חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:51 זריחה: 5:58 י"ב בחשון התשפ"א, 30/10/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1072 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים-חזון, ה' במנחם-אב ה'תשס"ז (20/07/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1072 - כל המדורים ברצף
תשעה באב וההחמצה הגדולה
יש חדש
תוכחה נסתרת ותוכחה גלויה
תשעה באב
אמור קינות
תפילין או שוקולד
"עקבתא דמשיחא"
להוציא את הגלות מישראל
ניסה להשתקם והכאב הכריעו
מתי השמחה חוזרת?

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1072, ערב שבת פרשת דברים / חזון, ה' במנחם-אב תשס"ז (20.07.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תשעה באב וההחמצה הגדולה

תשעה באב מציין את הסבל היהודי לדורותיו, את חורבן הבית והגלות הקשה. שוו בנפשכם שהתקשורת כולה הייתה מתעטפת אבל ומתייחדת עם היגון היהודי רב-השנים

לא קל להסביר בהיגיון מדוע חלקים מסויימים מהמסורת היהודית נשמרים גם על-ידי יהודים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, בעוד חלקים אחרים נותרו נחלתם של מי שמגדירים עצמם שומרי תורה ומצוות. לכאורה אפשר היה לצפות, שמצוות או ימים בעלי משמעות דתית מובהקת יישמרו רק על-ידי שומרי תורה ומצוות, בעוד מרכיבים בעלי משמעות היסטורית ולאומית ידברו גם לליבם של מי שאינם מוגדרים דתיים. אולם המציאות מוכיחה שדווקא ההפך קרה.

קחו למשל את מצוות ברית-המילה – מצווה שכל-כולה ציווי אלוקי על-שכלי. והנה דווקא היא נשמרת באדיקות על-ידי כל בני העם היהודי. או יום-הכיפורים – יום שכל מהותו צום, תפילה, תשובה (מושגים דתיים מובהקים) – וגם הוא נשמר על-ידי רובו המכריע של העם. כך גם הכשרות, שאף היא עניין דתי טהור, נשמרת על-ידי רוב היהודים, וכמוה המזוזה.

לעומת זה, תשעה באב, שמציין את הסבל היהודי לדורותיו, את חורבן הבית והגלות הקשה – נתפס כעניינם של יהודים דתיים בלבד. דווקא היום הזה, שאופיו ומנהגיו מובנים לגמרי בהיגיון האנושי, ושלא צריך להיות יהודי אדוק כדי להבין את חשיבותו – ננטש על-ידי מי שאינם מקפידים על קלה כחמורה. הוא אשר אמרנו, קשה להבין זאת.

תמצית הסבל היהודי

שאלו צעיר יהודי אם חשוב לציין את יום השואה, והתשובה תהיה חד-משמעית. האם גם בעוד מאה ומאתיים שנה יהיה חשוב לציינו? גם על השאלה הזאת ישיבו לכם בחיוב. כל יהודי מבין שהעם היהודי צריך לזכור לעולם ועד את אשר עולל לו הצורר הנאצי.

והאם העם היהודי אינו צריך לציין את היום שמנקז לתוכו את כל הצער והכאב של ההיסטוריה היהודית? את חטא המרגלים, שהשאיר את העם במדבר ארבעים שנה; את חורבן הבית הראשון והשני; את נפילתה של ביתר; את העלאת המחרשה על ירושלים, כדי להשמיד אפילו את שרידיה; את גירוש ספרד. תשעה באב הוא יום מרכזי ביותר בהטמעת ההיסטוריה היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם.

אולי אחת הסיבות לניכור שרבים בציבור הרחב חשים כלפי תשעה באב נובעת מהעובדה שהוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ, ולכן אין הוא מוטמע באמצעות מערכת החינוך. אף-על-פי שמערכת החינוך הממלכתית מעניקה מעט מאוד מידע על חגי-ישראל בכלל, בכל-זאת יש עשייה חינוכית סביבם, והתלמיד סופג את חשיבותם. אולם ימי בין המצרים בכלל ותשעה באב בפרט אינם נלמדים כלל במערכת, ואין פלא שהימים האלה אינם אומרים דבר לתוצרי אותה מערכת.

