חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:24 זריחה: 6:06 כ"ד באב התש"פ, 14/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1068 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ו' בתמוזן ה'תשס"ז (22/06/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1068 - כל המדורים ברצף
היהדות ניצחה ותוסיף לנצח
יש חדש
אפשר להיטהר מ'טומאת מת'
ענווה וגאווה
"עמם בסיר אחד"
לא עושים מה ש'מתחשק'
ככוכב או בדרך הטבע?
כוחם של פסוקי תורה
לחזור בגאון לכלא האימתני
כמה צריך למניין

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1068, ערב שבת פרשת חוקת, ו' בתמוז תשס"ז (22.06.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

היהדות ניצחה ותוסיף לנצח

השבוע לפני שמונים שנה ספג שלטון הרשע הקומוניסטי את המכה הראשונה, שנועדה להבהיר לו ולעולם כולו, שבמאבק בין הכפירה לבין האמונה – האמונה תנצח

השבוע בדיוק לפני שמונים שנה נפל דבר ברוסיה הסובייטית. אלה היו השנים האפלות ביותר של המשטר הקומוניסטי. השלטון החדש, ששאף להשתלט על העולם כולו ולהביא לכל האנושות את 'בשורת' הקומוניזם, היה שיכור ניצחון. קלגסיו ניהלו מסע חסר-פשרות לחיסול 'אויבי המשטר', ובראשם יהודים שומרי תורה ומצוות.

מיליונים הושלכו לבתי-הכלא בלא דין ומשפט. מאות-אלפים שולחו לסיביר, הומתו או פשוט 'נעלמו'. לא היה לפני מי לערער או להתלונן. השלטון הכול-יכול עשה ככל העולה על רוחו ומי יאמר לו מה תעשה.

רק אדם אחד העז להתקומם נגד מזימות המשטר העריץ: רבי יוסף-יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפזרו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.

נסיגה אחר נסיגה

השלטון הקומוניסטי, ובמיוחד המחלקה היהודית שלו (ה'יבסקצייה' הידועה לשמצה), הבין את הסכנה. מאמץ מיוחד נעשה להדברת המחתרת החסידית. הפעילים נלכדו זה אחר זה, נאסרו, הוגלו והומתו. אבל במקומם כל פעיל שנתפס, תמיד בא אחר. נחשפה ישיבה בעיר אחת – למחרת היא צצה ונפתחה מחדש בעיר אחרת. החסידים לא ויתרו.

ואז קיבלו השלטונות את ההחלטה לחסל (רח"ל) את הראש, ובכך לשים קץ לפעילותה של המחתרת. באישון לילה, בט"ו בסיוון תרפ"ז, פרצו שוטרי המשטרה החשאית לביתו של הרבי ולקחו אותו עמם. גזר-דינו כבר היה כתוב וחתום – "מוות בירייה".

מכאן ואילך התחוללה פרשה שקשה מאוד להסבירה בדרך הטבע. השלטון הקומוניסטי לא נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים לא עשו עליו רושם. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרו וחוסלו בהמוניהם. אובייקטיבית לא היה המשטר אמור לחשוב פעמיים לפני ביצוע גזר-הדין.

אבל עובדה היא שגזר-הדין בוטל. בתחילה ניסו להטיל על הרבי עשר שנות גלות לאיים רחוקים. אחר-כך ביטלו גם עונש זה ושילחוהו לשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. כעבור שבוע ימים בלבד נסוגו לגמרי ושיחררו את הרבי. הדבר היה לפלא בעיני העולם כולו.

היהדות עולה ופורחת

שנה לאחר מכן, כשיצא הרבי מרוסיה, שיגר איגרת מיוחדת ובה כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". הרבי ראה בי"ב תמוז לא חג פרטי שלו ונס אישי שקרה לו, אלא אירוע בעל חשיבות רבה מאוד לכל יהודי ברחבי תבל.

