חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:35 י"ז בסיון התשע"ט, 20/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1062 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי, כ"ג באייר ה'תשס"ז (11.05.07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1062 - כל המדורים ברצף
ארבעים שנה לנס הגדול
יש חדש
לעבוד כדי לשבות, לשבות כדי לעבוד
עמל תורה
הפיכת הקללות לברכות
ברכה והבטחה
צריך לתבוע!
היכן היצר
מפיזיקה גרעינית לתרשימים בגמרא
לקראת שמיטה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1062, ערב שבת פרשת בהר-בחוקותי, כ"ג באייר תשס"ז (11.05.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ארבעים שנה לנס הגדול

נהרות אדם שטפו את הדרכים המובילות לכותל המערבי, למערת המכפלה ולקבר רחל. זו הייתה ההתרגשות הטבעית של בנים השבים לארצם, "ושבו בנים לגבולם"

השבוע, לפני ארבעים שנה, פרצה מלחמת ששת הימים. השבוע התחולל הנס האלוקי הכביר של הניצחון, שבמהלכו שוחררה ירושלים העתיקה, ולבבותיהם של מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות רטטו בהתרגשות עצומה למשמע הקריאה "הר-הבית בידינו".

זו הייתה שעת-חסד אלוקית מופלאה מאין-כמותה, שלוּותה ניצחונות על-טבעיים והשבת ליבה של ארץ-ישראל לבניה. זו הייתה שעת התעוררות בלב המוני בית-ישראל בארץ ובתפוצות. זה היה השלב שבו נתן לנו הקב"ה את כל האפשרויות ליהפך ממדינה קטנה ומאויימת למעצמה אזורית, שהייתה יכולה להרתיע את כל אויביה ולהבטיח לבניה שקט וביטחון.

ניסים גלויים

את מלחמת ששת הימים איפיינו כמה וכמה תופעות יוצאות מגדר הרגיל. החרדה הגדולה שאחזה בכל בני העם היהודי בארץ ובעולם. המהירות המדהימה של המלחמה, שמנעה קרבנות רבים. שחרור המקומות הקדושים ושטחים יקרים מנחלת אבותינו, אף שלא הייתה כלל תכנית לכבשם. ההתרפקות ליד המקומות הקדושים ששוחררו, גם מצד צעירים שהיו אדישים עד אז לכל דבר שבקדושה. ההכרה שחדרה גם ללב ציניקנים וקרי-רוח, שזו מלחמה על ארץ-הקודש, הארץ שניתנה לעם-ישראל לנחלת-עולם. הרגשת הרוממות וההתקרבות לקב"ה שהקיפה את כל העם באותם ימים היסטוריים.

באותם ימים לא היה אפילו אדם אחד בר-דעת שלא ראה במלחמה ובתוצאותיה נס גלוי מאת הקב"ה. היה ברור לכול שיד ה' עשתה זאת, ומשום כך באה ההתעוררות הגדולה, כתחושת תודה פנימית מצד העם לבורא העולם שעשה לעמו את החסד הנפלא הזה.

בימים ההם איש לא העז לטעון כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". היה ברור לכול, מהשרים ועד האזרחים הפשוטים, ממפקדי צה"ל ועד אחרון החיילים, כי "יד ה' עשתה זאת". הנס היה מופלא, בלתי-נתפס, ועמו תחושת ההודיה לקב"ה וההתעוררות הרוחנית הגדולה ששטפה את המוני העם בימים שלאחר המלחמה.

נהרות אדם שטפו את הדרכים המובילות לכותל המערבי, למערת המכפלה ולקבר רחל. ההתרפקות על אבני הכותל ועל קברי האבות הקיפה את כל שדרות העם, מעבר להבדלים בשמירת מצוות ובהשקפות-העולם. זו הייתה ההתרגשות הטבעית של בנים השבים לארצם, "ושבו בנים לגבולם".

גם מהבחינה הביטחונית קיבלנו אז מתנה יקרה מפז. שטחי יהודה ושומרון, סיני והגולן הוציאו אותנו מתחושת המצור והעניקו לנו יכולת להתקיים כמדינה נורמלית, עם גבולות בני-הגנה. בשעה שסיני היה בידנו, אף נחשבנו מעצמה אזורית. מלחמת יום-הכיפורים הוכיחה לאויבינו כי לא יוכלו להכריענו אפילו כשהם באים במפתיע.

