בעוד שעה תפרוס שבת המלכה את כנפיה על עיר-הקודש. תושבי ירושלים משלימים את הכנותיהם ליום המנוחה. הטמנה אחרונה, חליטת תה, הברשת שטריימל, הטבת נר, כיסוי החלות.

רבה של ירושלים, רבי יוסף-חיים זוננפלד, יוצא מביתו לעבר בית-הכנסת. פוסע הרב בין הסמטאות ופוגש בדרכו את זקני היישוב, המזדרזים לתפילת מנחה. "שבת-שלום", מאחלים הם לו ביראת-כבוד, והוא משיב להם באותו מטבע ובמאור-פנים.

לפתע עוצר רבי יוסף-חיים מלכת, ופונה לתוך חצר קטנה שבטבורה שוכן ביתה של ביילה האלמנה. נוקש הוא קלות על הדלת הפתוחה למחצה ונכנס פנימה. כל השבוע מצפה ביילה לדקה זו של אושר.

בכל יום חמישי טורחת ביילה ואופה במו-ידיה עוגיות. את מחציתן היא מחלקת לחולים הרתוקים למיטותיהם, ואת המחצית השנייה שומרת היא לרגע טמיר זה. "אה! לו רק אפשר היה לטעום מהן עכשיו!", אומר רבי יוסף-חיים לאלמנה הקורנת מנחת. כך מדי שבוע בשבוע – ביילה אופה, הרב משבח ואינו טועם, והיא מתמלאת אושר עד בלי די.

כזה הוא רבה של ירושלים וזה המנהג שאימץ לעצמו – בכל יום שישי לעת ערב, שעה לפני כניסת השבת, יוצא הוא לסיבוב בין בתי החלכאים והנדכאים, כדי להאיר ולשמח, ולו גם לדקות מעטות, את נשמותיהם הדוויות.

משם פונה רבה של ירושלים לצריפו הדלוח של "יוסל'ה הדרשן".  כך הכול מכנים את המסכן, בגלל הדרשות אין-ספור שנוהג הוא לשאת, בחצר בית-הכנסת, באוזני כל מי שרק מוכן להאזין. גם עליו אין רבי יוסף-חיים פוסח.

"על מה תדבר השבת?", שואל אותו רבה של ירושלים בחיוך טוב. "השבת אדרוש על מידת הביטחון", עונה יוסל'ה ברצינות תהומית. "בזמן האחרון חש אני חלישות מסויימת אצל הבריות בעניין זה". רבי יוסף-חיים מהנהן בהסכמה ונפרד מעמו בברכת השבת שבפתח.

כך מוסיף רבה של ירושלים לפקוד את בתיהם של כל עלובי החיים ביישוב. ומדי יום שישי מסתיים הסיבוב במרתף טחוב ואפל, שבו מתגוררת הינדה הישישה.

אין איש יודע את גילה המדוייק. לפני שנים רבות עלתה ארצה בגפה מפולין, ארץ הולדתה. אישה למודת-סבל וייסורים. כל גופה כואב ודואב, ואילולא נשות ירושלים הטובות, הסועדות אותה מדי יום ביומו במסירות, ספק רב אם הייתה מגיעה עד הלום.

כבוד רב רוחש רבה של ירושלים לישישה המופלגת. בדרך-כלל הוא נוהג להתעכב בביתה דקה או שתיים ולהתעניין בשלומה. הפעם דוחקת בו השעה והוא מזדרז להיפרד ממנה. "שבת-שלום, רבנית", מאחל לה רבי יוסף-חיים בהדרת-כבוד וכבר נפנה לצאת.

אלא שהפעם יש להינדה הישישה משאלה מיוחדת. "ברכני, רבי!", מבקשת היא בקול חלש. רבי יוסף-חיים ממהר להשיב פניו אליה ואומר: "ריבונו-של-עולם, יהי-רצון מלפניך שכל צאצאיה של יהודייה יקרה זו, בכל מקום שהם, ילכו בדרך הישר".

שוב מבקש רבי יוסף-חיים למהר לבית-הכנסת, אולם עדיין אין הינדה מרוצה. "רבי, הלוואי יהי כדבריך, אך מה יהא עליי? מדוע אין רבנו מברך גם אותי?".

רבי יוסף-חיים נחרד לעצם המחשבה כי פגע ברגשותיה של הישישה. "בוודאי! בוודאי!", אומר הוא מיד ומוסיף: "יהי-רצון מלפני הרופא כל בשר, שהינדה לא תסבול חלילה שום צער ומכאוב".

שעת מנחה הנה הגיעה ורבי יוסף-חיים מנסה להיפרד מהינדה הזקנה, אך זו טרם באה על סיפוקה. "רבי!", מגביהה היא את קולה ככל יכולתה, "ברכני באריכות ימים ושנים!".

רבי יוסף-חיים מחייך אליה ומבקש לעשות כרצונה. הינדה מפרשת את חיוכו כהבעת פליאה. "אל-נא יתפלא רבנו על בקשתי", מסבירה הישישה בהתרגשות. "בוודאי איני צריכה לספר לו על המדרשים הרבים המתארים את רבבות המלאכים שנוצרו בשמי מעלה בשביל מטרה אחת ויחידה – להגיד פעם אחת 'קדוש, קדוש, קדוש'".

הינדה עוצרת לרגע ומיד ממשיכה: "ואילו אני – לא פעם אחת ולא שתי פעמים, אלא פעמים רבות בכל יום – זוכה לברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו' ושאר ברכות, וכן להתפלל, ולקרוא קריאת-שמע, שחרית וערבית; האין רבנו סבור כי ראוי שארצה אריכות ימים כדי שאזכה לומר עוד ברכה לקב"ה, עוד 'הללוי-ה' ועוד 'אמן'? ברכני רבי בברכת חיים, למען לא אחדל מלברך את אבינו שבשמים!".

התרגשות גדולה אופפת את רבי יוסף-חיים. ניכר עליו כי דבריה הנוקבים של הינדה יורדים אל תוך חדרי ליבו. רבי יוסף-חיים מכוון את כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, לקיים את משאלתה.

ובזמן שהחמה עומדת לשקוע ניצב לו רבי יוסף-חיים במרתף הטחוב של הינדה הישישה ובעיניים עצומות נושא תפילה ואומר: "ריבונו-של-עולם, הבט משמים וראה כמה צדקת זו מייקרת כל רגע ורגע בעולמך. ראה עד מה מחבבת היא כל ברכה וכל 'אמן'. תן לה אריכות ימים ושנים טובות, כדי שתזכה להללך ולשבחך עוד זמן רב". רק אז, לאחר שהינדה הישישה נתרצתה סוף-סוף, יכול רבי יוסף-חיים להיפרד ממנה ולחוש לבית-הכנסת.

באותו ליל-שבת זהרו פניו של רבי יוסף-חיים באור יקרות. תפילתו נישאה במתיקות מיוחדת ומתוך לב מתרונן – "לכו נרננה לה'"...