היום, אחרי שמונים שנה, הדברים מתבהרים. אכן, בי"ב תמוז תרפ"ז ספג שלטון הרשע את המכה הראשונה, שנועדה להבהיר לו ולעולם כולו, שבמאבק בין הקומוניזם לבין היהדות – היהדות תנצח. במאבק בין הכפירה לבין האמונה – האמונה תנצח. במאבק בין הרשע והשחיתות לבין הצדק והיושר – ינצחו ערכי האמת, הצדק והיושר.

בימים ההם נראה היה שהדת היהודית שייכת לעבר. הקומוניזם נראה כעתיד מזהיר, שיסחוף במהרה את האנושות כולה. כיום, אחרי שמונים שנה, הקומוניזם מונח זה כבר בפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו ברחבי ברית-המועצות לשעבר פורחת ועולה היהדות האמיתית, זו שבשמה נלחם הרבי, נאסר ושוחרר.

זה אפוא יום חגה של האמונה בה' ובתורתו, חגם של כל המאמינים בתורת ישראל ובמצוותיה. וכשם שעברנו את אימי הקומוניזם, כך בע"ה נעמוד נגד כל הקמים עלינו, עד הגאולה האמיתית והשלמה.

 יש חדש

התוועדויות חג-הגאולה

בימים חמישי-שישי, י"ב-י"ג בתמוז, יצויין חג-הגאולה של הרבי הקודם מליובאוויטש ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית. בריכוזי חב"ד בארץ ובעולם יהיו התוועדויות מיוחדות, ובהן יסופר סיפור המאסר והגאולה ויופקו הלקחים האקטואליים. בתי-חב"ד מזמינים את הציבור לבוא להתוועד יחדיו, שבת אחים גם יחד, לשמוח בשמחת הגאולה, ולשמוע דברים מפי רבנים, משפיעים חסידיים ואישי-ציבור.

מחנה לילדי יש"ע

לאחר ההצלחה בשנים שעברו, מארגנים גם השנה בתי-חב"ד ביהודה ובשומרון מחנות-קיץ לילדי היישובים ביש"ע, ומבטיחים "חוויה קיצית של תוכן והנאה באווירה של יראת-שמים ושמחה". המחנות יהיו בישיבה התיכונית מבשרת ציון. לבנים: מט"ז באב עד כ"א בו. לבנות: מכ"ב באב עד כ"ו בו. מוקד הרשמה: 9971110-02.

תקליטור ספריית חב"ד

הופיעה המהדורה השלישית של ספריית חב"ד הממוחשבת. במהדורה זו נוספו עשרות ספרים חדשים של כל אדמו"רי חב"ד, מספר התניא ועד כרכי אגרות-קודש של הרבי מליובאוויטש, לצד ספרי-היסוד: תנ"ך, תלמוד וכדומה. יש גם שכלולים בתוכנה המסייעים בחיפוש ובשמירת התוצאות. טל' 7920838-09.

קורסים לכלי-קודש

מכון עבודת הקודש פותח ברישום למחזור השני של הקורסים במקצועות ספרות-סת"ם, שחיטה וגימור בתי תפילין. כמו-כן פתח המכון עוד קורסים בהגהה ובמילה. המסיימים יקבלו הסמכה מהרב מרדכי-שמואל אשכנזי, רבו של כפר-חב"ד. טל' 4776153-054.

 שלחן שבת

אפשר להיטהר מ'טומאת מת'

כאשר שמע משה רבנו מפי ה' את דיני טומאת מת, שאל: "אם נטמא זה – במה תהא טהרתו?". הקב"ה לא השיבו באותה שעה, ואז "נתכרכמו פניו של משה". לאחר מכן אמר לו הקב"ה שטהרתו של טמא-מת היא על-ידי הפרה האדומה.

תמיהתו של משה "במה תהא טהרתו" לטומאת המת דורשת ביאור: הלא יש טומאות חמורות מטומאת המת, כמו טומאת זב וטומאת מצורע. ההלכה היא שטמא מת אסור לו להיכנס רק למחנה שכינה, אבל הוא רשאי להיות במחנה הלוויים, ובוודאי במחנה ישראל. לעומתו, הזב מורחק אף ממחנה הלוויים, והמצורע – אפילו ממחנה ישראל. מדוע אפוא "נתכרכמו פניו של משה" דווקא על טומאת המת?

