חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התשע"ט, 15/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 660 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי / החודש, כ"ו באדר ה'תשס"ז (16/03/07)

נושאים נוספים
התקשרות 660 - כל המדורים ברצף
גאולה באופן של "חיפזון"
מבקשים את הגאולה כפי שהיא בתכלית השלימות
'הפצה' מעל גלי האתר
פרשת ויקהל-פקודי
שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)
לוח השבוע
מתי מברכים על עטיפת הטלית?

גיליון 660, ערב שבת קודש פרשת ויקהל-פקודי /החודש, כ"ו באדר ה'תשס"ז (16.03.2007)

 

 דבר מלכות

גאולה באופן של "חיפזון"

בחג הפסח אנו מוצאים עניין ייחודי שאינו בנמצא בשאר החגים בשנה והוא עניין ה"חיפזון" וה"דילוג" * גם בעבודת האדם השאיפה היא להגיע למצב של זריזות בעניינים רוחניים ושל "חיפזון דקדושה" * כדי שנדע להבחין כראוי בין "חיפזון דקדושה" לחיפזון של היפך הקדושה, נתנה לנו התורה שלושה סימנים מובהקים * מכתב כללי מאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (תרגום מאידיש)

ב"ה, קמי שבתא פרשת ויקהל-פקודי ופרשת החודש,

כ"ה אדר, ה'תשמ"ז.

ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בעמדנו קמי שבתא דפרשת החודש, שבת מברכים חודש ניסן, ראשון לחודשי השנה, אשר הנקודה המרכזית שבו הוא חג הפסח, זמן חירותנו, הרי זה ודאי הזמן המתאים לחזק את ההכנות לפסח, הכנות גם, ובמיוחד, במובן הרוחני, להתבונן בענייניו הכלליים והפרטיים של הראש והראשון שבחגים, להתבונן במה שיש ללמוד מהם ולהביא במעשה בפועל בחיי יום-יום של כל השנה.

* * *

כמדובר פעמים רבות יש בכל יום-טוב עניינים שהם משותפים בכל הימים-טובים ועניינים שבהם כל יום-טוב שונה משאר הימים-טובים.

נתעכב כאן, על עניין מיוחד שאנו מוצאים רק בחג הפסח ולא בחגים אחרים: העניין של חיפזון עד כדי אופן של דילוג, כפי שהדבר מצויין בשמו של החג (לפי אחד מפירושיו העיקריים): "פסח על שום שפסח", שבתי בני ישראל ניצלו מבין בתי המצריים באופן של דילוג, וכפי שהדבר רמוז, ביחס לכללות הגאולה מגלות מצרים, בפסוק, "קול דודי הנה זה בא (=הנה בא הקב"ה להביא את הגאולה) מדלג על ההרים".

דובר כבר פעמים רבות, שהעניינים בעולם הרוחני משתקפים בעולם הגשמי, וב"עולם קטן זה האדם" בפרט.

ובענייננו, בכל הקשור ליהודים, לכל יהודי גם כפרט וכיחיד, ידוע ש"אינו מבקש אלא לפי כוחן" (הקב"ה דורש מכל אחד בהתאם לכוחות שהעניק לו לפני כן), ולפיכך יש ללכת מן הקל אל הכבד. כך גם בדבר הנידון ישנם כמה אופנים של תנועה: הליכה, ריצה, דילוג, קפיצה.

כאשר ילד נולד אין הוא תחילה בגדר של הליכה, ועל-אחת-כמה-וכמה בגדר של ריצה וקפיצה. במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת, מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ, ולאחר מכן גם לקפוץ.

כך גם ברוחניות בחינוך של ילד, מאלף-בית למקרא, משנה כו' וקיום המצוות והנהגה טובה: הוא מתקדם כל העת באופן של "הליכה" עד שהוא נעשה ל"רץ לדבר מצווה", והוא ממשיך להתקדם ולעלות גם למעלה מזה מדרגה לדרגה עד לאופן של "קפיצה", לדרגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים ברוחניות, "יציאה ממיצרים וגבולים", כך שאת כל העניינים של תורה ועבודה וגמילות-חסדים הוא עושה בשלימות ובזריזות הגדולה ביותר, דבר שהוא חיפזון דקדושה, ובקדושה.

* * *

כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יעשה את כל הנדרש ממנו באופן של בחירה, כפי שהתורה אומרת "ובחרת בחיים" והכרחי הרי שתהיינה גם אפשרויות אחרות, בלתי רצויות איפשר איפוא הקב"ה גם מציאות של חיפזון של היפך הקדושה.

לפיכך, על-ידי ההעלם וההסתר של העולם, ובמיוחד בזמן הגלות, ייתכן שאדם ימצא צידוק להיות רץ לכיוון בלתי רצוי, לדברים בלתי רצויים, עד כדי לשקוע רחמנא-ליצלן בקנאה, תאווה וכבוד, וחושך הגלות הוא גדול כל-כך עד שהוא מרמה את עצמו בצידוקים משונים, עד שמלביש אותם בלבוש של טוב אשר, אדרבה, כל מה שהוא חושב, אומר ועושה הוא טוב וכו'.

אבל הקב"ה שהוא עצם הטוב הרי אינו רוצה שאנשים יהיו שרויים בחושך, ונתן, איפוא, את התורה (מלשון הוראה), "תורת חיים", ו"תורה אור", המלמדת את האדם איך לנהוג, עד לחיי יום-יום, ומאירה את כל העניינים באופן מאיר ובהיר, כדי שהאדם יוכל וירצה לבחור לו את הדרך הנכונה, ובחרת בחיים.

וכדי להקל את הבחירה, קבעה התורה שלושה סימנים להכיר לפיהם באדם אם הוא אומר, מוסר, כהלכה את מה שהתורה אומרת ומצווה.

שלושת הסימנים הם: "ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים. תכונות אלה נמצאות בכוח בכל היהודים ובכל יהודי, אבל "בכוח" אינו "סימן". "סימן" הוא כאשר הדבר נראה בפועל ממש, כל אימת שהוא נוגע לפועל, ובמקרה זה כאשר זה מתבטא בהנהגה יום-יומית בפועל.

או שהוא אומר שלא כהלכה, להיפך מן התורה וסימניו: עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ("בעלמא", "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו") ואינו גומל להם חסד.

כרגיל ישנם שלושת הסימנים ביחד, כפי שאנו רואים שמי שהוא ביישן באמת משום שהוא יודע שכל מהותו של יהודי היא הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, המחיה אותו הרי הוא חש יראת-בושת עמוקה, הוא חש את ה"דע לפני מי אתה עומד", בתפילתו, וכן גם בלימודו, וכן גם, להבדיל, באכילתו וכו', משאו ומתנו. ממילא הרי הוא בד בבד גם רחמן הוא מרחם על עצמו, על נפשו האלוקית הנמצאת בגלות בגוף, ובוודאי שהוא בעל רחמנות על הזולת, שכן הוא מבין והוא חש את החסר לזולת, וממילא הרי הוא גומל חסד ומסייע לזולת ברוחניות ובגשמיות.

כך גם במי שמתחיל בגמילות-חסדים באמת, הרי הדבר קשור ברגש של רחמנות, וכך גם ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון-הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחו של הקב"ה למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.

* * *

ויהי-רצון, שבההכנות לחג הפסח, כימי צאתך מארץ מצרים, הרי כשם שלבני ישראל היה "אור במושבותם" עוד בהיותם במצרים, ערב הגאולה, כך כל אחד ואחת בתוך כלל ישראל יחזקו עוד בנפשם בחיי יום-יום את שלושת המידות-הסימנים הברורים והמאירים, ודבר זה יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון, כימי צאתך מארץ מצרים, כאשר הקב"ה לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין" ומיד לאחר ה"הרף עין" "בשובה ובנחת תיוושעון", "לשכון כבוד בארצנו",

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

בכבוד ובברכה להצלחה

ולחג הפסח כשר ושמח

/מקום החתימה/

('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך שני, עמ' 697-693)

---------------

קמי שבתא: פסחים קו, סע"א. גיטין עז,א. וראה רמב"ם הל' גיטין פ"ט הכ"ג. שו"ע אה"ע סקמ"ד ס"ו. ובשו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"ח: ג' ימים האחרונים נקראים ימים שלפני שבת הבאה.

פ' ויקהל פקודי ופ' החודש: נקודה משותפת בשתי פרשיות אלו בשתיהן מדובר ע"ד ראש חודש ניסן (נתבאר בהתוועדות דש"פ ויק"פ, פ' החודש שנה זו).

כ"ה אדר: בו נברא העולם לדעת ר' יהושע ר"ה יא, רע"א. תוד"ה לתקופות שם ח,א (ובנוגע לתקופות כן ההלכה ר"ה יב,א). וראה תוד"ה כמאן ר"ה כז,א. שער הכוונות להאריז"ל עניין ר"ה דרוש א'. פע"ח שער ר"ה פ"ד (בכמה דפוסים פ"ו). וראה לקו"ש חט"ז עמ' 483-4 ובהערות שם.