לקבל את המתנה

אבל אז החלו להשתלט עלינו חולשת הרוח ורפיון הדעת, ומאז אנחנו נסוגים ומתקפלים ומבזבזים את כל הישגי מלחמת ששת הימים. לדאבון ליבנו, יהודים הם ההורסים יישובים יהודיים, וחולמים על הקמת מדינת טרור פלסטינית. לא יועילו כל ההצהרות על ישראל ה'חזקה' וה'בוטחת'. אנחנו חלשים, כי איבדנו את האמונה ואת הביטחון בצדקתנו. למרבה הדאגה, גם אויבינו יודעים זאת, והמלחמה האחרונה בלבנון הוכיחה זאת לעין-כול.

אולי יבין סוף-סוף העם היהודי, "עם חכם ונבון", שיש לחזור לגישה הבריאה והנכונה – לקבל בשמחה ובתודה את מתנת ה' שניתנה לנו. אולי אחרי ארבעים שנה של חולשה ופזילה לעבר אומות-העולם, שגם הרעו את מצבנו, נבין סוף-סוף כי הקב"ה הוא המנהיג את העולם והוא שנתן לנו את ארצנו הקדושה, נחלת-עולם לעם-עולם. לא דורשים מאיתנו הרבה – רק להחזיק במתנת ה' ולהשאיר למשיח-צדקנו לפתור את הבעיות שממילא אינן ניתנות לפתרון. הוא יעשה זאת הרבה יותר טוב מכולנו.

 יש חדש

מרכז חסד ושמחה

ביום ראשון השבוע, ל"ג בעומר, נערכה בקריית-ארבע הנחת אבן-הפינה למרכז חב"ד שיישא את שמה של הילדה חיה-מושקא עטיה, בתם של שליחי חב"ד בעיר, שנספתה בדלֵקה מזעזעת לפני כשנה. המרכז החדש יהיה מוקד של פעילות שמחה וחסד, והוא מוקם בהתגייסות מיוחדת של תושבי העיר. הרב ויקטור עטייה אומר כי מאז האסון הנורא הוא מרוכז במשימה להפוך את הכאב לכוח מניע, ולהביא עוד ועוד שמחה ועידוד ליהודים.

הצדעה ל'אפרת'

אירוע הצדעה מיוחד נערך לאגודת 'אפרת', בראשות הד"ר אלי שוסהיים, בבניין הקונגרס בגבעת הקפיטול בוושינגטון. האירוע נועד לציין שלושים שנות פעילות של האגודה. במעמד השתתפו סנטורים, חברי קונגרס, רבנים ומנהיגים מקרב יהדות ארצות הברית, שהעלו על נס את פועלה של האגודה, שזכתה להציל עד היום את חייהם של כ-25 אלף תינוקות.

עוד סדנת זוגיות

בעקבות הצלחת הסדנה הראשונה, מכון שיוויתי מקיים סדנה נוספת בנושא זוגיות. הסדנה תעסוק בפיתוח הקשר הבין-אישי בתוך מסגרת הנישואין, ברוח התורה והחסידות, והיא תהיה בצפת, בתנאי נופש מלאים, בימים חמישי-ששי-שבת, י"ד-ט"ז בסיוון. פרטים: הד"ר יונתן סגל, טל' 050-7903355.

שבועות עם דודו

הופיעה הפקה חדשה (מס' 12) בסדרה בגן של דודו. התקליטור מיוחד לחג-השבועות. מילים ולחנים: אורית ונגפלד, שירה ומשחק: דודו פישר. להשיג בקלטות וידאו ובתקליטורים. טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

לעבוד כדי לשבות, לשבות כדי לעבוד

בתחילת הפרשה מפורטים דיני השמיטה, והפרשה נפתחת בפסוק: "וידבר ה' אל משה בהר סיני". שואלים חז"ל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלוא כל המצוות נאמרו מסיני?", והם משיבים, שמצוות שמיטה מלמדת על כל מצוות התורה –  "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

מדוע היסוד החשוב הזה – שכל פרטי המצוות נאמרו בסיני – נלמד דווקא ממצוות שמיטה? מצווה שמלמדת על כל המצוות אמורה להיות מצווה כללית, ולכאורה, השמיטה היא מצווה פרטית, בעלת מספר ניכר של הגבלות – היא נוהגת רק בזמן שה'יובל' נוהג; ומתקיימת רק בארץ-ישראל ולא בחוץ לארץ. חייבים אפוא לומר, שמבחינה מסויימת השמיטה היא אכן מצווה כללית.