כשהגוף כבר לא חי

אלא כל הטומאות האחרות שורות בגוף חי של יהודי, גוף שיש נשמה בקרבו. גם כשהגוף נטמא, עדיין שוכנת בו הנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש. ומכיוון שהקב"ה הוא כול-יכול, אין פלא שאותו כוח אלוקי שבנשמה יש בו היכולת להסיר את הטומאה, ובסופו של דבר יוכל הגוף להיטהר מטומאתו, על-ידי טבילה וכו'.

לעומת זאת, טומאת מת באה מגוף שאיננו חי, גוף שכבר נפרד מהנשמה, והוא כשהוא לעצמו אינו יותר מעפר מן האדמה. לכן שאל משה כיצד אפשר להיטהר מטומאה כזאת, טומאה הנובעת מניתוק הקשר בין הגוף ובין הכוח האלוקי, הנשמה.

אין נטהרים מ'מוות'

ביתר עומק: טומאה אינה דומה ללכלוך גשמי  שאפשר להסירו ברחיצה. זה לכלוך רוחני ופגם בדבקותו של היהודי בקב"ה. בני-ישראל נקראים "חיים" משום שהם "דבקים בה' אלוקיכם", על-ידי התורה והמצוות.

אך כשיהודי נכשל חלילה בחטא ועוון, נחלשת דבקותו בקב"ה והוא נטמא. יש כמה דרגות בחומרת הטומאה, על-פי מידת היחלשותה של הדבקות באלוקות. אבל גם במצב של טומאה חמורה ביותר, אם היהודי עדיין קשור לה' ולתורה ולמצוות, בכוחו להיטהר ולהחזיר את דבקותו באלוקות, עד כדי שלמות. אולם כשיהודי מגיע חלילה להינתקות מוחלטת, למצב של 'מוות', מתעוררת השאלה איך אפשר להיטהר מזה ולהחזיר את הדבקות.

למעלה מהבנת הנבראים

על כך ענה לו הקב"ה: "זאת חוקת התורה". זה כוחה של התורה, שגם כשהגוף מנותק מהנשמה ומתורה ומצוות, יש בנשמה הכוח להיטהר מן הטומאה. הנשמה היא נצחית, ומכיוון שבשעת היותה בגוף למדה תורה וקיימה מצוות באמצעות הגוף הזה – נשאר בגוף רושם נצחי של קדושת הנשמה והתורה, ובכוחה היא יכולה להיטהר מטומאת המת.

אך כל זה הוא בבחינת 'חוקה' – דבר שלמעלה משכל והבנה. על-פי הבנת הנבראים יכול דבר אחד להשפיע על זולתו רק כשיש ביניהם קשר ולא כשהקשר ניתק, עד שהם נעשים מנוגדים לגמרי, כמו גוף ונשמה. אלא זה כוחו  של הבורא, שלמעלה מכל המגבלות, שמאפשר לנשמה לשמור את השפעתה על הגוף גם לאחר שכבר עזבה אותו, עד כדי היכולת להיטהר ולחזור לדבקות בקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 233)

 מן המעיין

ענווה וגאווה

לא ארז ולא אזוב

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב... והשליך אל תוך שרֵפת הפרה" (במדבר יט,ו). "ארז" רומז לגאווה, ו"אזוב" לדרגת השפלות התחתונה. שתי המידות אינן יפות לאדם, ולשתיהן יפה השרֵפה. כשם שאין אדם רשאי להיות בעל-גאווה, כך אין לו  להיות שפל-רוח יותר מדיי. ראוי לאדם שיֵלך בדרך המיצוע. 

(כלי יקר)

שני כיסים

רבי מנחם-מנדל מקוצק אמר: צריך שיהיו לאדם שני כיסים, באחד "ואנוכי עפר ואפר", ובשני "בשבילי נברא העולם".

