מדורים נוספים
	התקשרות 673 - כל המדורים ברצף
	שפע ההצלחה הנמשך עתה הוא למעלה מהגבלות
	כאשר יישא האומן את היונק
	פרשת קורח
	הלכות ומנהגי חב"ד

על-ידי לימוד החסידות של הרבי נעשית התקשרות של עצם בעצם * עתה יש צורך בחיזוק ההתקשרות במיוחד, כדי לקבל השפעה מהרבי * מאידך, ההמשכות וההשפעות הן יותר מבעבר * השינוי בין עתה למקודם הוא רק לגבי היצר-הרע... * ומדוע כתב משה כל הי"ג תורות ביום אחד? * משיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לרגל יום ההילולא ג' בתמוז

א. במאמר הנ"ל [=ד"ה כתפוח בעצי היער¹] מבואר שהגוף והנפש מצד עצמם הם באופן שאי אפשר להיות חיבור וקישור ביניהם, וזוהי פעולת המזון, שנעשה דם ובשר כבשר הגוף, חיות פנימי, שעל-ידו נעשה קישור הנפש בגוף. ולמעלה מזה הוא עניין הלבוש, שעל-ידו נמשך גם בחינת המקיפים. אך עדיין אין זה בחינת העצם ממש, וזהו עניין הריח, שמגיע ("רירט אָן") בהעצם ממש.

וכן הוא גם בעניין חיבור הנשמה עם הגוף ונפש הבהמית – שמצד עצמם אין שום חיבור ביניהם, והחיבור ביניהם הוא על-ידי ג' עניינים אלו:

תורה – שעניינה מזון, המשכה פנימית. מצוות – שהם לבושים, המשכת המקיף² [. .] ותשובה – "ריח בוגדיו"³, "שושנה דסלקא ריחא"⁴ – שמגיע בבחינת העצם.

ב. [. .] ובתוך הדברים מבאר, ש"מצד עצם הנשמה האלוקית (היינו, גם בהיותה למטה, אבל כפי שהיא מצד עצמה) רחוקה היא ומובדלת בערך מכל תענוגי עולם הזה הללו, אף גם מאהבת הבנים כו'"⁵.

והיינו, שמעלת הנשמה היא לא רק בכך שהיא מושללת מכל עניני האהבה שעל-פי טעם-ודעת, שהם בודאי עניינים נוספים שמצד הגוף (שגם לגבי הגוף עצמו הרי הם דברים נוספים), אלא יתירה מזו – שהנשמה האלוקית מושללת אפילו מאהבת הבנים, שהיא אהבה עצמית.

ולכן מבואר שם, ש"מה שמבקשים על הקברות ולזכור חסד אבות על הבנים . . אינו אלא בבחינת הבלי דגרמיה [=הבל העצמות] שהוא בחינת קטנות הנשמות בלבד", שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, כיוון ש"הנשמה האלוקית מצד עצמה וכוחותיה מובדלת היא לגמרי מדברים הגשמיים"⁶.

וכאשר ההמשכה היא ממדרגה תחתונה ביותר ("הבלי דגרמיה") – הרי לבד זאת שהיא המשכה מועטת, שייכים בה גם מניעות ועיכובים, שעל-ידם מתצמצמת ההמשכה עוד יותר בדרך הילוכה. ולכן בהכרח להגיע למדרגה נעלית יותר מ"הבלי דגרמיה", שעניין זה הוא על-ידי המזון ולבושים.

ג. וביאור העניין:

כשם שבגשמיות מקשר המזון את הנפש עם הגוף אף שמצד עצמם אין להם שייכות זה לזה – כן הוא ברוחניות, שעל-ידי לימוד התורה (עניין המזון) מתקשרים ומגיעים למדרגה נעלית יותר מ"הבלא דגרמיה", ולמעלה יותר, עד להעצם.

ומזה מובן גם בנוגע ללימוד החסידות של הרבי:

אמרו רז"ל⁷ "צדיקים דומין לבוראם", וכשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמאמר⁸ "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם הצדיקים הכניסו את עצמם, בכל עצמותם ומהותם, בתורתם⁹.

