חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

האם כבר יצאנו ממצרים?
כשיהודי יושב אל שולחן הסדר, מתעוררות בליבו כמה שאלות קשות, המתנגשות בכל עצם תוכנו של הסדר והסיפור ביציאת מצרים * איך הוא יכול לחוש רגש אמיתי של חירות, בשעה שהוא שרוי בגלות, במצב של "עומדים עלינו לכלותינו", כאשר סביבו יושבים יהודים עניים, ובעם-ישראל מצוי אפילו בן רשע? * המענה לשאלות אלה טמון במבנה המיוחד של ההגדה, ובדרך זו מתורצת שורה של שאלות ותמיהות על פסקאות מרכזיות בהגדה * שרשרת מרתקת של קושיות, ותשובה מופלאה אחת השופכת אור חדש על ליל-הסדר וההגדה.

מאת: ממעיינות תורתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

את יציאת מצרים חובה לזכור כל ימות השנה, אבל יש כמה הבדלים בין החובה והמצווה לזכור את יציאת מצרים בליל פסח לזכירת יציאת מצרים כל ימות השנה. אחד ההבדלים: כל השנה כולה די בזכירה בעלמא – "מצווה להזכיר יציאת מצרים", ואילו בליל-הפסח, המצווה היא לספר ביציאת מצרים. ובלשון הרמב"ם1: "מצוות-עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים".

את מצוות הסיפור ביציאת מצרים, בליל פסח, למדים מן הפסוק2: "והיגדת לבנך". קיומה בפועל של המצווה הוא בזמן קריאת ההגדה.

ברור אם-כן שנוסח ההגדה כולו מהווה חלק מהסיפור ביציאת מצרים.  במיוחד אמור הדבר לבוא לידי ביטוי בקטעי הפתיחה והסיום של ההגדה. שהרי מקובל (גם בתורה) להדגיש ולהבליט את המסר המרכזי של העניין - בתחילתו ובסופו.

עיקר נוסח ההגדה (על-פי הגמרא והשולחן-ערוך) מתחיל ב"עבדים היינו", או מן הפסקה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". למעשה מתחילים אף מעט קודם לכן - מיד לאחר הכרזת 'מגיד' - במילים "הא לחמא עניא". אחר- כך באים "והיא שעמדה" וסיפור ירידת יעקב אבינו למצרים. והסיום הוא ברשימת הניסים שאירעו לאבותינו במהלך יציאת מצרים ולאחריה, רשימה הנחתמת במילים: "ובנה לנו את בית-הבחירה לכפר על כל עוונותינו".

'לחם עוני' בחג החירות?!

כדי להבין לעומק את תוכן ההגדה ואת סיפור יציאת מצרים, עלינו לעיין באותן פיסקאות מרכזיות של ההגדה שמהן ציטטנו זה עתה:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדין, לשנה הבאה בני חורין".

[זהו לחם העוני שאכלו אבותינו מצרים. כל הרוצה יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח. השנה - כאן, לשנה הבאה - בארץ-ישראל. השנה - עבדים, לשנה הבאה - בני חורין].

מקום אמירת "הא לחמא עניא" איננו בית-הכנסת, שם על-פי רוב קל לפגוש את אותם מחוסרי אמצעים המיחלים להזמנה ל'סדר', אלא בתוך הבית פנימה, לאחר עריכת הקידוש ולאחר הכרזת 'מגיד'. מזה משמע שאמירה זו אינה מהווה (אך ורק) נוסח הזמנה לאורחים, אלא היא חלק בלתי נפרד מה'סדר' ומהסיפור ביציאת מצרים שבמרכזו.

נשאלת השאלה, מה עושה "הא לחמא עניא" בסיפור יציאת מצרים. שהרי "הא לחמא עניא" איננו עוסק ביציאת מצרים, אלא להפך, בלחם העוני שאכלו אבותינו בהיותם עדיין במצרים!

גם סיום הפסקה - "השתא הכא", "השתא עבדין" - עומד לכאורה בסתירה לאווירת החירות הכללית של ליל-הסדר, ולהנחיית ההלכה3, לפיה "צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות"!

אפשר היה לנסות ולהסביר, שההגדה פותחת בתיאור הקושי של אבותינו במצרים כדי להדגיש את הגאולה שצמחה מתוך הקושי והשעבוד, בבחינת "מתחיל בגנות (ומסיים בשבח)".