וראה בהערות למכתב מוצש"ק פ' ויק"פ, כ"ה אדר ה'תשמ"ב בתחלתו (הגש"פ עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים קה"ת ה'תשמ"ו ואילך עמ' תשכב).

פ' החודש... פסח: מגילה כט,א ואילך. ובפרש"י שם ד"ה ברביעית: ששם פרשת הפסח.

ראשון לחודשי השנה: בוא יב,ב.

זמן חירותנו: כן נקרא בנוסח התפלה והקידוש. וראה לקו"ש חי"ז עמ' 71 ואילך.

והראשון שבחגים: ר"ה ד,א.

במעשה בפועל: כי המעשה הוא העיקר אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג,ב). ת"ע (קלג,ב. קלד,א).

העניין של חיפזון: עניין ולימוד נוסף מחיפזון דחג הפסח במכתב דחגה"פ ה'תשל"ו; ה'תשמ"ו (הגש"פ קה"ת ה'תשמ"ז עמ' תרסח ואילך. שם עמ' תתפג ואילך). ועוד.

חיפזון: כמ"ש (בוא יב,יא) "ואכלתם אותו בחיפזון"; "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (ראה טז,ג). וראה בהנסמן בהערות למכתב ר"ח ניסן ה'תשמ"ו (הגש"פ הנ"ל עמ' תתפה).

פסח – על שום שפסח: משנה פסחים קטז, ריש ע"ב. הגש"פ פיסקא פסח שהיו אבותינו אוכלים. ובפרש"י עה"פ בוא שם: הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה כו' ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח. וראה תו"ח שמות רה,א. סה"מ אעת"ר ע' סו ואילך. ובכ"מ.

קול דודי: שה"ש ב,ח. ושייך ליצי"מ ראה פרש"י עה"פ. מכילתא עה"פ בוא שם. יל"ש עה"פ בוא שם (רמז קצט). יל"ש ישעיהו עה"פ (ישעיהו נב,יב) כי לא בחיפזון תצאו (רמז תעו).

בעולם... וב"עולם קטן – זה האדם": וצ"ל השתדלות שיסייע זל"ז כמרומז בחיבור ויקהל (קהל) ופקודי (דווקא כל פרט בפ"ע) לפרשה אחת.

עולם קטן – זה האדם: תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט קרוב לתחילתו (ק,ב. קא,א).

ש"אינו מבוקש אלא לפי כוחן": תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

דילוג, קפיצה: ראה לקו"ת שה"ש (טו, סע"ב) עה"פ "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", בביאור החילוק בין דילוג לקפיצה (ממשנה אהלות פ"ח מ"ה וירושלמי ביצה פ"ה ה"ב).

בחינוך... משנה כו': אבות ספ"ה: בן חמש (שנים) למקרא, בן עשר למשנה כו'. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. הל' ת"ת לאדה"ז בתחילתו.

ל"רץ לדבר מצווה": ראה אבות פ"ד מ"ב. שו"ע (ודאדה"ז) או"ח ס"צ סי"ב (סי"ג). וראה לקו"ש חי"ז עמ' 371 ואילך.

יציאת מצרים ברוחניות: ראה תניא פמ"ז, ובהנסמן במכתב עש"ק י"א ניסן ה'תשד"מ הערה ד"ה יצי"מ (הגש"פ הנ"ל עמ' תשנז).

ובחרת בחיים: ניצבים ל,יט.

בקנאה, תאוה וכבוד: שמוציאין את האדם מן העולם אבות פ"ד מכ"א.

התורה (מלשון הוראה): ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ספר השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית בשם הרד"ק. וראה זוהר שבהערה הבאה.

תורת חיים: ראה זח"ג נג,ב: אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהווה סתים כו', חיים דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין כו'.

תורה אור: משלי ו,כג.

שלושת הסימנים הם: ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים: כן סדרם הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז. אבל בגמרא (יבמות עט,א) הסדר: רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים. ולהעיר, שכהסדר ברמב"ם כ"ה בדב"ר פ"ג, ד. וכ"ה בבית שמואל אה"ע ס"ב סק"ה. ובמדב"ר פ"ח, ד (כב,ד): ירושלמי קידושין פ"ד ה"א הסדר הוא כמו בגמרא יבמות. וראה לקמן במכתב. – נתבאר בהתוועדות ש"פ ויק"פ, פ' החודש שנה זו.

עניינם ע"פ חסידות ראה תורת הבעש"ט על מאחז"ל זה (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 161. כש"ט הוצאת קה"ת הוספות סי' פ): פי' הבעש"ט על במארז"ל שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנים וגומלי-חסדים. הרחמנים – שבנ"י מרחמים על הנשמה שירדה מרום מעלתה בעמדה לפני ה' בגן ה' וירדה בסתר המדריגות להתלבש בגוף אשר מעפר יסודו וסופו לעפר. ביישנים – שהם מתביישים מנר אלוקים אשר על ראשם ומטיבים מעשיהם בקיום המצוות. גומלי-חסדים – דנשמת אדם העליון אשר על דמות הכסא תלמדם להעלות את גופם וכל צרכיו, נוסף על חלקם בעולם, כפי גזירת ההשגחה העליונה במקום וזמן, לזככם ולהאירם באור תורה ועבודה, וראה ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' שלא.

עזות פנים ... ואינו גומל להם חסד: רמב"ם הל' איסו"ב שם. טושו"ע אה"ע ס"ב ס"ב.

ואכזריות: ברמב"ם לפנינו: או אכזריות, אבל בכת"י תימן: ואכזריות, וכ"ה בהוצאת פרענקיל עפ"י כתבי יד. וכ"ה הגרסא בטושו"ע שם. ולהעיר מהרמב"ם שם פי"ב הכ"ד: לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם.

הבריות ("בעלמא" "הרחוקים... ועבודתו"): תניא פ' לב.

כרגיל... ביחד: להעיר מבית-שמואל אה"ע ס"ב סק"ה: וכל שאין לו ג' סימנים אלו אין ראוי לדבק בו, צ"ל שאין לו ג' סימנים כלל, אבל אם יש א' מסימנים אלו ראוי לדבק בו.

ובעץ-יוסף לעין-יעקב ליבמות שם: והוא אמר זה מסברא דנפשי', והוא מפורש בבמדבר רבה פ"ח, ד (כב,ד): ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקם. וביפה-תואר שם.

– ולהעיר מלשון הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז: ובגבעונים... לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא ניחמו... ולא גמלו היינו שלא היה בהם אפילו סימן א'.

חלק אלוקה ממעל ממש: תניא רפ"ב.

"דע לפני מי אתה עומד", בתפלתו: ראה ברכות כח,ב.

באכילתו וכו' משאו ומתנו: ראה רמב"ם הל' דיעות פ"ג ה"ב-ג. שם רפ"ה. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב. וראה או"ת להה"מ עה, ב ד"ה עוד נראה לי (בהוצאת קה"ת התש"מ ואילך סרנ"ב).

נפשו האלקית ... בגלות בגוף: ראה תניא פל"ז (מח, סע"א). פמ"ז. אגה"ק ס"ד. ובכ"מ.

שלוחו של הקב"ה: ראה תנחומא ויגש ו. לקו"ת ר"פ ויקרא. ד"ה ויצב שם מזבח תרמ"ד (סה"מ ליקוט עמ' יג ואילך), תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה עמ' נו ואילך). ועוד.

שלוחו של הקב"ה כו': ראה אור-החיים עה"פ (משפטים כב,כד) אם כסף תלווה. אלשיך עה"פ משלי יח,טז. ד"ה ארשב"נ תר"צ פ"ג (סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א). וראה גם סה"מ תרנ"ה עמ' כב. ועוד. וראה "היום יום" טו אייר.

כימי צאתך מארץ מצרים: מיכה ז,טו.

אור במושבותם: בוא י,כג.

יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון: היינו, שהגאולה תבוא מהר, בחיפזון, אבל עצם הגאולה תהי' כדלקמן, "בשובה ונחת תיוושעון" "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נב,יב. מכילתא ויל"ש דלעיל הערה ד"ה קול דודי. שמו"ר פי"ט, ו. ד"ה וככה שבהערה דלהלן ד"ה בשובה ונחת תושעון).

לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין": מכילתא הובא בפרש"י עה"פ בוא יב,מא.

בשובה ונחת תיוושעון: ישעיהו ל,טו. וראה ד"ה וככה ב(אוה"ת בא ע' שה. כרך ח ס"ע ב'תתקמא ואילך). המשך וככה תרל"ז בסופו.

לשכון כבוד בארצנו: תהילים פה,י.

ולחג הפסח כשר ושמח: ראה ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' קצז.