לדעת לנצל

יש אדם שמנצל את הגאווה לטוב, הוא עושה מצוות גדולות בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי-הימים ב יז,ו); ויש מי שמנצל את הענווה לרעה, הוא שפל בעיני עצמו שלא לעשות מצוות.

(כתר-שם-טוב)

יודע ומתבטל

העניו אינו מחזיק את עצמו פחוּת ושפל. הוא יודע את מעלת עצמו, אך בגלל עוצם ביטולו לקב"ה הוא מרגיש שמעלתו זו היא כאיִן וכאפס.

(אור התורה)

מציאות שמתבטלת

ה'שפל' אינו מציאות כלל, הוא בבחינת העדר המציאות לגמרי. לעומתו, ה'עניו' הוא מציאות, ועם זה הוא מבטל את מציאותו לגמרי כלפי הקב"ה. 

(ספר המאמרים תער"ב)

כשהזולת קרוב יותר

אדם אינו מסוגל להגיע לשפלות אמיתית כלפי חברו, אלא-אם-כן הוא רואה כיצד חברו קרוב אל הקב"ה יותר ממנו.

(תורה אור)

לדעת להתכופף

מדוע נאמר (משלי כז,יח) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ולא "כמראָה"? כי כדי לראות את הפנים במים צריך להתכופף, ואילו בהבטה במראָה האדם נשאר עומד בקומה זקופה.

(רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

לא חסר כלום

מי שנחשב בעיניו לא-כלום – מאומה לא יחסר לו, כי ללא-כלום לא חסר כלום...

(רבי חיים מצאנז)

 אמרת השבוע

"עמם בסיר אחד"

בי"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז קיבל הרבי הריי"צ מליובאוויטש את בשורת השחרור המלא, לאחר מאסרו בידי השלטון הקומוניסטי. לאחר מכן עזב את רוסיה ועבר ללטוויה. את חג-הגאולה הראשון, בי"ב בתמוז תרפ"ח, חגגו החסידים באזור מרפא ליד העיר ריגה, שבו שהה הרבי כדי להתאושש מעינויי המאסר.

במהלך ההתוועדות התחילו החסידים לשיר את הניגון "פדה בשלום נפשי". הרבי לא הרשה לשיר את הניגון ואמר: "כל זמן שלא טוב ליהודי רוסיה – אני שרוי עמם בסיר אחד".

 מעשה שהיה

לא עושים מה ש'מתחשק'

אמרו על החסיד ר' יחזקאל פייגין שהיה בעל לב ברזל, שכן מעולם לא הניח לרגשותיו להשתלט עליו, גם כשהמצב היה קשה ובלתי-נסבל. ובכל-זאת, שלוש פעמים – כך מספרים – לא החזיק מעמד ופרץ בבכי.

הפעם הראשונה הייתה בעת פטירת רבו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש.

הפעם השנייה הייתה כמחצית השנה לאחר מכן, בימים-הנוראים של שנת תרפ"א.

זמן-מה קודם לכן ביקש כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, שמילא את מקום אביו, להטיל על ר' יחזקאל תפקיד 'משפיע' בישיבת תומכי-תמימים, שפעלה באותם ימים בעיר רוסטוב, מקום מגוריו של הרבי.

ר' יחזקאל ניסה להתחמק מהתפקיד בטענה שהוא אינו מתאים לתפקיד ושאינו יכול לשאת על שכמו אחריות כבדה כל-כך, כמתחייב ממי שממונה על הדרכתם וחינוכם של תלמידי הישיבה.

"הישאר כאן לחודש החגים ולאחר מכן נשוב ונדון בדבר", אמר לו הרבי.

כאמור, זו הייתה השנה הראשונה להנהגתו של הריי"צ, ולרוסטוב הגיעו חסידים רבים, שהצטופפו בבית-המדרש ועקבו אחר כל תנועה ותנועה של הרבי. כך עברו ימי ראש-השנה, עשרת ימי-תשובה ויום-הכיפורים, עד שהגיעה שעת מנחה של היום הקדוש.