יש כאן החמצה גדולה, וחבל שלא נמצאה הדרך לעורר את תשומת-הלב הציבורית לחשיבותם של הימים האלה. סביר להניח שחקיקה לא תועיל בסוגיה זו, ואולי אף תזיק. דווקא הידברות יכולה לשכנע גורמים בעלי השפעה לתת לתשעה באב את מקומו הראוי לו בתודעה הכללית.

הכוח לעצב תודעה

מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון לשואה, התקשורת ממחישה את כוחה לעצב תודעה ולהעביר זיכרון מדור לדור. הכתבות הנרחבות, השידורים המיוחדים, השירים הנוגים – הם דוגמה ליכולתה של התקשורת לטפח מוּדעות ולמנוע שכחה. דמו לעצמכם שבתשעה באב הייתה התקשורת כולה מתעטפת אבֶל ומתייחדת עם היגון היהודי רב-השנים. איזו השפעה הייתה יכולה להיות לזה על כולנו.

האבל והצער על החורבן והגלות מבטאים גם את הציפייה לגאולה האמיתית והשלמה, גאולה כזאת שתיתן פשר ומשמעות לסבלו הבלתי-נתפס של העם היהודי. ולכן הצמידו חז"ל את השתיים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – מתוך הזיכרון של החורבן והאבל על הגלות, תצמח הגאולה הגדולה, על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

סיומים ברדיו

בתשעת הימים נערכים סיומי מסכת גם ברשתות הרדיו. בקול חי (93 ו-92.8): מדי יום בשעה 1 בצהריים, וביום שישי בשעה 5 אחה"צ. ברשת מורשת (88.5, 104.8) של 'קול ישראל': מדי יום בשעה 22:45 וביום שישי בשעה 13:45. במוצאי שבת ישודר סיום (בשתי הרשתות) בשעה 10, וברשת ב של 'קול ישראל' בשעה 1:15, בתכנית 'מלווה מלכה'. הסיומים משולבים בשיחות בענייני המקדש ובין המצרים.

ספרון לקראת מקדש

מפעל משנה תורה הוציא-לאור ספרון כיס לקראת מקדש, ובו הלכות בית הבחירה והלכות קרבן פסח של הרמב"ם. ההלכות מנוקדות, ובשולי הדף מוגש ביאור תמציתי. כמו-כן הובאו האיורים המקוריים של הרמב"ם. טל' 8121048-04.

מחזור שני לקייטנות חב"ד

בימים האלה מסתיים בהצלחה המחזור הראשון של קייטנות חב"ד, שמפעילים בתי-חב"ד ברחבי הארץ. בקייטנות האלה משתתפים כל ילדי ישראל, תלמידי בתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. בערים רבות יהיה גם מחזור שני, וההרשמה בעיצומה. רשת קייטנות חב"ד מעניקה לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה בבית-חב"ד המקומי.

סיפורו של רש"י

בהמשך לסדרת סרטי האנימציה על רש"י, הרמב"ם וגדולי החסידות, הופיע הספר רש"י הקדוש, המגולל את סיפור חייו של רש"י, בסיפורים מצויירים. את הספר והסרטים אפשר להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

תוכחה נסתרת ותוכחה גלויה

פרשת דברים מספרת על דברי התוכחה שאמר משה לבני-ישראל ערב כניסתם לארץ. דברי התוכחה מתחלקים לשני סוגים: תוכחה נסתרת, שבה החטאים הוזכרו ברמז בלבד, ותוכחה גלויה, שבה ציין משה במפורש את חטאי העם.

דוגמה לתוכחה הנסתרת היא הפסוק "בין תופל ולבן", וכפי שמפרש רש"י: "הוכיחן על דברים שתפלו על המן, שהוא לבן". משה הוכיח את ישראל על התרעומת שלהם על המן שקיבלו כמזון מן השמים. דוגמה לתוכחה גלויה היא אזכור בקשתם של בני ראובן וגד להישאר בעבר הירדן, והתנאי שהִתנה איתם משה, שעליהם לעבור חלוצים לפני אחיהם בכיבוש הארץ, ורק אז יוכלו לחזור ולקבל את עבר הירדן לנחלה.