 משיח וגאולה בפרשה

מבקשים את הגאולה כפי שהיא בתכלית השלימות

כל עניין של גאולה הוא שלב נוסף בגאולה העתידה

האמור לעיל... מתבטא גם בנוגע לעצם עניין ה"גאולה":

גם כאשר ישנו מצב של גאולה – הרי במצב זה גופא דורשים ומבקשים אודות תכלית השלימות דעניין הגאולה – גאולה העתידה. וכמודגש בדברי המדרש על הפסוק "החודש הזה לכם", ש"קבע בו ראש-חודש של גאולה – שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל", כלומר, שגאולת מצרים גופא היא באופן שממנה ועל-ידה באים לגאולה העתידה (על-דרך שנתבאר לעיל).

כלומר: גם הגישה לכללות עניין הגאולה היא מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ולכן, כל עניין של גאולה מהווה גם שלב מסויים בכללות עניין הגאולה, והכנה לדרגה נעלית יותר, עד לתכלית השלימות דגאולה – גאולה העתידה.

וזהו מה שבכל הזמנים ביקשו ומבקשים בני-ישראל על הגאולה העתידה, אפילו לאחרי הגאולה מגלות בבל, וגם בזמן שבית-המקדש (בית שני) היה קיים, כי מכיוון שבבית שני חסרו ה' דברים (חיסרון בעניין הקדושה), וזאת – אפילו בזמנים הכי טובים דבית שני, אזי כאשר מבקשים אודות שלימות הדבר (גאולה), מבקשים כבר אודות תכלית השלימות – גאולה העתידה, שאז יהיה בית-המקדש השלישי בתכלית השלימות.

דהנה, בבית ראשון היה העילוי דחמישה דברים (שלימות הקדושה) שלא היה בבית שני (שחסרו בו ה' דברים), ולאידך – בבית שני היה העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" [כמבואר בגמרא (ב"ב ג, סע"א ואילך) ש"בית הזה האחרון" קאי על בית שני]; ובית-המקדש השלישי יהיה נעלה יותר (באין-ערוך) משניהם, גם מבית שני וגם מבית ראשון:

בבית-המקדש השלישי יהיו החמישה דברים בשלימותם (ועוד עניינים נוספים), ובאופן נעלה יותר מבית ראשון (תכלית השלימות בעניין הקדושה); ובנוגע למעלת גדלות כבוד הבית (שהיתה בבית שני – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון") – הנה אם הוספת משך זמן של עשר שנים בלבד (שעמד בית שני יותר מבית ראשון) פועלת את השלימות ד"גדול יהיה כבוד הבית גו'", הרי על-אחת-כמה-וכמה שהוספת עניין הנצחיות דבית-המקדש השלישי – "מקדש א-דני כוננו ידיך" – פועלת את העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית" בתכלית השלימות!

ובזה מתבטא גם הקשר דעניין הגאולה (החודש) עם העניין ד"ויקהל" – כי בגאולה העתידה (שלימות עניין הגאולה) יהיה גם תכלית השלימות ד"קהל", ובלשון הכתוב: "קהל גדול ישובו הנה", כלומר, לא רק "קהל" סתם, כי אם "קהל גדול".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, פרשת החודש ה'תשמ"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג כרך ב, עמ' 1126-1124 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

'הפצה' מעל גלי האתר

"כוח נעלם ונפלא שבטבע, שמוצא את תיקונו רק על-ידי היעשותו אמצעי כלי ומקדש לו יתברך", מגדיר הרבי את האפשרות לשדר דברי תורה וחסידות מעל גלי האתר * "פשוט אשר שידור ברדיו דתניא – נכון וטוב הוא", כתב הרבי לרה"ח ר' יונה איידלקופ * וכן "היש לך הפצה גדולה מזו שעל ידי גלי הרדיו שפורצים כל הגבולים והמחיצות?" * רשימה ראשונה

נפתח בקטע מדברים שהשמיע הרבי התוועדות י' בשבט תשל"ו (שיחות-קודש תשל"ו, כרך א):

ישנם כאלה שטוענים שרדיו הוא דבר חדש ו"חדש אסור מן התורה". והנה בכגון דא יש שתי בחינות שדרכן ניתן לקבוע אם זה דבר טוב וחיובי או לא, והן:

א) מתי התעוררה השאלה? הרי אותם האנשים שעוררו את השאלה השתמשו ברדיו לצורכי פרנסה וכיוצא-בזה, מבלי שהדבר יפריע להם; ורק כאשר החלו לנצל את הרדיו להפצת המעיינות, אז באו בטענה...

ב) בחינת התוצאות: כאשר יש ספק אם הנהגה מסויימת רצויה היא או לאו, ניתן להכריע את הספק על-ידי בדיקת התוצאות. ובנידון דידן, הרי ראינו במוחש שלימוד החסידות ברדיו – הביא הוספה אצל כמה וכמה מאחינו בני ישראל בשמירת התורה ומצוות.

[ולהעיר: אם היה איסור (על-פי תורה) בדבר השימוש ברדיו – מובן שאין להתחשב בתוצאות הדבר, אף אם הן תוצאות חיוביות, הרי זה בבחינת מצווה הבאה בעבירה].

"סוף דבר – הכול נשמע"...

שנים רבות קודם לכן – בשנת תשי"ד (איגרות-קודש, כרך ח, עמ' קלו-קלז) – כתב הרבי לגאון המפורסם ר' פינחס-מרדכי טייץ (לאחר הקדמת שורת תארים בלתי שגרתית: "הרה"ג הרב וו"ח אי"א נו"מ חו"ב [=ותיק וחסיד, איש ירא-אלוקים, נבון ומשכיל, חכם ובקי] מרביץ תורה ברבים בעל מרץ וכו' מוהר"ר פנחס מרדכי שי'"):

בהמשך לשיחתנו [=ביחידות] על-דבר שיעור דף השבוע על-ידי הרדיו וסעודת המלווה-מלכה לחיזוק הדבר שתתקיים בקרוב.

ולאחר איחול להמשך מוצלח ("הנני בזה לכפול ברכתי, אשר יצליח לבסס השיעור לחזקו ולהרחיבו הן בכמות והן באיכות") ממשיך הרבי ומסביר:

ואם כמה דברים גלויים שבבריאה אמרו רז"ל שנבראו בשביל בית-מקדשו של הקב"ה ורק בזכות זה גם העולם משתמש בהם (שמות רבה, ריש פרק לה), על-אחת-כמה-וכמה בכוח נעלם ונפלא שבטבע שמוצא תיקונו רק על-ידי העשותו אמצעי כלי ומקדש לו יתברך, ומיום שחרב בית-המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

וממשיך הרבי וכותב:

ועל-פי פסק רז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"... ו"ראשית חכמה יראת השם", הנני מקווה כי ישתמשו בשידור רדיו זה להדגיש ולחזק ענייני יראת-שמים וקיום המצוות מעשיות בפועל, ו"סוף דבר – הכול נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור".

קיים מששת ימי בראשית

על עצם תופעת הרדיו בעולם, דיבר הרבי בהרחבה בכמה הזדמנויות – החל בי' בשבט תש"ל (שאז לראשונה הועברו התוועדויותיו של הרבי – בימות החול – בשידור ישיר וחי לארץ-הקודש). הנה קטע מתוך שיחה מוגהת (ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 44):

אחד מכוחות הטבע שהתגלה והתפתח בשנים האחרונות (הוא קיים כבר מששת ימי בראשית בכל תוקפו, אבל לא היה ידוע עד לאחרונה) מאפשר לאדם לדבר במקום מסויים ותיכף ומיד יישמע כל הגה בריחוק מקום, ועד לקצווי ארץ והירח וכו' (באמצעות טלפון או רדיו). ולאחרונה התחדש דבר נוסף: ניתן גם לראות את המדבר ואת כל תנועותיו וכו'.

חידוש זה מעניק לנו ציור ממשי בעניין "עין רואה ואוזן שומעת" (אבות פ"ב מ"א), להבדיל. ואדרבה: אם ה"אוזן" שלמטה מסוגלת לקלוט מיד את הנעשה בקצווי תבל (וה"עין" שלמטה (באמצעות פיתוח כוח טבעי אחר) מסוגלת לראות) – על-אחת-כמה-וכמה שאין שום הגבלה ב"אוזן" ו"עין" שלמעלה, כביכול, שכל מה שהאדם עושה, אפילו בחדרי חדרים, הנה באותו רגע ממש ישנם "עין רואה ואוזן שומעת (וממילא) כל מעשיך בספר נכתבים".

מובן, אפוא שההתבוננות בעניין "והנה ה' ניצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" (תניא פרק מ"א), יכולה להיות לא רק בדרך השגה של שכל עיוני (אלא באופן שקרוב יותר להרגשים הגשמיים של האדם, וממילא תפעול התבוננות זו ביתר שאת על המידות שבלב ועל המחשבה דיבור ומעשה.