אלא שזה היה נכון אילו הקושי המתואר התייחס לזמן עבר בלבד, בעוד שההווה היה מוצג כמצב של חירות. על-דרך מה שמופיע בהמשך ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו" (=גנות), אבל אחר-כך, "ויוציאנו ה' אלוקינו משם", ועכשיו, "עכשיו, קירבנו המקום לעבודתו" (=שבח).

אך כאן, למרות שבסוף הפסקה מובעות התקווה והביטחון כי "לשנה הבאה בארעא דישראל" ו"לשנה הבאה בני חורין" - הרי לגבי המצב בהווה נאמר:  "השתא הכא", "השתא עבדין". אם-כן, כאמור, איך משתלבת אמירה שכזו באווירת החירות של לילה זה?

כמו כן צריך להבין, כיצד המשך הפסקה - "כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח" - קשור ל'מגיד' ומהווה חלק בסיפור יציאת מצרים.

ונראה לומר, כי אמנם "הא לחמא עניא" לא מהווה באופן ישיר חלק מהסיפור ביציאת מצרים. אך מאידך-גיסא, הוא משמש הקדמה חשובה וחיונית להבנת תוכן ההגדה והסיפור ביציאת מצרים כולו. זאת הסיבה ש'הא לחמא עניא' מופיע לאחר 'מגיד', אך רגע קודם לתחילת ההגדה עצמה.

מצה זו שאנו אוכלים

דבר נוסף דורש ביאור: אנו אומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".  והלוא המצה שאנו אוכלים בפסח קשורה עם המצה שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים ולא עם מה שאכלו בהיותם במצרים. וכפי שאנו אמרים בהמשך ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים... על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת... שנאמר ויאפו את הבצק... עוגות מצות... כי גורשו ממצרים"!

['אבודרהם' בפירושו משיב שבני-ישראל אכלו מצות גם במצרים עצמה, משום שהנוהג באותם ימים היה להאכיל שבויים במצות, "מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ".

ה'ספורנו' מסביר שאכילת המצות במצרים נבעה מלחץ העבדות - "לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ, מפני נוגשים אצים".

המהר"ל4 שולל הסברים אלה, בטענה ש"הם דברים שיכחיש הכתוב והאמת, כי לא נמצא בשום מקום, לא בכתב ולא במשנה ולא בתלמוד, שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה"].

שעבוד מצרים – עד מתי!

"עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

סיום הפסקה הזאת מעורר תמיהה: כידוע, הגזירה של גלות מצרים ("ועבדום ועינו אותם") הייתה ל"ארבע-מאות שנה" בלבד. כלומר, שבחלוף הזמן הזה תם מועד הגזירה וממילא הגלות מסתיימת. אם כך, מה פירוש הדבר "אילו לא הוציא הקב"ה... משועבדים היינו לפרעה במצרים"? האמנם היינו נשארים בגלות מצרים לנצח?!

לו עם ישראל היה במהותו ובאופיו עם משועבד, אכן היה צורך בכוח עליון מיוחד שיחלץ אותו ממצב העבדות הטבוע בו.  אך מכיוון שהדברים הם בדיוק להפך - ישראל במהותם ומצד עצמם הם 'בני חורין', ורק בגלל גזירת 'ברית בין הבתרים' נהפכו לעבדים; אם כן, מיד בתום תקופת הגזירה, עליהם היה לשוב ולהיות מה שהם באמת - כלומר, בני חורין!

[אין לומר שהתלות של גאולת מצרים ב"הוציא הקב"ה" נבעה מכך שבפועל הוקדם זמנה של יציאת מצרים ובני-ישראל נגאלו ממצרים כעבור מאתיים ועשר שנים ולא ארבע-מאות שנים.

ראשית, אין לזה שום קשר לעצם היציאה ממצרים, אלא אך ורק לאופן חישוב השנים (אם מחשבים אותן משעת הירידה למצרים, או מהולדת יצחק). ומשהוחלט למנות את ארבע-מאות השנים מרגע הולדת יצחק, ובגין כך תמה גלות מצרים אחרי מאתיים ועשר שנות שעבוד בלבד - היה צפוי וברור כי בני-ישראל יחזרו בתום מועד זה לקדמותם, וישובו בטבעיות להיות בני-חורין!

ושנית, אנו אומרים, "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". איך זה מתיישב עם הבטחתו המפורשת של הקב"ה לאברהם ש"דור רביעי ישובו הנה" ועם העובדה שבכל מקרה ולפי כל חשבון, ארבע-מאות שנות הגזירה חלפו תמו להן זה מכבר!].