העבודה היא חלק מהשביתה

כאשר התורה מלמדת את מצוות השמיטה היא פותחת ואומרת: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך". וכי יעלה על הדעת שיהיה אסור לעבוד את האדמה בשש שנות העבודה? אלא התורה מלמדת אותנו כאן שעבודת האדמה בשש השנים היא חלק ממצוות השמיטה.

כדי שיהיה אפשר לשבות מעבודת האדמה בשנת השמיטה, יש צורך שיעבדו את האדמה בשש השנים שלפניה; וכמו-כן זו תכליתה של שנת השמיטה – השבתון נועד לאפשר לנו לקיים אחר-כך את "שש שנים תזרע שדך" בצורה השלמה והטובה.

התחברות לשם הוי-ה

שש שנים עוסק היהודי בענייני העולם בדרך הטבע. זו למעשה תכלית חייו בעולם הזה – לבוא במגע עם ענייני העולם כדי לבררם ולזככם. אך אחת לשבע שנים עליו להתרומם מעל ענייני העולם, לא לבוא במגע עם עבודת האדמה, אלא לבטוח לגמרי בקב"ה שיספק לו את פרנסתו בדרך שהיא למעלה מן הטבע.

לכן שנת השמיטה נקראת "שבת להוי-ה". שם הוי-ה מייצג את האור האלוקי שלמעלה מגדרי העולם ("היה, הווה ויהיה כאחד"). בשנת השמיטה היהודי מתרומם מעל שם אלוקים (בגימטרייה 'הטבע'), ומתחבר עם שם הוי-ה, שלמעלה מהטבע.

כללות התורה

שני הדברים תלויים זה בזה: כדי שיהיה אפשר להתרומם למעלה מגדרי הטבע, יש צורך לעבוד שש שנים בתוך גדרי העולם; וכדי שיהיה כוח לברר את ענייני העולם בשש שנות העבודה, נדרש שמפעם לפעם (בשנה השביעית) יתעלה היהודי למעלה מענייני העולם, ואז גם כשהוא בא במגע עם העולם ועיסוקיו, לא ייסחף על-ידו, ואדרבה, הוא יהפוך את העולם עצמו שיהיה כלי לאור האלוקי.

זו למעשה הנוסחה היסודית לכללות התורה והמצוות. גם בשבוע ימים ישנו המחזור הזה – שישה ימים של עבודה ויום אחד (שבת) של התעלות למעלה מענייני העולם. במובן זה מצוות השמיטה היא מצוות כללית ומרכזית, ולכן דווקא ממנה אנו למדים שכל פרטי המצוות נאמרו למשה מסיני.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 273)

 מן המעיין

עמל תורה

הדרך הטובה מכולן

על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו,ג) מפרש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". יש הרבה דרכים בעבודת הבורא, אבל הטובה שבכולן הוא לימוד התורה.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

העמל מצמיח פירות

עמל ויגיעה בתורה מצמיחים פירות. הפירות הם המידות הטובות אשר האדם זוכה בהן על-ידי עמלו ויגיעתו בתורה.

(ישמח ישראל)

מקדש ומכון לשכינה

מי שקובע עיתים לתורה ביום ובלילה, כפי הפנאי, זוכה להיות מקדש ומכון לשכינה פעמיים בכל יום, ועליו לשמוח ולהודות על כך.

(תניא)

לא תשבעו

"ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו,כו). "ואכלתם" – זה לימוד התורה, שנמשלה ללחם; "ולא תשבעו" – ככל שתלמדו לא תשבעו, אלא באהבתה תשגו תמיד, לחזור עליה פעמים רבות ובכל פעם יהיו דברי התורה בעיניכם כחדשים.