כנהוג, קיבל הרבי את העלייה השלישית. בזמן שקרא את 'מפטיר יונה' עמד ר' יחזקאל בקרבת-מקום לרבי. והנה, פתאום החל לחוש כי הרבי 'מדבר' אליו. הנה הרבי קורא ו'מתאר' כיצד יונה הנביא מקבל תפקיד מלמעלה – להודיע לתושבי נינווה על חורבנה הצפוי – והוא מסרב לקבל עליו את האחריות. הוא חושש פן נבואתו תעורר את הגויים לחזור בתשובה, ובגלל זה יחול קטרוג על עם-ישראל.

הנביא עולה על אנייה ומפליג תרשישה, כדי שלא תחול עליו רוח הנבואה בהיותו בחוץ-לארץ, וכך ייפטר מהאחריות שהוטלה עליו.

והנה מביא ה' רוח סערה על הים והאנייה עומדת להישבר. רב- החובל פונה לכולם להתפלל ולזעוק לישועה, וגם אל יונה הוא קורא: "מה לך נרדם – קום קרא אל אלוקיך!". ויונה יודע כי "בשלי הסער הזה". בשלב כלשהו הוא מבקש מאנשי האנייה: "שאוני והטילוני אל הים", כי רק כך תינצלו מהסערה.

הרבי ממשיך לקרוא את ההפטרה ור' יחזקאל חש כי מעיו מתהפכים בקרבו. המילים דוקרות ופוצעות אותו, והוא מתקשה לשאת זאת. וכשהגיע הרבי למילים "כי מלפני ה' הוא בורח", שוב לא יכול עוד ר' יחזקאל להתאפק ופרץ בבכי שטלטל את כל גופו.

מיותר לציין כי בעקבות החוויה הזו ניאות ר' יחזקאל לשמש 'משפיע' בישיבה.

הפעם השלישית שבה בכה ר' יחזקאל הייתה כעבור שנים. בשנת תרפ"ז – בעיצומם של ימי ההגליות והרדיפות (שבשיאם נאסר הרבי הריי"צ בעצמו) – נתמנה ר' יחזקאל למזכירו האישי של הרבי.

חלק ניכר מהמשא העצום של הקמת 'חדרים' וישיבות, מקוואות, שיעורי תורה וכו' במחתרת, נפל על כתפיו. הוא עבד את עבודתו במסירות ובנאמנות, ועשה לילות כימים למילוי המשימות הקדושות שהטיל עליו הרבי.

ר' יחזקאל עבד למעלה מכוחותיו, כמעט ללא אוכל ושינה, ועשה כל זאת ללא כל דרישות וטענות. רק דבר אחד הציק לו מאוד והוא התקשה להשלים עמו: במשך כל היום כולו לא הצליח למצוא אפילו רגע אחד פנוי ללימוד חסידות, קל-וחומר שלא היה מה לדבר על תפילה באריכות. הוא הרגיש שנשמתו 'מתייבשת' והולכת, שהרי בלי לימוד חסידות איך בכלל אפשר להיות חסיד!

ואז, במר-ליבו, נכנס יום אחד אל הרבי ל'יחידות' ושטח לפניו את אשר על ליבו. הוא התחנן לפני הרבי שיתיר לו להקדיש ולוּ חצי שעה ביום ללימוד חסידות, שכן לולא זאת "החיים אינם חיים"...

הרבי הקשיב רוב-קשב לטענותיו ולתחינתו של ר' יחזקאל. כעת המתין ר' יחזקאל בדריכות רבה למוצא פיו של הרבי. הרבי הישיר אליו מבט ואמר: "במקום פלוני עדיין אין ישיבה; במקום אלמוני צריך לארגן 'חדר'; ובמקום ההוא מוכרחים לדאוג למקווה", וכך הלאה והלאה.

ר' יחזקאל קלט את המסר והבין כי הרבי דוחה את בקשתו. הוא לא החזיק מעמד ופרץ בבכי חסר-מעצורים שנבע מקירות-ליבו.

לבכיו של ר' יחזקאל הצטרף גם הרבי. וכך, במשך דקות ארוכות בכו שניהם, הרבי והחסיד יחדיו, בדמעות-שליש.

