בעניין ביאת המשיח מדגישה התורה לא רק את עצם הצורך להאמין בבואו, אלא גם את נחיצות הציפייה לקראתו. הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, מדגיש: "אם יתמהמה – חכה לו" (בלשון הפסוק בחבקוק ב,ג. וכך נאמר גם בצפניה ג,ח: "לכן חכו לי, נאום ה', ליום קומי לעד"). כך מנוסחים הדברים גם ב'אני מאמין': "ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
יתרה מזו כותב הרמב"ם בתחילת הפרק העוסק בסוגיית המשיח (תחילת פרק יא מהלכות מלכים): "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". משמע מזה, שאפילו מי שמאמין בעצם בואו של המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו"!
ידועים גם-כן דברי הגמרא (שבת לא,א), שאחת השאלות ששואלים את האדם ביום-הדין היא: "ציפית לישועה?". יכול אפוא יהודי להאמין בכל י"ג עיקרי האמונה, לעסוק כל ימיו בתורה ובמצוות בתכלית השלמות, אבל אם לא הייתה בו ציפייה לביאת המשיח ולישועת ישראל, יעמוד נכלם מול התביעה האלוקית הגדולה ביום-הדין: "ציפית לישועה?!". מכל זה ברור, שהתורה דורשת מכל יהודי, שיהיה בו רגש ממשי של ציפייה לביאת המשיח, נוסף על עצם האמונה בו.
עדות לאמונה
הציפייה, בפשטות, מעידה על עוצמת האמונה. אך טבעי הוא, שהמאמין בגאולה הצפויה והיודע את הטוב המופלא המזומן לנו, חייב להשתוקק לרגע המיוחל שבו תפציע. וכך נאמר בנביאים (ישעיה ל,יח): "אשרי כל חוכי לו". כלומר, אשרי האדם המחכה לבוא המשיח.
יהודי האומר שהוא מאמין בביאת המשיח, אבל אין בו ציפייה לכך – מעיד על עצמו שאמונתו רופפת למדיי. בהכרח שזו אמונה הלוקה בחסר, במובן זה או אחר; שאם-לא-כן, איך ייתכן שאין בנפשו ציפייה דרוכה ליום-ה' הגדול? יהודי המאמין בטוב הנפלא, הצפוי לו, לעם-ישראל, לעולם כולו ולשכינה (שנמצאת בגלות ותיגאל אף היא) בבוא המשיח, איך ייתכן שלא יהיה חדור ציפייה עצומה לראות את הטוב הזה?! על-כן, ככל שיש באדם יותר ציפייה לבוא המשיח, בכך הוא מעיד על עצמו שגם אמונתו בביאת המשיח שלמה יותר.
הציפייה מזרזת
חשיבותה של הציפייה איננה רק בהיותה עדות על עוצמת האמונה. הציפייה עצמה מזרזת ומקרבת את הגאולה. הקב"ה רוצה שהגאולה תבוא כגשם שמרווה אדמה צמאה ולא שתנחת חלילה על קרקע אדישה. כאשר אנו מצפים לגאולה ומבקשים אותה – בכך אנו מזרזים את בואה.
וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני איכה, רמז תתקצז): "יש דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הן נגאלין". החיד"א מסביר, שהציפייה לגאולה היא הזכות הגדולה שיש לעם-ישראל. שכן כאשר אנו מבקשים על הגאולה יכולים לטעון כנגדנו שאין זכויותינו מספיקות כדי להיגאל. אולם כאשר אנו מצפים ומחכים לביאת המשיח, אנו זכאים לגאולה בזכות הציפייה עצמה.
הוא מסתמך על המדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשלו): "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווּי (=התקווה) – כדאי הם לגאולה בשכר הקיווּי".
משמע מדברי חז"ל, שלקראת סוף הגלות מצפה הקב"ה שעם-ישראל יתאחד בזעקה גדולה על ביאת המשיח והגאולה. אולי זה ההסבר למציאות הקשה שאנו שרויים בה, מציאות שלא נראה לה פתרון בדרך הטבע. עלינו להבין שישועתנו יכולה לבוא רק על-ידי הגאולה האמיתית והשלמה, וכאשר נצפה לה ונבקשהּ – ישלח לנו אותה הקב"ה במהרה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