הקב"ה 'מקרב' אותנו עכשיו

"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו":

 צריך להבין:

א. מדוע נאמר "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", בה בשעה שההתקרבות אל ה' ("קרבנו המקום לעבודתו") החלה כבר בימי אברהם אבינו? לכאורה, נכון יותר היה לומר, "ואחר-כך קרבנו המקום לעבודתו"?

גם אם נפרש ש"עכשיו" אין כוונתו "עכשיו" כפשוטו, כלומר לזמננו-אנו, אלא לזמן יציאת מצרים, עדיין לא אין הדבר מתיישב עם העובדה שה"קרבנו" אירע שנים רבות קודם לכן, וכפי שאנו עצמנו אומרים בפסקה הבאה: "ואקח את אביכם, את אברהם, מעבר הנהר"!

ב. מדוע לא די בציון העובדה שבניגוד לאבותינו, אשר עבדו עבודה-זרה, אנו איננו עושים כן, אלא קרובים אל ה' ודבקים בעבודתו. מהו הצורך להדגיש את העובדה ש"עכשיו קרבנו המקום" דווקא.

מחיבורן של שתי השאלות יחדיו, נראה כי להדגשה שהקירוב נעשה על-ידי "המקום" וכן למילה "עכשיו",  עכשיו כפשוטו, נודעת חשיבות לגבי תוכן הסיפור ביציאת מצרים.

האמנם יכולים הגויים לכלותנו?!

והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם":

כמה פרטים בפסקה זו טעונים הבנה:

א.  אילו אלה ש"עומדים עלינו לכלותינו" היו צדיקים גדולים מאתנו, אזי אפשר היה להבין את החידוש שבדבר - שלמרות היותם טובים מאיתנו, "הקב"ה מצילנו מידם". אך מכיוון שהללו רשעים וזדים, כיצד בכלל עולה על הדעת כי יהיה בכוחם לכלות את עם ישראל; עד כדי כך, שאנו נדרשים לתת שבח והודיה מיוחדים לקב"ה על כך שהוא "מצילנו מידם"?

התמיהה גוברת נוכח הידיעה שהעולם כולו וכל מה שבתוכו נבראו בשביל עם ישראל, וכמאמר: "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית". כלומר, כל הבריאה כולה לא באה אלא לסייע ליהודים בעבודתם.

[הסיבה שלא כולם, אפילו לא כל היהודים, מודעים לכך, היא הצורך לאפשר בחירה חופשית בעולם, כדי להשאיר מקום לעבודת ה' באופן של 'אתכפיא' ו'אתהפכא' (כפיית היצר ולאחר מכן הפיכתו לטוב). אבל העדר הידיעה אין בה כדי לשנות את האמת הצרופה שלפיה אין ולא ייתכן מצב של "עומדים עלינו לכלותינו".]

ב. אם "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", מדוע אפוא מבין כל חגי ההצלה של עם ישראל, נבחר דווקא חג הפסח לציון עובדה עקבית ומתמשכת זו?

לכאורה, דווקא במצרים לא היה ניסיון להטיל כליה על עם ישראל כולו, וכפי שאנו אומרים בהגדה, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים", לעומת לבן, למשל, ש"ביקש לעקור את הכול", או בימי אחשוורוש, שאז הייתה גזירת השמדה וכיליון על "כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים"!

השראת השכינה או כפרת עוונות?

ובנה לנו את בית-הבחירה לכפר על כל עוונותינו:

צריך להבין:

א.  בכל אחת מארבעים ה"מעלות טובות למקום עלינו" שנמנו קודם לכן, לא מבוארת המשמעות של ה"מעלה". עד כדי כך, שבחלק מן ה"מעלות טובות", המפרשים ממש מתאמצים להבין ולהסביר את תוכנן. כמו למשל, "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה",  שם יגעים המפרשים להסביר איזו מעלה יש בעצם החנייה למרגלות ההר, אלמלא ניתנה עליו התורה. ורק בהגיענו למעלה האחרונה - "ובנה לנו את בית-בחירה" - מופיע לצידה גם הסבר. מה הסיבה לכך?

ב. אם כבר נדרשים לתוכן המעלה שבבניית בית-הבחירה, מדוע אין מזכירים את המעלה הפשוטה והברורה, הכתובה בצורה מפורשת בפסוק - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מה גם שהעניין המרכזי והעיקרי ביותר בבית-המקדש הוא השראת השכינה!

מדוע אם-כן בוחרת ההגדה לנמק את המעלה הטובה בסיבה הנראית כמשנית בלבד - "לכפר על כל עוונותינו"?

ג. יתרה מזאת, עניין "ושכנתי בתוכם" - השראת השכינה - שייך לכל עם ישראל בשווה. לא כן "לכפר על כל עוונותינו", שזה עניין הנוגע אך ורק לאותם שחטאו וזקוקים לכפרה!

