גיליון 671, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, ט"ו בסיוון ה'תשס"ז (01.06.2007)
דבר מלכות
בכל יהודי יש אור אלוקי; העבודה היא לגלות אור זה
כדי לפעול על הזולת ולהאיר את הנשמה שבו, זקוקים לשני הגוונים שבשלהבת, גליא דתורה ופנימיות התורה * מהי ההוראה מכך שהדלקה כשרה בזר ואילו הטבת הנרות נעשית רק על-ידי כהן * ומה אפשר ללמוד מהדלקת המנורה בהיכל על תפקיד האשה לחנך את ילדיה להיות "כוהנים גדולים"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. הסדר1 בהפצת המעיינות חוצה אינו להמתין עד שאלו שהם בכלל ד"חוצה" יבואו אל המעיינות, אלא "יפוצו מעינותיך חוצה"2, לילך החוצה ושם להפיץ את המעיינות.
דרך3 זו התחילה מאהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"4. אהרן לא המתין עד שיבואו אליו, אלא הקדים והלך בעצמו אליהם.
ועוד זאת, שאהרן הלך גם ל"בריות", היינו, גם לאלו שאין בהם מעלה אחרת מלבד היותם "בריות", בריותיו5 של הקב"ה6, גם אליהם הלך אהרן וקירבם לתורה7.
אמנם, דיוק הלשון הוא "ומקרבן לתורה"8 – שקירב אותם אל התורה, ולא שקירב את התורה אליהם. הגם שאהרן הלך אל ה"בריות", מכל מקום, לא נתן להם את התורה לפי הרוח שלהם: הוא לא עשה פשרות והיתרים בתורה; הוא לא קירב את התורה לרוח הבריות, אלא קירב את הבריות לתורה, תורה תמימה, כמות שהיא9.
ב. הנקודה דעבודת אהרן מרומזת בפרשת השבוע – "בהעלותך את הנרות":
נרות – קאי על נשמות ישראל, כמו שכתוב10 "נר הוי' נשמת אדם". בכללות ישנם שבעה סוגים בנשמות ישראל, כמבואר בליקוטי תורה11, שזהו עניין שבעת נרות המנורה. ועבודת אהרן היתה – להדליק ולהעלות את כל הנרות.
בכל אחד מישראל יש אור אלוקי12, אלא שהוא בהעלם, ועבודת אהרן היא – להדליק ולגלות אור זה מההעלם.
וכל כך פעל אהרן בגילוי הנשמה בכל אחד מישראל – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"13. כל זמן ש"נר הוי'" של הבריות זקוק עדיין לאהרן שידליקנו – עדיין אין זה התכלית. העבודה צריכה להיות: להדליק את הנרות עד שהשלהבת תהא עולה מאליה; אין צורך עוד להדליק את הנר, כיוון שהנר כבר דולק ומאיר מעצמו14.
ג. ועוד עניין בזה15:
בשלהבת ישנם כמה גוונים, ובכללות הם שני גוונים16: "נהורא אוכמא" – האור הסמוך לפתילה, ו"נהורא חיוורא", אש בהיר.
ועניינם ברוחניות ובתורה (שנמשלה לאש17) הוא – גליא דתורה ופנימיות התורה18: גליא דתורה נמשלה ל"נהורא אוכמא" הסמוך לפתילה, מכיוון שעוסקת בנגלה, בענייני עולם הזה, ועד שמתלבשת גם בטענות של שקר וכו'. ופנימיות התורה נקראת בשם "נהורא חיוורא", משום שהיא מובדלת מענייני עולם19.
וצריכה להיות כל השלהבת עולה מאליה. בכדי לפעול על הזולת להאיר בו את הנשמה שבו, זקוקים לשני הגוונים שבשלהבת, גליא דתורה ופנימיות התורה. גליא בלבד לא מספיק להאיר את הנשמה, לפי שנתלבשה בעניינים גשמיים, ולא נגלה בה דביקותה עם הקב"ה, ולכן בכדי להאיר את הנשמה, זהו על-ידי פנימיות התורה דוקא20.
וזהו "יפוצו מעינותיך חוצה" – בכדי לפעול על ה"חוץ" צריכים "מעין" דווקא, מים המחוברים תמיד למקורם, היינו פנימיות התורה. צריכים ללכת החוצה ולהפיץ שם את התורה – שנמשלה למים21 – כמו שהיא מחוברת עם מקורה דווקא; לא כמו שבאה בכלי השגתו ונעשית מים שאובין, ששאב את המים בידיו או בכלי, אלא מי מעין דווקא.
ועל-ידי הפצת המעיינות דווקא חוצה, תתגלה אחדות הוי' בעולם, ש"יהיה השם אחד ושמו אחד"22.
* * *
ד. בהדלקת המנורה בבית-המקדש ישנם ג' דינים23: (א) הדלקה כשרה בזר, היינו, שגם מי שאינו כהן, כשר להדליק את המנורה. (ב) הטבת הנרות, דהיינו הכנת הנרות – חייב לעשות רק כהן. (ג) מקומה של המנורה הדולקת הוא דווקא בהיכל דבית המקדש24.
ומובן שגם בהדלקת המנורה הרוחנית, היינו, בעבודה להאיר את נשמות ישראל, ישנם ג' תנאים הנ"ל.
א) הדלקה כשרה בזר:
העבודה לפעול על הזולת ולהפיץ את המעיינות חוצה, אינה עבודה עבור יחידי סגולה בלבד. זוהי זכות וחוב של כל אחד מישראל, כמאמר המשנה לכל אחד מישראל: "הוי מתלמידיו של אהרן"25. כל אחד מישראל צריך לילך בדרכו של אהרן, לקרב את הבריות לתורה.
ב) אבל ה"הטבה", הכנת הנרות – יכול לעשות רק כהן:
יכולים לחשוב: כיוון שהעיקר הוא לפעול על הזולת, למי איכפת כיצד ועל-ידי איזה עניין אפעל עליו? – אסביר לו עניין בתורה לפי הבנתי המתאמת להבנתו; אבחר דרך במצוות שמתאימה לי ולו, וכדומה, ועל-ידי זה אפעל על הזולת.
על כך היא ההוראה, שההטבה, היינו, נתינת השמן והפתילה, הדברים שעל ידם מדליקים את הנר – הרי זה רק על-ידי כהן. לא כל אחד יכול ומתאים לבחור ולהכין את הדברים שבהם מדליקים את הנר של בני ישראל. רק כהן יכול לעשות זאת.
ענינו של כהן – שאין לו חלק ונחלה, אלא "ה' הוא נחלתו", וכמו שכתב הרמב"ם26: "אשר נדבה רוחו אותו כו' להבדל", היינו, שמי שפורש מענייני העולם, וכל ענינו הוא להיות דבוק באלקות לעבדו – דווקא הוא יכול להכין את הדברים שבהם מאירים את אור הנשמה. ולאחרי שהכהן מכין את הנר ואת הפתילה, אזי מוטל החוב על כל אחד להדליק אותם – להפיץ מעיינות אלו גם בחוצה.
ג) המקום של המנורה הדולקת הוא בהיכל דווקא:
"עשר קדושות הן"27 (קדשי קדשים, היכל וכו'), וגם המדריגות שלמטה מההיכל קדושות הן. ואף-על-פי-כן, אם ידליקו את המנורה באחד המקומות שקדושתו למטה מקדושת ההיכל, לא יצאו ידי חובה. לכל דבר יש מקום ותפקיד, והתפקיד של המנורה הוא – להאיר בהיכל.
ה. ההוראה מזה בעבודה:
אל יאמר האדם, הן אמת שצריך אני להאיר את הנר שבקרבי והנר שבזולת, אבל מי יאמר שצריך אני לעשות זאת באופן של קדושה חמורה כזו? הרי ישנם יהודים רבים שלא תובעים מהם כל כך, ולמה תובעים זאת ממני?
על זה באה ההוראה: כל אחד יש לו התפקיד והמשימה שלו. כיוון שנתנו לך את הכוחות והאפשרויות להאיר במקום קדוש יותר, הרי זו הוכחה שזהו התפקיד שלך שהבורא ב"ה רוצה ממך. ואם אינך ממלא זאת, לא עשית את חובתך, כיוון שלא מילאת את רצון הבורא28.
וכידוע29, שברצון לא ניתן לחלק. וזהו ההפרש בין שכל לרצון: בשכל והבנה – אפשר להבין גם מעט, חלק מההבנה; מה שאין כן ברצון – אם לא ממלאים את הרצון בכל פרטיו, לא שייך לומר שקיים על כל פנים חציו של הרצון; במקרה כזה לא קיים את הרצון כלל, ואדרבא, הוא עשה היפך הרצון.
וכשם שיש חילוק בין איש לאיש, שכל אחד יש לו התפקיד שלו, ואין להביא הוראה מאחד לשני – כמו כן יש חילוק בין דור אחד למשנהו: אף-על-פי שבדורות הראשונים היו הרבה יראים ושלמים שלא למדו פנימיות התורה – הרי בדורות האחרונים, כאשר נתגלתה פנימיות התורה, הנה התגלות זו גופא מהווה הוראה שלימוד פנימיות התורה הוא אחד התפקידים של דורנו, וכיוון שכן, אסור שיהיה באופן אחר, כאמור, שברצון לא יכולה להיות התחלקות.
