חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:20 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - 1055, כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקרא, ד' בניסן ה'תשס"ז (23/03/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - 1055, כל המדורים ברצף
חיי שעה מול אורך-רוח
יש חדש
להפוך את ה"ריב" למעדן
ענווה
טהור וטמא
התערבות שמימית
הקרבן – התקרבות
פתאום יבוא
מהצלת מזוזה ועד חתונת הנכד
ברכת האילנות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1055, ערב שבת פרשת ויקרא, ד' בניסן תשס"ז (23.3.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

 עמדה שבועית

חיי שעה מול אורך-רוח

העם היהודי היה אמור להיות האחרון שמתרגש מרוחות חולפות. על כל איום ומהומה יש לנו תשובה קולעת: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". מניין אפוא קוצר-הרוח?

השבוע נכנסנו לחודש ניסן, ואווירת חג-הפסח המתקרב כבר אופפת אותנו מכל עבר. מנקים את הבית מחמץ, אופים מצות, נערכים לשולחן הסדר. מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות מתכוננים לחוות מחדש את החג היהודי העתיק ביותר – חג יציאתנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.

האם אתם מכירים עוד עם בעולם שחוגג באינטנסיביות כזאת חג בן יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים? היש עוד אומה ולשון שיש לה זיכרון היסטורי ארוך כל-כך, ומערכת מגובשת של מצוות, הלכות ומנהגים, שיכולה לחבר המוני בני-אדם החיים בימינו עם אירוע שהתרחש לפני שנים רבות כל-כך?

במובן זה אנחנו עם יחיד ומיוחד. כל ילד יהודי נושא עמו מורשת בת יותר משלושת-אלפים שנה, ובכך ניתנת לנו פרספקטיבה שמעמידה באור הנכון את האירועים השוטפים. מה ערכן של סערות היום-יום מול הקיום היהודי הנצחי!

התהפכו היוצרות

העם היהודי היה אמור להיות האחרון שמתרגש מרוחות חולפות. על כל איום ומהומה יש לנו תשובה קולעת: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אפילו בשיאם של ימי השואה הנוראים נהגו היהודים לשאוב עידוד מפתגם ביידיש: "מיר וועלן זיי איברלעבן" – משפט שקשה לתרגמו מילולית, אבל משמעותו היא: אנחנו נחיה ונתקיים גם אחרי שהם כבר ייעלמו. עינינו צריכות להיות נשואות לעתיד, שאליו מתקדם מסעו ארוך-השנים של עמנו, ולא להיבהל מכל משב-רוח.

והנה מתחולל כאן היפוך יוצרות מושלם. אויבינו מאמצים אסטרטגיה ארוכת-טווח, ואילו בנו ניכרים עצבנות וקוצר-רוח שקשה להסבירם. הערבים מדברים בגלוי על יעדם הסופי למחוק את ישראל מהמפה. הם אינם מרימים ידיים נוכח העובדה שכרגע הדבר נראה בלתי-מציאותי. הם מוכנים לחכות עשר, עשרים או חמישים שנה. יש להם סבלנות. בינתיים ינסו להחלישנו, לקרוע מאיתנו עוד חבל-ארץ, לשבש את החיים באמצעות טרור, עד שתבוא ההזדמנות לסלק את 'ההתנחלות היהודית' מהמרחב הערבי (היו-לא-תהיה).

הם חיים בתנאים קשים ועלובים. סובלים מרעב, ממחלות, ממערכת חינוך כושלת, מכלכלה מפגרת – ויש להם זמן. ואילו אנחנו חיים באחת המדינות המתקדמות בעולם, ממוקמים בצמרת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, משגרים לוויינים לחלל – אבל אחוזי-תזזית מהעובדה ש'תהליך השלום' תקוע. למה דווקא אנחנו אמורים להיות מוטרדים מזה, ולא מי שבאמת זקוקים לשלום כדי שיוכלו להתחיל לחיות כבני-אדם?!

