כיצד עולה בקנה אחד ענווה עם ידיעת מעלות עצמו? * כשהנעלב הוא מוסד ציבורי, ובפרט תנועה רוחנית, אל לו להדר בענווה * כשמגיעים ללימוד פנימיות התורה, פתאום הם נעשים 'ענווים' וטוענים שעדיין לא הגיעו למדרגה זו * ענווה מוסיפה תוקף בקיום השליחות, ומעשה ב"עניו אמיתי"
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
פעמים רבות נהג הרבי לערוך בערב חג-השבועות סיום על מסכת סוטה (שלפי מנהג חב"ד נלמדת בימי הספירה, דף ליום, עד ערב חג-השבועות), ולעיתים קרובות התעכב לבאר את הנאמר בסיומה: "לא תיתני ענווה דאיכא אנא.. לא תיתני יראת-חטא דאיכא אנא".
בשנת תשי"ט (תורת מנחם כרך כו עמ' 5-3) אמר הרבי בין השאר:
קודם ערב חג-השבועות – קודם שנסתיימה ספירת העומר, שאז שייכים עדיין לעניין הרע – חסר עדיין ביראת חטא ובענווה: שהרי אילו היו בענווה וביטול, היפך הישות, אז בוודאי לא היו שייכים ללעומת-זה כו'.
אמנם, בערב חג-השבועות, בתום מ"ט ימי הספירה יכול היהודי להודיע "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", שיש אצלו עניין הענווה – שהרי העבודה דספירת-העומר היא "מהחל חרמש בקמה", אל-תיקרי בקמה אלא בקומה, שעניינה הוא לפעול ביטול בכל הציור קומה, כמבואר ב"ליקוטי תורה".
ובהמשך ביאור העניין אמר הרבי:
אחרי שנקנית בנפשו מידת הענווה (בסיום ימי ספירת העומר) – מוחל הקב"ה גם על הסתירה שהיתה בימים שלפני-זה.
שפלות באמת – להתעסק עם הפחות ביותר
"בגדר ענווה יש כמה דרגות – ובכללות יש לחלקם לשלוש" – מסכם הרבי את המבואר בעניין זה בתורת החסידות ('ליקוטי שיחות' כרך לח, עמ' 43-42):
א) שאינו מחזיק טובה לעצמו, וממילא אינו מרגיש עצמו למעלה משאר בני-אדם, והיינו דאף שיודע מעלות שלו שבגללן הוא למעלה משאר בני אדם, ויודע ומכיר את ערכו, מכל-מקום אינה מתגאה בזה כלל וכלל, כי יודע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מהקב"ה, ועושה חשבון בנפשו, שאילו היו הכוחות הללו ניתנים לאחר היה [=הלה] גם-כן במדרגה ומעלה זו, ואפשר שאם היו לו להשני מעלות אלו בטבע תולדתו, היה מגיע על ידי עבודתו למדרגה עליונה יותר.
ב) לא רק שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא משפיל את עצמו ומרגיש את עצמו למטה מכל אדם, כי הוא עניו ובטל באמת, עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מידות ותכונות אלו, שהקב"ה נתנם לו, היה בוודאי למעלה יותר ממנו.
ג) למעלה מכל זה ישנה ענווה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר – על דרך הנאמר בקב"ה "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז,טו).
בסגנון אחר קצת – מחלק הרבי (שם הערה 25*) בין שתי הדרגות הראשונות:
א) ענווה שעל-פי חשבון וטעם, שכיוון שיסודה הוא טעם ושכל (שחושב שאם היו לזולתו כוחות וחושים שלו היה מגיע למעלה יותר), הרי היא במידה וגבול.
ב) ענווה שאינה מצד חשבון וטעם אלא יסודה "ביטול עצמי שלו", שהוא "אַיִן" לגבי הקב"ה, ואופן ענווה זו "אינו לפי המידה כלל". ו"חשבון" הנ"ל (שפשוט אצלו שהשני היה בוודאי למעלה ממנו) הוא רק תוצאה מה"ביטול עצמי שלו" (כמבואר בהדרושים שם).
"ענווה אמיתית – ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצד-עצמו, לאידך גיסא – אפשרית רק על-ידי רבי" – אמר הרבי בסיימו את מסכת סוטה בשנת תש"י (תורת מנחם כרך א, עמ' 98).
השליחות לגאולה תלויה בענווה
על הפסוק "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (שמות ד,כ) מפרש רש"י: "על החמור – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו שנאמר (זכרי' ט,ט) עני ורוכב על החמור".
ומסביר הרבי (ביאורים לפירוש רש"י על התורה כרך ב' עמ' 23-22): שתי מעלות אלו של החמור מהוות תשובה לטענות של משה "שלח נא ביד תשלח": א) שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו ונביא. ב) "אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".
כשם שאברהם לא היסס לקיים את הציווי לעקוד את יצחק, ואדרבה עשה כן מתוך שמחה וזריזות, כך על משה לקיים את רצון ה', ללא חשש נטילת גדולה. וכן שהגאולה העתידה מהווה המשך גאולת מצרים, ותלויה היא בכוחו של משה ובפעולתו בגאולת מצרים.