וזהו הסך-הכול שלמדים מהדלקת המנורה: צריכה להיות התעסקות בפנימיות התורה, וכנ"ל בעניין דשלהבת, שלא מספיק נהורא אוכמא, דהיינו גליא דתורה, אלא צריך להיות גם נהורא חיוורא, פנימיות התורה. ולימוד פנימיות התורה ייתן לו כוח ועוז להתגבר על כל המניעות, וייתן לו תוספת חיות גם בלימוד נגלה דתורה ובקיום המצוות.
* * *
ו. אחד30 העניינים העיקריים בהנהגת נשי ישראל31, שמשפיעה על הבנים והבנות, הוא עניין הצניעות: "כל כבודה בת מלך פנימה"32. וכדאיתא בגמרא33 אודות הצניעות הנפלאה של קמחית (אמם של כוהנים גדולים בזמן בית המקדש), שקורות ביתה לא ראו מעולם שערות ראשה, ולכן זכתה לשבעה בנים כוהנים גדולים.
ואין לחשוב: האם מוכרחת אני להתנהג במידה גדולה כזו של צניעות בכדי שבני יהיו כוהנים גדולים – מה איכפת לי שבני יהיו סתם כוהנים? "כל ישראל קדושים הם"!
על כך מלמדת אותנו הדלקת המנורה, שהמנורה צריכה להאיר דווקא בהיכל, וכמדובר לעיל, שאם ישנה אפשרות להאיר במקום קדוש יותר – ובנוגע לענייננו: כשיש לאישה אפשרות לגדל את בניה שיהיו כוהנים גדולים, הרי זה גופא הוראה שזהו התפקיד שלה, ואם אינה ממלאת תפקיד זה, לא מילאה חובתה כלל, לא מילאה את רצון הבורא.
ז. על-פי זה יובן מה שכתוב34: "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות", שאהרן ידליק את נרות המנורה. לכאורה אינו מובן: להדליק את המנורה יכול גם זר, מי שאינו כהן; אפילו הטבת המנורה יכולה להיות על-ידי כהן הדיוט, שאינו כהן גדול – ולמה היה הציווי לאהרן35, שמזה משמע שאהרן, הכהן גדול דווקא, צריך לעשות זאת?
אך העניין הוא, כמדובר לעיל, שזהו חוב על כל אחד לפעול על הזולת, להאיר את האור האלוקי, הנשמה שבו. ודובר גם, שאופן ההדלקה, ההשפעה על הזולת, צריך להיות דווקא בקדושה של כהן גדול. אין להסתפק בפעולה על הזולת במדריגה נמוכה של קדושה, אלא צריכים לעשות זאת דווקא בקדושה של כהן גדול.
ענינו של כהן גדול – שאחת בשנה היה נכנס "לפני ולפנים", בהמקום דקודש הקדשים36. בקודש הקדשים לא היה שום דבר מלבד הארון37 והלוחות; הבחינה של כהן גדול היא, שאין לו שום עניין, כי אם עניין התורה.
יתירה מזה: בקודש הקדשים היו הלוחות. בהלוחות היתה התורה חקוקה, אותיות החקיקה38. אותיות הכתיבה, הם דבר נוסף על הקלף, מה שאין כן אותיות החקיקה, הרי הם חקוקות בהלוחות, מיניה וביה. וזהו ענינו של כהן גדול – כל מהותו היא תורה.
וזהו "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות". הזכות והחוב של כל אחד מישראל – להדליק ולהאיר את ה"נר הוי'" שבו ובהזולת בכוחו של אהרן כהן גדול ולפי אופנו, עד שכל מהותו תהיה רק תורה. וחוב זה הוא על כל יחיד מישראל, כנ"ל שהדלקה כשרה בזר.
ובמיוחד נצטוו על זה נשי ישראל, שבהן תלוי החינוך של בניהן ובנותיהן. ועליהן לדעת, שהנהגתן צריכה להיות באופן כזה ועד כדי כך שיוכלו לגדל את ילדיהן שיהיו כוהנים גדולים.
עוד אמרו רז"ל אודות כהן גדול39: "גדלהו". והיינו, שעל-ידי ההנהגה האמורה מתבטלים כל המניעות והעיכובים בחיי הבנים והבנות – שמתברכים בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו ממש40.
(קטעים מהתוועדות יום ב' חג השבועות ה'תשי"ז. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ז,(כ) חלק ג, עמ' 40-45, 69-70)
_____________
1) שיחה זו (עד סוס"ה) הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 316 ואילך. במהדורה זו נוספו עוד איזה ציוני מ"מ וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) משלי ה, טז. וראה תענית ז, א.
3) ראה גם מכתב י"א סיון שנה זו (אג"ק חט"ו ס"ע קצג ואילך).
4) אבות פ"א מי"ב, ובמפרשים שם*.
-------------------
*) כמבואר בפרטיות באבות דר"נ (פי"ב מ"ג ואילך) כו"כ דוגמאות מפעולותיו של אהרן עם אנשים שהיו במדריגה נמוכה, שהעלה אותם למדרגה נעלית יותר מכמו שהיו קודם שפגש אותם (מהנחה בלתי מוגה).
5) ולהעיר גם מסיפור הגמרא במסכת תענית (כ, ריש ע"ב) אודות ר"א ש"נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר . . אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש . . אמר לו . . לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" (ראה לקו"ש חט"ו ע' 125). – מהנחה בלתי מוגה.
6) תניא פל"ב.
7) ולא עוד אלא שעשה זאת מתוך רגש של אהבה – "אוהב את הבריות", ובאופן שהאהבה באה בגילוי, כמרומז בשמו של "אהרן" – אותיות "נראה" (ראה זח"ג קג, רע"א ובנצו"ז שם). – מהנחה בלתי מוגה.
8) ראה גם תו"מ חי"ז ע' 21. וש"נ.
9) וטעם הדבר – לפי שגם מי שהוא במעמד ומצב של "בריות", להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, הרי הוא כלי לקבל את כל התורה כולה, ובלשון הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) "הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות", אלא "יצרו הוא שתקפו", ונמצא, שצריכים רק לגלות אצלו מה שיש בתוכו ובפנימיותו, ולכן צריכים ליתן לו את התורה כמות שהיא (מהנחה בלתי מוגה).
10) משלי כ, כז. וראה תניא רפי"ט.
11) ר"פ בהעלותך (כט, ג).
12) כולל גם אלו שהם נמצאים במעמד ומצב של חושך, שעליהם נאמר "נר רשעים ידעך" (משלי יג, ט. ועוד. וראה תו"מ חי"ב ע' 223. וש"נ. מכתב ח' תמוז שנה זו (אג"ק חכ"א ריש ע' שסה)). – מהנחה בלתי מוגה.
13) פרש"י ר"פ בהעלותך.
14) ואין הדבר תלוי אלא בפעולתו של המדליק, וכל זמן שהנר אינו דולק ומאיר מעצמו, הרי זה סימן שיש חסרון בפעולתו של המדליק.
וע"ד מארז"ל (ברכות ו, סע"ב) "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין", שמזה מובן, שכאשר אין דבריו נשמעין, הרי זו הוכחה שחסר אצלו ביראת שמים, ובמילא עליו להוסיף ביראת שמים, ואז ידבר בדברים היוצאים מן הלב, ובודאי יהיו הדברים נכנסים אל הלב, ויפעלו פעולתם (ראה ספר הישר לר"ת שי"ג. הובא בשל"ה סט, א).
וכאשר עושה כן, אזי ממלא את שליחותו בכח המשלח שצוה "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "בהעלותך את הנרות", "שתהא שלהבת עולה מאלי'", ועד שכל בני ישראל נעשים בבחינת "מנורת זהב כולה" (זכרי' ד, ב), "עד ירכה עד פרחה" (בהעלותך ח, ד). – מהנחה בלתי מוגה.
15) סעיף זה – מהמהדורא שבבטאון חב"ד חט"ו ע' כא ואילך.
16) זח"א נא, רע"א. וראה תו"א מקץ לג, סע"ב ואילך. מ, סע"ב ואילך. ובכ"מ.
17) ראה ירמי' כג, כט. ברכות כב, א.
18) ראה גם תו"מ חי"ח ע' 70 ואילך.
19) וע"ד מ"ש ברע"מ (זח"ג קכד, ב) שגליא דתורה נקראת "אילנא דטוב ורע", לפי שעוסקת בעניני איסור והיתר טומאה וטהרה, ופנימיות התורה נקראת "אילנא דחיי", "דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
20) וענין זה מודגש במיוחד בשייכות ל"זמן מתן תורתנו", "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" (ואתחנן ד, יו"ד) – שעל זה אמרו חז"ל (ברכות שם. וש"נ) "מה להלן כו' אף כאן כו'", ועד ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ויתירה מזה, "חדשים" ממש (ראה פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז) – שהרי אמרו חז"ל (שבת פח, ב) "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, והחזירה להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים", והוא "טל תורה" (תניא ספל"ו), שזהו"ע פנימיות התורה (מהנחה בלתי מוגה).