(לקוטי תורה)

התורה מזינה

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר פעם: לו ישבתי בין מאה לומדי תורה, היה מספיק לי רבע מהלחם שאני זקוק לו כיום.

התורה מביאה למעשים

יהודי, גם אם אינו זהיר במצוות, כל זמן שהוא עמל בתורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – התורה תביאו בסופו של דבר לעשות ולקיים את רצונו של מקום. זהו שנאמר "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה, ממילא יהיה "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כי המאור שבתורה מחזירו לטובה.

(רבי צבי-הירש מליסקה)

העיקר ללכת

מדוע נאמר הלשון "תלכו" ולא 'תלמדו' או 'עִסקוּ' בתורה? כי העיקר הוא ההליכה. מהיקף ההליכה והעלייה מדרגה לדרגה יודעים את גודל העמל שמשקיעים בלימוד.

(נפלאות חדשות)

קביעות נוגעת בנפש

קביעת עיתים לתורה בכל יום ויום הכרחית מאוד. בקביעת עיתים לתורה בכל יום חייבים הכול, ואין איש רשאי לפטור את עצמו ממנה. הדבר נוגע ממש בגשמיות וברוחניות, וגם בנפש ממש.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

 אמרת השבוע

הפיכת הקללות לברכות

בשבוע של פרשת בחוקותי אמר ה'חוזה' מלובלין לתלמידיו: "טוב לשבות השבת אצל המגיד מקוז'ניץ, כי הוא עושה מהקללות שב'תוכחה' – ברכות".

שמע זאת הצדיק ר' מרדכי, בעל 'מאמר מרדכי', קם ונסע לקראת שבת לקוז'ניץ. המגיד היה הקורא בתורה, ור' מרדכי התייצב מולו כדי שיוכל לשמוע היטב איך הוא הופך את הקללות לברכות.

כשהגיע המגיד לפסוק "ונתתי את עריכם חרבה, והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", הרגיש ר' מרדכי את הכוונות הנפלאות של המגיד, ומרוב התפעלות קרא: "אבינו שבשמים, מי ייתן ונזכה לחיות בשעה זו!".

 מעשה שהיה

ברכה והבטחה

אלה היו ימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. מצאתי אז את פרנסתי מעבודה בבית-המלאכה של הרכבת בחיפה. סביבי עבדו עוד אלפי עובדים, רובם ככולם ערבים. היחסים בינינו היו טובים למדיי, בין השאר בזכות שליטתי בשפה הערבית.

האווירה השתנתה עם פרוץ המאורעות בארץ-ישראל. האירועים בחברון, בירושלים ובמקומות יישוב נוספים השפיעו מיד על העובדים בבית-המלאכה. לפתע מצאתי את עצמי מוקף בים של שנאה ועוינות. איומים – תחילה מרומזים ולאחר מכן גלויים – נשלחו לעברי כמעט מדי יום ביומו. כשהתלוננתי על כך לפני מנהל העבודה, ערבי גם-כן, פטר אותי בצחוק מזלזל.

מיום ליום חשתי מאויים יותר. פניתי לממונה הראשי על בית-המלאכה – הוא היה אנגלי – ושיתפתי אותו בחששותיי. הממונה הבין לליבי והתיר לי להיעדר מהעבודה בימים שבהם אחוש בסכנה מיוחדת. ההיתר אמנם הקל עליי, אך לא פתר את הבעיה. בכל פעם שהופעתי לעבודה חזרו האיומים, ועם הזמן אף נעשו בוטים יותר. "נשחט אותך כמו כלב!", היו הערבים מסננים לעברי, ועוד איומים מעין אלה.

בצר לי החלטתי לנסוע לירושלים, כדי להיוועץ ברב חשוב שהכרתי. הרב הקשיב לדבריי,  ויעץ לי לעזוב את מקום העבודה. יצאתי מביתו נבוך ואובד-עצות. הצעתו הייתה הגיונית, אך חששתי לאבד את מקור פרנסתי.