חיבור לעוגן

העצבנות הזאת וחוסר היכולת להצטייד בסבלנות היא הגורמת לקריסה הבלתי-נתפסת בעמדות הישראליות. רק לפני שנה הצהרנו שלא נישא וניתן כלל עם ממשלה שהחמאס חלק ממנה. האמת היא שאין הבדל מהותי בין הפתח לחמאס. לכל היותר יש להם טקטיקה שונה, אבל שני הארגונים שוללים באותה מידה את זכות קיומנו. ובכל-זאת, היה היגיון רב בעמדה שלא ננהל שום דו-שיח עם מי שאינו מכיר בזכותנו להתקיים. מה קרה אפוא שפתאום העמדה הישראלית נשמעת מגומגמת, רופסת, ועוד מעט כבר נשמע את ההסברים הרגילים ש"שלום עושים עם אויבים" וכו'.

אולי הדבר נובע מכך שקובעי המדיניות, והתקשורת הנושפת בעורפם, התנתקו ממקורות-הנצח של העם היהודי, ואיבדו את אורך-הרוח ואת ההתמקדות במטרה. בלי העוגן האיתן של תורת ישראל והמסורת היהודית, אין הספינה יכולה לעמוד ברוח, והיא מיטלטלת כנטולת-כיוון עם כל גל חולף.

אבל חודש ניסן הוא חודש הניסים. כשם שעברנו את פרעה ואת כל הטלטלות שפקדו את עמנו לאורך השנים, כך נעבור גם את תקופת הבלבול הנוכחית. "בניסן נגאלו", אמרו חז"ל, "ובניסן עתידים להיגאל".

 יש חדש

פעילות של אור

יום שישי הבא, י"א בניסן, הוא יום-הולדתו של הרבי מליובאוויטש. זה יום שבו "מזלו גובר", ועל-כן זה יום שבו אפשר לבקש ברכה ולקבל החלטות טובות. ביום זה ייטלו אלפי חסידי חב"ד פסק-זמן מההכנות לפסח ויצאו למגוון פעילויות להפצת היהדות ולזיכוי הרבים במצוות. יניחו תפילין עם יהודים, יחלקו נרות שבת לנשים, יפיצו עלוני הסברה על החג, ויתגייסו להביא את צורכי החג לרבבות משפחות נזקקות.

סידור והגדה לפסח

הוצאת קה"ת הוציאה-לאור לקראת חג-הפסח את הגדת הרבי – מהדורה חדשה של ההגדה עם ליקוטי הטעמים והמנהגים שחיבר הרבי מליובאוויטש. במהדורה זו נוקדו הטעמים והמנהגים, ונוספו עליהם הסברים וביאורים. כמו-כן יצא-לאור סידור מיוחד לפסח, שבו מסודרות התפילות של החג כסדרן, בלי צורך לדפדף ולחפש. ובכלל, טוב שיהיה סידור לפסח, שאין משתמשים בו כל השנה. טל' 03-9606018.

יריד יש"ע לקראת פסח

יריד מיוחד שכולו תוצרת היישובים ביהודה ושומרון יהיה אי"ה ביום שני, ז' בניסן (26 במרס), במרכז הישראלי, ברחוב קרן היסוד 22 בירושלים (מול מלון דן פנורמה), מ-11 בבוקר ועד 5 אחה"צ. ביריד יימכרו יינות, שמן זית, תבלינים, עוגיות כשרות לפסח, וגם מוצרי יודאיקה, מתנות, תכשיטים ועוד. תומכים ביש"ע על-ידי קניות לפסח. לפרטים טל' 054-4864109.

יש קלטת

יש ויש זו קלטת-שמע לילדים, בהגשת מ' שנור, ובה סיפורים לילדים: יש חתונה, יש מתנות, רוצים לנסוע עם אמא, יש יומולדת. הפצה: גרינטק, 03-6185071.

 שלחן שבת

להפוך את ה"ריב" למעדן

אחת העבודות העיקריות שהיו במשכן ובבית-המקדש היא עבודת הקרבנות. הרמב"ן מסביר, שכאשר יהודי הביא קרבן כדי לכפר על עוונותיו, היה עליו לחשוב בעת הבאת הקרבן, שלמעשה היה ראוי שייעשו בו כל הדברים הנעשים בקרבן, אלא שהקב"ה, ברוב חסדיו, נתן אפשרות להמיר זאת בבעל-חיים, נפש תחת נפש. מחשבה זו של מביא הקרבן הייתה מביאה אותו לתשובה עמוקה.