21) ראה תענית שם. ב"ק יז, א. וש"נ.
22) זכרי' יד, ט. וראה פסחים נ, א. וש"נ.
23) ראה יומא כד, ב. רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ה-ז.
24) ואעפ"כ הדלקה כשרה בזר שאסור לו להכנס להיכל – ש"אם הטיב הכהן את הנרות כידוע והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן" (רמב"ם שם), או שהמנורה תעמוד במקומה בהיכל, וידליקנה זר ע"י מקל ארוך (ראה פר"ח או"ח סתר"ע). – מהנחה בלתי מוגה.
25) והיינו, שציווי זה נאמר לכל מי שנצטווה על "ואהבת לרעך כמוך" (קדושים יט, יח), שכן, ציווי זה קשור עם הפעולה על הזולת, כמ"ש לפנ"ז (שם, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך (אלא "ואהבת גו'", ואז) הוכח תוכיח את עמיתך" (ראה גם "היום יום" כו אייר). – מהנחה בלתי מוגה.
26) סוף הל' שמיטה ויובל.
27) כלים פ"א מ"ו.
28) ועד"ז מצינו בענין נתינת צדקה – שאף שנקדימון בן גוריון "עבד צדקה", ובריבוי גדול, מ"מ, "כדבעי לי' למיעבד לא עבד", ובגלל זה הי' עונש מר (ראה כתובות סו, סע"ב ואילך).
והחידוש שבדבר – שהרי בצדקה נוגע בעיקר קבלת הצדקה ע"י העני, ולהמקבל לא איכפת מי נתן לו סכום זה, אם הוא עני, שאצלו חשיב נתינת סכום זה כאילו הקריב נפשו (ראה מנחות קד, ב. פרש"י ויקרא ב, א), או הוא עשיר, שסכום זה אינו נחשב אצלו, ואעפ"כ, גם כאשר נותן סכום גדול לצדקה אלא שאין זה "כדבעי לי' למיעבד", אזי אינו ממלא ציווי הקב"ה.
ועד"ז מצינו לגבי רבב שנמצא על בגד – שיש חילוק בין בגדו של תלמיד חכם לבגדו של עם הארץ (ראה שבת קיד, א), היינו, שהחסרון שברבב על בגד נמדד לפי מהותו של האדם (מהנחה בלתי מוגה).
29) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ג בתחלתה (לקו"ד ח"ד תשע, ב). וראה גם לקו"ש חי"ג ס"ע 67 ואילך. וש"נ.
30) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר גם באידית, ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 319 ואילך (בהמשך לשיחה שבהערה 1). במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
31) ראה גם מכתב ט"ו סיון שנה זו (אג"ק חט"ו ריש ע' רב).
32) תהלים מה, יד.
33) יומא מז, א (בשינוי לשון קצת). וראה גם תו"מ חט"ז ע' 262. וש"נ.
34) בהעלותך ח, ב.
35) ועד כדי כך, שכאשר "חלשה אז דעתו" של אהרן שלא השתתף בחנוכת הנשיאים, נאמר לו "בהעלותך את הנרות", "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (פרש"י עה"פ). – מהנחה בלתי מוגה.
36) ולאידך גיסא – הי' מתפלל שם תפלה קצרה בנוגע לצרכיהם הגשמיים של בנ"י (ראה יומא נב, ב. נג, ב), היינו, שגם צרכיהם הגשמיים של בנ"י קשורים עם דרגת הקדושה היותר נעלית (מהנחה בלתי מוגה).
37) כפי שהוא באופן שלמעלה ממקום וזמן, שזהו שאמרו רז"ל (יומא כא, סע"א. וש"נ) "מקום ארון אינו מן המדה" (מהנחה בלתי מוגה).
38) ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי ור"פ חוקת. ובכ"מ.
39) יומא יח, א. וש"נ.
40) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סל"א ואילך (תו"מ חט"ז ע' 351 ואילך). חי"ט ע' 337. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
ביכולתו של כל יהודי להדליק מנורת זהב כולה
כל אחד יכול לגאול את עצמו
בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, מוכנים להיכנס מיד לגאולה האמיתית והשלימה – צריכים לסיים את כל ענייני גלות עוד היום . . על ידי זה שכל אחד ואחד גואל את עצמו, על ידי ההוספה בכל ענייני תורה ומצוות בכלל, וכמבואר בתניא שכל עניין של תורה ומצוות הוא "גאולה פרטית", וכיוון ש"שם גאולה עלה" הרי היא גם ההתחלה של הגאולה הכללית, גאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוך כלל ישראל בכל קצווי תבל.
ויש לומר, שזהו תוכן פסק הרמב"ם ש"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קודש קודשים" . . שכל אחד ואחת מישראל יכול לגאול את עצמו מענייני העולם ולהתקדש קודש קודשים, התואר ובחינת כהן גדול.
ויתירה מזו: פסק הרמב"ם ש"הדלקת הנרות כשרה בזרים", דבכוחו של זר להדליק "השמן זית זך" שב"מנורת זהב כולה" שבבית המקדש.
...והיינו שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל (גם זר) להדליק המנורה לא רק ברוחניות העניינים, ב"מנורת זהב כולה" שבתוך כל אחד ואחת מישראל, על ידי שעושה עצמו "שמן זית זך", המורה על תכלית הבירור והזיכוך – אלא גם בבית המקדש כפשוטו.
(משיחת כ"ה תמוז ה'תש"נ, 'התוועדויות' תש"נ חלק ד, עמ' 73)
לעשות התלוי בו למהר יעודי הגאולה
בהפטרה נאמר: "ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם" – התחלת ההפטרה היא אמנם "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך", כלומר, בנוגע לבני ישראל; אבל מיד בפסוק שלאחרי זה נאמר "ונלוו גויים רבים אל ה' גו' והיו לי לעם".
...ומובן שהעניין ד"ונלוו גויים רבים אל ה'" נפעל על ידי זה שבני ישראל מקיימים את הציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . מפני שציוה בהן הקב"ה" – כפיה בדברים, כמובן, בדרכי נועם ודרכי שלום, שבאופן כזה יכולים לפעול בזמן הזה (כאשר אין יד ישראל תקיפה), ואדרבה: כאשר עושים זאת בדרכי נועם ודרכי שלום – אזי הפעולה היא בהצלחה גדולה יותר.
אמנם, לכאורה יש מקום לשאלה: נבואה זו נאמרה בנוגע לזמן דלעתיד לבוא, וכפי שמצינו עוד כמה וכמה נבואות דוגמתה – החל מנבואת ישעיה, נביא הישועה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו וגו'", ומכיוון שכן, יכולים לטעון, לשם מה צריך יהודי לעסוק בעניין זה – הרי בלאו-הכי מובטח לו שלעתיד לבוא יקויים יעוד זה?
והמענה לזה – בפשטות:
נוסף לכך שישנו פסק-דין ברור ברמב"ם ש"צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ציווי שניתן ביחד עם כל שאר ציווי התורה (כנ"ל), הרי עניין זה מודגש ביעודים אלו עצמם – דמכיוון שכל עניני התורה הם הוראה, תורה מלשון הוראה, הרי מובן, שגם יעודים אלו מהווים הוראה בעבודתו של יהודי, וההוראה היא – שיהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שיהיה מעמד ומצב ד"ונלוו גויים רבים אל ה'", על ידי זה שפועל עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח.
ואדרבה: על ידי עבודה זו ממהרים ומקרבים קיום יעוד זה בשלמותו – לעתיד לבוא, ככל הגילויים דלעתיד לבוא שתלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.
(מהתוועדות שבת קודש פרשת מקץ ה'תשמ"ה, 'התוועדויות' תשמ"ה חלק ב' ע' 956)
המעשה הוא העיקר
חוב גמור להתעסק בהצלת נפשות רוחנית
הצלת נפשות בארץ הקודש ובעולם כולו
כאן המקום להזכיר עוד הפעם המדובר בהתוועדויות האחרונות – אשר מצד גודל ההבהלה שבדבר והכרח הכי גדול לתקן המצב יש צורך לחזור ולעורר אפילו מאה פעמים . . על דבר גודל ההכרח בהפצת התורה והיהדות בימינו אלו שהיא בדומה לפיקוח נפשות ממש, ומפקחין על צרכי ציבור בשבת, ועל אחת כמה וכמה בעניין של פיקוח נפשות:
בכל העולם כולו, כולל ובמיוחד בארץ הקודש, מסתובבים מאות אלפי ילדי ישראל, וכן מבוגרים (אנשים ונשים), שאין להם ידיעה באל"ף-בי"ת של יהדות, להיותם "תינוקות שנשבו", שלא נתחנכו בדרך התורה.