עמדתי מחוץ לבית ודמעות עלו בעיניי. לפתע הבחינה בי אשת הרב. בתשובה לשאלתה סיפרתי לה על מצבי ועל העצה שהעניק לי בעלה. "לא-הרחק מכאן מתגורר הצדיק רבי שלמה מזוויל", אמרה לי, "גש אליו".

שעיתי לעצתה. כשהגעתי לביתו, אמרה לי רעיית הצדיק כי בשעה זו בעלה שוהה ליד הכותל המערבי. פניתי והלכתי לכותל. לא מצאתיו שם וחזרתי לביתו. "הלוא אמרתי לך שהוא ליד הכותל כעת!", התעקשה הרבנית.

הנחתי שכנראה לא זיהיתי את הצדיק וחזרתי לכותל. רצתי דרך השוק הערבי ובתוך כך שמעתי רוכל ערבי קורא בקול – "הנה יהודי!... הבה נחסל אותו!". עוד רגע קט והאספסוף היה מסתער עליי, אלא שאז נשמעה קריאה נוספת: "אינכם רואים שהוא רץ כמו משוגע? עזבו אותו!".

בהגיעי לכותל מצאתי את הצדיק עומד בפינה, צמוד לאבני הכותל. ניגשתי אליו וניסיתי להסב את תשומת-ליבו אליי, אבל הוא היה שקוע בתפילתו ולא השיב. גם כשפנה מהכותל והחל לצעוד לכיוון ביתו, נראה היה כי עדיין הוא שרוי בשרעפיו. פסעתי לצידו, ממתין לשעת כושר לפתוח עמו בשיחה, אך הוא כמו היה מסוגר בתוך עצמו.

הגענו לבית של הצדיק והוא ישב אל השולחן. באותו רגע גאה בקרבי כל המתח שהצטבר בעת האחרונה ופרצתי בבכי. "רבי הושיעה, אני בצרה גדולה!", קראתי.

נשא הצדיק את עיניו אליי והביט בי להרף-עין. כעבור רגע נטל ספר והחל לעיין בו. עדיין לא הוציא מילה מפיו, ואני עוד לא סיפרתי לו מה בדיוק מעיק על ליבי. פתאום הִכה בידו על השולחן ואמר: "מה יש לך לפחד?! מי שייגע בך לרעה יהיה לו סוף שחור! אין מה לפחד!".

באותו רגע הרגשתי כמו אדם חדש. בבת-אחת נעלמה המועקה שרבצה על ליבי והייתה כלא-הייתה. הייתי בטוח בברכתו של הצדיק. בהתרגשותי כי-רבה הוצאתי מכיסי שטר של לירה והנחתיו על השולחן. באותם ימים הייתה משכורתי החודשית ארבע לירות.

רבי שלמה מיאן לקבל ממני את הכסף. "מה לי ולנייר ה'עבודה זרה' הזה!"... הפטיר. "אפשר לעשות בזה צדקה", התעקשתי. "גנב!", קרא לעברי, וכשהבחין במבטי המשתאה הסביר: "זה כסף שנועד לפרנסת אשתך וילדיך!".

בכל ליבי השתוקקתי שייקח מידי את הכסף. הוספתי להפציר בו והסברתי כי הדבר לא יפגע בפרנסת ביתי. רק אז התרצה לקבל את הלירה, לשם צדקה.

נסעתי לחיפה ולמחרת חזרתי לבית-המלאכה. אך דרכו רגליי בשערי המקום,  ניגש אליי אחד העובדים במקום, מחמוד שמו. ללא אומר ודברים הנחית אגרוף בפרצופי. הייתי בהלם מוחלט. "הוי רבי", קראתי מנהמת ליבי, "רבי קדוש!", רחשו שפתיי תחינה.

מחמוד החל לחזור לאחוריו, עיניו רושפות שנאה. הוא הספיק לפסוע רק כמה פסיעות ופתאום מעד ונפל ארצה על עורפו. חבריו חשו אליו במהירות וניסו להרימו, אך הוא לא זע ולא נע. לרופא שהוזעק למקום לא היה אלא לקבוע את מותו, כנראה משטף-דם במוח.