"לספק החומר"

אחד האנשים שפעלו במרץ בשנים הראשונות למען שידור תכניות של חסידות בשידורי ישראל בארץ-הקודש היה הרה"ח ר' יונה איידלקופ. הרבי כותב לו בכ"ז בניסן תשי"ח:

לפלא הדבר מה שכותב שביקש סיוע מפעילי צעירי אגודת חב"ד בהנוגע להשידור, ולא הספיקו [=סיפקו] לו החומר, והפליאה מובנת, ואולי אי הבנה בדבר, שהרי מתפקידם של הנ"ל להתעסק בהפצת המעיינות חוצה בכל הטרחה הכרוכה בזה, ועל-אחת-כמה-וכמה כשחלק הטרחה נעשה על-ידי אחרים, מי שהוא מאנ"ש, ועליהם רק להמציא החומר, ויהי רצון שיבשר טוב בכל העניינים אודותם כותב, וגם הנ"ל בכלל.

להתנהג על-פי חז"ל

מה קורה כשברשות השידור התכחשו להבטחות? במכתב נוסף מיום ד' בתמוז תשי"ח, מדריך הרבי את ר' יונה כיצד לנהוג במצבים מביכים:

במה שכותב אודות מה שהבטיחוהו לשדר ובסילוף שהיה בזה, בכלל בעניינים כאלו כדאי יותר שלא להגדיל את העניין מה שסילפו, ולהתנהג על-דרך המסופר מחז"ל על המשנה אוהב את הבריות (אבות דר"ן ריש פרק יב') ומבוארות שם התוצאות מהנהגה זו.

זהירות כפולה בנוגע לרוסיה

כשר' יונה שאל את הרבי אם להיענות להצעה לשדר את קורות חייו ב'קול ישראל' – זכה למכתב הבא (י"ז במרחשוון תשי"ט):

במה שכתב אודות שידור תולדות חייו בראדיא, צריך עיון – מפני העניינים במדינתו לפנים – אם כדאי הדבר, ובפרט שלא תמיד אפשר להיזהר בביטוי או בסיפור, ובפרט כשהעניין נעשה על-ידי אחרים, והתועלת שבהעניין הרי מפוקפקת.

הרבי ממשיך (ו' באלול תשי"ט) ומבקש מר' יונה לעמוד בקשר עם צא"ח.

ובמה שכתב אודות השידור ברדיו וחומר וכו', בוודאי ידבר בזה עם צעירי אגודת חב"ד פעם אחר פעם, וכמו שכתבתי דעתי גם להם, והרי דבר הכרחי הוא וזכות הרבים מסייעתו.

"ישדרו בכל עת מצוא"

במכתב נוסף מי"ט בטבת תשי"ט מברך הרבי את ר' יונה:

ויהי-רצון שיבשר טוב בתוכנם, וכן בשאר העניינים אודותם כותב, ובעיקר אשר מצליח בהפצת המעיינות, ובזה גם-כן שידפיסו וישדרו בכל עת מצוא, ובפרט בזמנים המסוגלים, ובהנוגע לעתה, ביו"ד שבט תש"ל ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור מתוך בריאות הנכונה שלו ושל כל אחד ואחד מבני ביתו שיחיו.

"פשוט אשר שידור ברדיא דתניא – נכון וטוב הוא" – כתב לו הרבי בי"א בניסן תשי"ט.

הרעיון קרם עור וגידים, ולקראת שנת המאתיים החלו שיעורי תניא של הרב נחום גולדשמיד (ז"ל) ב'קול ישראל'. שיעורים אלו הופיעו לאחר מכן בדפוס, בהוצאת צעירי אגודת חב"ד בשם "קונטרס השיעורים בספר ה'תניא' המשודרים ב'קול ישראל'" (ראה תורת חב"ד ביבליוגרפיות, עמ' 188).

"ואשרי חלקו"

לאיש רשות-השידור, שהיה ממונה על תוכניות דת ומסורת ברדיו, מר בנימין צביאלי, כתב הרבי בט"ז בכסלו תש"כ (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' צה):

הנני לאשר קבלת מכתבו מכ"ה במרחשוון, בו כותב על דבר הפצת מעיינות חב"ד על גלי הרדיו באה"ק, ת"ו על ידי משיח צדקנו.

ומוסיף הרבי:

תקוותי שכבודו וחבריו שי' לא יסתפקו בהישגי העבר.

ואחר-כך ממשיך על שנת המאתיים ("במלאת ד' יובלות") להסתלקות-הילולא של הבעש"ט:

והרי הבעש"ט הדגיש עניין ההפצה, וכלשונו באיגרת-הקודש – הפצת המעיינות (אפילו בין אלה שעדיין בבחינת) חוצה והיש לך הפצה גדולה מזו שעל-ידי גלי הרדיו שפורצים כל הגבולים והמחיצות.

והרבי חותם קטע זה:

ואשרי חלקו של כל אחד ואחד שיעשה כל התלוי בו בהפצת המעיינות לקיים ההוראה האמורה באיגרת-הקודש הנ"ל, להמשיך ולקרב ביאת מלכא משיחא בקרוב ממש.

חביבות גדולה לשידורים

במקביל, החלו בשנת תש"כ שידורי התניא של הרה"ח הרב יוסף הלוי שיחי' ויינברג. החביבות הגדולה שהרבי הפגין כלפי מפעל חשוב זה התבטאה בראשונה בעובדה פשוטה – כמעט מדי שבוע היה הרבי מגיה את השיעור, כותב הסברים ומשיב לשאלות בכתב.

נכנסים אל הלב, ובמהירות!

בי"ב בסיוון תש"כ ('תורת מנחם – התוועדויות', כרך כח, עמ' 146) מציין הרבי את ייחודה של הפצת המעיינות על-ידי דיבור באמצעות הרדיו, שמעלתו – כפולה: מחד, הדיבור אינו נחלש. כלומר, באותו תוקף שיוצא מפיו של האדם הולך הוא ומתפשט עד סוף העולם, כך שאם הדברים יוצאים מן הלב, הנה בכל מקום שאליו מגיעים, הרי הם נכנסים אל לב. ומעלה נוספת, התפשטות הדיבור היא ללא אריכות הזמן; במהירות גדולה ביותר.

בהמשך לכך דיבר הרבי במעלת העובדה שמשתמשים ברדיו עבור הפצת המעיינות חוצה.

"אין איתנו יודע עד מה"

לימים יכתוב הרבי למר אברהם סולומון מ'קול ישראל' – בקשר להשתדלותו של הרה"ח ר' שלום-דובער (ז"ל) וולף, לסדר "סיומי מסכת" בתשעת הימים (ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 482):

ולמותר להאריך בגודל ערך העניין להביא לקהל מאזינים וציבור גדול דברי תורתנו, הנקראת תורת חיים... ואפילו לא הגיעו השידורים האמורים אלא לאחד, הרי גם נפש אחת היא עולם מלא, על-אחת-כמה-וכמה – לציבור גדול, גדול לא רק בכמות כי אם גם באיכות, ואין איתנו יודע עד מה, אפשר שיהיו כאלו שהדרך להגיע אליהם הוא רק על-ידי הרדיו והשידורים האמורים. ומובן גודל הזכות של מפעל רב ערך זה.

 ממעייני החסידות

פרשת ויקהל-פקודי

ויקהל (לה,א)

המשמעות של "ויקהל", בעבודת האדם, היא לגלות בכל פרטי הנבראים את אמיתות מציאותם; בזה הם 'מתקהלים' לרשות הקדושה ומתאחדים למציאות אחת המשמשת את קונה.

עבודה זו, של גילוי האחדות בכל הבריאה, מתחילה בהקהלת כל בני ישראל למציאות אחת ומאוחדת. זאת על-ידי שמגלים כי כולם חלקים מעצם אחד – הקב"ה – ואוהבים איש את רעהו, "כמוך".

הנהגה זו היא-היא ההכנה להקהלת כל ישראל יחד בקיבוץ הגלויות שיהיה תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל ה'תשנ"ב. ספר השיחות תשנ"ב עמ' 446)

ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (לה, א)

ויקהל משה – למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר (רש"י)

אחד הגורמים העיקריים להעדר אחדות הוא הממון, שרוב הסכסוכים בין אדם לחברו באים בגללו. נמצא, שמעלה יתירה הייתה בהתאחדות בני-ישראל על-ידי נדבת ממונם למלאכת המשכן.

זו הסיבה (הפנימית) שרש"י מדגיש את העובדה שאסיפת כל ישראל לשמוע את הציווי על מלאכת המשכן היתה "למחרת יום-הכיפורים":

על היום הקדוש הזה נאמר (בנוסח התפילה) שהוא "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קינאה ותחרות" (ובסגנון תורת החסידות – זה יום גילוי ה'יחידה' שבנפש, היא נקודת היהדות שבה כל ישראל שווים). החידוש הוא אפוא, שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום-הכיפורים, כלומר, גם לאחר ירידת משה מהר-סיני ולאחר 'ירידת' ישראל בחזרה לענייני העולם, מוסיפה האחדות לשרור ביניהם עד כדי כך שהדבר אף ניכר בממונם.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל ה'תשמ"ט. התוועדויות תשמ"ט כרך ב, עמ' 378)

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן... הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו... וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים... הביאו (לה, כג-ד)

בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד – כל איש ואישה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני – כל בני-ישראל, ללא יוצא מן הכלל, השתתפו בנדבה זו.