ומכיוון שמדובר אודות מצב של פיקוח-נפשות רחמנא-ליצלן – פיקוח נפשות ברוחניות, הקשור גם עם פיקוח נפשות בגשמיות – הרי, צו השעה לפרסם ולהרעיש בכל מקום ומקום שחוב גמור על כל אחד ואחד לעסוק בהפצת התורה והיהדות חוצה! ולא להסתפק בכך שישנם כמה וכמה שעוסקים בזה, אלא כל יחיד ויחיד צריך להצטרף ו"להיות עמהם בחנוכה", חינוך בני ובנות ישראל בדרך התורה, שעל ידי זה נעשה החינוך (הכנה) לגאולה העתידה.
ופשוט, שאין מקום לטענות של "דמוקרטיה" (הייתכן להתערב באורח-חייו של הזולת) וכיוצא בזה – שהרי מדובר אודות עניין של פיקוח-נפשות ממש, מהיפך החיים רחמנא-ליצלן, לחיים רוחניים וגשמיים גם יחד. ואם יש מי שטוען שאין רצונו בכך, הרי "יצרו הוא שתקפו", ובמילא יש להצילו מה"אנס" זה היצר הרע.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ט סיוון ה'תשמ"ח. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ח, חלק ג, עמ' 497)
לבקש ג' פעמים בכל יום
ישנם הטוענים: מדוע מדברים ומכריזים ללא הרף על הנושא של ביאת המשיח, "אני מאמין . . בביאת המשיח . . אחכה לו בכל יום שיבוא" – יש לסמוך על הקב"ה שיגאל את ישראל מתי שירצה?!
[...] הנה על זה בא הלימוד וההוראה מ"פסח שני":
לכאורה, היתה מצווה זו צריכה להינתן על ידי הקב"ה בעצמו – ככל שאר רמ"ז מצוות עשה, ואף על פי כן רואים שכל עיקרה של מצווה זו לא באה אלא על ידי הדרישה והתביעה של ישראל "למה נגרע", שכתוצאה ממנה נתחדש הציווי דפסח שני, ועד כדי כך – שציווי זה פעל שלימות בכל המצוות, שכן, מצווה זו השלימה את המספר דתרי"ג מצוות.
[...] ועל דרך זה בענייננו – בקשת ותביעת בני ישראל את הגאולה:
לא זו בלבד שבקשה ותביעה זו אינה היפך התורה חס ושלום, אלא אדרבה – התורה ציוותה להתנהג כן על ידי אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו שכאשר יהודי מבקש צרכיו מהקב"ה בעת תפילת העמידה – יאמר בתפילתו: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום", "ותחזינה עינינו בשובך לציון"!
ואינו מסתפק בכך שמבקש ודורש זאת בתפילה אחת – אלא חוזר על בקשה ותביעה זו בכל תפילה ותפילה, ג' פעמים בכל יום!
(מהתוועדות פסח שני תשד"מ. 'התוועדויות' תשד"מ כרך ג' עמ' 1684)
ניצוצי רבי
מידת הענווה
כיצד עולה בקנה אחד ענווה עם ידיעת מעלות עצמו? * כשהנעלב הוא מוסד ציבורי, ובפרט תנועה רוחנית, אל לו להדר בענווה * כשמגיעים ללימוד פנימיות התורה, פתאום הם נעשים 'ענווים' וטוענים שעדיין לא הגיעו למדרגה זו * ענווה מוסיפה תוקף בקיום השליחות, ומעשה ב"עניו אמיתי"
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
פעמים רבות נהג הרבי לערוך בערב חג-השבועות סיום על מסכת סוטה (שלפי מנהג חב"ד נלמדת בימי הספירה, דף ליום, עד ערב חג-השבועות), ולעיתים קרובות התעכב לבאר את הנאמר בסיומה: "לא תיתני ענווה דאיכא אנא.. לא תיתני יראת-חטא דאיכא אנא".
בשנת תשי"ט (תורת מנחם כרך כו עמ' 5-3) אמר הרבי בין השאר:
קודם ערב חג-השבועות – קודם שנסתיימה ספירת העומר, שאז שייכים עדיין לעניין הרע – חסר עדיין ביראת חטא ובענווה: שהרי אילו היו בענווה וביטול, היפך הישות, אז בוודאי לא היו שייכים ללעומת-זה כו'.
אמנם, בערב חג-השבועות, בתום מ"ט ימי הספירה יכול היהודי להודיע "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", שיש אצלו עניין הענווה – שהרי העבודה דספירת-העומר היא "מהחל חרמש בקמה", אל-תיקרי בקמה אלא בקומה, שעניינה הוא לפעול ביטול בכל הציור קומה, כמבואר ב"ליקוטי תורה".
ובהמשך ביאור העניין אמר הרבי:
אחרי שנקנית בנפשו מידת הענווה (בסיום ימי ספירת העומר) – מוחל הקב"ה גם על הסתירה שהיתה בימים שלפני-זה.
שפלות באמת – להתעסק עם הפחות ביותר
"בגדר ענווה יש כמה דרגות – ובכללות יש לחלקם לשלוש" – מסכם הרבי את המבואר בעניין זה בתורת החסידות ('ליקוטי שיחות' כרך לח, עמ' 43-42):
א) שאינו מחזיק טובה לעצמו, וממילא אינו מרגיש עצמו למעלה משאר בני-אדם, והיינו דאף שיודע מעלות שלו שבגללן הוא למעלה משאר בני אדם, ויודע ומכיר את ערכו, מכל-מקום אינה מתגאה בזה כלל וכלל, כי יודע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מהקב"ה, ועושה חשבון בנפשו, שאילו היו הכוחות הללו ניתנים לאחר היה [=הלה] גם-כן במדרגה ומעלה זו, ואפשר שאם היו לו להשני מעלות אלו בטבע תולדתו, היה מגיע על ידי עבודתו למדרגה עליונה יותר.
ב) לא רק שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא משפיל את עצמו ומרגיש את עצמו למטה מכל אדם, כי הוא עניו ובטל באמת, עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מידות ותכונות אלו, שהקב"ה נתנם לו, היה בוודאי למעלה יותר ממנו.
ג) למעלה מכל זה ישנה ענווה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר – על דרך הנאמר בקב"ה "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז,טו).
בסגנון אחר קצת – מחלק הרבי (שם הערה 25*) בין שתי הדרגות הראשונות:
א) ענווה שעל-פי חשבון וטעם, שכיוון שיסודה הוא טעם ושכל (שחושב שאם היו לזולתו כוחות וחושים שלו היה מגיע למעלה יותר), הרי היא במידה וגבול.
ב) ענווה שאינה מצד חשבון וטעם אלא יסודה "ביטול עצמי שלו", שהוא "אַיִן" לגבי הקב"ה, ואופן ענווה זו "אינו לפי המידה כלל". ו"חשבון" הנ"ל (שפשוט אצלו שהשני היה בוודאי למעלה ממנו) הוא רק תוצאה מה"ביטול עצמי שלו" (כמבואר בהדרושים שם).
"ענווה אמיתית – ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצד-עצמו, לאידך גיסא – אפשרית רק על-ידי רבי" – אמר הרבי בסיימו את מסכת סוטה בשנת תש"י (תורת מנחם כרך א, עמ' 98).
השליחות לגאולה תלויה בענווה
על הפסוק "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (שמות ד,כ) מפרש רש"י: "על החמור – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו שנאמר (זכרי' ט,ט) עני ורוכב על החמור".
ומסביר הרבי (ביאורים לפירוש רש"י על התורה כרך ב' עמ' 23-22): שתי מעלות אלו של החמור מהוות תשובה לטענות של משה "שלח נא ביד תשלח": א) שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו ונביא. ב) "אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".
כשם שאברהם לא היסס לקיים את הציווי לעקוד את יצחק, ואדרבה עשה כן מתוך שמחה וזריזות, כך על משה לקיים את רצון ה', ללא חשש נטילת גדולה. וכן שהגאולה העתידה מהווה המשך גאולת מצרים, ותלויה היא בכוחו של משה ובפעולתו בגאולת מצרים.
ומוסיף הרבי: גם בעניין השני ("שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו") יש מענה לטענתו הראשונה של משה ("שלא היה רוצה ליטול גדולה"):
השליחות להיות גואלם של ישראל היתה תלויה בגודל ענוותנותו והתבטלותו של משה, שכן תכונה זו דווקא הכשירה אותו להיות כלי להשראת מלכותו של הקב"ה. נמצא, שבזה גופא שלא רצה ליטול גדולה לעצמו הוכיח שהוא ראוי לשליחות זו.
ועניין זה נרמז בחמור "שנאמר עני (ענוותן, רש"י) ורוכב על חמור" (מידת ענווה הביא, רש"י).
כיצד להגיע לענווה?
בט"ז אייר תשי"ח (אגרות קודש כרך יז, עמ' קב) משיב הרבי לשאלה כיצד להגיע למידת הענווה ("בשאלתו איך אפשר להגיע לענווה, ולקיים המאמר של המשנה, מאוד מאוד הווי שפל רוח"?):
ילמוד בעיון הדרוש בספר תניא קדישא פרק ל' וישאל ג[ם] כ[ן] את הרב הנ"ל [=הרה"ג הרה"ח כו' הרב נחום שמריהו ששונקין, שנזכר לעיל שם בהמכתב] ויבוננהו בזה וכן יורהו עוד מקומות בם ימצא ביאור נוסף...