על-פי גישה זו נדרש האדם למצוא בעצמו את כל פרטי עבודת הקרבנות. הקרבת החֵלֶב והדם של הקרבן על-גבי המזבח משמעותן, שהאדם נדרש למסור לקב"ה את תענוגותיו (המרומזים בחֵלֶב, השומן) ואת החום וההתלהבות (המרומזים בדם).

רמז כללי

בסוף הפירוט של דיני הקרבת קרבן העולה, שהוא הקרבן הראשון המפורט בתורה, נאמר (על עולת העוף): "ונמצה דמו על קיר המזבח".  מה פשר המילה "ונמצה"? מסביר רש"י: "לשון מיץ אפיים... כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד".

צמד המילים "מיץ אפיים" לקוח מפסוק במשלי: "מיץ אפיים יוציא ריב". רש"י היה יכול להביא פסוקים אחרים שבהם מצויה מילה זו, אך הוא בחר להביא את הפסוק הזה. מכאן שיש בו רמז למשמעות הכללית של החטא ולדרך התשובה והכפרה על החטא.

תיקון הנתק

הפסוק "מיץ אפיים יוציא ריב" משמעותו, שהוצאת הכעס החוצה יוצרת מריבה. על הכעס בכלל אמרו חז"ל: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה". הסיבה לכך היא, שהכעס נובע מחולשת אמונה. יהודי נדרש להאמין שהכול בא מאת הקב"ה, ועל-כן אין שום סיבה לכעוס על הזולת. אם הוא כועס, הדבר מעיד שאמונתו נחלשה, ולכן הוא נחשב כעובד עבודה זרה.

כל חטא יוצר מעין 'ריב' עם הקב"ה, וזה הרמז הפנימי בפסוק "מיץ אפיים יוציא ריב" – על-ידי הכעס (המסמל כאן את החטא והעוון) נוצר מעין 'ריב' ונתק עם הקב"ה. עכשיו, כאשר האדם שב בתשובה על חטאיו, הוא נדרש לתקן את ה'ריב' הזה.

הפיכת היצר

התיקון הוא על-ידי שהאדם פועל ברוח הפסוק "מיץ אפיים יוציא ריב", אלא שבכיוון ההפוך: עליו להוציא את הריב על-ידי מיצוי הכעס וכבישתו. זו העבודה הרוחנית הנדרשת ממי שבא להקריב קרבן ולכפר על חטאיו – עליו לכבוש את היצר ו'לריב' עם יצרו הרע.

שלמות התשובה היא כאשר על-ידי כבישת היצר הופכים אותו לטוב, בדוגמת מאכלים חריפים וחמוצים, שעל-ידי כבישתם נעשים מעדנים המשיבים את הנפש. וכך, על-ידי הפיכת הרע לטוב נגרמת נחת-רוח לפני הקב"ה – "ריח ניחוח לה'", עד שעל-ידי זה מאיר אורו האין-סופי בכל העולמות.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 16)

 מן המעיין

ענווה

בין "ויקרא" ל"ויקר"

"ויקרא אל משה" (א,א). המילה "ויקרא" נכתבה בא' זעירה, רמז לענווה. בלי האות א' המילה נקראת "וַיִקָר", כפי שנאמר אצל בלעם, שהיה בעל נפש רחבה ורוח גבוהה. אך משה היה עניו מכל האדם, וההבדל ביניהם הוא ה'אלף זעירה'.

(רבי יצחק-יהודה מקוטנא)

הענווה אינה מצווה

אין בתורה מצווה המחייבת ענווה, שכן אילו הייתה הענווה מצווה מהתורה, שוב אינה ענווה, כי כל אחד ואחד היה אומר לעצמו שהוא בעצם איש גדול וחשוב, אלא שהוא מתנהג בענווה כדי לקיים מצווה מהתורה.

(רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובקה)

ניצול לטובה ולרעה

יש מי שמנצל את הגאווה לטוב: הוא עושה מצוות רבות מתוך תחושה של "ויגבה ליבו בדרכי ה'"; ויש מי שמנצל את הענווה לרעה: הוא שפל בעיני עצמו כדי שלא לעשות מצוות.

(כתר-שם-טוב)

ענווה מול הקרבה

אדם אינו מסוגל להגיע לשפלות אמיתית לעומת חברו, אלא-אם-כן הוא רואה כי חברו קרוב לקב"ה יותר ממנו.

(תורה אור)

יודע מעלת עצמו

העניו אינו מחזיק את עצמו פחוּת ושפל. הוא יודע את מעלת עצמו, אך בגלל עוצם ביטולו לקב"ה, הוא מרגיש שמעלה זו היא כאין וכאפס.

(אור התורה)

מציאות והעדר מציאות

ה'שפל' אינו מציאות כלל; הוא בבחינת העדר המציאות לגמרי. ה'עניו' הוא מציאות, ועם זה הוא בבחינת ביטול המציאות לגמרי.

(ספר המאמרים תרע"ד)

הבורח מן השררה

משה, כמה צדיקים היו עמו, שבעים זקנים, בצלאל, חור, אהרון, בניו, והנשיאים, ולא קרא הקב"ה אלא למשה, מכיוון שהיה עניו ובורח מן השררה. ללמדנו, כי מי שרודף אחרי שררה – שררה בורחת ממנו; וכל מי שבורח משררה – השררה רודפת אחריו.

(מדרש תנחומא)

הכרת האפסות

אין אדם יכול להגיע לענווה אמיתית ולבריחה מן הכבוד, אלא-אם-כן הוא חדור בהכרת אפסותו, ובידיעה פנימית שאין לו במה להתהדר. אך כשאדם שרוי במחשבה שאמנם הוא גדול וחשוב מכל הסובבים אותו, אלא שאין הוא רוצה להראות זאת משום ש'צריכים' להיות עניו – זו ענווה צבועה ופסולה.

(מאור ושמש)

 אמרת השבוע

טהור וטמא

שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק: התורה קובעת כמה וכמה פעמים שכאשר טהור נוגע בטמא – נטמא הטהור. למה ההשפעה היא תמיד בכיוון השלילי, שהטמא מטמא את הטהור, ולא להפך – שהטמא ייטהר בעקבות הנגיעה בטהור?

השיב הרבי מקוצק, בקצרה כדרכו: "הטמא הוא ודאי טמא, אך הטהור – מי ערב לנו שהוא באמת טהור!"...

 מעשה שהיה

התערבות שמימית

'הילל התקיף' כינוהו הכול. בבעלותו היו טחנת-קמח, בית-חרושת למוצרי בשר ועוד. בבית-הכנסת הגדול של מטרסדורף ישב הילל אצל כותל המזרח, במקום השמור לנכבדי הקהילה.

הכול נזהרו בכבודו, אף-על-פי שבליבם פנימה סלדו ממנו. לא היה צורך בראייה משובחת כדי להבחין בעשן שהיתמר בימי שבת ומועד מארובת טחנת-הקמח שלו. הוא-עצמו היה מבלה את השבת בבית-הכנסת ובביתו, וכלפי חוץ הקפיד על קדושתה, אבל באותן שעות ממש פעלה הטחנה כבימות החול.

זה היה זמן קצר לאחר עלייתו של רבי משה סופר (ה'חתם סופר') על כס הרבנות של מטרסדורף. יום אחד נודע לו על חילול השבת בטחנת-הקמח של 'הילל התקיף'. רבי משה לא השתהה ושיגר מיד שליח להזמין אליו את הילל. הילל הבין מיד את מטרת הזימון. רותח מזעם, גירש מעליו בבוז את השליח.

כמה מדורשי טובתו של הרב החדש יעצו לו שלא להתעסק עם 'הילל התקיף', אבל הוא לא נרתע. "כשמדובר בחילול שבת בפרהסיה ובחילול שם שמים, אי-אפשר להמתין אפילו רגע אחד נוסף!", פסק.