משמעות הדברים בפנימיותם:

יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זאת, יש עניינים, דוגמת אהבת ה' ויראת ה', שבהם יש חילוקי דרגות.

תכלית הכוונה היא, שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב"ה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש"י על הכתוב בפרשה, "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן": "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

(ליקוטי-שיחות, כרך לא, עמוד 217)

אלה פקודי המשכן משכן העדות (לח,כא)

הלשון הכפול "המשכן משכן" מרמז לשני המשכנים – המשכן הרוחני שלמעלה והמשכן הגשמי שלמטה.

המילה "העדות" נאמרה במשכן השני דווקא – המשכן הגשמי. כי 'עדות' שייכת רק בדבר מכוסה ונעלם; על דבר גלוי אין צורך בעדות. ומאחר שבמציאות הגשמית לא נראית אלוקות בגילוי, לכן זקוקים ל'עדות' על כך שבמשכן הגשמי היתה השראת השכינה.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 198)

משכן העדות (לח,כא)

המילה "עדות" – רומזת ל"עדיים" (כתרים) שקיבלו ישראל בשעת מתן-תורה. על-ידי חטא העגל איבדו בני-ישראל את העדיים, כנאמר (שמות לג), "ויתנצלו בני-ישראל את עדיים מהר חורב". בזמן עשיית המשכן נתרצה להם הקב"ה (כדאיתא במדרש-רבה) וחזרו ונמשכו להם העדיים. על-שם זה נקרא המשכן "משכן העדות".

(אור-התורה, כרך ו, עמ' ב'רלג)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (לט,לב)

מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו"?

אלא כאשר התורה כופלת עניין מסוים, זה מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, הוא יקר וחביב כל-כך לבני-ישראל, עד שהתורה כפלה את כל פרטיו.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 458)

ובצלאל... עשה את כל אשר ציווה ה' את משה (לח,כב)

בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) מובא שי"ח הברכות שבתפילת שמונה-עשרה הן כנגד י"ח הציוויים ("כאשר ציווה ה'") המופיעים בפרשתנו, מ"ואתו אהליאב" (פסוק כג) עד לסוף הפרשה. אבל "אשר ציווה ה'" האמור בפסוק זה איננו מן המניין, מאחר שנזכר בו רק בצלאל בלא אהליאב.

ויש להבין: א) מהו הקשר בין ברכות התפילה למשכן? ב) מדוע מונים אך ורק את הפסוקים שנזכר בהם גם אהליאב?

אלא תוכן המשכן ותוכן עניין התפילה – חד הוא: בירור וזיכוך הדברים הנחותים ביותר והפיכתם משכן להשראת השכינה. המשכן נבנה מחומרים גשמיים שעל-ידם נעשה מקום להשראת השכינה. התפילה אף היא מעלה עניינים ארציים למעלה, כידוע שהתפילה היא בבחינת "סולם מוצב ארצה (עניינים ארציים) וראשו מגיע השמימה".

כשם שתפילה עניינה להעלות את החומריות הנמוכה של העולם, כן עליה להעלות גם את החלקים התחתונים והנחותים שבנפש. לכן מונים את י"ח הציוויים רק מהכתובים שבהם נזכרו גם בצלאל וגם אהליאב, כי בצלאל היה מגדולי השבטים, ואילו אהליאב מהשבטים הירודים (רש"י שמות לה,לד). וכאמור, התפילה עניינה להעלות לא רק את ה'בצלאל' שבנפש אלא גם את ה'אהליאב' שבה.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 199)

שלושים יום לפני החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפסח: "מצווה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל, עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"1.

"כל שלושים יום לפני הפסח2, טוב להיזהר ולעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בקלות כשיגיע ערב פסח"3.

"בימים אלו מתחילים כבר עניין המצה... שלכן יש להיזהר מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח"4.

תכנון כינוסים: הוראת המזכירות – אין לקבוע באה"ק כינוס ליום א' דחול-המועד פסח, שבחו"ל הוא יום ב' דחג-הפסח, אם בין המוזמנים אליו יהיו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת בארה"ק, וזאת כדי שאורחים אלה לא יטעו ויסעו לכינוס באותו יום שעליהם (כתושבי חו"ל) לשמור כיום-טוב5.

תכנון נסיעות: מענה הרבי: "הנוהג בישראל, שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו), ובפרט ראש המשפחה. נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בענייני פסח – כשנמצאים במקום אחר. וקל להבין"6.

יש להתחיל בהכנות ל'מבצע פסח', כולל לדאוג למעות חיטין7, מזון ולבוש8, וכן לחלוקת מצה שמורה כדלהלן.

הגדות: כדאי שיהיו לכל ילד סידור, חומש, ולהבדיל – קופת צדקה, משלו, וכן ספרי-קודש אחרים. ובעניין שהזמן גרמא – הגדה של פסח. ומה טוב – שקודם החג יקנו לכל ילד סידור חדש וכיוצא-בזה9, מה שיוסיף לו חיות ומרץ להשתמש בזה בפועל10.

כלים: "המנהג פשוט במדינות אלו... שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת-לעת"11. הנזהרים שיהיו להם כלים מיוחדים לפסח, ושלא להזדקק להכשרת הכלים כלל, תבוא עליהם ברכה12.

"סדר לדוגמא": בימים הסמוכים לחג הפסח, רצוי להראות לתלמידים עריכת הסדר, שעל-ידי זה יחקקו בזיכרונם ההלכות הקשורות בעניינים אלו, אך יש להתבונן ולסדר זאת באופן שלא לנגוע במנהגי אבותיהם13.

חלוקת מצה שמורה: מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, להשתדל – ובפרט רבנים, שו"ב וכל העוסקים בצורכי-ציבור – לשלוח לחג הפסח למכריהם (על-כל-פנים בעבור הסדרים) מצות עגולות אפויות-יד, ודווקא מצות שמורה, וכן במקומות שמסדרים סדרים כלליים (כמו במלונות וכדומה) יסדרו זאת המארגנים14. בפרט – יש לדאוג לתלמידי מוסדות חינוך חב"ד ולהוריהם15. "מובן, שכל המרבה בסוגי מקבלי השמורה וכל המהדר בשמורה זו כפי האפשרי – הרי זה משובח"16. השיעור המינימלי לחלוקה זו הוא: 'כזית'17.

סדרים פומביים: הרבי הציע, שהרבנים שבכל אתר ואתר יערכו סדרים פומביים, היינו – כל אחד מהם יערוך את ה'סדר' שלו, ביחד עם בני ביתו ותלמידיו וכו', "ברחובה של עיר", ויזמין את כל תושבי המקום להשתתף ב'סדר הפומבי'. לפרסם מודעות בעיתונות המקומית, שהרב המקומי עורך 'סדר פומבי' הפתוח לקהל הרחב, במקום פלוני ובזמן פלוני, וכל הרוצה יוכל להשתתף בסדר, לקבל ארבע כוסות ושלוש מצות וכו', ובהדגשה – שאין דורשים דבר מן המשתתף, לא תמורה כספית ולא אחרת, וגם לא מחויבות להישאר עד סיום הסדר, אלא כל הרוצה יוכל להיכנס ולצאת ברגע שירצה18.

מכירת חמץ: נכון להפיץ שטר-מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר הכללי, או ייפוי-כוח מתאים לכל המקומות שבהם נמצאים חמץ וכלי-חמץ19. יש לצרף לעניין זה גם אנשים שעלולים ליטול חלילה מן החמץ בפסח20.

יש לדאוג למכירת חמץ ב'ערב קבלן' דווקא, כדעת כ"ק אדמו"ר הזקן21, ולהשתדל בדרכי נועם אצל כל הרבנים שיעשו זאת.

הידורים22

* אין אוכלים מצות מכונה, ואין נותנים אותן אפילו לילדים23.

* נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות [בפועל: כל אחד ואחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז שותים ואוכלים את הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות], שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא יפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה [כלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נמנעים מלהשתמש בו בפסח זה]24.

מצד החינוך – גם הקטנים צריכים להיזהר ממצה שרויה25.

* נזהרים משתיית יי"ש בפסח26.

* כשהסירו את החותמות מבקבוקי היין, נזהרו שה'פותחן' (שבאמצעותו פותחים את הבקבוק) לא ייגע ביין עצמו27.

* הרבנית רבקה נ"ע אמרה שאצלם לא שטפו את הביצים לפני פסח28.

* זה כמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון לחרוסת [וכן לא להשתמש בתבלינים בכלל] מחשש תערובת חמץ29.

* רבנו הזקן אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו"30. נזהרים לאכול רק בבית ולא אצל אחרים, גם אם יודעים שהזולת נזהר (לכל הפחות) כמותו.

* הצמח-צדק אסר אכילת צנון בפסח, ללא מתן טעם31.

* רבותינו היו אוכלים דגים בפסח32.

* כנראה, הרבי לא היה שותה תה בפסח (אבל בכלל, הקלו בזה גם רבותינו)33.