תוכחות הקשורות במן

יש קשר בין שתי התוכחות הללו – שתיהן קשורות במן. התוכחה הנסתרת מכוּונת ל"דברים שתפלו על המן", וגם התוכחה הגלויה, על בני ראובן וגד, קשורה במן. מובא בספרים, שהסיבה שלבני גד היה "מקנה רב... עצום מאוד" (שלכן ביקשו להישאר בעבר הירדן) הייתה משום שחיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים. לכן לא שחטו את בהמותיהם, כמו השבטים האחרים, והמקנה שלהם התקיים בשלמותו.

אך עלינו להבין מדוע התוכחה על "דברים שתפלו על המן" הייתה נסתרת, ואילו התוכחה על רצונם של בני ראובן וגד להישאר בעבר הירדן, שנבעה מחיבתם היתרה למן, נאמרה בגלוי ובמפורש.

תרעומת וחשש

המן, 'לחם מן השמים', מייצג את הרוחניות הטהורה, שגם כשהיא יורדת לעולם הזה הגשמי היא נשארת בדרגתה הרוחנית הגבוהה. בני-ישראל חששו מרוחניות גבוהה כל-כך, והעדיפו 'לחם מן הארץ'. לכן התרעמו על המן.

לעומתם, בני ראובן וגד רצו דווקא את המזון הרוחני העילאי, ולכן בחרו להישאר בעבר הירדן, ולא להיכנס לארץ-ישראל, שבה יהיה עליהם לחרוש ולזרוע ולעסוק בחיים הארציים והגשמיים. שאיפה זו אינה מבטאת את השלמות האמיתית, שכן רצון ה' הוא שמהרוחניות הגבוהה יגיעו לידי בירור העולם הגשמי, ולא שיישארו ברמה של רוחניות המנותקת מהעולם הזה הגשמי.

נסתר ונגלה

נמצא אפוא שהתרעומת על המן מעידה על חוסר רצון לעסוק בנסתר שבתורה, ולכן התוכחה על כך אף היא נסתרת. אי שביעות הרצון מה'לחם מן השמים' פוגעת בכוחות הנסתרים של הנשמה, ולכן התוכחה גם היא נסתרת.

לעומת זה, חוסר הרצון להיכנס לארץ-ישראל, הנובע מחיבת המן, משקף חוסר רצון לעסוק בחלק הנגלה שבתורה ובעבודת הבירורים. האדם מעדיף את הרוחניות הטהורה ואינו רוצה לעסוק בבירור העולם הגשמי ובלימוד החלק הנגלה שבתורה. דבר זה פוגע בכוחות הגלויים של הנשמה. לכן התוכחה על העניין הזה הייתה גלויה ומפורשת.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 14)

 מן המעיין

תשעה באב

לשם מה מחזיקים את ה'קינות'

רבי מרדכי מלכוביץ' היה רגיל לומר: לוּ היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את ה'קינות' בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא.

נחל של דמעות

סח רבי דוד משה מצ'ורטקוב: זקנו ה'מלאך' (רבי אברהם, בנו של המגיד ממזריטש) היה נוהג בכל תשעה באב לשבת כשראשו כפוף בין ברכיו, ונחל של דמעות סביבו, וכמה וכמה פעמים היה מרים את ראשו מבין ברכיו ושואל: "עדיין (המשיח) לא בא?".

מתהלך ומפזם

רבי נפתלי מרופשיץ לא היה סובל עצבות, ותמיד היה בשמחה. כאשר התאסף הקהל בבית-המדרש לאמירת קינות, היה הוא מתהלך הלוך ושוב במסדרון ומפזם בנעימה: "והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזימרם".

זמן להשכנת שלום

רבי רפאל מברשיד היה רגיל לעסוק בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. פעם אחת, ביום תשעה באב, הלך לבית בשביל להשכין שם שלום. שאלוהו: וכי לא היה אפשר לדחות את הדבר עד אחרי תשעה באב? השיב להם: בית-המקדש חרב בעוון שנאת חינם, וביום החורבן עלינו להתעסק בעשיית שלום ולהרבות אהבה בישראל.