נדרשו להילל כמה שניות כדי לקלוט מיהו האיש נשוא-הפנים שהופיע בפתח משרדו שבבניין טחנת-הקמח. כשקלט זאת קם ממקומו, ובמחווה ראוותנית של הדרת-כבוד מעושה פרש את שתי ידיו לצדדים. "שלום-עליכם הרב הצעיר והחדש של מטרסדורף!", קרא ועיניו הערמומיות ריצדו בחשדנות מצד אל צד.

"מה אפשר להציע לרב?", הוסיף בנימוס מזויף, "לטעום משהו? אולי לשתות?".

רבי משה לא נגרר אחר ניסיונו של הילל לשוות לבואו אופי של ביקור נימוסין שגרתי. "לא אטעם שום דבר שיוגש לי על-ידי אדם הרומס בעזות-מצח את כבוד השבת וקדושתה!", אמר.

הילל הופתע מעט מהסגנון הישיר והתקיף של הרב. רבי משה לא הותיר לו כל שהות להגיב. "בשבת הקרובה יהיה המקום סגור ומסוגר", אמר, "ולא – אמנע ממך להציב את כף רגלך בבית-הכנסת. לא תוכל להצטרף למניין ואאסור על יהודי מטרסדורף לעמוד בד' אמותיך!".

כעת היה הילל שרוי בהלם מוחלט. הוא פנה אל רבי משה בלשון פייסנית. "האם ידוע לכבודו כי כחמישים אחוזים מצורכי הצדקה של הקהילה באים ממני; כל זאת כמתן-בסתר ובלי לדרוש שום תמורה? ובכן, אני הייתי מצפה ליחס מיוחד כלפיי והבנה לצרכיי העסקיים. סוף-סוף, הרווחים שמניבים עסקיי חוזרים, בחלקם, אל הקהילה!...".

רבי משה נתן בהילל מבט חד כתער. "השבת אינה יודעת 'יחס מיוחד' מהו. היא ניתנה לך, לבניך, לעבדך ולאמתך, ואפילו לבהמתך!". הוא עשה אתנחתה קצרה והוסיף: "ולגבי הצדקה שהזכרת – עוד היום אורה לראשי הקהל שלא לקבל מידך אפילו פרוטה שחוקה לקופת הקהילה. כל זאת, כמובן, עד אשר תיטיב את דרכך ותחדל מלחלל את השבת".

רבי משה סיים את דבריו, הסתובב לאחור ועזב את המקום. הוא לא הספיק לראות את פניו הנדהמות והסמוקות של 'הילל התקיף'. "אני עוד אלַמד אותו לקח", מלמל הילל לעצמו לאחר שהתעשת, "לקח כזה שהוא יתחרט על הרגע שהתחיל איתי"...

חלפו כמה שבועות. לילה אחד החרידו פעמוני האזעקה של מטרסדורף את הדממה. טרוטי-עיניים והלומי-בהלה זינקו התושבים ממיטותיהם ויצאו לרחובות. ריח חריף של שריפה נישא באוויר. גיצי אש ופירורי פיח שחור היתמרו אל-על. אנשים זריזים מיהרו להביא דליים עם מים.

"איפה?", "איפה האש?", נשמעו הקריאות מכל עבר. "טחנת-הקמח של 'הילל התקיף' עולה בלהבות", הגיעה כעבור זמן-מה התשובה. כוחות כיבוי האש שהוזעקו למקום השריפה מצאו את עצמם מתמודדים עם להבה אדירה, שיצרה חום עצום ושילחה לשונות אש מאיימות לכל עבר. האש כילתה את טחנת-הקמח עד היסוד. המאורע הזה התרחש אור לי"ד בניסן.

למחרת היום, ערב חג-הפסח, נהפכו שרידיה המפוייחים של טחנת-הקמח לאתר מבוקש לסקרנים ולילדים. הילל היה רחוק עתה כרחוק מזרח ממערב מכינויו 'התקיף'. שחור מפיח התרוצץ הילל, מיוזע ואובד-עצות, בין השרידים העשנים. הוא נראה המום ואומלל.