* הרבי היה אוכל מאכלי חלב בפסח34.

* בין כלי הפסח של רבותינו נשיאינו היו גם צלחות עם פסי זהב בשפתן35.

* אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לרפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאינה מוכרת כלל מוצרי חמץ36.

* בדבר 'דירת פסח' או מטבח מיוחד לפסח – "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן"37.

* אחד החסידים נהג להכין לעצמו מים לכל החג, ואחר-כך, כשהיה קשה עליו, רצה לבטל המנהג על-ידי התרת-נדרים, והורה לו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שלא לבטלו, אף שאדמו"ר בעצמו לא נהג בזה, מכיוון שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט38.

* יש המניחים בד וכדומה בראש הברז, לסינון המים39.

* בס' 'תשבי' ועוד מובא, שיש הנמנעים מלהזכיר שם 'לחם' בפסח. על הרבי מסופר שכשאמרו לו על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח40.

* אין נמנעים מלהכין בפסח מיני מאכל (ומאפה) הדומים למאכלי חמץ41.

* לפני פסח מבשלים ומסננים בבד את הסוכר המיועד לפסח, כדי לוודא שאין בו לכלוך כלשהו. יש שנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו עצמם, ואינם אוכלים כלל סוכר או מוצרים המכילים אותו בפסח, אך הרבי אמר שאינו יודע אם זו הוראה לרבים42.

* נזהרים ממאכל שנפל על הרצפה, ולכתחילה אף אין משתמשים בכלים שנפלו על הרצפה43.

* אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה44, ומקלפים אותו לפני האכילה (אפילו עגבניות ותמרים) בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים.

* נוהגים שלא לאכול דגים מלוחים ('הרינג') בפסח45.

---------------------

1)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ג. והיינו ל' יום לפני הפסח, משנה-ברורה שם סוס"ק ב בשם אחרונים, כף-החיים ס"ק ג בשם מחזורים. ובפרט בישיבה, כולל-אברכים ובית-מדרש – ראה ערוך-השולחן שם ס"ו.

2)    ה'שלושים יום' מתחילים מיום הפורים עצמו, שו"ע אדמוה"ז שם ס"א.

3)    שו"ע אדמוה"ז סי' תלו סכ"ג.

4)    'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' קצ, מאג"ק כרך ח עמ' שיט. מן הדין אסור לאכול מצה רק מעמוד השחר של ערב פסח, כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד. ובחק-יעקב שם ס"ק ז הביא משיירי כנה"ג שהרבה נוהגין שלא לאכול מצה מראש-חודש, והובא באחרונים. בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"א סי' קנה (דף ערב,א ואילך) מבאר מקור למנהגם ולמנהגנו. ובס' מצות-מצווה (פי"ב ס"ק כט) כ' שכיוון שהטעם הוא משום חביבות המצווה, הרי אפילו במצות של חמץ ראוי להימנע מלאכול, דשווין במראיתם וטעמם, ע"כ. וע"ע (ולכאורה יש לברר עד כמה הן חמץ ממש. ע' בשו"ע אדמוה"ז סי' תנה סל"ג. ועכ"פ יש מקום להחמיר בבוקר ערב פסח עצמו, וכ"כ בנטעי-גבריאל פסח ח"א פ"ב הערה כב).

5)    היכל-מנחם כרך ג' עמ' נד. וראה קונטרס 'יום טוב שני להעובר ממקום למקום', לונדון תשנ"ה, ומסקנתו שם. וזה דלא כנהוג בין רבני אנ"ש לפסוק בזה כמ"ש בשער הכולל פ"א ס"ב (אף שי"ל שהכוונה כאן לאורחים שלא מאנ"ש). וראה גם ב'תורת מנחם – התוועדויות' כרך כד עמ' 145 (ברור מה היתה הנחת-היסוד של הרבי בזה!). וע"ע.

6)    היכל-מנחם כרך ג' עמ' קצג.

7)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ה ואילך. והעירו שברמ"א שם ס"א קושר זאת, ובוא"ו החיבור, לענין 'שואלין ודורשין', עיי"ש (ראה סיפורי-חסידים, מועדים, סיפור 294).

8)    ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399,339 ועוד.

9)    במכל-שכן ממה שעל-פי-דין (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח. טושו"ע ושו"ע-אדמוה"ז או"ח תקכ"ט ס"ז) צריך לקנות לו קליות ואגוזים.

10)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 343. ואכן נדפסו ומופצות ע"י מרכז צא"ח באה"ק לשם כך הגדות מיוחדות בהוצאת קה"ת עם חוברת תמונות צמודה, שהוכנו בהתאם להוראות מפורטות שנתקבלו מהרבי בנדון.

11)  שו"ע אדמוה"ז סימן תנא סעיף עג. וכן נפוץ המנהג בין אנ"ש שלא להכשירם גם מאיסורים. וראה בס' 'הגעלת כלים לפסח' פי"ג סעיף נט. ולגבי דורלקס ופיירקס וכו' דנו רבות בספרי השו"ת, ראה בס' הנ"ל פי"ג סעיף שעה.

12)  ראה במבוא לס' הנ"ל, אות י'.

13)  אג"ק כרך י עמ' שנ.

14)  ספר-המנהגים עמ' 37.

15)  אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יא עמ' פו.

16)  אג"ק כרך יא עמ' ו.

17)  אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יג עמ' יא.

18)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 851, מר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים לארה"ק.

19)  אג"ק כרך כ עמ' קפו.

20)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קד.

ושם (כדי להפיס דעת המערערים): מובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות זאת. אבל גם אם יעברו על איסור זה – 1) פשיטא כמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בנוגע להנחשדים – ודאי כוודאיות התיקון – לא הווי. 3) אפילו בנוגע להנוטל – לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדמוה"ז סי' תמח סעיפים יג-יד] כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר [א"ה: ראה שו"ת משנה-שכיר ח"ב סי' קיח] דבטלה המכירה – י"ל דזהו מכאן ולהבא – וניצל מאיסור בל-יראה ובל-ימצא עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה – לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה [לעבור עליו]. 5) אפילו למאן-דאמר דלוקין עליו – צ"ע מה מכריע: כל שמונת ימי הפסח באיסור דבל-יראה ובל-ימצא אלא באופן שאין לוקין – או זמן קצר יותר, אלא שרגע אחד – רגע ביטול הקנייה – קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם-תימצי-לומר דבטלה המכירה למפרע – הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא היתה כאן מכירה, ואין מקום לקנייה בתוך חג הפסח.

ולבסוף, ע"פ הוראותיו ותיקוניו של הרבי, וכדי שיהא נכון לכל הדעות, נוסף הנוסח דלהלן לשטר המכירה:

"ישראל המוכר או בא כוחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהעניינים הנמכרים".

21)  בסידורו – נדפס בשו"ע שלו סוף הל' פסח עמ' 1120, וביאורו מבעהמ"ח שער הכולל להלן שם עמ' 1399. וראה 'המועדים בהלכה' עמ' רנא, ובארוכה בספר 'מכירת חמץ בערב קבלן' להרה"ג ריי"צ שי' בלינוב, וכן בקונטרס 'מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו' להרה"ג רש"ב שי' לווין, הנדפס בסו"ס 'תיקוני מקוואות' שלו, ברוקלין תשנ"ח.

22)  ב'רשימות', חוברת לח עמ' 9, איתא: "כ"ק אדנ"ע היה אומר, שאין לנהוג בהידורים בחג המצות – הטעם שלא יחול בקבלה בנדר. כ"ק מו"ח אד"ש". ולא נתפרש, הלא רבותינו נהגו בהידורים רבים ביותר, ומן הסתם התנו שיהיה 'בלי נדר'.

23)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 7. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט-לא על היחס למצות מכונה.

24)  ספר-המנהגים עמ' 41. האמור בסוגריים – ע"פ 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מט,מח.

(המכניסים מצה ישנה לתנור לחממה כדי להחזיר טריותה – אין בזה חשש 'שרוייה').

25)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הערה 258. והנאמר בשיחה הנ"ל דשנת תשי"א שאין להקפיד בזה, הכוונה לקטנים ביותר שטרם הגיעו לחינוך, שעדיף להאכילם שרויה מאשר מצת מכונה. ואף בנושא קטניות, אף שאדה"ז (תנג ס"ג) מזכירו רק כמנהג, מסתבר שעדיף להאכילם 'שרויה' שהחשש בו רחוק ורק ממידת חסידות (והרי באחש"פ מקילין בזה), על פני קטניות שהמנהג ברור לאיסור (כך פסק ונהג בביתו הרה"ח ר' אברהם-צבי הכהן ע"ה מירושלים ת"ו. וכנראה שיש מרבני אנ"ש כיום הסוברים אחרת, וצ"ע אם יש לדעתם מקור נאמן. וראה בשו"ת קנין-תורה ח"ב סי' פ. פרדס-חב"ד גיליון 17 עמ' 175).