איך אפשר

סיפרו לרבי ברוך ממז'יבוז' על רב נכבד שחיבר ספר על סדר קדשים בתלמוד. אמר רבי ברוך: אין אני מבין איך אפשר לחבר ספר שלם על סדר קדשים. הלוא כשאני פותח מסכת זו וקורא את המילים הראשונות "איזהו מקומן של זבחים", ואני  נזכר מה המצב הנוכחי ב"מקומן של זבחים", מיד נהפכים בני מעיי ואיני יכול להמשיך.

קח אותו מאיתנו

ילדי העיירה קוזניץ' היו נוהגים ליידות גלעינים קוצניים בבית-המדרש בעת קריאת מגילת איכה בתשעה באב. פרנסי הקהילה באו לרבי ישראל מקוזניץ בבקשה שיאסור על הילדים לעשות זאת. סירב הרב ואמר: אני פונה אל ריבונו של עולם, אם אין דעתך נוחה ממנהגינו בתשעה באב, קח את היום הזה מאיתנו...

מי צריך ומי יכול

רבי אברהם-יהושע-העשיל מאפטה היה אומר: לוּ היה בידי הכוח הייתי מבטל את כל התעניות חוץ מיום-הכיפורים ותשעה באב. שכן ביום-הכיפורים מי צריך לאכול, ובתשעה באב מי יכול לאכול.

לא על קלף

כל המגילות נכתבות על הקלף, חוץ ממגילת איכה הנקראת מתוך החומש. משום שלוּ כתבו את מגילת איכה על קלף, היה נראה כי אנו מתכוננים להשתמש בה חלילה זמן רב ואין אנו מקווים להיגאל מיד.

(הלבוש)

 אמרת השבוע

אמור קינות

בצוהרי תשעה באב פנה יהודי עיוור לאחד מאומרי הקינות בבית-הכנסת בקוזמיר וביקשו כי יוליכנו לביתו. דחהו האיש באומרו: "עדיין לא סיימתי את אמירת הקינות ואיני יכול לקחתך עכשיו לביתך".

הגיעה שיחתם לאוזני רבי יחזקאל מקוזמיר. קם הצדיק ממקומו, ניגש אל האיש ואמר:

"אמור קינות, אמור. עליך לקונן לא רק על חורבן בית-המקדש, אלא גם על העובדה שאינך מסוגל לגמול חסד ליהודי עיוור, בשעה שהוא זקוק לעזרה".

 מעשה שהיה

תפילין או שוקולד

הוא נולד בעיירה אוסיאקוב, במחוז ויילון שבפולין. בן יחיד היה להוריו, ונולד זמן-מה לאחר מאורעות תרפ"ט, שהתחוללו אז בכמה מערי ארץ-ישראל. לאות הזדהות עם אחיהם יושבי הארץ החליטו הוריו, שכל ימיהם השתוקקו לחונן את עפר ארץ-הקודש, לקרוא לבנם – בן-ציון.

בן-ציון היה ילד שקדן ורציני, שלא הִרבה להתרועע עם בני-גילו. אחד הדברים המעטים שבהם שיתף את חבריו, היה הבטחת הוריו כי את בר-המצווה שלו יחוג בארץ-ישראל. בעיני רוחו דימה את עצמו נושא את דרשת הבר-מצווה שלו לפני זקני ירושלים וחכמיה...

היטלר יימח-שמו גדע את חלומותיו של בן-ציון. כבן עשר היה כשפרצה מלחמת-העולם השנייה, וכבר חרב עליו עולמו. מיד בראשית המלחמה, באחת ממנוסות הבהלה של התושבים, נרצח אביו מול עיניו ומול עיני אמו, בידי קלגס נאצי.

מרוב צער נפלה האם למשכב, ובן-ציון נהפך על-כורחו למקור המחיה שלו ושל אמו. הוא עבד בפינוי הריסות, בטיאוט הרחובות ועוד כיוצא בזה. אף-על-פי-כן לא נשמעה מפיו כל טרוניה. על-אף גילו הצעיר קיבל עליו את הדין באהבה. כך נמשכו הדברים כשנתיים.