ענווה שלא במקומה
"מ[ה] ש[כותבים] במכ[תבם]... הנה אף שידוע במ[אמרי] ר[בותינו] ז[כרונם] ל[ברכה] המעלה הגדולה של הנעלבים ואינם עולבים, איני יודע אם ה[וא] ה[דין] ג[ם] כ[ן] כשהנעלב הוא מוסד צ[י]בורי ובפרט תנועה גדולה ורוחנית, ולפלא שדווקא בעניינים אלו מהדרים בעניוות..." – כתב הרבי להנהלת ישיבת תומכי תמימים בלוד (כ"ט טבת תשי"ד – 'אגרות-קודש' כרך ח' עמ' קלה).
בסגנון דומה כותב הרבי בט"ו סיוון תש"י ('אגרות-קודש' כרך ג' עמ' שיז) להרה"ח ר' זלמן סרברנסקי, מחשובי אנ"ש באוסטרליה, בקשר עם "הבשורה טובה מקיומה של הישיבה בשעפערטאן":
ההצעות המובאות במכתבו בנוגע להרחבת הישיבה בכמות ואיכות, אמנם טובות הן, ובטח יטכסו עצות איך להביאן לפועל.
אולם הרבי ממשיך ומתווה:
אבל אם אי אפשר להשיג את כל משאלות לבם לטובה, אין זה צריך להיות חלילה ס[י]בה גם למשהו של נפילת רוח . . ומה שדורש זהירות גדולה הוא שלא לטעות בפירוש עניין הענווה שצ[ריך] ל[היות] דווקא כפי המבואר בסוף המשך שבועות דהאי שתא [=המאמר ויספו ענוים בה' שמחה תש"י], ואז במילא מתוך שמחה של מצווה יעמדו על משמרתם, יחד עם ההשתדלות תמידית להרבות את מספר התלמידים ואת חוג העוזרים על ידם.
שם, בהתוועדות יום ב' דחג-השבועות ה'שי"ת (תורת מנחם כרך א' עמ' 88 ואילך) ביאר הרבי את ההוראה על פי המבואר במאמרו של הרבי הריי"צ הנ"ל, אשר גם בעבודת השליחות של הרבי צריכה להתבטא תכונת הענווה (כפי המבואר שם) שהיא "הנחת עצמותו מהכרת האמת" ויחד עם זאת העניו הוא – "תקיף בדעתו, מבלי להתחשב בשום הפרעה, העלם והסתר".
גאווה דקדושה בהפצת חסידות
בהתוועדות י"ט כסלו תשי"ג (תורת מנחם כרך ז' עמ' 208 ואילך) התייחס הרבי בהרחבה לטענות בעניין הפצת פנימיות התורה; לאלה הטוענים שאינם שייכים לזה – השיב הרבי כי מדובר בענווה של שקר.
והראיה, הסביר הרבי, שבנוגע לעניינים אחרים, עניינים גשמיים, הנה אם לא יכבדו אותם – הרי זה יתפוס מקום אצלם. ורק בנוגע לפנימיות התורה מבטלים את עצמם לאחוז במידת הענווה.
למרות שבגמרא (ערכין טז,ב) מצינו שגם ענווה שלא לשמה גדולה מכולם – הרי בנידון דידן מזה גופא באים לידי ישות, כיון שיש להם גם מעלת הענווה;
לגופו של עניין – ציין הרבי – כאשר מדובר בפנימיות התורה צריכים להתנהג באופן של "ויגבה לבו בדרכי ה'".
ענווה מדומה!...
בכמה הזדמנויות (תורת מנחם כרך יא עמ' 67, כרך יג עמ' 247, כרך כד עמ' 291) הזכיר הרבי סיפור מעשה שסיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ על כיתות של ענווים, שהיה אחד מהם שהתבטא כי העולם אינו מודע לגודל ענוותנותו, שכן אילו היו יודעים, היו "משבצים" אותו לא בכת שלישית או בכת שנייה, אלא בכתה הנעלית יותר של עניוות... אלא שהעולם אינו יודע גודל ענוותנותו, והדבר נובע מאי ידיעתם את גדלותו – מכיוון שאת גדלותו מעריכים במידה פחותה יותר, אזי גם את העניוות מעריכים במידה קטנה יותר!...
ממעייני החסידות
פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרת (ח,ב)
נרות – רומז לנשמות ישראל, ככתוב (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם".
"בהעלותך את הנרות" – על אהרן הוטלה המשימה של העלאת נשמות ישראל עד שתתעורר בהן רשפי אש האהבה להקב"ה.
ושבעת הנרות רומזים לשבע מידות בעובדי ה', בהתאם לשבעת כוחות הנפש.
חסד – אהבת ה'. גבורה – יראת ה'. תפארת (רחמים) – התבוננות בגדולת הבורא, שבאמצעותה מכיר האדם את גודל הרחמנות שעל נפשו האלוקית, איך שירדה פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. נצח – התגברות וניצחון על כל דבר המונע עבודת ה' גם לאחר התפילה, שאז כבר לא מורגשת האהבה שהתעוררה בעת התפילה. הוד – הודאה במוח שצריכים לירא את ה', אף שאין יראה זו מורגשת בלב. יסוד (התקשרות) – התקשרות אמיתית למידת האהבה או היראה. מלכות – קבלת עול מלכות שמים מתוך הכנעה ושפלות.
(אור התורה במדבר עמ' שכט)
וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)
עשת של כיכר זהב היתה ומקיש בקורנס... לפשט איבריה (רש"י)
"וזה מעשה המנורה" – מי שרוצה לעשות מעצמו 'מנורה', צריך לפעול שיהיה "מקשה" – עליו לשבור ולבטל ("מקיש בקורנס") את מידותיו הטבעיות.
(לקוטי תורה במדבר עמ' לב)
עד ירכה עד פרחה מקשה הוא (ח,ד)
כנסת ישראל היא "מקשה אחת", ולכן ישנו העניין של "עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה". והיינו, שלפעמים הרע שאדם טוב עושה יורד למטה ונכנס באדם רע; ולאידך, לפעמים קורה שהמצווה שעושה אדם רע עולה למעלה ואחר נוטלה.
לכן, כאשר אדם רואה חסרון ורע בזולתו – עליו לחשוב שמא זה הרע שלו, שירד ונתלבש בזולתו; ואילו לגבי הטוב שמצוי בו עצמו – עליו לחשוב שמא הוא מזולתו, שעלה למעלה והתלבש בו.
(לקוטי תורה במדבר לג, א)
איש-איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' (ט,י)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"איש-איש כי יהיה טמא לנפש" – אם יש יהודי שנכשל בחטא וטימא את נפשו,
"או בדרך רחוקה" – הוא התרחק מדרך הישר,
"לכם" – הסיבה לכך היא ההתמסרות לתענוגי העולם. או: הוא עובד את ה' מחמת דאגתו לעצמו בלבד ("לכם"), דהיינו מתוך יראת העונש.
"או לדורותיכם" – עסקו בתורה ובמצוות אינו לשם שמים אלא כדי שיחיו בניו ויעמיד דורות אחריו.
"ועשה פסח לה'" – עליו להתוודות לפני הקב"ה על חטאיו (פסח – פה סח) ולחזור בתשובה שלמה.
(אור תורה עמ' מה)
ועשה פסח לה' (ט,י)
"פסח", מלשון דילוג וקפיצה, מורה על העבודה של יושבי אוהל, שלמעלה מהעולם. יהודים אלה, שהם בעלי עסק, טוענים – "למה נגרע"? מדוע נבצר גם מאיתנו לשבת יומם ולילה באוהלה של תורה!
התשובה היא, שדווקא ליהודים אלו ניתן "פסח שני", היינו דרגה עוד יותר נעלית ב"פסח". שכן רק הבעל עסק מסוגל לגלות אלוקות בתוך העולם הגשמי ולעשות ממנו "דירה בתחתונים".
(שיחת ש"פ בהר תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 294)
עשה לך שתי חצוצרות כסף (י,ב)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"שתי חצוצרות" – שתי חצאי צורה. האדם אינו אלא חצי צורה בלבד, ואף הקב"ה אינו צורה שלמה כביכול; ורק בהתחברותם יחד נוצרת צורה שלמה.
(הדבר נרמז במילת "אדם": האדם כשהוא לעצמו אינו אלא "דם", ורק בצירוף הא', אלופו של עולם יתברך, הוא נעשה דבר שלם, "אדם").
"כסף" – מכיוון שהקב"ה וישראל הם "שתי חצאי צורה" חייבת להיות ביניהם אהבה עזה ("כסף" מלשון "נכסוף נכספתי"). וכפי שהוא באב ובן, ששניהם "עצם אחד" וכל אחד ואחד לבדו אינו אלא "חצי צורה".