26)  לחששות שבזה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנא, מד. שו"ת הצמח-צדק או"ח סו"ס נא. למעשה אוסרים גם אם בטוחים לחלוטין בכשרותו – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד וש"נ, ושם בעמ' נו שלא נזהרו בהנאה ממנו.

27)  ליקוטי-דיבורים עמ' 846.

28)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מליקוטי-סיפורים עמ' רסא. ומביא שם שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הקפיד על הבחורים בליובאוויטש שהידרו לרחוץ. בזמננו יש החוששים לכוהל בסימון שע"ג הביצים, ומשווקים במיוחד בלא סימון.

29)  ספר-המנהגים עמ' 39. ובפועל נמנעים ככל האפשר ממוצרי תעשייה בכלל (ראה מכתב המד"א דכפר-חב"ד בנידון ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 64).

30)  'היום-יום' עמ' מז. ספר-המנהגים עמ' 42. והיינו רק כדי שלא לגרום הרגשת אי-נוחות למישהו ולהביאו לבטל הידוריו, אבל ודאי שיש לארח ולתת האפשרות לקחת, אם סומך על המארח. ראה ספר-השיחות תש"ה עמ' 91 ועוד. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סז, וש"נ.

31)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סב. לגבי שום, אין מנהגנו לאסור (בשם הגר"י לנדא ע"ה. וראה מה שהביא בזה בס' שבח-המועדים תשנ"ג עמ' 195).

32)  שם עמ' ס. וכנראה קנו והכינו אותם לפני פסח, כמנהג הפשוט המובא שם.

33)  שם עמ' נג, ששתה במקומו חלב מהול במים חמים. ובגיליון בי"מ ערב פסח תשנ"ה עמ' 14, מובא מפי המשב"ק שהשתייה בימי הפסח היתה מיץ תפוזים שנסחט בבית. ב'אוצר'בעמ' הנ"ל מובא שנהגו לשתות תה, ועל אדמו"ר מהוריי"צ – מובא בעמ' מו.

34)  מפי הרה"ח בנימין שי' קליין ('תשורה', נה"ח, ח' אדר תשנ"ו, עמ' 29). וי"א שגם אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ אכלו מאכלי חלב בפסח. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מו אות ו ועמ' נג אות י.

35)  'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע נט, מהרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה בשם הרה"ח רשד"ב זיסלין ע"ה.

36)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מהרה"ג ר' יעקב לנדא ע"ה.

37)  ליקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 204 בהערה. ומציין שם ל'דרכי חיים ושלום' הל' פסח סי' תקעב, שבעל המנחת-אלעזר נהג כן (וע' ס' 'מהרי"ל – מנהגים' הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ו אות צז).

38)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נז. ויש מאנ"ש הנוהגים בזה גם כיום.

39)  כשהיה הרבי מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה'סדר', אירע שהעיר לכך את תשומת ליבם של האחראים, וכן העיר שיש לבדוק מפעם לפעם את המסננת שלא ייכנסו בה עניינים בלתי רצויים. הרב טובי' שי' זילברשטרום מסר שהדבר אירע כמה פעמים, ומשמעות הדברים היתה להיפך – שהרבי אינו גורס הידור זה, ורק אם עושים כך, יש לבדוק זאת לעיתים קרובות.

40)  מליל-הסדר תשל"ט, 'התקשרות' גיליון לח עמ' 13, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סו. אגב, הרבי נמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא 'קניידלאך' – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מז. (וראה סיפור זה גם ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 44 ועמ' 158).

41)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד.

42)  'המלך במסיבו' ח"א עמ' שז. וראה בארוכה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נ ואילך. ושם, שכבר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שאינו אוהב שמחקים אותו בזה.

43)  בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ס (ללא ציון מקור) כתב שיש הקולפים ואוכלים את המאכל. ולעניין כלי, כתב שנמנעים משימוש בו אף בדיעבד באותה שנה.

44)  למשל, אין אוכלים כרוב וכדומה. וי"א שגם חסה אין אוכלים מחוץ למרור וכורך בליל-הסדר.

45)  שם עמ' סא, עיי"ש (המציאות כיום היא, שבדגים מלוחים ללא עיבוד הבעיה היא האנזים לריכוך שיש בו בעיית כשרות וגם בעיה לפסח, ובדגים מעובדים ייתכנו גם גלוקוזה וחומרי-טעם, שעלולים להיות חמץ ועכ"פ קטניות).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויקהל-פקודי / החודש
כ"ז באדר, מברכים החודש

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה2.

[מנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות תרל"ט, תרנ"א].

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת החודש קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא3.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)4, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'החודש', בפרשת בא: "ויאמר... החודש הזה... תאכלו מצות" (שמות יב,א-כ).

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים לפרשת החודש. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "כה אמר... בראשון באחד לחודש ... עולת תמיד" (יחזקאל מה,יח-מו,טו)5.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת החודש, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה6.

המולד: יום ראשון בלילה, אור ליום שני, בשעה 12:01 ו-12 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום השלישי.

אין אומרים "אב הרחמים".

התוועדות בבית-הכנסת.

יום שני
כ"ט באדר, ערב ראש-חודש ניסן

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בג' הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה7.

מי שיש לו יארצייט בחודש ניסן, יעלה היום לבית-העלמין8.

ביום האחרון של חודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגה ביותר, לאחר ה'מרבין בשמחה' של כל ימי אדר מיום ליום, והיא נותנת את הכוח והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל, כי השמחה שבחודש אדר, ובפרט ביום האחרון שבו, פורצת את גדרי הגלות ומביאה את הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח צדקנו שנאמר בו "עלה הפורץ לפניהם", בקרוב ממש9.

יום שלישי
א' בניסן – ראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תרל"ט, תרמ"ג, תרמ"ז, תרנ"ו].

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל10. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון, יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפילין. הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור.

יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת11.

חודש ניסן

בכל החודש אין אומרים תחנון12, 'א-ל ארך אפיים'13 ו"למנצח... יענך"14 בימות החול, "אב הרחמים" לפני מוסף שבת, ו"צדקתך" בשבת במנחה15. אין מתענים אלא חתן ביום חופתו ובכור בערב-פסח16.

נשיא: מצווה לחזק את המנהג17 לקרוא18 אחרי התפילה19 (אחרי אמירת תהילים20) בכל יום החל מהיום עד י"ג ניסן ועד בכלל, דבר יום ביומו בפרשת הנשיאים. היום מתחילים "ויהי ביום כלות משה" ומסיימים "זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז,א-יז). אחר-כך אומרים את ה"יהי רצון" (אומרים אותו גם בשבת)21 הנדפס בסידורי תהילת ה'22. גם כוהנים ולוויים אומרים אותו23.

ברכת האילנות: מברכים אותה רק24 בחודש ניסן25. גם נשים מברכות26. מברכים רק על אילני מאכל27. לכתחילה יש להשתדל שיהיו לפחות שני אילנות28. מי שלא הספיק לברך בעוד הפרחים על האילנות, לא יברך אחר-כך על הפירות29.

יום רביעי
ב' בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר רבנו שלום-דובער נ"ע מליובאוויטש, אדמו"ר מוהרש"ב, דור חמישי לנשיאי חב"ד30, בשנת תר"פ, בעיר רוסטוב על נהר דון, ושם מנוחתו-כבוד31.

יום התחלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע32.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרק משנה המתחיל באות אחת משמו הקדוש (על-כל-פנים פרק אחד)33. ב) להוסיף34 בלימוד תורתו של בעל ההילולא35, ש"עיקר גילוי החסידות באופן של הבנה וההסברה נתחדש על ידו, ונתכנה 'הרמב"ם דתורת החסידות'"36. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ש"עיקר חידושו – בייסוד ישיבת תומכי-תמימים, שבה מודגשת שלימות התורה" נגלה וחסידות כאחד37, ו"על-ידו התחילה עיקר הפצת תורת החסידות חוצה"38, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות39.

-------------

1)    רגילים לומר זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט, כפי שנהג הרבי וכל הציבור עמו (ולכאורה כך יש לנהוג גם כשמשלימים זאת אחר-כך).

2)    ספר-המנהגים עמ' 30.

3)    לוח 'דבר בעתו'.

4)    שערי-אפרים, שער י, סי"ב.

5)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים, עמ' 33.

6)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

7)    שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

8)    הוראת הרבי להרבנית קרסיק ע"ה מת"א, שאין עולים לבית-החיים בחודש ניסן כלל.

9)    ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1274.

10)  יש עניין מיוחד להתפלל תפילת שחרית זו בציבור, כדי לומר הלל בציבור, ובפרט שבראש-חודש יש אומרים שאין מברכין עליו אלא בציבור (רמ"א תכב,ב. שו"ע אדה"ז תפח,ג).

11)  היום-יום, ל' ניסן.

12)  שו"ע אדמוה"ז סימן תכט ס"ח.

13)  כנדפס בסידורים מאז שנת תשל"ח. ראה בירור בעניין זה ב'התקשרות' גיליון שכט עמ' 18.