קשה לומר שיהודי מטרסדורף הזילו דמעה על אסונו של הילל. העימות הגלוי שהתפתח בינו לבין המרא-דאתרא, הציב במרכז תשומת-הלב הציבורית של מטרסדורף את התנהגותו הכללית של הילל, וכמובן את חילול-השבת המתחולל בטחנת-הקמח שלו. "אנחנו מבערים היום חמץ וגם מהשמים ביערו את החמץ...", התלחשו ביניהם תושבי העיר.

חג-הפסח פרש את כנפיו על מטרסדורף. לאחר כמה שבועות של היעדרות מבית-הכנסת, אפשר היה להבחין שוב בהילל תופס את מקומו. עד עכשיו נמנע מלבוא לבית-הכנסת מחשש שיושלך משם בבושת-פנים, כפי שהזהירו הרב. כעת, לאחר שהטחנה עלתה באש, לא היה אפשר עוד להאשימו שהוא מפעיל אותה בשבתות ובחגים...

הילל ישב על מקומו שפוף קומה, מקפיד להביט לתוך סידורו, מסתיר את עיניו בכף-ידו התומכת במצחו. הכול ראו בכך התערבות שמימית ואות-אזהרה לכל מי שיכריז מלחמה על קדושת השבת ועל סמכותו של המרא-דאתרא.

 חסידות

הקרבן – התקרבות

חז"ל קבעו, שיש להתחיל ללמוד עם התינוקות את ספר ויקרא, העוסק בדיני הקרבנות. גם בלימוד החסידות נהוג להתחיל בלימוד המאמר 'אדם כי יקריב' בליקוטי תורה לרבנו הזקן. במאמר זה נפתח לפני הלומד צוהר לעולם הפנימי של עבודת ה'. הוא לומד שעבודת הקרבנות היא למעשה עבודה נפשית יום-יומית, שבה צריך להקריב (במובן של לקרב) לקב"ה את ה'בהמה' שבליבו של אדם – את הנפש הבהמית.

רבנו הזקן עומד על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", ושואל: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא הפירוש הוא, שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש – עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" – הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לידי אהבת ה'.

דחייה גמורה של הרע

תורת החסידות ממעטת לדבר על יצר הרע. כשהיא מדברת על המלחמה הפנימית שבלב האדם, היא מדברת על הצורך להכניע ולברר את הנפש הבהמית. כ"ק אדמו"ר הריי"צ מתבטא באחת מאיגרותיו (כרך יג עמ' תלג), כי "חסיד לועג ליצר הרע. כל העבודה היא עם הנפש הבהמית, לא עם יצר הרע".

ההבדל בין השניים הוא, שיצר הרע מייצג את המשיכה לדברים אסורים ממש, ובפני פיתויים כאלה קל יותר ליהודי חסיד וירא-שמים לעמוד. לעומת זאת, הנפש הבהמית מייצגת את תחושת הישות העצמית, את הפניות הצדדיות, את הרצון לתרגם כל דבר להנאה פרטית ולסיפוק אישי. כאן העבודה האמיתית של יהודי.

הנפש הבהמית מוגדרת כך באחד ממאמרי החסידות (ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' קז וקפו): "שמה של הנפש הבהמית מוכיח עליה, שכל עניינה להימשך אחרי חומריות וגשמיות, כבהמה זו שכל עניינה אכילה ושתייה ושאר ענייני החומר והגוף. עיקרה הוא מידות, לאהוב כל מה שידוע לה מענייני העולם. ואף שיש בה גם שכל, כל שכלה הוא להתחכם איך להשיג חמדותיה ולהמציא תחבולות להרבות הון ועושר, כבוד וגדולה, ולהצדיק את עצמה בכל מיני הצטדקות".

העבודה האמיתית היא להפוך את הנפש הבהמית, ולהביאה להכרה שהטוב האמיתי הוא הקב"ה, תורתו ומצוותיו. זו הכוונה במאמר חז"ל, "ואהבת... בכל לבבך" – "בשני יצריך".  הדרך לכך היא על-ידי התבוננות בגדולת ה' ובהשגחתו על כל ברואיו, כך שהנפש הבהמית תתחיל להרגיש, שרק על-ידי דבקות בה' ובתורתו תשיג את ההנאה האמיתית במלוא המידה.