והרי עניין זה הוא למעלה לא רק מ"הבלי דגרמיה", אלא למעלה גם מנר"נ, שהם כוחות פנימיים, שהוא עניין ההמשכה שבאה על-ידי המזון, למעלה גם מבחינת חיה, ואפילו למעלה מבחינת יחידה – שהרי גם "יחידה" היא שם בלבד (כמאמר¹⁰ "חמשה שמות נקראו לה", ו"יחידה" בכלל)¹¹, מה שאין כן "אנכי" (ראשי-תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית") פירושו שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, וכך הוא גם בצדיקים, שהם עצמם, בכל עצמותם ומהותם, נמצאים בתורתם.

ולכן, כאשר לומדים את החסידות של הרבי, והלימוד הוא בכל עצמותו, היינו שלומד את החסידות של הרבי והולך בהדרכותיו ללא הגבלות, מבלי להתחשב עם הבנתו, ואפילו מבלי להתחשב עם ההגבלות של כוחות המקיפים – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם.

והיינו, מכיוון שלימודו הוא באופן שהעצם שלו נמצא שם ("ער איז דאָרטן"), וכפתגם הידוע¹² שלא זו בלבד שהוא לומד את התורה, אלא עוד זאת, שהתורה מלמדת אותו, ובתורה זו (תורת החסידות) נמצא העצם של הרבי – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם.

ועל-ידי זה מגיעה בקשתו (לא רק ב"הבלי דגרמיה" ולמעלה יותר, אלא) בהעצם ממש, וממילא ההמשכה היא בלי גבול, בכל המצטרך לו.

(שיחת שבת פרשת נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד. תורת מנחם- התוועדויות (יב) תשי"ד חלק ג עמ' 222)

ד. בפרשת וילך¹³ כתיב "לקוח את ספר התורה הזה גו'", ואמרו חז"ל¹⁴: "כיוון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה . . כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון". ומובן שכתיבת י"ג ספרי תורה ביום אחד – הוא עניין של נס¹⁵.

ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך בנס זה? והרי היה יכול להתחיל בכתיבת ספרי התורה מבעוד מועד¹⁶, ואז לא היה צורך בנס של כתיבת י"ג ספרי תורה ביום אחד!

וביאור העניין:

אמרו רז"ל¹⁷ "מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש". והפירוש בזה – שכשם שבהיותו כאן בעולם הזה היה "עומד ומשמש" להשפיע למטה, "אף כאן (לאחר ההסתלקות) עומד ומשמש" להשפיע לצאן מרעיתו.

אלא שכיוון שלאחרי ההסתלקות עומד הוא בתנועה של עליות – יש צורך בהתקשרות אליו, כדי לקבל את ההשפעה. והדרך להתקשרות זו היא – על-ידי תורה, כמבואר לעיל שעל-ידי התורה נעשה קישור עצם בעצם.

ולכן כתב משה רבנו את הי"ג ספרי תורה ונתנם לבני ישראל דווקא ביום הסתלקותו – כדי שעל-ידי זה תהיה ההתקשרות שלהם אליו גם לאחר ההסתלקות.

ה. ההוראה מהאמור – בנוגע לפועל:

יש לדעת שצריכים ללמוד חסידות. בתורת החסידות הכניסו רבותינו נשיאינו את עצמם ("האָבן זיך די רביים אַריינגעשטעלט"), ועל-ידי זה אנו מתקשרים אליהם, ועל-ידי זה מקבלים אנו את כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות.

בוודאי צריך להיות לימוד גליא דתורה, קיום המצוות, וקיום המצוות בהידור. אבל יש לזכור שתורת החסידות – "דא תרעא לאעלאה"¹⁸, "זה השער להוי'"¹⁹, שעל-ידי זה מקבלים את כל ההמשכות הנצרכות בגשמיות וברוחניות.

(שיחת שבת פרשת נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד. תורת מנחם–התוועדויות (יב) תשי"ד חלק ג' עמ' 228)

ו. בקריאת²⁰ [היום] קראו הפסוק²¹ "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו" – שאמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר פעם בהתוועדות²² בנוגע לעצמו...

ויש צורך להבהיר שעניין זה ישנו בתקפו גם כיום, למרות שעברו כמה שנים מאז ההסתלקות.

ובהקדמה – שישנם כאלה²³ שאצלם משתמשים בלשון "אותנו עזב לאנחות"...

ביטוי כזה – לא אומַר ("דאָס וועל איך ניט זאָגן"), שכן, כ"ק מו"ח אדמו"ר... לא היה גורס "אנחות", ומה גם שזהו היפך דרך החסידות.