ד. מדוע נוקטת ההגדה בשם "בית הבחירה" ולא  בשם הרגיל והמקובל יותר - "בית המקדש"?

ה. במה נוגעת וקשורה מעלה זו האחרונה ("בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו") ליציאת מצרים ולסיפור ביציאת מצרים?

את כל יתר המעלות המנויות, עד ל"הכניסנו לארץ-ישראל", אפשר לחבר עם יציאת מצרים, שכן, כל עוד עם ישראל נודד במדבר ולא נכנס לארץ נושבת, הגאולה והיציאה ממצרים אינן שלמות. כך גם אנו מוצאים בתורה5, כאשר מיד אחרי ה'לשונות של גאולה'  - "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", ממשיך ואומר הפסוק: "והבאתי אתכם אל הארץ". כלומר שהכניסה לארץ מבטאת את גמר ושלמות היציאה ממצרים. אך מה לעניין בניית בית-הבחירה בירושלים וליציאת מצרים?

הקושיות שלפני אמירת ההגדה

הביאור בכל זה:

בשעה שמסבים לשולחן הסדר ועומדים לפתוח באמירת ההגדה, עוד לפני שה"בן" (שלאוזניו מכוונים דברי ההגדה – "והיגדת לבנך") מתוודע לפרטי סיפור השעבוד ונפלאותיה של הגאולה, מתעוררות בליבו כמה שאלות קשות התובעות מענה דחוף עוד קודם שתחל אמירת ההגדה.

השאלה הראשונה: מדוע גאולת מצרים לא הייתה גאולה שלמה ונצחית.

אילו הגאולה הייתה באה על-ידי בשר ודם, היה הדבר מובן. כי כאשר הגואל (האנושי) הוא בעצמו מוגבל ונתון לשינויים, גם פעולותיו ומעשיו כן הן – מוגבלות ונתונות לשינוי. אך מכיוון שהגאולה ממצרים באה על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, עליו נאמר "ה' אלוקים אמת", וכל פעולותיו אמיתיות ונצחיות, היה עליה להיות גאולה נצחית!

אם-כן, שואל את עצמו ה'בן', כיצד זה, בעצם רגעים אלה, עדיין אנו בגלות. לא סתם גלות, אלא גלות כל-כך מרה, כאשר "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", לעיתים אף ביתר שאת מאשר במצרים.

השאלה השנייה: לאור העובדה שעם ישראל יצא ממצרים "ברכוש גדול", כפי שהבטיח לו הקב"ה, כיצד זה שהעניות עדיין שוררת בין יהודים? והעניות, הלוא היא בולטת לעין, בדמות אותם אורחים עניים ("דצריך" ו"דכפין") המסבים אף הם לשולחן הסדר.

השאלה השלישית: מצוות אמירת ההגדה בליל-הסדר, "והיגדת לבנך", מכוונת "כנגד ארבעה בנים" שעליהם דברה התורה. כלומר, שב'סדר' עצמו נוכחים, לא רק הבן החכם, אלא גם הרשע (והתם ושאינו-יודע-לשאול). שואל אפוא ה'בן' את עצמו – ידוע כי הרשעים שהיו באותו דור, לא נגאלו. הם מתו בשלושת ימי האפילה ולא זכו לצאת ממצרים. אם כך, אם בתוך כל היהודים שיצאו ממצרים לא נותרו רשעים, מהיכן צץ לו לפתע בן רשע בקרב יהודים!

[ההגדה עצמה אף טורחת ומדגישה כי הבן הרשע היושב ליד שולחן הסדר הוא אותו סוג של רשע שמת בשלושת ימי האפילה. שהרי כך אנו אומרים לו: "אילו היה שם, לא היה נגאל"!]

שאלות אלו, אינן שאלות של שכלתנות והבנה גרידא, אלא הן שאלות מציקות המתנגשות בכל עצם תוכנו של ה'סדר' והסיפור ביציאת מצרים, שעניינם הוא - "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", ולכן, "יכין מקום מושבו שיישב בהסבה דרך חירות, כדרך שהמלכים הגדולים אוכלים"!

התורה היא תורת אמת, ולפיכך על הדברים והמעשים להיאמר ולהיעשות מתוך רגש פנימי כן ואמיתי, ולא מן השפה ולחוץ. כיצד אפוא יכול יהודי לחוש רגש אמיתי של חירות, "כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", בה בשעה שהוא שרוי בתוך גלות, במצב של "עומדים עלינו לכלותינו", כאשר סביבו יושבים יהודים עניים – בממון או בדעת - ואפילו בן רשע?