יום אחד, בקיץ תש"א, ארגנו הגרמנים מסע של ציד וחטיפה. בן-ציון היה בין הניצודים. עם אלפי יהודים מעיירות נוספים הובא הילד למחנה-עבודה בסביבות פוזן.

ליבו של בן-ציון נקרע על הפרידה הכפויה מאימו החולה. נחמה פורתא מצא בזוג התפילין שהניח אחריו אביו, ושזה זמן נהג לשאתן עמו לכל מקום ומקום, על כל צרה שלא תבוא. שיחק לו גם המזל שנבחר להיות משרתו האישי של פול, מפקד השומרים במחנה. פול חיבב אותו, ולפעמים אפילו הושיט לו פירורי לחם שהותיר מארוחתו.

אסירי המחנה עברו חיפושים דקדקניים, ובכל-זאת הצליח בן-ציון, בתחבולות, להשאיר את זוג התפילין שלו ברשותו. במחנה התקרב מאוד לחבורה החסידית, שחבריה לקחוהו לחסותם.

השבועות והחודשים נקפו, ובן-ציון החל להתכונן נפשית לבר-המצווה שלו ולרגע המאושר שבו יזכה להניח לראשונה את התפילין היקרות. אברך תלמיד-חכם אחד, מהעיירה קלטשב, אף לימדו פלפול, כ'דרשת בר-מצווה'.

בוקר אחד, כשכל אסירי המחנה היו במקומות עבודתם מחוץ למחנה, ערך מפקד המחנה, איש האס-אס גרוס, חיפוש מדוקדק בצריפים. הוא ואנשיו חיפשו וחיטטו בין הדרגשים ובשאר מקומות המסתור, והחרימו כל מה שהצליחו היהודים להסתיר מעיניהם – סידורי תפילה, טלית ותפילין, פריטי לבוש, דברי מאכל, מכתבים, תצלומים משפחתיים וכיוצא באלה.

בערב, כשחזרו האסירים עייפים ושבורים בגופם ובנפשם וראו את שעוללו להם הגרמנים, פרצו ביללות-ייאוש. גדול מנשוא היה גם כאבו של בן-ציון, כשהתברר לו כי אוצרו הגדול נעלם ואיננו.

בשעת לילה מאוחרת, כשכל המחנה היה שקוע בתרדמה עמוקה, התגנב בן-ציון בצעדי-חתול שקטים אל צריף המחסן של המחנה. בזריזות בלתי-רגילה השתחל דרך החלון המסורג אל תוך המחסן. לאחר שעה קלה מצא את מבוקשו. בקושי הצליח להחניק את קריאת הצהלה שכמעט נתמלטה מפיו.

בהיותו כבר מחוץ למחסן, מעד ונפל. מחבטת הנפילה התעורר אחת ה'וואכמנים' (שומרי המחנה) שהיה בסביבה. הלה החל לדלוק אחר בן-ציון, אך זה הצליח לחמוק ממנו, ואף לטמון את אוצרו מאחורי הצריף.

ואולם נראה כי ה'וואכמן' הצליח לזהות את צלליתו של בן-ציון, משום שלמחרת, בעת מִפקד-הערב, נצטווה בן-ציון לצאת מן השורה.

"מדוע פרצת אתמול למחסן?", דרש מפקד המחנה לדעת.

"חשבתי שיש שם שוקולד", ענה לו בן-ציון.

המפקד לא השתכנע מהתשובה. "יהודי קטן", צווח עליו, "אמור את האמת שאם לא-כן נתלה אותך!".

"אמרתי את האמת", התעקש בן-ציון.

לאחר השתדלות רבה ושלמונים לכיסו של המפקד, הצליחו להמתיק את גזר-דין המוות שהיה צפוי לבן-ציון, במלקות. הוא נאלץ לספוג על גבו החשוף חמישים הצלפות אכזריות, שפצעו את בשרו עד זוב דם. גם במהלך ההלקאה הציע לו מפקד המחנה להודות על האמת ואזי יסולח לו. אבל בן-ציון חשש לאבד את אוצרו והעדיף לקבל עליו את הייסורים הקשים, בדממה.