לאחר מכן פנה אליו הרבי ואמר: "אם אנו נעשה מה ש'מתחשק' לנו, מה יהיה על כל אותן משימות שצריכות להתבצע? האם זה הרצון העליון?...".

 לומדים גאולה

ככוכב או בדרך הטבע?

במקומות רבים הגאולה מתוארת כזריחה פתאומית אדירה שמשנה בבת-אחת את המציאות. כך נאמר (מלאכי ג,א): "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (וכפי שמפרש ה'מצודת-דוד': "זה מלך המשיח אשר עין כל אדם מצפה ומייחל לו"). ביתר הרחבה מבואר הדבר בספר 'מגיד מישרים' (פ' צו), על הפסוק (ישעיה מא,כז) "ראשון לציון הנה הנם", שהגאולה לא תהיה כפי שנהוג בעולם, שלפני בוא המלך באים כמה מבשרים ומודיעים שבעוד עשרה ימים יבוא המלך, ואחר-כך מכריזים שבעוד חמישה ימים יבוא וכו', אלא הגאולה תהיה כהרף-עין.

כך מובא גם בשם רבי אלימלך מליז'נסק, שאף-על-פי ש"נאמרו כמה פסוקים אשר בשעת ביאת משיח יהיו מלחמות גדולות ומלחמות גוג ומגוג, אמנם הוא הפעיל בתפילתו שלא יהיו אז מלחמות, רק המוכר קמח יעמוד בהמידה וימכור הקמח, והמוכר סחורה על מלבוש יעמוד עם האמה וימכור הסחורה, ופתאום יבוא אליהו ויבשר אשר הנה משיח בא" (הובא ב'שומר אמונים' עמ' שנ).

גאולה הדרגתית

מצד שני, במקומות אחרים מתוארת הגאולה כתהליך איטי וממושך, שמתפתח והולך שלב אחר שלב. כך אמרו חז"ל, שגאולתם של ישראל באה קמעה-קמעה, כאיילת-השחר (ירושלמי ברכות פ"א ה"א; יומא פ"ג ה"ב; ועוד). בזוהר (חלק א, קע,א) נאמר: "בזמנא דקוב"ה יוקים לון לישראל ויפיק לון מן גלותא, כדֵין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עילאין פתיחן לארבע רוחי עלמא" (=בזמן שהקב"ה יקים את ישראל ויוציאם מן הגלות, יפתח להם תחילה פתח דקיק של אור, ואחר-כך פתח אחר, רחב ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים פתוחים לארבע רוחות העולם).

גם הופעתו של המלך המשיח מתוארת במקומות רבים כתהליך ממושך ומכאיב. חז"ל מסבירים (פסיקתא רבתי סוף פרשה לה): "למה נקרא שמו עני? שנתענה כל אותם השנים בבית-האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל". כך אומר גם הרמב"ן (בפירושו לפרשת "הנה ישכיל עבדי", 'כתבי רמב"ן', כרך ראשון, עמ' שכד), על הפסוק "נִגָשׂ והוא יענה" (ישעיה נג,ז): "כי בבואו בתחילה עני ורוכב על חמור, יבואו עליו נוגשי כל עיר ושוטריו ויענו אותו בחירופין וגידופין, כי יחרפו אותו ואת האלוקים אשר הוא בא בשמו". ומוסיף הרמב"ן, שהמשיח "יחשוב בלבו, אפילו יהרגוני אעשה שליחות בוראי, כי כן חובה עלי".

שתי דרכי גאולה

תשובה לכך יש למצוא בדברי ה'אור-החיים' על התורה (במדבר כד,יז): "שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל – יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות... מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה – תהיה באופן אחר, ועליה נאמר שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור". ובהמשך הוא מפרט, שעל הגאולה בדרך הראשונה נאמר "דרך כוכב מיעקב" – "שיזרח הגואל מן השמים... רמז לכוכב היוצא באמצע השמים, לנס מופלא"; ואילו הדרך השנייה מרומזת במילים "וקם שבט מישראל" – "שיקום שבט אחד מישראל, כדרך הקמים בעולם דרך טבע... שיבוא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך".