להתרומם מעל לתחושת הגלות

כדי להסיר את הבלבול הנובע מן השאלות הקשות הנ"ל, מקדימים ופותחים באמירת "הא לחמא עניא", המהווה הקדמה וכיוון-דרך כללי לסיפור יציאת מצרים המתחיל ב"עבדים היינו".

נקודת העניין: המצה שאבותינו אכלו לאחר צאתם ממצרים ("שלא הספיק להחמיץ עד שיצאו") מכונה בהגדה - "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

בכך אנו מבקשים לומר ולהדגיש כי היציאה ממצרים, כפי שהייתה, לא הייתה יציאה שלמה ומלאה, ובני-ישראל מצד עצמם (כאילו)  נשארו במצרים. (הדברים יפורטו ויבוארו להלן).

נקודת-מוצא זו תסביר לנו את המשך הפסקה: "כל דכפין... כל דצריך". העובדה שהעוני עדיין קיים ואפשרי בעם ישראל, והמציאות של "השתא הכא... השתא עבדין" – כלומר, שעם ישראל עודנו בגלות ועודנו במצב של עבדות – כל אלה נובעות מכך ש"אבהתנא בארעא דמצרים"; עם ישראל עדיין לא לחלוטין השתחרר משעבוד מצרים.

נשאלת אפוא השאלה, מה אם-כן פעלה יציאת מצרים, שבגינה אנו מצווים לערוך את ה'סדר' ולנהוג בו "דרך חירות"?

על כך באה מיד התשובה: "השתא הכא", אבל "לשנה הבאה בארעא דישראל". "השתא עבדין", אבל "לשנה הבאה בני חורין". כלומר, גאולת מצרים היא אשר פתחה את 'צינור' הגאולה והיא אשר פרצה את הדרך אל הגאולה השלמה - "לשנה הבאה בארעא דישראל... בני חורין". וכפי שאנו אומרים בסיום פרק 'מגיד' , בברכת "אשר גאלנו... ממצרים... כן... יגיענו... ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

ומשום כך אפשר גם אפשר לקיים הלילה הזה את מצוות הסיפור ביציאת מצרים, ולקיים בשלמות את "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים". ואדרבה, עצם הסיפור ביציאת מצרים, ובמיוחד אם הדבר נעשה באופן של "כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים" - זה כשלעצמו מגביה באחת את היהודי מרגש השעבוד אל תחושה ולבסוף גם למצב של (לשנה הבאה) "בני חורין".

רעיון זה, המובע בתמציתיות כבר בשלב ההקדמה להגדה, מתבאר ביתר פירוט במהלך סיפור יציאת מצרים כולו, הבא כתשובה לקושיות "מה נשתנה", וכפי שהדברים יוסברו להלן.

בחירה בין גלות לגהינום

במדרש6 מסופר כי הקב"ה הציע לאברהם אבינו לבחור בין שתי ברירות: "במה אתה מבקש שישתעבדו בניך - בגהינום או בגלות?". הבחירה לבסוף הייתה בגלות ולא בגהינום. מזה אנחנו למדים, שתוכן עניין הגלות (גלות מצרים) זהה לתוכן עניינו של  הגהינום, והוא - מירוק וכפרת החטא.

החטא שבגללו צריכים היו בני-ישראל מירוק וכפרה, הוא החטא הראשון (והשורש לכל החטאים) - חטא עץ-הדעת, אשר כדברי המדרש7 גרם להסתלקות השכינה מן הארץ אל הרקיע.

המדרש מונה שישה חטאים נוספים בעקבות חטא עץ-הדעת, שנעשו בדורות שלאחר-מכן, כאשר כל אחד מהם הרחיק עוד את השכינה מן הארץ, וסילק אותה לרקיע גבוה יותר. לבסוף עלתה השכינה לרקיע השביעי.

ואומר המדרש, כי הראשון שהחל בהחזרת השכינה אל הארץ, היה אברהם אבינו, שבמעשיו הוריד את השכינה מן הרקיע השביעי לשישי (אחר-כך באו צדיקים נוספים והורידו אותה עוד, שלב אחרי שלב, עד שבימי משה רבינו ועל-ידו חזרה השכינה לארץ).

ומכיוון שאברהם היה זה שפתח בתהליך החזרת השכינה לארץ, לכן דווקא לו ניתנה ההזדמנות להשתתף בהכרעה - איזה סוג של מירוק וכפרה ישלים את תיקון החטא ויחזיר באופן מלא את השכינה למטה לארץ (למצב שהיה קודם חטא עץ-הדעת). ההכרעה, כאמור, נפלה על גלות מצרים, שהיא תהיה האמצעי למירוק החטא ולהחזרת השכינה לארץ.