מאותו יום הופעתי במקום עבודתי ללא מורא וללא חשש. אלפי ערבים עבדו סביבי, אך איש מהם לא העז עוד לגעת בי לרעה. סיפורו של מחמוד נפוץ בכל בית-המלאכה והכול חששו פן יהיה גורלם כגורלו.

רק אני ידעתי כי זכותו של הצדיק רבי שלמה מזוויל (נפטר בכ"ו באייר תש"י) היא שהגנה עליי.

 (סיפורו של ר' אברהם-חיים שפילברג ז"ל, לפי 'צדיק יסוד עולם')

 לומדים גאולה

צריך לתבוע!

הציפייה לגאולה היא מרכיב מרכזי בהווייתו של יהודי. נוסף על עצם הצורך לצפות לגאולה, הציפייה עצמה מזרזת את הגאולה. במקומות רבים אף נאמר, כי העדר הציפייה הוא מהגורמים העיקריים שמעכבים את הגאולה. אם עם-ישראל אינו מצפה לגאולה, כאילו הוא מצהיר בכך שהמצב הנוכחי טוב לו, ובכך הגאולה נדחית ומתעכבת.

רבי שמעון בר-יוחאי אף אומר (מדרש תהילים מזמור יז), כי העדר הציפייה והבקשה על הגאולה, מעורר קטרוג קשה: "כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית-המקדש. והלוא דברים קל-וחומר: ומה אם אלו, שלא היה בית-המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך ונענשו על שלא תבעו אותו – אנו, שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים – על אחת כמה וכמה". ומוסיף רשב"י: "לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלוש תפילות בכל יום, והתקינו בו 'אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים', ותיקנו 'בונה ירושלים' ברכה בפני עצמה בתפילה ובברכת המזון".

השכיר תובע את שכרו

בעל חידושי הרי"ם אומר: "לפני הגאולה מגלות מצרים נאמר 'וייאנחו בני-ישראל'. לפני-כן היו ישראל שקועים בגלות רוחנית, עד שלא חשו את הגלות, ורק כשהחלו לחוש את מרירות הגלות ונאנחו – גאל אותם הקב"ה. כך יהיה גם באחרית הימים, שהיהודים ישכחו שהם בגלות, ודבר זה יגביר ח"ו את הגלות, אך כאשר ירגישו את עול הגלות וייאנחו – אזיי תבוא הגאולה".

בילקוט מעם לועז (לרבי יעקב כולי) נאמר: "בעניין הגאולה, שהיא עניין כולל, הנוגע לכלל ישראל, אינו דיי אם חלק מישראל יאמרו תפילה בכוונה גדולה, אלא הכרחי הדבר שכל ישראל יתפללו בכוונה עצומה בשעה שמתפללים לה' כי יגאל אותם. וכן לא דיי לכך בתפילה אחת, כי מאחר שהגאולה העתידה צריכה להיות בנפלאות גדולות, יש להרבות בתפילה עליה".

בספר קץ הפלאות (סי' כד, ברכת ישועה סק"א) נאמרים דברים מבהילים: "בשנת ת"ח היו ישראל עוסקים בתורה ובמעשים טובים, ולפי מעשיהם הטובים היו ראויים לבקש על הגאולה. ועבר עליהם כל החורף עד אחר הפסח, ולא ביקשו על הגאולה... והתחיל האוייב להתגבר אחר הפסח והרג מהם לאלפים ולרבבות, ונחרבו הרבה עיירות לא-עלינו".

אנו רואים אפוא כמה חיונית הציפייה לגאולה והתביעה מהקב"ה כי יחוש לגאלנו. ומעניינים דבריו של ה'חפץ-חיים' (חפץ-חיים על הסידור סימן קסח): "כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם הבקשה בלבד אינה מספקת; יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע – אין חיוב לתת את שכרו בו-ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו".