וטעם הדבר:

כל זמן שהנשמה בקרבי, ישנה השליחות שהטיל הקב"ה על כל אחד ואחת מישראל, בנתנו לו מספר מוגבל של ימים – "ימים יוצרו ולו אחד בהם"²⁴ – בשביל למלא שליחות זו, ובמילא, כשם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת²⁵), כמו כן אין גם זמן מיותר (לבטלה), כך שצריך לנצל כל יום וכל רגע כדבעי – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ²⁶: "אנן פועלי דיממי אנן"²⁷, כלומר, התפקיד שלנו הוא להאיר.

ולכן אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁸ "טובה פעולה אחת יותר מאלף אנחות":

אפילו אם יתאנח אלף אנחות, ויתאנח באמת – מוטב שיעשה פעולה אחת בעניני תורה ומצוות, וישכח מאלף האנחות, כי, אין הכוונה בשברון הגוף על-ידי "אנחה (ש)שוברת חצי גופו (או "כל גופו") של אדם"²⁹, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט³⁰ על הפסוק³¹ "עזוב תעזוב עמו", שצריך לעבוד את ה' ביחד עם הגוף, וכאמור, שהתפקיד הוא להאיר ("פועלי דיממי") – תחילה בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית, וגם בביתו, אצל אשתו וילדיו,

– שידעו מהי יהדות, ושיהיה להם "געשמאַק" בזה, ולא להסתפק בכך, אלא להוסיף ולהסביר להם בדברי נועם מה הם חיים חסידיים ("אַ חסידישער לעבן"), ואשר זהו האושר האמיתי ("דער אמת'ער גליק") לעצמו ולילדיו, ובפרט כשרוצים להבטיח גם בנוגע לנכדים כו'. וכשרוצים באמת, יכולים לפעול כל זה לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לבני ביתו –

שעל-ידי זה מאיר בד' אמותיו, ולאחרי זה – או בבת אחת – יוצאים גם להאיר בחלקו בעולם.

ובמילא, לומר ש"אותנו עזב... לאנחות" – הרי זה בודאי שקר... "לאנחות" – בודאי לא;

ואפילו "עזב"... – הרי זה רק "אם תעזבני"... אזי "אעזבך"³²... אבל כאשר אין זה מצב של "תעזבני", הרי במילא אין זה מצב של "אעזבך", כך, שאין כאן עניין של "עזב" כלל.

ז. החילוק בין קודם ההסתלקות ולאחר ההסתלקות אינו אלא בנוגע ליצר-הרע:

קודם ההסתלקות, לא היה היצר-הרע יכול לטעון ולומר: לא כך שמעת מהרבי, ולא כך ציוה עליך הרבי לעשות – שהרי אז היו יכולים להיכנס... יחד עם היצר-הרע... ל"יחידות", באופן הנראה במוחש, ולשאול – בפני היצר-הרע – מהו הציווי שהוטל עליו;

מה שאין כן עכשיו – לא יכול היצר-הרע להיכנס לשם, כיוון שלא מניחים אותו להיכנס לשם!... ובמילא, כאשר אומרים לו: בוא ונברר מהו הציווי שהוטל עלי – משיב, שהוא אכן מוכן לבוא, וכאשר לפועל לא מניחים לו להיכנס, טוען הוא שאין זו אשמתו, ובכל אופן, אינו מאמין לדברים שימסרו לו, כיוון שנאמרו "שלא בפניו"; ובמילא, ממשיך בכל הפיתויים וההסתות כמקודם, ואם יש לו עסק עם מי שאין לו את התוקף שצריך להיות אצל חסיד – יכול הוא להתגנב לאט לאט, כדברי הגמרא³³ "בתחילה קראו הלך (עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו) ולבסוף קראו אורח (אכסנאי) ולבסוף קראו איש" (בעל הבית) ח"ו!...

צריכים לידע אפוא שכל זה נובע מצד השקר; כל העניינים שאינם מצד הקדושה, אין להם מציאות אמיתית, ועל דרך זה ובמכל שכן וקל וחומר בנוגע לכל הטענות הנ"ל – שהם טענות של שקר.

ובמילא, צריכים לידע שהאמת היא שאין כאן עניין של "עזב", ואף אחד לא ישכנע את עצמו באשליות ("מ'זאָל זיך ניט לאָזן אַיינרעדן") שכל הדברים שהרבי דיבר אליו, או שדיבר לאחרים והתכוון אליו, אינם שייכים עתה, כיוון שנשתנו הזמנים והעיתים, ואילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר – אילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר, היה השינוי מתבטא בכך שהיו מצווים עליו להוסיף כמה פעמים ככה!

