הערות ל'התקשרות' גיליון תרמ"ד
לנושא "שני כיסאות בברית-מילה" (עמ' 13):
הבירור נפתח במילים "מקור המנהג להעמיד שני כיסאות הוא בפרקי דרבי אליעזר". אבל לפי מה שנעתק ממדרש זה ב'התקשרות' שם, הרי זה מקור רק לעצם העניין של "כיסא של אליהו", ואילו המקור להעמדת שני כיסאות הוא מהזוהר ומדברי הגאונים והראשונים המובאים להלן בבירור זה.
להלן (עמ' 14) מביא מאמר רז"ל, שאין למדין הלכה "עד שיאמרו לו הלכה למעשה", כדי להכריע כפי ההוראה שניתנה בשעת ברית-המילה בחודש אייר תשי"א. ולכאורה, גם המענה במכתב היה למעשה, כלשון הרבי שם "כיצד מנהגנו", אלא שבברית-מילה הנ"ל (אם נצא מתוך הנחה שהערת הרבי שעל-פי הזוהר צריך להיות שני כיסאות ממש אכן היתה לפני הברית, ושאכן כך עשו, למרות שאין הדברים מפורשים ממש) היתה זו: א) משנה אחרונה. ב) הוראה למעשה בפועל ממש. ועצ"ע.
בהערה 26, אודות הנחת התינוק על כיסא הסנדק ולא על כיסא אליהו, כתוב "כנ"ל בהערה 13, ולא כנ"ל בהערה 10". ולכאורה, בהערה 13 לא נזכר מאומה מעניין זה, אלא הכוונה על-פי מה שמובא בהערה 13 מספר דמשק אליעזר, שגם בתחילה יונח התינוק רק על כיסא הברית ולא על הכיסא המיוחד לאליהו1, ולא כמסופר בהערה 10 שאביו של רב ניסים גאון הניח אותו בתחילה על כסא אליהו ורק אחר-כך הניחו על כיסא הברית.
לנושא "קדיש על בן" (עמ' 15):
לעניין "מנהג העולם": דברי הרב רוז'ה שנזכרו, שהעולם נהגו לומר קדיש על בן, ודברי ה'נטעי גבריאל' שנזכרו, שאין נוהגין כן, מתייחסים לאמירה על בן בכלל ללא חילוק בין תינוק וגדול (ראה גם המובא שם פ"מ הע' י: "שדבר פשוט דאין משנין דבר מגדול לקטן", עיי"ש).
בהערה 30 צויין למכתב שנזכר בהערה 11, וצ"ל: בהערה 37.
בהערה 31, צ"ל: "פתחי תשובה סי' שעו ס"ק ג", ולא כנדפס "שעד".
בסוף הערה 32: "ואמר, שאדרבה נוח לו" – הכוונה שהאב (=זקנו של הילד שנפטר) אמר, שנוח לו שבנו (=אבי הילד) יאמר קדיש.
בסוף הבירור, לעניין נתינת רשות של ההורים: במענה מהרבי2 – יש לעיין ולברר האם הוראה זו ["משנה אחרונה"?] שלא יאמר אדם קדיש על קרוב בחיי הוריו אפילו אם נתנו לו רשות, שנאמרה לגבי אמירת קדיש על שאר קרובים, האם היא נכונה גם אודות אב הרוצה לומר קדיש על בנו, אשר "מעלה באב על שאר קרובים" כדברי הרבי שהובאו לעיל (ואם נאמר שאין ההוראה חלה על מקרה זה, נמצא שההוראה הראשונה של הרב גינזבורג שליט"א שהובאה בתחילת הבירור, שהאב יאמר קדיש (ברשות הוריו) על בנו הקטן שנפטר, תישאר נכונה, ואין האב צריך להפסיק מאמירתו קדיש ולשכור אחר תחתיו).
הרמ"א (או"ח סי' קלב ס"ב) כתב בנוגע לאמירת קדיש יתום בסדר התפילה של כל יום, שאם אין מי שיאמרנו "אפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואימו מקפידין", ודייק מזה המשנה ברורה (שם ס"ק יא) (כיוון שלא כתב הרמ"א ש"מי שיש לו אב ואם לא יאמר קדיש אלא אם נתנו לו רשות" אלא בלשון חיוב "יכול לאומרו אם אין... מקפידין"), ש"רצונו לומר... כשהוא משער שלא יקפידו על זה", והיינו דדי בהשערתו שהם לא יקפידו על אמירתו קדיש, ואין צריך נטילת רשות מהם בפועל. וכן ברור מלשון מענה הרבי להרב שמואל יאלאוו המובא בבירור זה "ונראה מסגנון כת"ר שהורי האב אין מקפידין על זה".
גם במה שכתוב בפתחי תשובה (יו"ד שעו ס"ק ד בשם שו"ת אבן שהם), שאם אביו ואימו שניהם בחיים לא יאמר קדיש3, יש לעיין באיזה אופן מדובר: האם הכוונה כשהוריו מוחים בפירוש, או אולי גם בסתם (שאינם מוחים ולא מסכימים), או אולי גם כשהם מסכימים בפירוש, שמא גם אז אסור לו לומר קדיש (וכההוראה הנ"ל של הרבי שהובאה בנטעי גבריאל)4. וצ"ע אם מדובר שם גם במי שנפטר לו בן ר"ל, אפשר שאז קיל טפי ומותר לפחות כשהוריו מסכימים בפירוש.
________________
1) וכמו שדייק שם באבן יקרה ס"ק נז מלשון הזוהר שצריך להיות "כסא אחר מיוחד בשביל אליהו הנביא".
2) המענה דן באמירה על קרוב, אף שהובא ב'נטעי גבריאל' בסעיף שמדבר על אמירת קדיש בסדר התפילה.
3) וקאי שם על דברי הרמ"א אודות אמירת קדיש על מישהו, ולא סתם בסדר התפילה.
4) לכאורה כדי שלא יחלוק על הרמ"א באו"ח הנ"ל, מסתבר שבאם משער שלא יקפידו ודאי מותר לו לומר קדיש, ובפרט כשאומר על מישהו. ואודות דברי הרבי – אולי המציאות היא שהשתנתה בימינו.
הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
