתב: "וכתבו האחרונים: צריך ליזהר מאד במקום כפל ההידוק, שרגיל שהרצועה נתקמטה שם או שנפסקת עד שלא נשאר בה כשיעור" (ובפרמ"ג בא"א שם ס"ק יח ובארה"ח להמלבי"ם, שהם לכאורה מקור דבריו, כתבו רק "שנפסק שם"). אמנם בקצות השלחן (סי' ח סכ"ד) כתב "וצריך לדקדק במקום הקשר שהרצועה מתמתחת או שנפסקת קצת עד שלא נשאר בה כשיעור", וכוונתו שכיוון שמותחים אותה לאורכה, ובפרט אצלנו שצריכים להדק את התפילין היטב, הרי היא מתכווצת לרוחבה. ובפרט ברצועות ישנות. וכן בס' משנת הסופר (על קסת הסופר, סי' כג ס"ק טו) כ' ע"ז "ר"ל מתכווצת, אבל עצם הקימוט והקיפול אינו פוסל", וכ"כ בס' זכרון אליהו על הל' תפילין ס"ע קפ, וסיים: "אמנם במקום שאף אם יישר הקיפול ביד לא יהיה בו כשיעור, ורק ע"י שיישרו בכלי יהיה בו כשיעור, נראה דפסולות" (וראה גם בס' לקט הקמח החדש ס"ק קיא). - תודה להרה"ג הרה"ח ר' אשר-לעמיל שי' כהן, רב קהילת חב"ד בביתר-עילית, שהעירני ע"ז.

ב'שו"ע הקצר' (פט"ו הע' 36) העיר מסידור אדה"ז בקשר לשיעור הט"ק "מקום הנקפל או הנקמט אינו עולה מן המדה" אלא דאולי יש לחלק, דהתם "אשר תכסה" כתיב, ע"כ.

ג) גיליון תל עמ' 17 סעיף כד, בעניין הנחת תפילין לפני 'איזהו מקומן': בקובץ 'הערות וביאורים - אהלי תורה' נ.י. (גיליון תתמ"ה עמ' 76) הביאו מפי השמועה ממי ששאל את הרבי ביחידות לטעם הדבר [שמניחין אז, אם-כי בסידור מופיעה הנחת תפילין לפני 'מה טובו'], ונענה שמניחין תפילין בזמן המאוחר ביותר כדי למעט ככל האפשר מהיסח הדעת בתפילין, אלא שאין כדאי להפסיק בין הקדיש ל'הודו' כדי להניחן, ולכן מניחין אותן לפני 'איזהו מקומן'.

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

עוד בעניין נוסח ברכת 'הגומל'

ב'התקשרות' גיליון תכ, בקשר לשאלה מה שייך הביטוי "חייבים" ליורדי הים והולכי מדבריות, הרי שם הסכנה היא מצד המקום ולא מצד האדם, ציינה המערכת למסכת "שבת לב,א ובפירש"י".

אמנם בתחילת ד"ה "ברוך הגומל" הב' ('ספר המאמרים - תרפ"ז' עמ' ריא) כתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "למה נשתנה נוסח ברכה זו... דבברכת הנס אומר "ברוך שעשה לי נס", ואינו מזכיר בברכתו חובה לעצמו, והיינו שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה, והוא בעצמו מודה שהיה חייב בדבר  הסכנה ח"ו... מה-שאין-כן בברכה זו אומר "הגומל לחייבים טובות", שמזכיר חוב לעצמו, והוא בעצמו מודה שהוא החייב בזה, אלא שזהו מחסדי הוי' ודרכי הוי' שהוא יתברך גומל גם לחייבים טובות..." עכלה"ק.

היינו שמפרש תוכן תיבת 'לחייבים' - שעל-ידי הנהגתו הבלתי-נכונה¹ הוא בעצמו גרם להגיע למצב של סכנה [חבוש או חולה], זאת אומרת, ישנה סיבה - הנהגתו, שהביאה למסובב - מצב של סכנה [גברא].

אבל בנוגע ליורדי הים והולכי מדבריות, זה שנמצא במקום סכנה [ים או מדבר] אין זה תוצאה-מסובב מהנהגתו הבלתי-נכונה [סיבה, שגורם חוב לעצמו להמצא בים או במדבר], אלא להפך, הסיבה היא הימצאו בים או במדבר, וכתוצאה מזה בא המסובב "ליבדקי" [חפצא].