ח. כל מי שמסתכל על המצב לאשורו, ללא שוחד מכמה פניות וטענות – רואה, אשר מאז... ההסתלקות... ניתוסף... הצלחה... בכל העניינים שהרבי רצה שיעסקו בהם – שלא בערך!

אלא שכואב הלב ("ס'איז אַ האַרץ-ווייטאָג") על כך שלא הכינו "כלים" לקבל ולקלוט את ההצלחה במילואה, ובמילא לא ניצלו אותה כדבעי, והרי סדר הדברים למעלה הוא – כמסופר בתנ"ך³⁴ – שכאשר יש מצב ש"אין עוד כלי" אזי כו'... – אינני רוצה לומר את המשך הלשון... כיוון שיש לקוות שכיוון ש"מבורכת ה' ארצו"... לא יהיה מצב ש"ויעמוד השמן"...

עד שנזכה שלא יסתפקו למעלה בנתינת הצלחה מופלגה... כפי שראו אפילו בעיני בשר, אלא סוף-כל-סוף – כשרואים עם מי יש עסק – יתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים,

– כידוע הפירוש³⁵ במה שכתוב³⁶ "והוא יכלכלך", שהקב"ה ייתן לך לא רק את האורות, המשכות והשפעות, אלא גם ה"כלים" שתוכל לקבלם –

אבל, לכל הפחות, צריך להיות קצת שכל ("אַזויפיל שכל דאַרף מען האָבן") – לרצות לקבל את הכלים עם האור שמונח בתוכם!...

אלא מאי, כאשר מישהו בא וטוען – בקשר לעניינים שהרבי רוצה שיעסקו בהם – "אין לי פנאי", "אין זה עניין שלי", "לא אלי מתכוונים", "יש לי דברים חשובים יותר" – יש לו בחירה חופשית, וכיוון שבחירה חופשית היא ממקום נעלה ביותר,

– שהרי בהדרגות של אורות וגילויים, אין בחירה חופשית, באור אין סוף, אין בחירה חופשית; בחירה חופשית יש רק בעצמות ומהות, כמבואר ברמז בליקוטי-תורה פרשת אמור³⁷, ובהמשך הידוע של ראש-השנה לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע³⁸ –

מובן הקושי ליטול מיהודי בחירה חופשית, שכן, בשביל זה צריכים לגעת ("אָנרירן") היכן שיהודי הוא חד עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, ולשם לא רוצים להתקרב ("אַהינצו וויל מען זיך ניט רוקן") – כל זמן שיש איזו-שהיא ברירה.

ובכל אופן, התקווה היא – כאמור – שיתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים, ובמילא, ינצלו את ההצלחה במילואה, אבל, לכל הפחות, יחליט כל אחד בפשיטות גמורה שכאשר יתנו מלמעלה את האורות והכלים – יקבלם בלבב שלם, ללא "פוליטיקה" (כפי שאומרים במדינה זו), ומה טוב ("ווי ס'איז געזינטער פאַר זיך") אפילו ללא פניות,

ואז תנוצל ההצלחה באופן המתאים לכוונת נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר,

ובמילא, תומשך ההצלחה גם בעניינים הפרטיים – על דרך מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה³⁹ ובהלכות מלכים בסופן בעניין היעודים הגשמיים שנותן הקב"ה לבני ישראל כדי שיוכלו לקיים את רצונו.

ט. ואז יראו ש"מבורכת ה' ארצו" – עוד יותר מכפי שהיה קודם ההסתלקות:

מבואר בארוכה באגרת הקודש הידועה⁴⁰ ובעיקר בביאורה, שבהיות הצדיק חי על פני האדמה, בחיים חיותו בעלמא דין, ישנם הגבלות הגוף.

וכידוע הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴¹ בשם המגיד, שבעברו בהיכלות דגן עדן, עבר דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו מסביר להם מה שכתוב⁴² "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'" – שעניין זה הוא מצד הגוף כו'.