ומוסיף הרבי מליובאוויטש, שהעובדה שיש סדר מפורט לגאולה, ואפילו המאמר שהגאולה באה 'קמעא-קמעא', אינם מונעים את ביאת הגאולה בזמן קצר ביותר – "גם כשהתחלת הגאולה ושלמותה הם בסמיכות-זמן, יכול להיות באופן ד'קמעא-קמעא', שלב אחרי שלב", אלא שהכול בא במהירות רבה (ספר השיחות תש"נ כרך ב, עמ' 651).

 פתגם חסידי

כוחם של פסוקי תורה

"לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים – לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

 חיים יהודיים

לחזור בגאון לכלא האימתני

אחד הקטעים המרעידים את הלב ברשימת המאסר שכתב הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, לאחר שחרורו ממאסרו, הוא הרגע שהחליט להניח תפילין תוך כדי הליכה אחר השומר שהובילו אל תאו. הרבי הניח את התפילין של-יד ולא הספיק להניח את התפילין של-ראש, ואז הבחין השומר במעשיו ודחפו הצידה, "מקום שם סולם ברזל הולך מטה". הרבי נפל מכל המדרגות והוא מודה לה' על שלא שבר יד או רגל.

שמונים שנה היה אפשר רק לשער איך נראה מבפנים בית-הסוהר האימתני 'שפולרקי', השוכן בטבורה של לנינגרד (כיום פטרבורג), וכיצד נראים המדרגות וסולמות הברזל שהרבי מתאר ביומנו. עכשיו, בפעם הראשונה, הציבור כולו יכול להציץ פנימה, לתוך אחד המקומות המסמלים יותר מכול את אימי המשטר הקומוניסטי, הכלא שדיי היה בהזכרת שמו להטיל אימה ופחד.

סרט תעודה היסטורי

ביום חמישי הבא, י"ב בתמוז, ב'אולם הספרנים' שבמרכז מוסקווה, יוקרן בפעם הראשונה סרט תעודה היסטורי, שמתאר את פרשת מאסרו וגאולתו של אדמו"ר הריי"צ. רואים את פלוגת שוטרי הג-פ-או המתפרצת לבית הרבי, מחוללת שם מהומה, ולאחר מכן מובילה את הרבי ל'שפולרקי'.

המצלמה מוסיפה ללוות את הרבי גם ברגעים הדרמטיים של בואו בשערי הכלא, בחקירה ועוד. הסרט עוקב אחר מהלך העניינים בשמונה-עשר הימים הבאים, שבהם עונש המוות שנגזר על הרבי מומתק ומופחת פעם אחר פעם – עד י"ב בתמוז, שבו נתקבלה בשורת שחרורו המלא.

בזירת ההתרחשויות המקורית

לא, אין זה חומר מקורי חסוי מארכיון הסרטים הסודי של הג-פ-או, אלא בסרט מבויים, שאורכו כארבעים דקות, המשחזר את מאסרו וגאולתו של הרבי הריי"צ. את דמותו של הרבי בסרט מגלם הרב יצחק קוגן, חבר אגודת-חסידי-חב"ד ברוסיה ורב בית-הכנסת בולשויא-ברוניה במוסקווה. הצלמים השתמשו בתאורה ההופכת את הרב קוגן לצללית כהה ותווי פניו אינם נראים.

מלבד הערך התיעודי והחינוכי של הסרט, חשיבותו בכך שכל הצילומים נעשו בזירת ההתרחשות המקורית: הבית ברחוב מאחאוויה 22 בלנינגרד, בית המגורים שממנו נלקח הריי"צ למאסר, וכמו-כן תא הכליאה שלו –  מספר 160 – ב'שפולרקי'.