כחודש ימים לא היה מסוגל להניע יד או רגל. אולם גופו הצעיר התגבר, ואט-אט חזר לאיתנו. הוא היה מאושר על שהצליח להציל את זוג התפילין היקר, שאותו ירש מאביו הקדוש.

בן-ציון לא הספיק להניח תפילין זמן רב מדיי. הוא הוצא להורג, עם עוד כשמונים יהודים, ביום-הכיפורים תש"ג, במחנה שוואנינגן. ה' ייקום דמו ותהי נשמתו של נער אמיץ וקדוש זה צרורה בצרור החיים.

(על-פי 'בקדושה ובגבורה' מאת יהושע אייבשיץ)

 לומדים גאולה

"עקבתא דמשיחא"

הדורות האחרונים מכונים ימי 'עקבתא דמשיחא'. מושג זה שאוב מתוך המשנה בסוף מסכת סוטה המתארת את הימים שקודם הגאולה, והגמרא מכנה את התקופה הזאת – 'עקבות משיחא'. זו התקופה שבאה לפני ביאת המשיח והגאולה.

שמה של התקופה נושא את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה, גס וחסר-רגישות. מצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח – תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח-צדקנו (ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 760).

תהליכים סותרים

וכך, כשאנו מעיינים במקורות, אנו מגלים כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מצד אחד – מתחילה בה ההכנה לגאולה, ומצד שני – זוהי תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני-מוסרי, ואף תקופה של צרות קשות ומכאיבות.

מצד אחד, דווקא בתקופה הזאת החלה התגלות פנימיות התורה, תורת החסידות, שהיא התנוצצות מאור תורתו של משיח. ומצד שני, זו תקופה קשה ביותר, הן מבחינה גשמית הן מבחינה רוחנית. הדברים תוארו בפירוט רב בדברי חז"ל, שנתנו לנו סימנים מדוייקים, שעל-פיהם נוכל לזהות את התקופה הזאת. הסימנים הללו מציינים ירידה מוסרית גדולה שתחול בתקופה זו, שבירת המערכות השלטוניות והחברתיות, התמעטותם של לומדי תורה, התגברות הכפירה, תחושת ייאוש כללית, יוקר מאמיר, וגם צרות גשמיות איומות שיפקדו את עם-ישראל (עד שכמה מהאמוראים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה" – יבוא המשיח, ואל אראנו).

איך יכולה אותה תקופה עצמה לשאת בתוכה שני ניגודים אלה? כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (ספר השיחות שם) מבאר שיש קשר פנימי עמוק דווקא בין הדרגה העליונה ביותר ובין הדרגה התחתונה ביותר, בין הראש לרגל ובין סוף העבודה לתחילתה.

דווקא משום שזו תקופת שפל, של חושך כפול ומכופל, יכולים להישמע בה פעמיו של המשיח. שכן החושך הרוחני שמשתרר בעולם והצרות שפוקדות את עם-ישראל אינם מאפשרים לעבוד את ה' בכוחות הרגילים, ועם-ישראל נדרש לגלות את כוח מסירות-הנפש שבו. כוח זה הוא הכלי לגילוי העליון ביותר – גילוי אורו של משיח.

כוחה של זעקה

ככל שאנו מתקרבים לביאת המשיח, מתעצמים גם הסימנים השליליים של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. כך כתב, למשל, ה'חפץ-חיים' בספרו 'שם-עולם', שער ההתחזקות, פרק יב: "אנו רואין בזמננו שנתקיימו כל הסימנים שהובאו בפרק חלק לעניין הגאולה... אם-כן, בוודאי יש להתחזק בביטחון ולצפות לישועה בזמן קרוב. והגם שאין אנו יכולין לצמצם ולידע הזמן בדיוק... אבל מגודל המצוקות אנו יכולין לידע ולהתבונן שלא יימשך הרבה".