ובמילא, כל זמן שנשמתו של הרבי היתה מוגבלת בגוף, היו אמנם הצלחות וכו', אבל, כל זה הגיע על-ידי יגיעה... ועד למצב ש"הוא⁴³ מחולל מפשעינו"... עם כל העניינים שעברו עליו, ובמילא, הרי זה הגביל, במידה גדולה, את ההמשכות וההשפעות שהמשיכו מלמעלה, ובמיוחד – את האופן שבו ניצלו אותם כאן למטה;

אבל לאחר ההסתלקות – שאז "אשתכח בכולהו עלמין (וגם עולם הזה הגשמי בכלל זה, ולא רק בכלל זה, אלא עוד יותר מאשר בעולמות העליונים) יתיר מבחיוהי"⁴⁴, כיוון שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו⁴⁵ – אזי התחילה ההצלחה להיות באופן אחר לגמרי, ללא הגבלות,

אלא, שלא ניצלו אותה במילואה, ובמילא לא נראתה במילואה; אבל באותם מקומות שרצו לנצלה, ורצו באמת – ראו הצלחה למעלה מדרך הטבע, ועד כדי כך, שגם אלה שחשבום למנגדים, לא זו בלבד שבטלה התנגדותם, אלא עוד זאת, שנעשו למסייעים.

(שיחת יום שמחת תורה ה'תשט"ז. תורת מנחם – התוועדויות (טו) תשט"ז, חלק א' עמ' 152)

______________

1)    כנראה הכוונה למאמר שנדפס בסה"מ תקע"א ע' רפ ואילך, המיוחס בכו"כ כת"י להצ"צ (ראה הערות המו"ל שם ע' שיח).

2)    ראה תניא ספ"ה. ובכ"מ.

3)    ראה סנהדרין לז, א.

4)    זח"ב קפט, רע"ב.

5)    סה"מ שם ע' רצ.

6)    הערה קודמת.

7)    רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.

8)    שבת קה, א (לגירסת הע"י).

9)    ראה לקו"ש חכ"ז ע' 24 ואילך. וש"נ.

10) ב"ר פי"ד, ט.

11) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 56. וש"נ.

12) ראה לקו"ד ח"ב רמו, ב. סה"ש תש"ד ע' 88.

13) לא, כו.

14) דב"ר פ"ט, ט. פסיקתא דר"כ פ' וזאת הברכה. מדרש תהלים עה"פ צ, א. ועוד. הובא בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ (ולס' היד). ועוד.

15) ראה פי' עץ יוסף לדב"ר שם. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 208 ובהערה 15 שם. וש"נ.

16) ראה גם פי' מהרז"ו לדב"ר שם. הובא בלקו"ש שם.

17) סוטה יג, סע"ב.

18) זח"א ח, רע"א. יא, רע"ב.

19) תהלים קיח, כ.

20) שיחה זו התחיל כ"ק אדמו"ר בקול בוכים, כשמידי פעם נפסק הדיבור בבכי.

21) ברכה לג, יג.

22) שיחת שמח"ת בסעודת היום תש"ה ס"י (סה"ש תש"ה ע' 61 ואילך). וראה גם שיחת יום שמח"ת תשי"א ס"ג (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 48 ואילך).

23) וכפי שאומר מחותני: "באַ זיי"...

24) תהלים קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

25) עז, ב.

26) שיחת שמח"ת בסעודה תרצ"ו ס"ו (לקו"ד ח"ב רי, רע"ב. סה"ש תרצ"ו ע' 25, ובהנסמן שם בהערה 15). וראה גם אגרות- קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' יז (נעתק ב"היום יום" כט טבת).

27) עירובין סה, א.

28) לקו"ד ח"ב שנה, א. אגרות-קודש שלו ח"ב ע' ע. ע' עב. "היום יום" ח אדר שני. ובכ"מ.

29) ברכות נח, רע"ב. וש"נ.

30) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) (בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

31) משפטים כג, ה.

32) פרש"י עקב יא, יג. וראה אגרות- קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קלח.

33) ראה סוכה נב, ב (ובפרש"י).

34) מלכים-ב ד, ו.

35) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שלח, סע"ב. סה"מ תרפ"ח ע' כח. תרצ"ט ע' 21.

36) תהלים נה, כג.

37) לח, ב.

38) סה"מ תרס"ה ע' ח.

39) ספ"ט.

40) ע"פ לשון אדה"ז בתניא אגה"ק סכ"ז (קמו, א).

41) "התמים" ח"ב ע' עא. "קובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים" (ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"י ע' תנד ואילך).

42) לך לך יז, יז.

43) ישעי' נג, ה. וראה סד"ה באתי לגני תשי"א (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 202).

44) זח"ג עא, ב. הובא ונתבאר באגה"ק שם.

45) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' קמא.