אילו זכה עם ישראל, הייתה גלות מצרים הגלות היחידה והאחרונה, וממילא הגאולה ממצרים הייתה גם גאולה שלמה וסופית.

הסיבה שהדבר לא קרה היא שגלות מצרים לא הצליחה לפעול מירוק מלא של החטא ולא הביאה כפרה שלמה עליו. לפיכך נזקקו בני-ישראל ל"ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה". כי על-פי שורת-הדין וסדר הדברים הרגיל היה מקום לטעון, שמכיוון שמטרת הגלות (שהיא מירוק וכפרת החטא)  עדיין לא הושגה במלואה, עדיין לא הגיע המועד לגאול את ישראל ממצרים!

זה מסביר לנו את הדיוק בלשון, "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה". שכן, היציאה ממצרים באה מצידו של הקב"ה ובכוחו. אילו הדבר היה תלוי אך ורק בעם ישראל, הגאולה עדיין לא הייתה באה, לפי שהם עדיין לא היו ראויים לה. כידוע גם שבהיותם במצרים היו בני-ישראל שקועים במ"ט (ארבעים ותשעה) שערי טומאה, ואילו היו נשארים שם עוד רגע - לא היו (חלילה) נגאלים.

רבנו הזקן בעל ה'תניא' מבאר זאת8 בשפת החסידות וקושר את העניין עם הנאמר, "כי ברח העם". הוא מסביר שה"בריחה" ממצרים נבעה מכך "שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו בחלל (הלב) השמאלי". והגאולה יכלה להתרחש רק מצד זה ש"נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה". התגלות זו עוררה אצל בני-ישראל את 'נקודת היהדות' שבהם וקרעה מעליהם באחת את מסיכת השטות ("אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות") והיא שגרמה להם "לברוח" ממצרים.

עדיין לא יצאנו מ'מצרים'

זו הסיבה שאנו אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". הדגש הוא על "הוציא הקב"ה". כיוון שאילו לא באה הגאולה מצידו של הקב"ה ומכוחו הוא, הייתה גלות מצרים עלולה להימשך עוד ועוד, עד להשגת מטרתה שהיא מירוק מלא של החטא. מירוק שכאשר יושלם, תבוא הגאולה השלמה.

ולמרות שהגזירה, כאמור, הייתה לארבע-מאות שנים בלבד, הרי קיימת (בגשמיות וגם ברוחניות) אפשרות של "אמור יאמר העבד, אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי".  וכפי שאכן אנו מוצאים את בני-ישראל מתריסים, לא פעם, ואומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", "נתנה ראש ונשובה מצרימה". נדרשה אפוא ידו החזקה של הקב"ה כדי להוציא את בני-ישראל ממצרים.

עניין זה מתבטא גם במילים "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". כי גם עכשיו, למעשה, הקירוב שלנו אל הקב"ה אינו מכוחנו, אלא מצידו של הקב"ה - "קרבנו המקום לעבודתו".

לסיכום: גם לאחר יציאת מצרים בפועל, עדיין נותר עם ישראל ב'מצרים' ולא נגאל ממנה בשלמות. אילו היה עם ישראל נגאל ממצרים באופן שלם, כלומר, שהיה מסיים את "מירוק וכפרת החטא" - לא היה יכול יותר להימצא בקרבו 'בן רשע', לא הייתה שוררת בו עניות, ולא היה מתאפשר מצד שבו "עומדים עלינו לכלותינו". יותר מזה, אילו היתה היציאה ממצרים שלמה ומלאה, גם הגאולה הייתה שלמה ולא היינו עתה בגלות!

אך מכיוון שהגאולה ממצרים לא הייתה שלמה; מירוק וכפרת החטא (חטא עץ-הדעת) טרם הושלמו; לפיכך אנו עדיין בגלות, וממילא יכול להימצא בקרבנו 'בן רשע', העניות עדיין שוררת בתוכנו, והסיבה היחידה שהגויים אשר "עומדים עלינו לכלותנו", אינם מצליחים במזימתם, היא ש"הקב"ה מצילנו מידם".