הדבר היחיד שמעכב

הרב מליובאוויטש דיבר פעמים רבות, לעיתים קרובות מתוך סערת-נפש עמוקה, על חיוניותה של התביעה מהקב"ה כי יביא לנו את הגאולה. כך אמר (שבת פרשת כי-תצא תשמ"ה): "החיסרון הכי עיקרי של בני-ישראל הוא – שנמצאים עדיין בגלות, חושך כפול ומכופל, ומשיח צדקנו עדיין לא בא!... ומכיוון שישנו ציווי בתורה 'שיהא אדם... שואל צרכיו שהוא צריך להם' – שואלים יהודים ומבקשים מהקב"ה שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד, 'משיח נאו'!"

פעמים רבות ציין כי העדר התביעה הוא הדבר היחיד שמעכב את הגאולה. הנה דוגמה: "הדבר היחיד שמעכב עדיין את הגאולה הוא הצורך שכל בני-ישראל יבקשו וידרשו ויתבעו מהקב"ה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה!" (חנוכה תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 164).

 פתגם חסידי

היכן היצר

שאלו את רבי נפתלי מרופשיץ: "היכן שוכן יצר-הרע?". השיב להם: "בכל מקום ששם חושבים כי הוא איננו"

 חיים יהודיים

מפיזיקה גרעינית לתרשימים בגמרא

מסכת יבמות, שאותה התחילו לומדי 'הדף היומי' ללמוד בשבת שעברה, ידועה כמסכת סבוכה וקשה. בדפיה נפרשים מאות תרחישים, שכדי להבינם צריך לפעמים לזכור מהלך משפחתי סבוך, ולהביא בחשבון סדר-קדימויות של ההתרחשויות וכן איסורים וגדרים הלכתיים משתנים. הנה דוגמה: "ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאה לעבד או לעובד-כוכבים, וילדה הימנו בן – הרי זה ממזר. הייתה אם אימו בת ישראל לכהן – תאכל בתרומה; בת כהן לישראל – לא תאכל תרומה".

כדי להתגבר על הקושי הזה יצר הרב פרופ' יצחק שווה שפת סימנים חדשה ומקורית. יותר ממאה צורות גיאומטריות וסימנים מגוּונים, המסמלים את כל סוגי הגופים שבמסכת (איש, קטן, כוהן, כוהן חלל, לוי, חירש, אישה, כוהנת וכו'), את אופי הקשרים בין הגופים (קידושין, נישואין, קידושי קטנה, קנויה, ייבום וכו') ואת דיני האיסור או היתר, החיוב או הפטור.

שש-מאות תרחישים

"השקעתי מחשבה רבה בבחירת הצורות והסימנים ובצבעיהם, כדי שיהיו פשוטים והגיוניים ככל האפשר", אומר הפרופ' שווה. מהסימנים הללו הרכיב כשש-מאות תרחישים, לפי סדר הסוגיות במסכת, וריכז אותם בספרו 'תלמי שי'. לפני כשבוע ראתה אור מהדורה חדשה וצבעונית של הספר, בהוצאת מכון 'מעליות' של ישיבת 'ברכת משה' במעלה-אדומים, ובעריכת הרב ברוך ברנר, ר"מ בישיבה.

להתפעלות מעבודתו המצויינת של שווה מצטרפת גם הפתעה לא-קטנה, כשמתוודעים לתחומי התמחותו ועיסוקו בעשרות השנים האחרונות – פיזיקה ופיזיקה-גרעינית.

מחקרים בהפרדת איזוטופים

שווה נולד לפני שמונים ושלוש שנים בקהיר, למשפחת רבנים מפורסמת, שהיגרה למצרים מהעיר חלֶבּ שבסוריה. בצעירותו למד שווה תורה בישיבת 'אהבה ואחווה' מפי אביו, הרב אהרון שוויכה, שעמד בראש הישיבה, ומפי הרב עובדיה יוסף, שירד לכמה שנים מארץ-ישראל למצרים, כדי לתגבר את ההנהגה התורנית של יהודי קהיר.

לאחר מלחמת השחרור עלה שווה לארץ, ופנה ללימודי כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בראשית דרכו המדעית עבד במשרד-הביטחון וברפא"ל, אך את ניסיונו העיקרי כמדען רכש  בפריז, שבה שהה לצורך עבודת הדוקטורט שלו בפיזיקה, ובמרכז למחקר גרעיני בנחל-שורק. מחקריו התאורטיים והמעשיים בנושא הפרדת איזוטופים הקנו לו שם של מומחה בין-לאומי ופורץ דרך בתחומו.