כשיש התערבות מגבוה

"הדבר היה כרוך בקשיים לא-מעטים", אומר הרב קוגן. כל פניותיו להנהלת ה'שפולרקי', בית-כלא פעיל גם עתה, לצלם בתוך הכלא עצמו – נענו בלאו תקיף. "נדרשה התערבות מגבוה של משרד-הפנים וברוך ה' הצלחנו", הוא אומר. ההוראה מגבוה ריככה את הנהלת הכלא, שאף נענתה לבקשת במאי הסרט, ופתחה את שערי הכלא באמצע הלילה, כדי שצילום רגע המאסר יהיה אותנטי ככל-האפשר.

לרב קוגן (61) העיר לנינגרד איננה זרה כלל וכלל. הוא נולד וגדל בה, וכונה בשלב מסויים 'הצדיק מלנינגרד'. בשנת תשמ"ו זכה לעלות ארצה עם משפחתו. דמותו החסידית, כפי שנחשפה להמוני מקבלי פניו בארץ, עוררה אז השתאות רבה. ארבע שנים אחר-כך חזר לרוסיה בשליחות הרבי, כדי לסייע בהצלת הקבוצה הראשונה של 'ילדי צ'רנוביל' והעלאתה ארצה. מאז הוא שם: רב, שוחט, וגם שותף להפקת הסרט המיוחד במינו, שבוודאי יעביר רטט של התרגשות בלב המונים.

הרב קוגן על רקע סולם הברזל שאליו נדחף הרבי

 פינת ההלכה ומנהג

כמה צריך למניין

שאלה: כמה אנשים דרושים כדי לומר דברים שבקדושה בציבור?

תשובה: השאלה מתחלקת לשתיים: כמה אנשים המחוייבים בדבר, שטרם שמעו חזרת הש"ץ וכדומה, נחוצים כדי לומר זאת בציבור; וכמה מתוך המניין חייבים לענות (אמן וכדומה), או לפחות להאזין, כדי שהאמירה תיקרא 'בציבור'.

חיוב: קדיש וברכו אפשר לומר אפילו בשביל אדם אחד שלא שמע אותם. כדי לחייב חזרת הש"ץ, לרוב הפוסקים, דיי בשישה אנשים מתוך המניין שהתפללו בלחש, וכן דיי בשישה שלא שמעו קריאת התורה כדי לקרוא בעבורם בתורה, אף שהשאר כבר שמעו.

ביצוע: לאמירת קדיש, קדושה וברכו דרושים תשעה שומעים, אבל דיי בשישה עונים (על-פי כף-החיים יש לדאוג לכתחילה גם בקדיש וברכו לשמונה עונים); אך לחזרת הש"ץ דרושים תשעה עונים דווקא. לפי ה'ילקוט יוסף', באין-ברירה אפשר להסתפק גם כאן בשישה עונים. בקריאת התורה צריך דווקא תשעה שומעים.

יש פוסקים יחידים הסבורים, שכדי שתפילה תיקרא 'תפילה בציבור' צריך דווקא שכל העשרה יתפללו יחד. ויש הדנים בזה גם בעניין קריאת התורה.

אם החזן התחיל לומר קדיש, קדושה או חזרת הש"ץ בעשרה כדין, ויצאו מקצתם – יסיים מה שהתחיל, ובחזרת הש"ץ – עד קדיש תתקבל (ועד בכלל). אבל אם נשארו פחות משישה אנשים, לא ימשיך. לקהל אסור לצאת אם לא נותרו עשרה.

מקורות: רמב"ם פ"ח מהל' תפילה ה"ד, וכס"מ שם. רמב"ן ור"ן מגילה ה,א. שו"ע נה,ב. סט,א, מג"א ד וערוה"ש יד. שו"ע אדמו"ר הזקן נה,ז.נו,ד.קכד,ו. משנה ברורה צ,כח; ביה"ל ר"ס קמג, ובסי' קמו ס"ב ד"ה ולקרות. כה"ח נה,מח. שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' סז וח"ה סי' יא. שו"ת אגרות משה או"ח סי' כח-ל וש"נ. יביע אומר ח"ח או"ח סי' יד. ילקוט יוסף ח"א עמ' רפז וש"נ. שו"ע הקצר פכ"א הע' 22 וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)