ומוסיף הרבי: גם בעניין השני ("שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו") יש מענה לטענתו הראשונה של משה ("שלא היה רוצה ליטול גדולה"):
השליחות להיות גואלם של ישראל היתה תלויה בגודל ענוותנותו והתבטלותו של משה, שכן תכונה זו דווקא הכשירה אותו להיות כלי להשראת מלכותו של הקב"ה. נמצא, שבזה גופא שלא רצה ליטול גדולה לעצמו הוכיח שהוא ראוי לשליחות זו.
ועניין זה נרמז בחמור "שנאמר עני (ענוותן, רש"י) ורוכב על חמור" (מידת ענווה הביא, רש"י).
כיצד להגיע לענווה?
בט"ז אייר תשי"ח (אגרות קודש כרך יז, עמ' קב) משיב הרבי לשאלה כיצד להגיע למידת הענווה ("בשאלתו איך אפשר להגיע לענווה, ולקיים המאמר של המשנה, מאוד מאוד הווי שפל רוח"?):
ילמוד בעיון הדרוש בספר תניא קדישא פרק ל' וישאל ג[ם] כ[ן] את הרב הנ"ל [=הרה"ג הרה"ח כו' הרב נחום שמריהו ששונקין, שנזכר לעיל שם בהמכתב] ויבוננהו בזה וכן יורהו עוד מקומות בם ימצא ביאור נוסף...
ענווה שלא במקומה
"מ[ה] ש[כותבים] במכ[תבם]... הנה אף שידוע במ[אמרי] ר[בותינו] ז[כרונם] ל[ברכה] המעלה הגדולה של הנעלבים ואינם עולבים, איני יודע אם ה[וא] ה[דין] ג[ם] כ[ן] כשהנעלב הוא מוסד צ[י]בורי ובפרט תנועה גדולה ורוחנית, ולפלא שדווקא בעניינים אלו מהדרים בעניוות..." – כתב הרבי להנהלת ישיבת תומכי תמימים בלוד (כ"ט טבת תשי"ד – 'אגרות-קודש' כרך ח' עמ' קלה).
בסגנון דומה כותב הרבי בט"ו סיוון תש"י ('אגרות-קודש' כרך ג' עמ' שיז) להרה"ח ר' זלמן סרברנסקי, מחשובי אנ"ש באוסטרליה, בקשר עם "הבשורה טובה מקיומה של הישיבה בשעפערטאן":
ההצעות המובאות במכתבו בנוגע להרחבת הישיבה בכמות ואיכות, אמנם טובות הן, ובטח יטכסו עצות איך להביאן לפועל.
אולם הרבי ממשיך ומתווה:
אבל אם אי אפשר להשיג את כל משאלות לבם לטובה, אין זה צריך להיות חלילה ס[י]בה גם למשהו של נפילת רוח . . ומה שדורש זהירות גדולה הוא שלא לטעות בפירוש עניין הענווה שצ[ריך] ל[היות] דווקא כפי המבואר בסוף המשך שבועות דהאי שתא [=המאמר ויספו ענוים בה' שמחה תש"י], ואז במילא מתוך שמחה של מצווה יעמדו על משמרתם, יחד עם ההשתדלות תמידית להרבות את מספר התלמידים ואת חוג העוזרים על ידם.
שם, בהתוועדות יום ב' דחג-השבועות ה'שי"ת (תורת מנחם כרך א' עמ' 88 ואילך) ביאר הרבי את ההוראה על פי המבואר במאמרו של הרבי הריי"צ הנ"ל, אשר גם בעבודת השליחות של הרבי צריכה להתבטא תכונת הענווה (כפי המבואר שם) שהיא "הנחת עצמותו מהכרת האמת" ויחד עם זאת העניו הוא – "תקיף בדעתו, מבלי להתחשב בשום הפרעה, העלם והסתר".
גאווה דקדושה בהפצת חסידות
בהתוועדות י"ט כסלו תשי"ג (תורת מנחם כרך ז' עמ' 208 ואילך) התייחס הרבי בהרחבה לטענות בעניין הפצת פנימיות התורה; לאלה הטוענים שאינם שייכים לזה – השיב הרבי כי מדובר בענווה של שקר.
והראיה, הסביר הרבי, שבנוגע לעניינים אחרים, עניינים גשמיים, הנה אם לא יכבדו אותם – הרי זה יתפוס מקום אצלם. ורק בנוגע לפנימיות התורה מבטלים את עצמם לאחוז במידת הענווה.
למרות שבגמרא (ערכין טז,ב) מצינו שגם ענווה שלא לשמה גדולה מכולם – הרי בנידון דידן מזה גופא באים לידי ישות, כיון שיש להם גם מעלת הענווה;
לגופו של עניין – ציין הרבי – כאשר מדובר בפנימיות התורה צריכים להתנהג באופן של "ויגבה לבו בדרכי ה'".
ענווה מדומה!...
בכמה הזדמנויות (תורת מנחם כרך יא עמ' 67, כרך יג עמ' 247, כרך כד עמ' 291) הזכיר הרבי סיפור מעשה שסיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ על כיתות של ענווים, שהיה אחד מהם שהתבטא כי העולם אינו מודע לגודל ענוותנותו, שכן אילו היו יודעים, היו "משבצים" אותו לא בכת שלישית או בכת שנייה, אלא בכתה הנעלית יותר של עניוות... אלא שהעולם אינו יודע גודל ענוותנותו, והדבר נובע מאי ידיעתם את גדלותו – מכיוון שאת גדלותו מעריכים במידה פחותה יותר, אזי גם את העניוות מעריכים במידה קטנה יותר!... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