מלימוד עצמי לתרשימים

בעבר אף שורבב שמו – שלא בידיעתו ובניגוד לרצונו – למירוץ לתפקיד נשיא המדינה. הוא ורעייתו נחמה מתגוררים בירושלים, הורים לארבעה, וסבים לנכדים ולנינים רבים. שווה הוא גם אחיו של הפרופ' יעקב שוויכה, מראשי פרוייקט השו"ת, ודודו של הסופר הרב חיים סבתו.

לעבודה על ספרו 'תלמי שי' (ראשי-תיבות תרשימים למסכת יבמות, שווה יצחק) הגיע דרך לימוד המסכת בעצמו. "כדי להתגבר על הסבך מצאתי עצמי מכין לי תרשימים. כעבור זמן חשבתי בליבי, מדוע לא אעשה זאת בדרך יסודית ונקייה יותר, ולתועלת כלל הציבור?". כך אפוא נולד הרעיון שכאמור, רואה אור כעת בפורמט מהודר ומאיר עיניים.

מברכים על המוגמר. שני משמאל הפרופ' שווה, ולשמאלו הרב ברנר

 פינת ההלכה ומנהג

לקראת שמיטה

שאלה: מה רצוי לעשות עתה בגן-הנוי כדי להתכונן לקראת שנת השמיטה תשס"ח, הבאה עלינו לטובה?

תשובה: יש לנקוט עתה בכל האמצעים כדי למעט את המלאכות שיידרשו בשנת השמיטה.

יש לדשן בסוגי דשנים שימנעו צורך בדישון נוסף בשנת השמיטה. לעדור היטב את כל הצריך עידור. להשמיד עשבייה, ובמקומות מתאימים אפשר לרסס בחומרים מונעי נביטה. וחשוב מכול – לגזום ככל האפשר את כל הצמחים הדורשים גיזום.

בעצי פרי חשוב  לבצע את הגיזום עוד הקיץ, לאחר הקטיף. הדבר נבדק מקצועית, והתברר שאין שום נזק בביצוע הגיזום בקיץ (במקום בחודש ינואר הבא, כרגיל).

שתילים חדשים צריכים להיקלט היטב בקרקע עד תום השנה, כדי שלא יזדקקו להשקיה לצורך קליטתם בשמיטה – פעולה האסורה בוודאות. כאן יש התחלקות על-פי המינים:

עצי-פרי: זריעה או נטיעה של שתילים חשופי-שורש מותרת עד ט"ו באב (השנה: 30 ביולי) סמוך לשקיעה. שתיל שגדל בעציץ מנותק מהקרקע, בעל נקב צר מ-2 ס"מ, או שהעציץ לא עמד על הקרקע ממש אלא על רצפה, על שולחן או על יריעות פלסטיק וכדומה – אפשר להעבירו עם עפרו עד כ"ט אב (ולהיזהר שגוש העפר לא יתפורר). שתיל שהיה שתול באדמה ממש או בעציץ בעל נקב רחב מ-2 ס"מ – מותר להעבירו עם עפרו עד ראש-השנה, ויש להשקותו מיד לאחר השתילה (ולהיזהר כנ"ל).

שיחים ועצי-סרק: מועד הנטיעה האחרון לשתילים חשופי שורש הוא ט"ו באלול. העברת שתילים עם גוש הקרקע שבו גדלו – מותרת עד ראש-השנה (ולהיזהר כנ"ל).

פרחים עונתיים: זריעה ושתילה מותרות עד כ"ו באלול (לפני השקיעה).

דשא: יש להקדים את שתילתו לימים האלה, כדי שיספיק לכסות את כל השטח. אם לא יגיע לכיסוי מלא עד ראש-השנה, יהיה אסור להשקותו ולכסחו לעידוד הצמיחה, אלא למניעת נזק בלבד. מי שלא שתל בעונה זו, יכול לשתול עד א' באלול דשא מזן 'זוֹן' (רייגראס).

מקורות: 'קטיף שביעית' עמ' 226-222, בהוצאת מכון התורה והארץ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)