ומובן מזה, שפירושו של הרבי הריי"צ בתיבת 'לחייבים' - שמוצא חוב לעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה, אינו שייך ליורדי הים והולכי מדבריות.

וטעם אמירת "לחייבים" גם ביורדי הים והולכי מדבריות - מובא בב"י סי' ריט² ועוד [ולע"ע לא מצאתי שיציינו למס' שבת הנ"ל].

מה שלכאורה כן צריך ביאור בדברי הרבי הריי"צ הנ"ל: הרי בפועל, אלה שלא עסקו בהפצת התורה ומצוותיה - שהם ה'חייבים' - לא נאסרו, וממילא לא היו צריכים לברך "הגומל לחייבים טובות", מה-שאין-כן דווקא אלה שכן עסקו בזה, ובמסירת-נפש בפועל - היפך החובה - דווקא הם נאסרו, ודווקא הם אלה שמברכים "הגומל לחייבים טובות", שלכאורה מהי החובה לאחרי המסירת-נפש שלהם³?

אחד הרבנים, ברוקלין נ.י.

הערות המערכת:

1) אין הכוונה שהכניס עצמו לסכנה, שהרי ב'חולה' חוץ מ"צינים פחים" הכל בידי שמים (ב"ב קמד,ב), ובוודאי גם ב'חבוש' ייתכן שהעלילו עליו בחינם; ומותר ללכת בדרכים ולפרש בים (ראה פירש"י דברים כד,טו, מספרי שם: "עולה בכבש ונתלה באילן". ובשו"ת שם אריה יו"ד סי' כז שמותר לצאת לדרך אף שיש בה משום סכנה, דכיוון שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש). ורק בדין מי שהכניס את עצמו מדעת לסכנה ממש, נחלקו הפוסקים, ורבים הכריעו עכ"פ במזיד ממש שלא לברך (ראה שו"ת: מנחת אלעזר ח"ד סי' מז. יחוה דעת ח"ד סי' יד, וציץ אליעזר ח"י סי' כה פרק כג וש"נ); אלא שנתחייב לשמים להיכנס לסכנה זו עקב הנהגתו בתורה ומצוות, וא"כ צ"ע למה נבדיל בזה בין מקום סכנה למצב סכנה.

2) לע"ע לא מצאנו שם ובשאר מפרשי הטושו"ע שתח"י שום התייחסות לאלו, אלא את פירוש תיבת "חייבים" שבברכה, כנ"ל במאמר. רק ב'פירוש הברכות והתפילות' לר"י בר יקר, רבו של הרמב"ן (ירושלים תשל"ט, ח"ב עמ' נג) נכנס לפרטי הד' שצריכים להודות, והוא אכן מביא את הגמ' דשבת: "חולה שנתרפא, שהרי מחמת שזכרו מן השמים את עוונותיו היה חולה, ואם כן איך נתרפא, אלא ודאי הקב"ה גומל לו חסד, כדאמרינן [שבת לב,א. המו"ל ציין שם בטעות ל"ברכות פ"ט"]: "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו: 'הבא זכות והיפטר'". וכן שאר הצריכין להודות [= החבושים בבית האסורים] - עוונותיהם גרמו להם תחילה. והולכי דרכים נמי עוונותיו גרמו לו ללכת במקום סכנה, ואמרינן בירושלמי [ברכות פ"ח ה"ד] כי כל הדרך בחזקת סכנה... וכן מן היבשה לים מקום סכנה הוא, וניצלו. ואם תאמר: אם כן, ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר, דאמרינן בגמרא [קיר נטוי - ברכות נה,א. גשר - שבת לב,א] "מזכירים עוונותיו של אדם", יברך הגומל לאחר שעבר? מכל מקום, דבר שהוא קצור הוא ואינו ארוך, וקל לעבור במהרה ואינו נחשב כל-כך לסכנה כמו ההולך בים והולכי דרכים, וכמה מקרים באים על דרך ארוכה" עכ"ל [אגב, מזה משמע דלא כהדעות שהובאו לעיל, אלא שגם המכניס עצמו מדעת לסכנה - יברך].

3) לכאורה מאי שנא משאלות כאלה שהיו מימי עולם, ואמרו רז"ל (יבמות קכא,ב) ש"הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה", וגם הרה"ג הרה"ח ר' לוי יצחק ז"ל, אביו של הרבי, ברשימתו "ע"ד שמו, המאסר והגלות" (נדפסה בראש ס' לקוטי לוי יצחק על התניא) מצדיק עליו את הדין: "ומובן שכל זה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה על כל חטאותי ועוונותי ופשעי המרובים, ויהיה זה לי כפרת עוון".