לתרגם חסידות לנפש הבהמית

כדי שתהליך זה יתרחש, צריך לחולל שינוי במהותה של הנפש הבהמית. נפש זו, במצבה הגולמי, אין לה שום מושג והרגשה בעניינים שבקדושה. היא מבינה ומרגישה היטב את תאוות העולם הזה ונמשכת אליהן בעוצמה רבה; אבל בדברי קדושה אין לה שום הכרה ושום תחושה. לכן היא נקראת 'נפש בהמית', משום שבכל הקשור למציאות האלוקית היא כבהמה, שאין לה כל מושג והרגשה בעניינים רוחניים. כדי שגם נפש זו תתחיל לחוש טעם בעניינים אלוקיים, צריך האדם לשנות את מהותה.

שינוי מהותי זה בנפש הבהמית יכול להיעשות כאשר פונים אליה בשפתה ובמושגיה. אפשר להשוות זאת לאילוף בעל-חיים – צריך למצוא דרכים 'לדבר' אליו ב'שפתו' ולגרום לו לרצות לעשות את אשר מצווים עליו. כך צריך האדם להסביר את העניינים הרוחניים לנפשו הבהמית, בשפתה-שלה. עליו ללמוד ולהבין את גדולת ה', להתבונן בדברים שוב ושוב עד שיובנו גם בשכל גשמי וחומרי. ואז יוכל להסביר לנפשו הבהמית, שכדאי גם לה לאהוב את ה' ולמלא את רצונו.

 בציפייה לגאולה

פתאום יבוא

"בתחילה היה דעתו של הקב"ה להתעות את ישראל במדבר שישה חודשים מניסן ועד תשרי, כיוון שנסתכל בצערו של משיח כל השנים הללו – מיד פתאום יבוא אל היכלו" (פרקי היכלות רבתי לו,ד)

 חיים יהודיים

מהצלת מזוזה ועד חתונת הנכד

בארון-הבגדים בביתו של יחיאל קילימניק בבאר-שבע, תלוי מקטורן ועליו שלל אותות קצונה, עיטורים ומדליות, שהוענקו לו בימי שירותו בצבא האדום. הוא מעביר עליהם יד מלטפת ומתבונן בהם בגאווה. אך שום תחושה, לדבריו, לא תשווה לאושר המציף אותו בהביטו על תמונה שבה צולם רוקד עם נכדו, ביום חתונתו.

יחיאל, שהשבוע נכנס לשנתו השמונים ושלוש, נולד בבית חסידי בקישינב שבמולדוויה. בילדותו למד ב'חדר'. אחר-כך נשטף, כצעירים יהודים רבים, בלהט הקומוניזם והתגייס לצבא האדום. כעבור זמן מצא את עצמו מחרף את נפשו בקו החזית מול הגרמנים.

קול קורא בשמו

בכפר אחד ביצע הצבא הרוסי עבודת חישוף של השטח, וזו כללה הריסת בתים. לפתע הבחין יחיאל במזוזה קבועה בפתח אחד הבתים המיועדים להריסה. ליבו נחמץ מהמחשבה על ביזוי המזוזה, כשהטנקים יעלו על הבית ויהרסוהו. בזריזות הסיר את המזוזה, נזהר שחבריו לא יבחינו במעשהו. כעת הוטרד מהאפשרות שייפול חלילה בשבי הגרמנים והמזוזה תימצא בבגדיו. בכל-זאת לא היה מוכן להיפרד מהמזוזה. והיא לא נשארה חייבת.

יום אחד נקלעו יחיאל וחבריו לשטח שורץ גרמנים. הוא שכב בשוחה רדודה. לפתע נדמה היה לו כי מישהו קורא בשמו. הוא הרים את ראשו, ובאותה שנייה שרק כדור של צלף גרמני ליד אוזנו ושרט את סנטרו. אילולא זז, היה הכדור מפלח את ראשו. לאחר מכן טענו כל החברים כי איש מהם לא קרא בשמו. יחיאל עדיין זכר את הפסוק "למען ירבו ימיכם" שבמזוזה והיה משוכנע כי היא זו שגוננה עליו.

