אעברה נא ואראה (ג,כה)
יש שני סוגי התבוננות – בדרך ראייה ובדרך שמיעה. בדרך ראייה – התבוננות בדבר הקרוב אל האדם, כמו ביטול הגוף אל הנפש, שאפשר להרגיש ביטול זה במוחש. בדרך שמיעה – התבוננות בעניין נעלה ונשגב, כגון הביטול של עולם האצילות.
"ואראה" – משה ביקש שבני-ישראל יתעלו עד כדי כך שכל עבודתם תהיה בדרך ראייה; גם כשיתבוננו בעניינים הנעלים ביותר, תהיה זאת בדרך ראייה מוחשית.
(אור התורה דברים עמ' סג)
ונשב בגיא מול בית פעור. ועתה ישראל שמע אל החוקים (ג,כט–ד,א)
איזה קשר יש בין הישיבה בגיא לקבלת חוקי התורה?
מסביר אדמו"ר ה'צמח-צדק':
"ונשב בגיא" – רומז לביטול הטבעי שיש בישראל, שהביאם למאוס בתענוגי העולם ולקבל את דיני וחוקי התורה, "שמע אל החוקים".
"מול בית פעור" – ביטול זה הוא ההיפך של אומות העולם, שבגלל ישותם סירבו לקבל על עצמם את עול התורה ובחרו בתענוגי העולם. משום כך עבדו לפעור, "שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי" (רש"י בלק כה, ג), כדי להמשיך שפע רב של תענוגי העולם, שהם פסולת התענוג שבלימוד התורה.
(אור התורה)
ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)
שני סוגי חיים יש: "חי בעצם", היינו דבר שחי מצד עצמו, ו"חי במקרה", דבר שחי מחמת דבר חיצוני. לדוגמה: אש חמה בעצם, ומים שרתחו על האש אינם אלא חמים במקרה.
"ואתם הדבקים בה' אלקיכם" – מי שדבק תמיד בהקב"ה, שהוא חיי החיים, "חיים כולכם" – הוא חי חיים אמיתיים, חי בעצם, "היום" – אף בעולם הזה הנקרא "היום", ככתוב (להלן ז) "היום לעשותם".
(כתר שם טוב עמ' יא)
אתה הראת לדעת (ד,לה)
אמר רבנו הזקן:
"אתה" – עצמות אין סוף ברוך הוא, "הראת" – נגלית, "לדעת" – כדי שידעו אותך.
למרות שהקב"ה הוא אין סוף ולגדולתו אין חקר, הוא מאפשר לאדם מוגבל להשיג אלוקות.
(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' נו)
אתה הראת לדעת (ד,לה)
כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו כולם שהוא יחידי (רש"י)
בדברי רש"י נרמזים שני אופנים בעבודת ה' – "פתח" ו"קרע".
"פתח" – היינו עבודת הבירורים, שבה "פותחים" את ענייני העולם ומגלים את תכליתם (שנבראו לשמש את קונם) ואת הניצוץ האלוקי שבהם. וכן בעבודת האדם עם עצמו: "פותחים" את השכל ואת המידות (באמצעות התבוננות בתפילה) ועל-ידי זה עוסקים בענייני העולם לשם שמים ומבררים אותם.
"קרע" – עבודת הניסיונות. הניצוץ שבניסיון נעלם ונסתר לגמרי, וכדי לגלותו יש צורך ב"קריעת" וביטול ההעלם וההסתר. והוא הדין לעבודת האדם עם עצמו: יש לבטל את התענוג והרצון, השכל והמידות, ולא להתחשב בהם; וכמו-כן יש לבטל את המגבלות של הגוף והנפש הבהמית ולהתעלות מהם.
(לקוטי שיחות כרך כד עמ' 40)
אין עוד מלבדו (ד,לה)
כלומר: אין שום מציאות חוץ מהבורא, שכן העולם בטל לגמרי לאור האלוקי השופע בו.
וכמבואר בתניא (שער היחוד והאמונה פ"ג): "אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא . . לא היה גשמיות הנברא וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש".
(דרך מצוותיך עמ' סב)
אנכי עמד בין ה' וביניכם (ה,ה)
הישות והאנוכיות היא מחיצה המבדלת בין האדם לקונו.
(מפי השמועה)
היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. ועתה למה נמות (ה,כא-כב)
מפרש השל"ה:
עד היום חשבנו שכל עוד הנשמה מצויה בגוף גשמי, בעולם גשמי, אין היא יכולה לקבל גילוי אור אלוקי, ורק לאחר צאתה מהגוף היא מסוגלת ליהנות מזיו השכינה. אך "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי", שאפשר לקבל גילוי נעלה גם בעולם הזה, נשמות בגופים; ואם-כן "למה נמות"...
בעניין זה מסופר על אחד מגדולי החסידים, רבי יעקב-משה בזפלוב, שנהג להרבות בתעניות ובעקבות זאת פגע בבריאותו ונפטר בגיל צעיר. בימיו האחרונים אמר לבניו, שעמדו ליד מיטתו: יקיריי, אל תעשו כמוני, אלא תאכלו ותשתו ככל הדרוש, שכן עשרים שנות תעניות לא שוות הנחת תפילין פעם אחת!
כשהגיעו הדברים אל אדמו"ר הרש"ב, נענה ואמר: הוא צודק, אך כדי להגיע להרגש כזה יש צורך בעשרים שנות תעניות...
(מפי השמועה)
אשר אנכי מצוך היום (ו,ו)
"אנכי" – "אנכי מי שאנכי", מהותו ועצמותו יתברך, "מצווך" – לשון צוותא וחיבור, קיום המצוות מקשר את האדם לבורא, "היום" – קיום המצוות אפשרי רק בעולם הזה.
(תורה אור עמ' פא)
ושננתם לבניך (ו,ז)
ובפרשת עקב (יא) נאמר "ולימדתם אותם את בניכם". ויש לדקדק בזה: לכאורה היה הכתוב צריך להקדים "ולימדתם" (לימוד חדש) ל"ושיננתם" (שינון וחזרה)?
אלא לראש וראשונה חייבים "לשנן" ולהחדיר בילד את תוקף האמונה, את ה"שמע", ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם", על-ידי שמרגילים אותו באמירת ברכות וכיוצא בזה. רק לאחר מכן יש לגשת ל"ולימדתם".
(ספר השיחות תש"ג עמ' 46)
וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת (ו,כה)
"נשמור" – מלשון "ואביו שמר את הדבר".
כאשר אדם ממתין ומצפה מתי יגיע הזמן שיקיים מצווה – הוא גומל צדקה וחסד עם אותו זמן, שכן הזמן עצמו מאושר מכך שעושים בו מצווה. זהו שנאמר (תהילים יט) "יום ליום יביע אומר": כל יום מספר לחברו על המצוות שנעשו בו והוא מתגאה בהן.
(אור תורה עמ' נא)
ושמרת לעשות (ו,ג)
מי שעושה מצווה ("לעשות") צריך להיזהר ולשמור ("ושמרת") מפני התערבות פנייה אישית, כגון התפארות, החזקת טובה לעצמו וכיוצא בזה.
(לקוטי תורה)
כי אתם המעט מכל העמים (ז,ז)
אפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני (חולין פט)
זהו שנאמר לעיל (ד) "כי מי גוי גדול" – גדולתם של ישראל היא בכך שהם ממעטים את עצמם לפני המקום. וכפי שנאמר בזהר (ח"א קכב): "מאן דאיהו זעיר איהו רב".
(אור התורה דברים עמ' קנו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