'חנוכת הבית'

תודה על גיליונות 'התקשרות' (תמ-תמח). אחווה דעתי העניה על הערותיו המחכימות של הרב גינזבורג:

א) בגיליון תמח ('חנוכת הבית') עמ' 16 הערה 13 כתב : "ואולי כיוון דשוכר בית בא"י חיובו רק מדרבנן... ולאחר ל' יום חיובו מדאורייתא" - מניסוח זה יש מקום לטעות שהדבר פשוט לחייב מדאורייתא אחר ל' יום, וזה אינו. יעויין בספרי 'שכל טוב' על הל' מזוזה סי' רפו ס"ק רעא דדעת רוב הראשונים שחיוב שוכר בכלל אינו אלא מדרבנן, וכן נראה סוגיין דעלמא. ובדבר מש"כ דאפשר דיש מקום לדון להחמיר בזה כשוכר בית ואח"כ קנאו, עיין מה שכתבתי בסי' רצא ס"ק נד לעניין קטן שקבע מזוזה בקטנותו והגדיל.

ב) בהערה 14, בדבר הנהגת כ"ק האדמו"ר מוהרש"ב זצ"ל שהיה קובע מזוזה במלון -  יעויין בספרי סי' רפו ס"ק רצו, שיש הפוטרים פונדק בחו"ל לגמרי. ומעניין מאוד מה היתה הנהגתו ביציאתו מן המלון (אין לי ידיעה איזה מלון זה היה¹. ובמלון של נכרים פשוט דנוטלה). ומש"כ שכשנכנס לביתו ברוסטוב לא קבע מזוזה מיד -  אם המדובר בדירה קנויה² ולא שכורה, יש בזה חידוש גדול מאוד.

ג) מש"כ בגוף ההלכות: "ומנהגנו ובחו"ל לקבוע תיכף... וביום השלושים מסירים מזוזה אחת לבודקה או להחליפה במהודרת, וקובעים אותה בברכה בכוונה להוציא כל שאר המזוזות" - נלענ"ד דמה שהצריך הסרה לצורך בדיקה או להחלפה הוא משום דעכ"פ בעת ההסרה מבטל מ"ע מן הפתח, אלא אם כן עושה כן לצורך מסויים. והראיה, מדנקט שיכוון להוציא השאר, אף דלא עביד בהו מעשה כלל, והן קבועות מכבר. אלא ש"מהיות טוב" כתב להסירה לצורך הברכה. ונראה דנדון זה מתאים עם מה שהבאתי בספרי סי' רפט ס"ק לז, ע"ש ובמילואים למהדורא בתרא אות נ, ובסימן רפו ס"ק רפה.

הרב צוריאל תעסה, בני-ברק

הערות המערכת:

1) רבותינו נשיאינו היו נוהגים ללון (גם) במלון של נכרים, כמובא באג"ק כרך ח"י עמ' תנח, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קכו.

2) הרה"ג הרה"ח ר' שלום דובער שי' לוין, מנהל ספריית אגודת חסידי חב"ד, כתב לי בנדון: "הראשונה (שגר בה תרע"ו-ח) שכורה, והשניה (שגר בה תרע"ח ואילך) קנויה" (וראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ה עמ' נו. קסד). שאלתי את הרה"ג הרה"ח ר' אלי' שי' לנדא, באיזו דירה אירע המעשה, וענה:  בסיפור של אביו לא מופיע תאריך. אם לדון לפי המצב כיום, הרי בדירה הראשונה יש רצפת 'פארקעט' (שעליה התבטא אדמו"ר מהורש"ב שעליו לזכך אותה), ובשניה אין רצפה כזאת. אבל בכל מקרה, זכור לו ששמע שגם בדירה השניה עבר זמן עד שנקבעו המזוזות.

עוד מאותו עניין:

בגיליון הנ"ל (תמח) עמ' 17 הערה 15 נסתפקו האם דברי הרבי שמנהגנו לקבוע מזוזות גם בחו"ל בלא ברכה מייד כשנכנסים לבית, ולאחר ל' יום להסיר מזוזה אחת, להחליפה במהודרת ולקבוע אותה בברכה, בכוונה להוציא את כל שאר המזוזות - חלים גם על בית קנוי, או רק על שכור.

והנה מהמסופר על כ"ק אדמו"ר מהר"ש בס' מגדל עז ס"ע רטו, ברור שהכוונה גם לבית קנוי.