חיפוש תכלית

לפני כשבע-עשרה שנים עלה יחיאל לארץ עם רעייתו (ז"ל), בתו, חתנו ושני ילדיהם-נכדיו. נכדו, יגאל ברודצקי, היה אז כבן שש. הוא גדל ביקנעם, וחווה ילדות מאושרת, לדבריו. במהלך שירותו הצבאי החלו לכרסם בליבו ספקות ותהיות בדבר אורח-חייו.

"שום מאורע דרמטי לא טלטל את חיי", הוא ממהר להבהיר, "אלא שאט-אט החלה לקנן בי הרגשה שהחיים במתכונת שבה גדלתי הם חסרי תכלית. התחלתי להתעניין בפילוסופיות מגוּונות, בעיקר כאלה שמקורן במזרח הרחוק. החיפוש הוביל אותי אל המקורות היהודיים. נסעתי לירושלים ופניתי לישיבה. השינוי באורח-חיי התקבל בהבנה ואף באהדה אצל בני משפחתי, שראו את ההשפעה הטובה שהייתה לכך עליי ועל אישיותי".

בכי של סבא

מי שהגיב בחמימות מיוחדת למהפך בחייו – שהוביל בינתיים גם להוספת השם נחמן – היה הסבא יחיאל. בחתונת נכדו, זה לא-כבר, רקד עם נכדו בשמחה גדולה. צלם הנציח את הרגע בתמונה, שכאמור מסבה לו אושר מיוחד.

"לפני זמן-מה בא סבי מבאר-שבע לעשות שבת בביתנו ביקנעם", מספר ר' יגאל-נחמן, הלומד כעת ב'כולל'. "כשעמדתי וקידשתי על היין, פרץ סבא בבכי חסר-מעצורים. לאחר שנרגע אמר, שכאשר הביט בי – עם הזקן והפאות והגביע ביד – ראה מול עיניו את אביו בליל-שבת. אחר-כך, בסעודה, סיפר לנו בפעם הראשונה את הסיפור על המזוזה שהציל ושהצילה אותו במלחמה". והשיב לב סבים על נכדים.

יחיאל קילימניק רוקד עם נכדו בחתונתו. אושר מיוחד

 פינת ההלכה ומנהג

ברכת האילנות

שאלה: מתי מברכים את 'ברכת האילנות'?

תשובה: זו ברכה שמברכים רק בימי חודש ניסן. מי שרואה בחודש זה אילנות-מאכל – לפחות שני עצים כאלה – הנתונים בפריחתם, צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

ברכה זו מברכים רק פעם אחת בשנה, בפעם הראשונה בחודש ניסן, כשרואים את האילנות פורחים. מי שכבר בירך את הברכה, אינו חוזר עליה באותה שנה, גם אם ראה אילן-מאכל ממין אחר פורח.

אין מברכים את הברכה על פריחה של אילן בשנות ה'ערלה' שלו (בשלוש השנים הראשונות שלו), או אם האילן הורכב באילן אחר בדרך האסורה על-פי ההלכה. אפשר לברך גם אם הפרחים כבר נשרו, כל עוד הפרי לא גדל.

רצוי לברך את הברכה בציבור, "ברוב עם הדרת מלך", ולצאת למטע שיש בו הרבה אילנות פורחים. לא נהוג לברך את הברכה בשבת וביום-טוב, לבל ישכחו האנשים ויבואו לקטוף מן האילנות.

כדאי לציין כאן, שאדם הרואה (בכל ימות השנה) אילן או בן-אדם או בעל-חיים יפה במיוחד, צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו". גם אם בירך את הברכה על ברייה אחת, חוזר ומברך בכל פעם שהוא רואה יצור כזה (אך לא אותו יצור שכבר בירך עליו).

מקורות: שו"ע או"ח רכה-רכו; משנה-ברורה וכף-החיים. סידור-הרב, 'סדר ברכת הנהנין', פ' יג, סעי' יב-יד. 'תשובות וביאורים בשו"ע' (תשמ"ז) סימן סז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)