את שיאו של מצב זה אנו רואים בתקופה הנוכחית, כפי שהתבטא פעמים אין-ספור הרבי מליובאוויטש: מצד אחד, על-פי כל הסימנים, ברור ש"הנה זה (משיח) בא", וכבר נסתיימו כל העניינים שעם-ישראל היה צריך לבצע, והדבר היחיד שחסר הוא – תנועה אחת של הקב"ה שתוציא את עם-ישראל מהגלות ותביאם לארץ-הקודש. ועם זאת, הגאולה טרם באה ומתעוררת הזעקה הגדולה: "עד מתי?!".

אולם דווקא הזעקה הזאת היא שמעוררת אצל הקב"ה את הגאולה בפועל ממש, ואת בניין בית-המקדש השלישי, שיהיה מיזוג של הבית הראשון והשני, מיזוג כל השלמויות. לכן הבית השלישי יהיה בית נצחי, כשם שהגאולה תהיה גאולה נצחית שאין אחריה גלות, וכל זה יהיה בקרוב ממש.

 פתגם חסידי

להוציא את הגלות מישראל

"עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השנייה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה" (רבי אברהם-מרדכי מגור)

 חיים יהודיים

ניסה להשתקם והכאב הכריעו

השבוע נציין לא רק את חורבן בית-המקדש והאסונות שפקדו את עם-ישראל בימי קדם, אלא גם את החורבן הטרי והצורב של ההתיישבות היהודית בחבל עזה ובצפון שומרון. במעשה חסר כל היגיון נהרסו עשרים ושניים יישובים פורחים, שבהם היו כאלף ושבע-מאות בתי-מגורים, כשמונים מעונות-יום וגני-ילדים, שישה בתי-ספר ותלמודי-תורה, שלושה מוסדות תיכוניים, שש ישיבות, שלושה 'כוללים', ארבע מדרשות ומכינה קדם-צבאית.

מחיקת ההתיישבות המפוארת הזאת והעברת השטח, עם עוד אלפי דונמים של חקלאות משגשגת, לידי המחבלים, הן אכן דבר בלתי-נתפס וקורע-לב. אבל עיקר הכאב הגדול הוא על הפגיעה האנושה בנפשם של כעשרת-אלפים אחים ואחיות יקרים, שבשישה ימי בלהות (בין י' לט"ו במנחם-אב תשס"ה) הוחרב עליהם עולמם.

לצעוד קדימה

סיפורה של משפחת חזני, המתגוררת כעת באבני-איתן שברמת-הגולן, הוא ללא ספק אחד הביטויים החריפים ביותר לחורבן הנורא שפקד את מגורשי חבל עזה. קרוב לעשרים ושש שנים התגוררו חזיחזקאל) וידידה חזני ביישוב נצר-חזני. שם גידלו את ששת ילדיהם (סַהַראל, אהרוניהוּ, עַדִיה, הורַיה, הַלְלִי-יהב ותַּנְיָה). לפרנסתם הצמיחו עגבניות, מלפפונים, ורדים ועוד מיני ירקות ופרחים.

"אבא היה אדם שקט, נעים-הליכות ואיש משפחה למופת", מספר בנו עדיה (23), שלא מכבר התחתן והקים את ביתו ביישוב אדורה. "ביום הגירוש גילה אבא מנהיגות שעוררה את השתאותנו. עד הרגעים האחרונים הוא התחנן לפני חיילים שלא יבצעו את פקודת החורבן. התחנונים, כידוע, לא עזרו, ואנו, כשאר אנשי היישוב, נשלחנו לחיספין שברמת-הגולן. מאותו רגע והלאה נמנע אבא מלדבר על מה שהיה. הוא טען ש'אסור לשקוע בעבר' וש'מוכרחים לצעוד קדימה'. כלפי חוץ הפגין שליטה במצב והכול נראה בסדר".

הבשורה המרה

הרושם החיצוני היה מטעה. מספרת רעייתו: "זה היה ח' בתשרי, כחודשיים לאחר הגירוש. נסענו דרומה, כדי להשתתף בטקס שהתקיים בבסיס שבו שירת בננו. עצרנו ליד השוק בנתיבות. חזי נשאר במכונית, ואני ניגשתי לקנות משהו. כשחזרתי, מצאתי את המכונית ריקה ופתוחה. הסתכלתי סביב ופתאום גיליתי את חזי שרוע על הארץ כשפניו בקרקע.

