חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שופר מן השמים
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1080 - כל המדורים ברצף
ראש בריא, שנה בריאה
יש חדש
הבחירה שמעניקה שנה טובה
עשרת ימי תשובה
תשובה לכול
שופר מן השמים
שופר גדול
מלכות בשמחה
יש תפילה ויש תפילה
שינויים בתפילה

החשש מפני עזיבת הבית ונדודים למקום בלתי-ידוע היה גדול. גם הגיעו שמועות על מחלות וייסורים, שהיו מנת חלקם של הפליטים. כנער יליד מוסקווה הבין את הלבטים, אך ציפה בשקט להחלטת הוריו.

ימי מלחמת העולם השנייה. כוחות צבא האויב הגרמני התקדמו במהירות והעמיקו לתוך רחבי ברית-המועצות, ואיימו להגיע עד מוסקווה. רוב יהודי העיר עזבו את ביתם ואת רכושם, ונדדו לאזורים נידחים, לאוזבקיסטן, לקזחסטן ועוד.

לקראת הימים הנוראים של שנת תש"ב נעשה המצב קשה מנשוא. מטוסים גרמניים החלו להפציץ סמוך למוסקווה. משרדי הממשלה והקרמלין פונו ועברו לקויבישב. גם תנועת הרכבות לכיוון טשקנט ואלמה-אטה נחסמה.

"מוכרחים להימלט מכאן", פסק האב בהחלטיות. "רק דרך אחת נותרה לנו, לנסוע מזרחה, לסיביר".

לילה של אריזה עבר עליהם, מתוך חששות ולב דואג. מי יודע אם יספיקו לצאת, או שמא כבר מאוחר. ומי יודע לאן יגיעו ומה יהיה עליהם. אך אבי המשפחה, יהודי ירא-שמים, עודדם כל העת לשים את מבטחם בה', שינחה אותם בדרך הנכונה.

בשעת בוקר מוקדמת יצאה הרכבת, נושאת בתוכה בצפיפות המונים הנמלטים מן האויב. הרכבת הזאת נועדה במקורה לבהמות. הקור העז הוסיף גם הוא על קשיי הנסיעה. אך הכול חשו סיפוק ואושר על עצם נתיב ההצלה שנפתח לפניהם. לוּ ידעו כי רכבת זו הייתה האחרונה שהצליחה לעזוב את מוסקווה, היו מאושרים פי כמה וכמה.

לאחר עשרים ואחד ימי נסיעה קשה ומפרכת הגיעה הרכבת לבשקיריה שבסיביר. מהתחנה נסעו במשאיות לכפר קטן ונידח, שיהודים ודאי לא דרכו בו זמן רב. החיים בכפר היו דלים מאוד, אך בגלל הנוהל הקפדני, שחייבם להיות כל היום בשדה, הייתה בידם אפשרות לקנות תפוחי-אדמה ומעט קמח, שנאכל בקושי, באין-ברירה.

עברה שנה. התקרבו הימים הנוראים. את מוח האב העסיקה דאגה אחת: מה יהיה על מניין תפילה בראש-השנה. נודע לו שבכפר סמוך מתארגן מניין חשאי לימים הנוראים.

בתוך ההכנות לנסיעה חלה האב במחלה קשה, שמנעה ממנו את הנסיעה. יותר מעצם המחלה דאג מה יהיה על תקיעת שופר. הלוא זו מצוות היום, וכיצד יעבור את ראש-השנה בלעדיה. הדאגה דרדרה מאוד את מצב-רוחו.

סמוך לביתם השתרעה חורשה גדולה ומוזנחת. הנער הכירהּ היטב. הוא אהב לטייל בה, במיוחד בעת שדאגות ומחשבות טרדו אותו. יום אחד, כששוטט לבדו בחורשה, ראה פתאום ראש של אייל, ולו שתי קרניים!

בלב פועם משמחה ומהתרגשות לקח את ראש האייל. מחשבות רבות התרוצצו בראשו. כיצד הגיע לכאן ראש האייל? זו ממש מציאה מן השמים. שתי קרניים שמהן אפשר לעשות שופרות כשרים למהדרין. אולם מי יכין את השופר? הנער מיהר להחביא את ראש האייל במקום מסתור.

בשל מחלת האב בא גיסו לביקור. הנער ידע שגיסו זה ניחן בידי זהב, ובוודאי יֵדע כיצד לייצר שופר מקרן האייל. בהתרגשות סיפר לו על המציאה והוביל אותו אל החורשה. אך שוד ושבר, ראש האייל נעלם ואיננו.

כמה ימים חש הנער שיברון-לב, והִרבה להתבודד בחורשה. יום אחד, למרבה ההפתעה, ראה שוב את ראש האייל. הפעם לא השתהה, הסתיר את הראש תחת בגדיו, והספיק להביאו לגיסו, וזה לקחו עמו לעבודה בשדה.

בכישרון ובזהירות החל הגיס במלאכת עשיית השופר. הוא קדח חור באחת הקרניים, ניקה וניסר. לא עבר זמן רב והשופר היה מוכן. הגיס קיבל עליו סיכון גדול. אחד מהגויים, חבריו לעבודה, עלול היה להלשין עליו. הוא סיפר להם שהוא מכין כלי-נגינה מיוחד במינו...

בבית הקטן, ליד מיטת חוליו של האב, התאספו היהודים המעטים שהיו במקום, והתפללו מעומק ליבם את שזכרו וידעו מתפילות ראש-השנה. בהגיע זמן התקיעות קם האב בכוחות על-אנושיים, לקח ברעדה את השופר, ולאחר שבירך את הברכות בשפה ברורה תקע תקיעות חדות וצלולות, אשר הרעידו את כל נימי הנפש.

באותו רגע פרץ בכי מר מפי כל המתפללים. כל אחד ואחד מהם עבר בשנה האחרונה סבל רב. רבים איבדו קרובי-משפחה. הזיכרונות שעלו וצפו פתחו את סכר הדמעות, וכך פרקו מעט מהמשא הכבד שנשאו בליבם. את המשך התפילה עשו מתוך התעוררות של תשובה, בבכי ובתחנונים.

המלחמה נסתיימה. המשפחה חזרה למוסקווה ועמה השופר היקר, שעליו שמרו מכל משמר. לילה אחד פשטו שוטרי הג-פ-או על הבית ועצרו את אבי המשפחה. השוטרים לקחו עמם גם את ספרי הקודש ואף את השופר. מאוחר יותר נקראו בני המשפחה לקחת את החפצים והספרים בחזרה, אך כאשר ביקשו את השופר – נענו שלא ידוע לאנשי המשטרה במה מדובר.

קולו של השופר המסתורי הוסיף להדהד באוזני הנער גם כאשר היה אב לילדים וסב לנכדים. מדי שנה בשנה, כשהיה נזכר בעצב בשופר, שהרשעים הצליחו לעשוק מידם, היה מהרהר בליבו: "מי יודע, אולי באותה דרך שהשופר הגיע אליהם, ממש מן השמים, נלקח בחזרה מן השמים".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)