(אור תורה עמ' מה)
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק":
זהו שנאמר (שופטים יח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": אדם אינו צורה שלמה ("תמים") אלא כאשר הוא מתייחד עם הקב"ה ("עם ה' אלקיך").
(יהל אור עמ' שס)
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם (י,ט)
"ארצכם" רומז לזמן התפילה, שהוא "ארץ ישראל" הרוחני של כל יהודי. דווקא בעת התפילה בא היצר הרע, "הצר הצורר אתכם", ומבלבל את האדם במחשבות זרות ובדברים בטלים.
העצה היעוצה לכך היא "והרעותם", לזעוק אל ה' ולבקש רחמי שמים, ואז "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם".
(שיחת ש"פ בהעלתך תשכ"ז)
מחנה בני דן מאסף לכל המחנת (י,כה)
שבטו של דן... היה נוסע באחרונה, וכל מי שמאבד דבר היה מחזירו לו (רש"י)
"וכל מי שמאבד דבר" – רמז למי שאיבד את הביטול לאלוקים, שניתן לכל יהודי, כנרמז במאמר רז"ל (חגיגה ד) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו" ("מה" רומז לביטול).
בני דן ויתרו על טובתם האישית ונסעו באחרונה, כדי להחזיר ליהודי שאיבד את ה"מה", את אבידתו.
(לקוטי שיחות כרך א עמ' 103)
שטו העם ולקטו (יא,ח)
רשעים שטו ולקטו (יומא עה)
לחם סתם רומז לחלק הנגלה שבתורה (ראה שבת קכ), ואילו המן, לחם מן השמים, רומז לפנימיות התורה.
העובדה שהמן ניתן גם לרשעים מלמדת, כי יש להביא את מעיינות פנימיות התורה גם לרשעים; אין לך יהודי שאינו ראוי ללמוד חלק זה בתורה. וכבר אמרו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז): "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב".
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1039)
ויתנבאו במחנה (יא,כו)
שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ (רש"י)
בפרשת שמות (ב) נאמר "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". ויש לדקדק בזה: מדוע לא נאמר בקצרה "כי ממים משיתיהו", והיינו חוסכים את הנ' של תיבת "מן" ואת הה' של תיבת "המים"?
אלא שבת פרעה לא רצתה להשתמש בתיבת "ממים", שהיא ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
זהו "ויתנבאו במחנה": כשנמחוק את האותיות נ' ה' מן "מן המים" ("מחנה" – מחיית נ' ה'), נשאר "ממים", ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
(אור תורה עמ' מו)
והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב,ג)
נאמר במדרש, שמשה רבנו ראה את ספרו של אדם הראשון, שבו רשומים דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו. בין השאר ראה שם משה, שבעקבות משיחא יהיה דור של נשמות נמוכות, שתורתן ועבודתן אינה נחשבת לכלום, ובכל-זאת ישמרו על התורה מתוך מסירות-נפש בפועל ממש, למרות הקשיים שבדבר, ובכך יגרמו נחת רוח גדולה למעלה. משה התפעל ביותר מעבודתן של נשמות אלו, והחזיק את עצמו קטן מהן.
זהו "מכל האדם אשר על פני האדמה" – לרבות הדור האחרון שלפני ביאת המשיח.
(ספר המאמרים תש"י עמ' 237)
פרקי אבות
"הוו זהירין ברשות"
הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו (פרק ב משנה ג)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:
הוו זהירין ברשות – אתם המתעסקים בצורכי ציבור, אף-על-פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
השאלות במשנתנו: א) לכאורה אין בהוראה זו עניין לעבודת ה', ופשיטא שאינה הנהגה של מילי דחסידותא. ב) לכאורה אין זו הוראה השוה לכל נפש, שהרי היא מכוונת רק לאנשים כאלה שיש להם עסק עם השלטונות. ג) בפרק ראשון שנינו "ואל תתוודע לרשות", דהיינו שיש להשתדל לא להיות ידוע ומוכר לשלטון; וכאן אומר שיש להתעסק עמם, אלא באופן של זהירות.
והביאור:
"רשות" הם ה"שליטים" שבאדם – שכלו ומידותיו. ואמר "הוו זהירין ברשות", כי האדם מוכרח וזקוק ל"שלטון" זה, אך עליו להיות זהיר בו. כי לפעמים מתאווים המוח והלב לדבר בלתי-רצוי, ואז על האדם לדעת שאף שהן "מקרבין לו לאדם ו"נראין כאוהבין", הרי זה "לצורך עצמן" ול"הנאתן" בלבד.
ובאופן אחר קצת יש לומר, דהכוונה ב"רשות" לשלטון של היצר הרע, והפירוש ב"מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין" מבואר על-פי הידוע שאחת מתחבולות היצר הרע היא להופיע כ"אוהבו" של האדם וכמו ש"מסכים" לו בכל אשר יעשה, גם בהנהגה טובה, אלא שמשפיע עליו לעשות הנהגה זו מתוך פנייה, או בקרירות, בדרך "מצוות אנשים מלומדה". על-ידי כך הוא לוכד את האדם ברשתו עד שמסיתו גם לדברים אסורים רחמנא-ליצלן.
ועבודה זו היא במילי דחסידותא, כי ממידת הדין רשאי האדם לא לעסוק כלל עם ה"רשות" דהיצר הרע (ובלבד שיהיה שלם במעשה בפועל); אך במידת חסידות הוא חייב להתעסק עם היצר הרע כדי להפכו לטוב, וכמאמר רז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך". אלא שעליו לעשות זאת מתוך זהירות יתירה – "הוו זהירין ברשות".
ועל דרך זה יש לומר בפירוש "ואל תתוודע לרשות": צריכים להתעסק עם ה"רשות", כנ"ל, אך לא באופן של "דעת", מלשון התקשרות והתחברות.
ויש לומר עוד שהכוונה ב"רשות" היא ליצר הטוב – השכל והמידות דקדושה. במקרים מסויימים אין לציית אפילו ל"רשות" זה – דהיינו כשנדרשת מיהודי עבודה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.
וזהו "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" ו"נראין כאוהבין בשעת הנאתן": מצד כוחותיה הגלויים של הנשמה (שכל ומידות) רצונה בעבודה המביאה לשלמותה (השלמות דשכל ומידות); ולא מסירת נפש – ביטול ושלילת מציאותה. ומכל מקום הרי זה רק "נראין כאוהבין", כי על-ידי העבודה של מסירות נפש מגיע לו לאדם אמיתית הטוב וההנאה.
[ההוכחה לדבר: ידוע שה"בית יוסף" היה צריך להישרף על קידוש השם, אך בגלל סיבה מסויימת נענש ולא זכה לכך. העובדה שנשאר בחיים אפשרה לו לכתוב את השולחן-ערוך; ובכל-זאת נחשב לו הדבר לעונש. הרי שמסירת נפש היא נעלית יותר אפילו מחיבור השולחן-ערוך, שכל בית ישראל עד סוף כל הדורות הולכים לאורו].
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ט – על פי רשימת השומעים, ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 95-96)
אוצרות דור ודור
מלחמת הנשמה על הגוף
רוצה הנשמה לקבל 'עצמי' מהגוף
א. [...] מה שעצמות יתברך עשה, הרי זה אך ורק עבור גוף זה: לברוא על ידי ריבוי השתלשלות גוף גשמי וחומרי, שהוא ישיג ויקלוט אלוקות ויהיה במדריגת האלוקות, וזה גופא הוא בכוח העצמות דווקא.
וזהו הפירוש שבגוף היהודי נמצא כוח העצמות והוא יישאר עצמות. הגופים שלהם – של העכו"ם – שבירתם זהו תקנתם, הם אינם שייכים לתיקון, יאבדו, שאין עניינם אלא לשמש כו'. וזהו "ובחרת" מצד הגוף, כי בגוף זה של היהודי נמצא כוח העצמות – והוא עצמות יתברך.
ב. והנה על גוף זה שבו נמצא כוח העצמות הנ"ל והוא עיקר ותכלית כוונת הבריאה – 'מופיע ה"מלך זקן וכסיל", הוא היצר הרע.
הרי ישנו "ילד מסכן וחכם" ו"מלך זקן וכסיל". "ילד מסכן" כו' הוא היצר טוב, נפש האלוקית. ו"מלך זקן" כו' הוא היצר הרע, נפש הבהמית כו'. שניהם נלחמים על הגוף, כי זה הרי גוף של "ואתה בחרתנו", נתח טוב... לכן שניהם לוחמים מלחמה עצומה. כל אחד משניהם רוצה למשוך את הגוף אליו. הנשמה רוצה את הגוף, מכיוון שבו נמצא כוח עצמי, רוצה היא 'לטעום' ולקבל מבחינת עצמי – לפי שהנשמה היא בחינת גילויים.