"פתחתי בפעולות החייאה. הוא לא הגיב ואני צרחתי לעזרה. אנשים באו ובתוך דקות הגיע גם אמבולנס. צוות ההצלה נאבק על חייו, ואני מלמלתי פסוקי תהילים. שעה חלפה, עברו גם שעתיים, ובאמבולנס עדיין 'עובדים' עליו. הרגשתי הייתה רעה מאוד. הזעקתי בטלפון את ילדיי הגדולים. הבשורה המרה הגיעה כעבור זמן קצר.

לא המקרה היחיד

"הוריתי למשפחתי שאיש לא יספר דבר לשני ילדיי הצעירים (ששהו בבית הוריי בראשון-לציון), מפני שרציתי לעשות זאת בעצמי. כשבאתי, הם בדיוק אכלו. הנחתי להם לסיים את הארוחה, ואז קראתי להם הצידה, חיבקתי אותם חזק וסיפרתי להם. 'זה לא יכול להיות!', זעק תניה, אז כבן שמונה וחצי, 'אנחנו בכלל לא נפרדנו! אפילו לא אמרתי לו שלום!'".

ליבו של חזי חזני ז"ל, שהתעקש לכבוש בתוכו את הזעם, התסכול והצער – נדם. למרבה הכאב, אין זה המקרה היחיד מסוגו בקרב המגורשים. אך גם ליבם של כל האלפים האחרים מוסיף לשתות דם, ועמם בוכה לב כולנו.

חזי חזני עם בנו הקטן. "אפילו לא אמרתי שלום"

 פינת ההלכה ומנהג

מתי השמחה חוזרת?

שאלה: אמרו חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה". האם יש למעט בשמחה בכל החודש?

תשובה:  חז"ל אמרו "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". לכן הדין "משנכנס אדר מרבים בשמחה" אמור על כל ימי החודש, ככתוב (אסתר ט,כב) "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". לעומת זה, מיעוט השמחה בחודש אב מצומצם יותר.

לכתחילה אין עורכים נישואין במוצאי תשעה באב, אלא במקום צורך ועל-פי הוראת חכם. במקרה כזה מותר לכל המשתתפים לאכול בשר ולשתות יין, אבל אסור לרקוד ולשמוע כלי-זמר. והספרדים מתירים גם זאת.

מחצות יום עשרה באב דיי בקצת צורך להתיר עריכת נישואין, ומותר לרקוד ולשמוע כלי-זמר. אך יש שמחמירים להמתין עד שבת נחמו או ט"ו באב – הראשון מבין שניהם.

אם מועד החתונה סמוך לתשעה באב, וקשה לחתן, ובמיוחד לכלה, לצום ביום החופה, יצומו לפחות כמה שעות.

מה שנאמר בגמרא שמי שיש לו דין עם גוי בחודש אב - ידחנו משום ש"רע מזלו" של ישראל בחודש זה, רבים פוסקים, על-פי הזוהר, שהעניין נמשך רק עד אחרי תשעה באב (או עשרה באב). יש אומרים עד ט"ו באב, ויש אומרים עד ראש-חודש אלול.

בדבר מועד מתאים לכניסה לדירה, היו מקרים שהרבי מליובאוויטש העדיף לדחות זאת לחודש אלול, והיו מקרים שהסתפק בדחייה לט"ו באב. בעניין נישואין – בשנים האחרונות דרש הרבי לערוך את הנישואין בהקדם האפשרי, בכל זמן המותר לפי ההלכה, ולא לדחות זאת כלל.

מקורות: תענית כט, סע"א. זוהר ח"ב עח,ב. מג"א, א"ר ומחזיק ברכה ר"ס תקנא, ערוך השלחן שם סי"א והגהות חתם סופר שם. ילקוט יוסף מועדים (ה) עמ' תקנג, תקנח, ונטעי גבריאל הל' בין המצרים, פרקים: כז ס"י, צ, צח ס"ב, וש"נ. תורת מנחם כב,197. לקוטי-שיחות: ט,78. יד,303. יט,66. כד,462. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' שה, ואה"ע עמ' צט.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)