[נשאלת שאלה, איך אמנם מגיעים יהודים למצב כזה של "שקיעה" בשערי טומאה, עד כד כך שהם מצד עצמם אינם ראויים ומסוגלים לצאת ממצרים? על כך אומר בהמשך בעל ההגדה, "וירעו אותנו המצרים". מדוע נאמר "וירעו אותנו" ולא כפי שנכון לומר, "וירעו לנו"? אלא הפירוש הוא שהמצרים הם שעשו אותנו רעים. המצרים השפיעו על בני-ישראל רוע מסוג כזה שיהודים מצד עצמם אינם שייכים אליו. הם הורידו את עם ישראל לדרגה נמוכה יותר מזו שגלות מצרים נועדה לבררה ולזככה.

על-דרך זה מבארים מדוע פרעה נענש ב'מכות', הלוא בסך-הכול הוא מילא את חלקו במימוש גזירת השעבוד על בני-ישראל? אחד הביאורים לכך הוא, שפרעה נענש על הסבל והקושי העודפים, שלא נכללו בגזירת שמים, שהוא כפה על בני-ישראל].

רק הקב"ה יכול לבחור באמת

כעת אנו נכנסים לרובד עמוק ופנימי יותר של הדברים:

לאחר כל מה שהוסבר לעיל, עדיין נשאלת השאלה - מכיוון שגלות מצרים בסופו-של-דבר לא פעלה בשלמות את הבירור והעילוי המבוקשים - אם-כן, מה כל ה'רעש' מגאולת מצרים ומדוע עלינו להרבות ולספר בה בליל-הסדר?

התשובה לשאלה זו נמצאת במילים האחרונות ("מסיים בשבח") - "ובנה לנו את בית הבחירה, לכפר על כל עוונותינו".

מה המשמעות של 'בחירה'? בחירה אמיתית היא כאשר הדברים העומדים לבחירה שווים לגמרי זה לזה, ואין לאחד מהם עדיפות על משנהו. אז בא לידי ביטוי המושג 'בחירה' בטהרתו. שאם לא כן, אם לאחד הדברים המוצעים לבחירה יש עדיפות מסויימת על משנהו, אין צורך לבחור בו; הוא כבר 'נבחר' ומועדף מראש!

מסיבה זו לא יכולה להיות אצל בני-אדם בחירה אמיתית. כי תמיד יימצאו גורמים (כבדי-משקל או פחותי-ערך) שיטו את הכף לצד מסויים.

בחירה אמיתית יכולה להיות אך ורק על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. לגביו אין כל הבדל בין המועמדים לבחירה, שהרי הכול שווה כלפיו ולשום דבר אין 'תפיסת מקום' אצלו.

על הפסוק "הלוא אח עשיו ליעקב", מבואר בחסידות שלגבי (עצמותו של) הקב"ה, עשיו ויעקב  הם "אחים", שווים. ובכל זאת, "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי". הקב"ה בחר בעם ישראל בבחירה חופשית.

זאת אומרת: השורש האמיתי לבחירת הקב"ה בישראל, הוא מצד זה ש"ישראל וקודשא-בריך-הוא, כולא חד" (ישראל והקב"ה, חד הם). אך אופן התגלות הבחירה בעם-ישראל, כאן למטה, בעולם המושגים של הנבראים, היא ש"אח עשיו ליעקב" (עשיו ויעקב שווים, כביכול, כלפי הקב"ה), ובכל זאת, "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".

זהו אפוא גם התוכן הפנימי של גלות וגאולת מצרים. בחיצוניות ובגלוי - וכפי שהדברים באים לביטוי בעולמנו המוגבל ('סדר ההשתלשלות') - היה צורך ב"יד חזקה" של הקב"ה כדי לחלץ את עם ישראל ממצרים, למרות שלפי שורת-הדין עדיין לא היו ראויים לכך,  ואילו נשארו שם עוד רגע אחד, לא היו נגאלים, משום שבני-ישראל מצד מדריגתם הם, לא היו ראויים ומוכנים לגאולה. לפי שבגלוי, "הללו עובדים עבודה-זרה והללו עובדים עבודה-זרה" (ו"אח עשיו ליעקב").

אבל על-פי האמת והפנימיות - הקב"ה בוחר בעם ישראל משום שהם מהות אחת עם הקב"ה, ו"להחליפם באומה אחרת איני יכול".

מלכתחילה אין 'מקום' לעוונות

כעת נבין מדוע נוקטת ההגדה בשם "בית הבחירה" דווקא, וכן מדוע מבין סגולותיו ומעלותיו של "בית הבחירה" (בית-המקדש), מציינת ההגדה את "לכפר על כל עוונותינו":

ברמת 'סדר ההשתלשלות', שבה (כאמור) לא ניכר בגלוי הקשר העצמותי של ישראל  עם הקב"ה; באותה מדריגה שבה החטא פוגע ומקלקל ("הללו עובדים עבודה-זרה והללו עובדים עבודה-זרה"), שם דרושה כפרה כדי להסיר את הלכלוך והפגם שגרם העוון. ובמקרה שלנו, הכפרה היא שעבוד וגלות מצרים.