[...] ותשוקתה היא לקבל ממדריגה שיש בה כוח העצמות. הרי באמת לעתיד לבוא יהיה באופן כזה, וכמו שכתוב "ונחיה לפניו", שהחיות תהיה מבחינת העצמות. וידוע העניין בזה, דהנשמה תקבל מהגוף, שבו דווקא יאיר ויתגלה בחינת העצמות, והנשמה תקבל על ידי הגוף כוח העצמות. וכשם שעכשיו הגוף מקבל חיות מן הנשמה, כמו כן לעתיד לבוא תקבל הנשמה מן הגוף.
כך גם עתה, כי הנפש האלוקית יודעת היטב את מדריגת הגוף, שהוא כוח העצמות, ואת מה שהוא יהיה לעתיד לבוא, והרי האמת היא כנ"ל, שהגילוי של לעתיד לבוא הוא דווקא על ידי העבודה עתה – לכן רוצה היא לקחת את הגוף שיהיה ברשותה, ועל ידי בירור וזיכוך הגוף בקיום התורה והמצוות, הרי גם עתה נתוסף אור וחיות להנשמה, והאור המאיר לנשמה על ידי עבודת ובירורי הגוף – הוא בחינת אור עצמי.
(ספר השיחות "תורת שלום" מכ"ק אדמו"ר הרש"ב, עמ' 127-128 – תרגום מאידיש)
לרצות ולהרגיש את הרצון העליון
ג. [...] ישנו טעם נוסף שהנפש האלוקית רוצה את הגוף: הרי "ונפש השנית... היא חלק אלוקה ממעל" – שהנשמה נקראת בן, "בנים אתם" כו', כי הנשמה היא אכן בן של העצמות כביכול. וכמו בן חכם, שיש לו הכרה באב וברצונות של האב. דהיינו, שהנשמה מרגישה את הרצון העליון כמו שהוא, שרצון העליון הוא בגוף דווקא . . ולכן רוצה הנשמה את הגוף.
וזו מדרגה נעלית יותר מהמדובר קודם, שתשוקת הנשמה אל הגוף היא מפני שבו נמצא כוח העצמי, שהרי זהו פניית עצמו, אכן זוהי פנייה דקה אך מכל מקום זו פניית עצמו. מה שאין כן במדרגה זו, תשוקת הנשמה בבחירת הגוף היא אך ורק בגלל שהיא יודעת את רצון האב, ורוצה שרצון האב יבוא לפועל. היא אכן מבינה את רצון האב ויודעת מהו רצון האב, ומכיוון שהיא מבינה מדוע רצון האב הוא כך, ממילא גם היא מרגישה את רצון האב, כמו שנתבאר.
[...] היוצא מזה, בהתהוות הגוף נמצא כוח העצמי, ותשוקת הנשמה לגוף היא מצד ב' טעמים: א) לפי שהוא כוח עצמי ולעתיד לבוא תהיה השפעת הגוף בהנשמה, לכן גם עתה תשוקתה כו'. ב) הוא במדריגה נעלית יותר: לפי שרצון העליון הוא בגוף, והנשמה היא חלק ממעל, לכן חפצה גם כן – מה שהוא חפץ העצמות יתברך.
(שם, עמ' 132 – תרגום מאידיש)
דרכי החסידות
גדולה צדקה שמקרבת הגאולה
נתינת צדקה בפרסום
יש הטוענים שהסיבה שלא יודעים אודות פעולתם בנתינת הצדקה, היא – מכיוון שהנהגתם היא באופן של "הצנע לכת עם אלוקיך".
והמענה לזה: ההנהגה ד"הצנע לכת עם אלוקיך" היא אמנם מעלה גדולה ביותר . . אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שאלו הנמצאים סביבו עלולים לחשוב שאינו נותן לצדקה, וילמדו ממנו כו' . . לכן בהכרח לתת צדקה באופן גלוי ומפורסם, כדי שממנו יראו וכן יעשו, ומטעם זה "מצווה לפרסם עושי מצווה".
ואם רצונו גם במעלה של "הצנע לכת" – יוכל להוסיף כהנה וכהנה באופן ד"הצנע לכת", מלבד מה שנותן בגלוי ובפרסום.
(מהתוועדות פסח שני ה'תשמ"ז. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ז חלק ג, עמ' 253)
נתינת צדקה בלילה
סיפרתי פעם לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר פלוני בן פלוני ראה אותי מפריש לצדקה – מפני סיבה – בלילה, והביע תמיהתו הכי גדולה על עשותי כך, כיוון שבכתבי האריז"ל כתוב אחרת.
ויענני כ"ק מו"ח אדמו"ר – שבטח אותו שתמה תמיהה גדולה כל כך, איננו נותן לצדקה גם ביום.
(אגרות קודש חלק י"ג עמ' 241)
חי להחיות
אאזמו"ר [=כ"ק אדמו"ר מהר"ש] ביאר פעם מאמר, הא דר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי [- נותן פרוטה לעני ואחר כך מתפלל], כי הרי התפילה צריכה להיות בחיות, ועל ידי שנותנים צדקה לעני קודם התפילה ומחיים אותו, מיתוסף חיות הרבה בתפילה.
(היום יום ב' כסלו)
אני בצדק אחזה פניך
הרבי הצמח צדק סיפר ל'סבא' [=המהר"ש] – בדידי הוא עובדא:
כשנסעתי מדאבראמיסליא לליובאוויטש [=לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן] הייתי במצב רוח מרומם מהקירוב הפנימי של הסבא [=אדמו"ר הזקן], בתקווה שבבואי לליובאוויטש אזכה לראות את הסבא עם פנים מאירות. בתוך כך התעוררו אצלי כמה קושיות בענייני נגלה ובענייני חסידות וסידרתי את העניינים במחשבה.
בהגיעי לליובאוויטש הלכתי מיד אל המקום שעליו סיפר לנו הסבא בנסיעה לליאדי, שבבית הכנסת שעמד שם בו היה לומד. כפי שסיפרתי היה אז המקום ריק לאחרי שריפה שהייתה שם.
כ"ק חותני אדמו"ר האמצעי סיפר על המקום הזה, שלפני חמישים ושבע שנה עשה כ"ק רבינו הגדול את ליובאוויטש למקום מוכשר עבור הנהלת חסידי חב"ד באריכות ימים ושנים ולקיום נצחי עד ביאת משיח צדקנו.
ממאורע זה, שמאז בואו לליובאוויטש, הרבי [=אדמו"ר הזקן] נעלם ממנו – אומר הרבי הצמח צדק – הייתי שבור מאוד ובנמיכות הרוח. הרגשתי שחס ושלום נפלתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אני התכוננתי לקירוב פנימי, והנה היה לי כזה ריחוק. הצטערתי מאוד, ופשפשתי במעשי איזה דבר יכול היה לגרום לריחוק זה, בכדי לעשות תשובה ולזכות לראות את פני קדשו של הסבא ולשמוע עניני תורה ועבודה.
יום רביעי כ' אלול הרבי הצמח צדק נכנס לבית הכנסת להתפלל. בדרכו פגש את הבעל-הבית הליובאוויטשאי פינחס, שביקש ממנו גמ"ח שלוש רובל כסף, כדי שיוכל לקנות משהו בשוק ולמכור, ומזה יהיה לו עבור הוצאות שבת. אמר לו הרבי הצמח צדק שיכנס אליו הביתה אחר התפילה וייתן לו.
כשהרבי הצמח צדק הכין עצמו לתפילה והניח את הטלית על הכתף, נזכר בר' פינחס שאמר לו שהיום הוא יום השוק – השוק מתחיל מוקדם ובוודאי צריך פינחס את הכסף מיד. הוריד הצמח צדק את הטלית, הלך לביתו לקח חמש רובל כסף ונתן לפינחס כדי שיוכל לסחור במשהו ולהרוויח.
כשחזר הרבי הצ"צ למניין לעמוד להתפלל, התגלה אליו אדמו"ר הזקן ופתר לו את כל הספקות, ופני קודשו האירו.
(ספר השיחות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, קיץ ה'ש"ת עמ' 98)
דברי הימים
הכתרת הצמח צדק לנשיאות חב"ד
תיאור מלבב של כ"ק אדמו"ר הריי"צ – על "שבת של כתר פנימי ועצמי", עם קבלת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק על-ידי זקני החסידים, בשבת קודש בהעלותך תקצ"א
ינחמנו בעתיד מנחם בהווה
ביום הזה שבת פרשת בהעלותך תרצ"א, נתמלאה מאה שנה לשבת פרשת בהעלותך תקצ"א, אשר היה נודע בקרב החסידים הישנים בשם שבת של כתר פנימי ועצמי.
– בקיץ תרנ"ה בכל יום ויום גם ביום ו' ערב שבת קודש, ושבת קודש בין מנחה למעריב, היה כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע . . מטייל עמי, ובזמן ההוא היה מספר לי סיפורים מאורחות חייו בהיותו צעיר, מאת אשר ראה וזוכר מאת הוד כ"ק אביו זקנו האדמו"ר צמח צדק, מאת כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק [=המהר"ש], מכ"ק דודיו הרבנים הצדיקים, וחסידים זקני אנ"ש . . אשר על פי רוב הנה אחר כל סיפור היה עושה כמו בכן, המורם מהסיפור ההוא, בהנוגע אם ביראת שמים, בהבנה והשגה, או במידות טובות והנהגת בני אדם:
בסדר השתלשלות נשיאותו של הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק הרב צמח-צדק ידוע, כי משך זמן לא רצה לקבל הנשיאות, והיינו מכסלו תקפ"ח עד חג-השבועות דשנה ההיא.
