חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:12 זריחה: 6:37 ג' בשבט התש"פ, 29/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

ניסה להשתקם והכאב הכריעו
חיים יהודיים


מאת: זלמן רודרמן
מדורים נוספים
שיחת השבוע 1072 - כל המדורים ברצף
תשעה באב וההחמצה הגדולה
יש חדש
תוכחה נסתרת ותוכחה גלויה
תשעה באב
אמור קינות
תפילין או שוקולד
"עקבתא דמשיחא"
להוציא את הגלות מישראל
ניסה להשתקם והכאב הכריעו
מתי השמחה חוזרת?

השבוע נציין לא רק את חורבן בית-המקדש והאסונות שפקדו את עם-ישראל בימי קדם, אלא גם את החורבן הטרי והצורב של ההתיישבות היהודית בחבל עזה ובצפון שומרון. במעשה חסר כל היגיון נהרסו עשרים ושניים יישובים פורחים, שבהם היו כאלף ושבע-מאות בתי-מגורים, כשמונים מעונות-יום וגני-ילדים, שישה בתי-ספר ותלמודי-תורה, שלושה מוסדות תיכוניים, שש ישיבות, שלושה 'כוללים', ארבע מדרשות ומכינה קדם-צבאית.

מחיקת ההתיישבות המפוארת הזאת והעברת השטח, עם עוד אלפי דונמים של חקלאות משגשגת, לידי המחבלים, הן אכן דבר בלתי-נתפס וקורע-לב. אבל עיקר הכאב הגדול הוא על הפגיעה האנושה בנפשם של כעשרת-אלפים אחים ואחיות יקרים, שבשישה ימי בלהות (בין י' לט"ו במנחם-אב תשס"ה) הוחרב עליהם עולמם.

לצעוד קדימה

סיפורה של משפחת חזני, המתגוררת כעת באבני-איתן שברמת-הגולן, הוא ללא ספק אחד הביטויים החריפים ביותר לחורבן הנורא שפקד את מגורשי חבל עזה. קרוב לעשרים ושש שנים התגוררו חזיחזקאל) וידידה חזני ביישוב נצר-חזני. שם גידלו את ששת ילדיהם (סַהַראל, אהרוניהוּ, עַדִיה, הורַיה, הַלְלִי-יהב ותַּנְיָה). לפרנסתם הצמיחו עגבניות, מלפפונים, ורדים ועוד מיני ירקות ופרחים.

"אבא היה אדם שקט, נעים-הליכות ואיש משפחה למופת", מספר בנו עדיה (23), שלא מכבר התחתן והקים את ביתו ביישוב אדורה. "ביום הגירוש גילה אבא מנהיגות שעוררה את השתאותנו. עד הרגעים האחרונים הוא התחנן לפני חיילים שלא יבצעו את פקודת החורבן. התחנונים, כידוע, לא עזרו, ואנו, כשאר אנשי היישוב, נשלחנו לחיספין שברמת-הגולן. מאותו רגע והלאה נמנע אבא מלדבר על מה שהיה. הוא טען ש'אסור לשקוע בעבר' וש'מוכרחים לצעוד קדימה'. כלפי חוץ הפגין שליטה במצב והכול נראה בסדר".

הבשורה המרה

הרושם החיצוני היה מטעה. מספרת רעייתו: "זה היה ח' בתשרי, כחודשיים לאחר הגירוש. נסענו דרומה, כדי להשתתף בטקס שהתקיים בבסיס שבו שירת בננו. עצרנו ליד השוק בנתיבות. חזי נשאר במכונית, ואני ניגשתי לקנות משהו. כשחזרתי, מצאתי את המכונית ריקה ופתוחה. הסתכלתי סביב ופתאום גיליתי את חזי שרוע על הארץ כשפניו בקרקע.

"פתחתי בפעולות החייאה. הוא לא הגיב ואני צרחתי לעזרה. אנשים באו ובתוך דקות הגיע גם אמבולנס. צוות ההצלה נאבק על חייו, ואני מלמלתי פסוקי תהילים. שעה חלפה, עברו גם שעתיים, ובאמבולנס עדיין 'עובדים' עליו. הרגשתי הייתה רעה מאוד. הזעקתי בטלפון את ילדיי הגדולים. הבשורה המרה הגיעה כעבור זמן קצר.

לא המקרה היחיד

"הוריתי למשפחתי שאיש לא יספר דבר לשני ילדיי הצעירים (ששהו בבית הוריי בראשון-לציון), מפני שרציתי לעשות זאת בעצמי. כשבאתי, הם בדיוק אכלו. הנחתי להם לסיים את הארוחה, ואז קראתי להם הצידה, חיבקתי אותם חזק וסיפרתי להם. 'זה לא יכול להיות!', זעק תניה, אז כבן שמונה וחצי, 'אנחנו בכלל לא נפרדנו! אפילו לא אמרתי לו שלום!'".

ליבו של חזי חזני ז"ל, שהתעקש לכבוש בתוכו את הזעם, התסכול והצער – נדם. למרבה הכאב, אין זה המקרה היחיד מסוגו בקרב המגורשים. אך גם ליבם של כל האלפים האחרים מוסיף לשתות דם, ועמם בוכה לב כולנו.

חזי חזני עם בנו הקטן. "אפילו לא אמרתי שלום"


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)