אך כאשר מדברים על אותה דרגת קשר עצמותית של ישראל עם הקב"ה, קשר הבא לידי ביטוי בבחירת הקב"ה בישראל, שם מלכתחילה אין לחטאים כל נגיעה ו'תפיסת מקום' והכפרה היא מצב עובדתי נתון.

אלא שבציר הזמן הדברים התפתחו והתגלו בתהליך הדרגתי מסודר:

בזמן גלות ויציאת מצרים, הגאולה אירעה על-פי סדר העולם הגלוי ('סדר השתלשלות'). על-פי סדר זה כפרת החטא טרם הושלמה ובני-ישראל לא היו ראויים להיגאל.  וכשבאה הגאולה היה זה באופן של "ברח העם", והיה צריך להפעיל לשם כך את ה"יד חזקה" של הקב"ה.

התגלות הסיבה הפנימית והאמיתית של גאולת בני-ישראל ממצרים, שהיא בחירתו העצמית של הקב"ה בהם,  באה בשלב מאוחר יותר, כאשר "בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו".

יש לכך קשר גם עם העובדה שבבית-המקדש, כפרת העוונות לא הייתה כרוכה בסבל ובייסורים (כפי שהיה בגלות מצרים, למשל), אלא על-ידי הקרבת קרבנות בלבד. משום שב"בית הבחירה" התגלה הקשר העצמותי של ישראל עם הקב"ה, קשר המתבטא בעצם בחירתו בהם, ובנקודה זו, אין 'תפיסת מקום' לחטאים.

זהו אם כן ההסבר לכך שההגדה נוקטת בשם "בית הבחירה"  (ולא בית-המקדש) ומפרשת בדווקא את המעלה שלו שהיא "לכפר על כל עוונותינו". בכך היא מגלה לנו, כי בשורש הדברים, גאולת ישראל ממצרים אכן הייתה אמיתית ומחוייבת-המציאות, כי היא נעשתה בגלל הבחירה העצמותית של הקב"ה בישראל, בחירה שבמקום ובדרגה שלה, אין מלכתחילה 'תפיסת מקום' לעוונות, ועל כן אין הם זקוקים למירוק. "בנה לנו את בית הבחירה" ומשום כך "לכפר על כל עוונותינו". באותה דרגה של בחירה בישראל, אין מקום לשום עוון.

ויש לומר שזהו גם הפירוש הפנימי ל"מתחיל בגנות ומסיים בשבח": בתחילת ההגדה והסיפור ביציאת מצרים, מופיעה גאולת בני-ישראל כפי שהיא באה מ'למעלה', מכוחו של הקב"ה, שהרי, ישראל מצד עצמם לא היו ראויים להיגאל. אך בסוף ההגדה והסיפור ביציאת מצרים, "מסיים בשבח", כאשר מתגלית הסיבה האמיתית לגאולת בני-ישראל - בחירת הקב"ה בהם והקשר העצמותי שלו איתם - "בית הבחירה, לכפר על כל עוונותינו".

"לשנה הבאה" - כבר מעכשיו

על-ידי הסיפור ביציאת מצרים, זוכים שדברי ההבטחה9, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", יקויימו בפועל בחודש ניסן זה, ונזכה לגאולה שבאה ממקום שהוא למעלה מחטאים ולמעלה מתשובה, ועל-כן היא גאולה נצחית.

וזוכים שיתקיים בנו "לשנה הבאה בני חורין", כפי שכ"ק מורי וחמי אדמו"ר (הריי"ץ) מפרש, שאין הכוונה שצריכים להמתין עד לשנה הבאה, אלא הגאולה באה תיכף ומיד בניסן זה, וממילא בשנה הבאה אנו בארץ-ישראל כ"בני חורין", "ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, ליל ב' של חג הפסח  תשכ"ו – ליקוטי-שיחות כרך יז עמ' 78-91)

 

----------------------

1.       הלכות 'חמץ ומצה' פרק ז

2.       בא יג,ח

3.       שולחן-ערוך הרב סימן תעב, סעיף ז  

4.       גבורות ה פרק נא

5.       וארא ו, ו-ז-ח

6.       שמות רבה נא,ז

7.       שיר-השירים רבה ה,א

8.       תניא פרק לא

9.       מסכת ראש-השנה יא,א

 


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)