והנה על חג-השבועות דשנת תקצ"א באו הרבה חסידים, רבנים, מלמדים ובעלי-בתים, ורוב גדול מזקני אנ"ש, שהיו חסידי רבינו הגדול, ויתעכבו בליובאויטש עד אחר שבת קודש פרשת נשא. וביום א' בהעלותך אחדים מהם נסעו, וסדר נסיעתם היתה דרך עיר דובראוונע.
בדובראוונע דר הרה"ג הרה"ח ר' נחמיה זצ"ל, והוא היה חבירו המובהק של הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק הרב צמח צדק שלמדו יחדיו, והוא לא היה נוסע לליובאויטש וכאשר באו הרב הקדוש ר' אייזיק מהאמיל, הרב החסיד ר' משה ויליענקער ואחיו הרב החסיד ר' זאב והרב החסיד ר' זלמן זעזמער, והרב החסיד ר' פסח מאלעסטווקער, החסיד ר' יקותיאל מליעפליע, כולם הזדמנו בדובראוונע ויבקרו את הרב הגאון הרב החסיד ר' נחמיה זצ"ל.
בבואם אליו סיפר להם, אשר ראה את הוד כ"ק רבינו הגדול בחלום, ויאמר לו מדוע אין לך רב, עשה לך רב. וישאל את רבינו הגדול ואת מי ייקח לרב, ויענהו רבינו הגדול: "אברהם הוא התחלת התיקון, ונח היה צדיק, אך הוא מדרגה שלפני התיקון, ונקרא נח על שם ינחמנו, ובתיקון מנח"ם – נח עם מ' לפניו שהוא התחלת המשנה, ומ"ם לאחריו שהוא סיום המשנה – ינחמנ"ו בעתיד, מנח"ם בהווה". והבנתי כי צריכים לנסוע לליובאויטש. ועל שבת הבאה עלינו לטובה פרשת בהעלותך הנני נוסע לליובאויטש.
הסיפור הלזה עשה רושם עז על השומעים, ויתייעצו ביניהם ויחליטו לשוב לליובאויטש. ויגידו להרה"ג ר' נחמיה זצ"ל את לבבם, וביום ד' בהעלותך נסעו כולם לליובאויטש.
והעיר ליובאוויטש צהלה ושמחה
בשבת ההוא היה ג' פעמים 'חסידות': היינו, פעם אחת היה בערב שבת קודש כדרכו של הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק [=הצמח צדק] שהיה אומר דא"ח לפעמים בערב שבת קודש לאחר תפילת שחרית, ולפעמים לאחר מנחה.
פעם שנייה היה 'חסידות' רק לפני האורחים והרבנים הגאונים הרבנים החסידים הנזכרים ועוד איזה אחדים – מאמר "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים", וגם כאשר הלהב עולה מעצמו הנה המצווה היא בהדלקה, ואהרן הוא המדליק.
ובעת זמן סעודה שלישית (שלא היה אוכל) אמר המאמר ראיתי והנה מנורת זהב שבליקוטי תורה.
ויקראו החסידים את השבת הזה דפרשת בהעלותך שבת של כתר פנימי, כי אז גם זקני החסידים סמכוהו וקיבלוהו לאדמו"ר, והגם כי קודם לזה היו נוהגים בו כבוד רבי, ומכל מקום היה נודע שהם עוד טרם הגיעו לאותו היחס הפנימי, כי שני סוגי חסידים ישנים היו: א) חסידי רבינו הגדול, ב) חסידי רבינו האמצעי. ובחסידי רבינו האמצעי שני פלוגות, הזקנים והבינונים בשנים. הבינונים והצעירים התקרבו תיכף ומיד, גם בהשישה חדשים הראשונים כסלו-אייר תקפ"ח היו רבים מהם יושבים בליובאויטש.
וכנודע אשר הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק הרב צמח-צדק בעת מיאונו לקבל כתר הנשיאות אמר כי פרנסתו תהיה מאשר ילמד עם נערים, וכמובן אשר לפועל לא בא הדבר, וכאשר בעת ההיא ישבו יותר על עשרה מניינים חסידים והיו עוסקים בלימוד ובתפילה הנה היה הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק לומד עמם, והיה בא לבית-הכנסת הגדול של הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר האמצעי, הנקרא 'זאַל הגדול'.
על חג-השבועות תקפ"ח התקבצו הרבה מזקני החסידים. גם צירים [=נציגים] באו מאת המושבות אשר יסד הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר האמצעי בפלך חערסאן, ואחרי חילופי דברים רבים קיבל הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרב צמח-צדק את כתר הנשיאות בערב חג-השבועות תקפ"ח, והעיר ליובאויטש צהלה ושמחה.
התקשרות אמיתית של חסידים פנימיים
זקני חסידי רבינו האמצעי, וזקני חסידי רבינו הגדול, אם כי בכל ליבם ונפשם הורו להחסידים להתקשר אל הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרב צמח-צדק, בכל תוקף עוז התקשרות פנימי, ויחלקו ביניהם את חלוקת הארץ והמדינה לגבולותיה, וכל אחד מהנבחרים שבהם לקחו להם חלק ידוע אשר במשך השנה ייסע כל אחד ואחד מהם בסביבתו לעורר את אנ"ש:
הרה"ח ר' אייזיק לקח על עצמו את כל חבל שקלאוו, מאהילוב, זלאבין, נוסף על הסמוכות למקום מגורו האמיל. הרה"ח הרה"צ ר' הלל מפאריטש לקח על עצמו לנסוע להמושבות ועיר חערסאן והסמוכות לה. הרה"ח ר' זלמן זעזמיר לקח על עצמו מינסק והסביבה, באריסעוו והסביבה. הרה"ח ר' פסח מאלעסטווקער לקח על עצמו חאסלאויטש והסביבה פאצעפ וטשערניגאוו. הרה"ח ר' יצחק משה מיאססי לקח על עצמו כל נגב בעסעראביע כמו קאלעראש, טאלענעשט, קעשינוב, בענדער. הרה"ג הרה"ח ר' פרץ לקח על עצמו נוסף על מקום מגורו נעוויל את כל הסביבה ופאלאצק והסביבה. ועוד הרבה מהעוסקים בבניינה של החסידות.
וכך היה לשונו הקדוש של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בעת אשר סיפר לי סיפור זה [בתרגום מיידיש]:
לחסידים של פעם היה הרגש פנימי בחסידות והרגישו עבודה פנימית. כל דבר היה טהור וברור, וידעו את המעלות של אמת, היה להם מד-מדידה מדוייק. שלוש שנים היו יהודים גדולים אלה, חסידים משכילים ועובדי הוי' באהבה ויראה, מתעסקים בעניין פנימי במסירת נפש ממש, דיברו דברים היוצאים מן הלב, ובו זמנית ידעו שלהם עצמם אין עדיין את ההתקשרות האמיתית אל ה'סבא' כראוי לחסיד מסור.
רק לאחר שלוש שנים הגיעו לזה. זהו חסיד וזוהי חסידות: כאשר השם יתברך עוזר ומגיעים כבר לדרגות כה גבוהות, השגה גמורה בהעמקת הדעת, ואכן בדעת רחבה . . על ידי עבודת התפילה והתבוננות זכו והרגישו את האלוקות שבהשכלה שהיא חיות הפועלת אהבה ויראה, וחיות זה פעל עליהם לעשות עבודתם במסירת נפש – שזוהי הרי מדרגה גבוהה.
אז גופא היה להם את הקנה-מידה לדעת שזה עוד לא כפי שצריך להיות, ורק לאחר שלוש שנים הגיעו הם להכרה הפנימית בהתקשרות אמיתית.
(שבת קודש פרשת בהעלותך כ"א סיוון תרצ"א. ספר השיחות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ תרפ"ח-תרצ"א עמ' 243 ואילך)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת בהעלותך
ט"ז בסיוון
בקריאת התורה מנמיכים מעט את הקול מ"ויהי העם כמתאוננים" עד "והמן כזרע גד הוא" ולא עד בכלל (יא,א-ו)1.
פרקי אבות – פרק ב2.
_____________
1) כן נהג הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, ומקורו מפר"ח סי' תכח ס"ק ז, כדי "להראות שהם מתחרטים". ומ"מ הזהיר שם שיקרא בקול כזה שישמע כל הציבור גם את הפסוקים הללו, כמובן. ומציינים לליקוטי מהרי"ח (ח"ב סא,א) ולפירוש 'שערי רחמים' על שערי-אפרים (ג,ג).
2) וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [בעיקר - הספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקיץ, ע"פ מש"כ אדה"ז בסידורו השווה לכל נפש – גם עבורם – ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקיץ" ('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