14)  סידור אדמוה"ז, לפני 'למנצח' זה.

15)  הנאמרים רק ביום שאומרים בו תחנון, כמבואר (בשו"ע רבינו סי' רפד סי"ד וסי' רצב ס"ז, ו)בפסקי הסידור כל אחד במקומו.

16)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ט.

17)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' עז.

י"א שבהקפדה לומר בכל יום את הנשיא שלו, יש סגולה שלא ישכח באחד הימים לספור ספירת-העומר. שמעתי מאבי מורי ז"ל בשם הרה"ג הרה"ח ר' חיים-שאול ברוק ע"ה.

18)  אין מנהגנו לקוראו מתוך ספר-תורה. גם בימי הקריאה אין לגלול הס"ת ולקרוא פרשת הנשיאים מתוכו. ובפרט בש"ק, שפרשת הנשיאים צ"ל אחר תפילת המוספין דווקא – 'שערי הלכה ומנהג' שם.

19)  וביום שיש בו תפילת מוסף, אחרי תפילת מוסף, שתדירה ומקודשת יותר מקריאת הנשיא – שם עמ' עט.

20)  ד"תדיר קודם", וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (ניסן-סיוון) עמ' ג.

21)  היום-יום, ר"ח ניסן. ספר-המנהגים, עמ' 36. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ד-ו.

22)  עמ' 473. לכאורה צריך לנקד שם "פָּרָשָׁה".

בס' 'קב הישר' מהדורת הרב שיינברגר תשנ"ג, פרק פה (דף תנג, א-ב), הנוסח הוא: "דמתחדשין [ולא כהתיקון 'דמתרחשין', עיי"ש] כציפרים, ומצפצפין בשבחין [כ"ה במקור, ס' יסוד-יוסף, ע"פ הזוהר דלהלן], ומצלאין על... ותעייל הנך ציפרייא קדישין [אצלנו "ציפרי קדישי"] לאתר קדישא דאיתמר עלייהו [ונוסחנו הוא כבס' יסוד-יוסף, "עליה" - על האתר]... וכל האורות הקדושות הכלולות [א"ה: צ"ע שבכ"מ - כמו באגה"ק סכ"ו, כ"ז - 'אורות' הן בלשון זכר] בקדושת זה השבט, ואהיה מלובש בקדושת זה השבט [נשמט מפני הדומות, וכבר העירו ע"ז]...". (ומציין לזוהר ח"ג קצו,ב וד"ת מונקאטש ח"ב אות ג).

23)  למרות שמוזכר שם "שבאם אני עבדך משבט..." והוא איננו משבט זה, כיוון שזה שייך ל'עיבור' (דהיינו גילוי מסויים מנשמה אחרת בתוך נשמתו-הוא, הנשארת בדרגתה), הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, היום-יום שם, ספר-המנהגים שם, לוח כולל-חב"ד. ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פ נתבאר, שהשייכות היא ודאית לכל אחד ואחד מישראל, ורק שבאם זהו שבטו, אזי השייכות וההמשכה הן באופן נעלה יותר (בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ה סי' ב כתב שלא יאמרו כהן ולוי את היה"ר, אבל בפתחא-זוטא הל' פסח סי' א אות ו הוכיח שגם הם יכולים לומר זאת).

24)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רכ, ע"פ סדר ברכת-הנהנין שבסידור אדמוה"ז. וכן הוא ע"ד הקבלה, ברכי-יוסף סי' רכו ס"ק ב. ולפלא שממשיכים להדפיס גם השתא בלוח כולל-חב"ד (ע"פ קצות-השולחן סי' סו בבדי-השולחן ס"ק יח) שניתן לברך ברכה זו גם בחודשי אדר או אייר, ללא כל הסתייגות. וראה אנציקלופדיה-תלמודית כרך ד עמ' שנח, ציון 98.

25)  היו שבירכו ברכה זו ברוב עם, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ה. ובפרט ע"פ המבואר בס' מורה-באצבע להחיד"א אות קצט ע"פ הזוהר (הנ"ל הערה 16) שכוונת הברכה היא לתיקון נשמות שנתגלגלו בדומם וצומח ויבקשו עליהן רחמים.

לעניין ברכה בשבת, ראה שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' ב שאין בזה איסור, ותלוי במנהג המקום, וש"נ.

בשו"ת מהרי"ל (הישנות) סי' קמג נקט בפשיטות שמי שלא בירך בראייה ראשונה מברך בראייה שנייה, ונעתק באגור סי' שיח ומטה-משה סי' שסא (שם הביא מזה ראיה לדין שהחיינו, שבו נחלקו עליו, ולדעת רבינו בסידורו מברכים ללא שם ומלכות), ובבירור-הלכה סי' רכו (עמ' רט) כ' שלפי כללי הפוסקים יש לפסוק כן נגד כל האחרונים שלא ראוהו. בבדי-השולחן שם הבין בסדר ברכת הנהנין פי"ג הי"ד שאין לברך, אבל מפשטות הלשון הכוונה רק לשלול ברכה נוספת באותה שנה (וכמו בהלכה יג וכו' שלא כותבים כך. ובפרט שמהלשון שם "אינו חוזר ומברך" משמע שכן מברך לראשונה). וראה בזה באריכות בשו"ע הקצר פרק פז ס"ג ובהערות.

26)  נסמן בשו"ע הקצר שם סי"א.

27)  ראה הדעות בזה בשו"ע הקצר שם ס"ה ובהערות. דעת הרמב"ם, הטושו"ע והפוסקים שהביא בליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 116 הערה 33 (וכפי שנראה שהכריע שם) שצ"ל אילני פרי דווקא. ורק שהעיר על השמטת אדמוה"ז מסדר ברה"נ, וסיים 'ואכ"מ' בקשר להשמטות כיו"ב שם.

לעניין אילנות שעודם בשנות ערלה, בגליון רע"א סי' רכו מסתפק בזה, אבל רבים פסקו לברך, ראה הגדה של פסח 'חזון עובדיה' עמ' יד משו"ת דובב-מישרים ח"ג סי' ה וחלקת-יעקב ח"ב סי' כז ועוד.

28)  כף-החיים סי' רכו ס"ק ב ובדי-השולחן סי' סו ס"ק יח.

29)  ואפילו בלא שם ומלכות, כיוון שבלוח ברכת-הנהנין (פי"ב הכ"ג) כ' אדה"ז שאם נפל הפרח וגדלו הפירות טוב לברך בלא שם ומלכות, ובסדר ברה"נ השמיט זאת. 'ביאור סדר ברה"נ' עמ' 445.

30)  הנשיאות החלה בשנת תרמ"ג, אך קבלת עול הנשיאות בכל הפרטים היתה רק בשנת תרנ"ד, ראה 'ספר התולדות – אדמו"ר מהורש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, עמ' 34. וראה הערה 1 בפתח דבר לספר המאמרים תרמ"ג-ד.

31)  פרשת ימי חייו האחרונים בעלמא דין והסתלקותו נדפסה בס' 'אשכבתא דרבי', ברוקלין תשל"ו, ועוד.

בחורף תרצ"ט, כיוון ששלטונות העיר עמדו להרוס את בית-העלמין, הועבר גופו הק' לבית-העלמין החדש שבאותה העיר מתוך מסירת-נפש ע"י מניין מאנ"ש, על-פי הוראות תלמידו הרה"ק ר' לוי-יצחק שניאורסאהן נ"ע, אביו של הרבי, והקימו במקום אוהל מאותן האבנים שהועברו מהאוהל הישן. 'אשכבתא דרבי' עמ' 151, ומשם ב'תולדות לוי-יצחק', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה, ח"א עמ' 287. צילום הציון ששופץ נדפס שם בעמ' 294.

32)  ראה ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1293 בהערה. כרך יב עמ' 146 בהערה 1. כרך לב, עמ' 23 הערה 38. ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 347 הערות 8 ,7.

33)  ע"פ ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 296.

34)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב, עמ' 286, מוגה.

35)  ע"פ שיחות-קדש תשנ"ב, עמ' 382.

36)  ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 277 ,209.

37)  ליקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 67. כרך כז, עמ' 25. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א, עמ' 495 ,310.

38)  ליקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 389. וראה שם, כרך כב, עמ' 186.

39)  ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל בהערה 25, שם עמ' 292. וראה ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 276.

 תגובות והערות

מתי מברכים על עטיפת הטלית?

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן1 כתב: "וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף לגמרי, יברך מעומד 'להתעטף בציצית'". ואילו בסידורו2 כתב "וקודם שיתחיל להתעטף3, יברך...".

בלוח 'היום יום'4 "מנהגנו בלבישת טלית גדול: מחזיר אותו מכגד פניו לאחוריו, ומתחיל ברכת 'להתעטף בציצית'. סיום הברכה סמוך5 לכריכת ב' כנפות ימין סביב צווארו לאחוריו בצד שמאל6". ומשם נעתק גם לספר המנהגים, בפרק 'מצות ציצית'7. אך לא כתב בפירוש מתי מתחילים לומר את הברכה.

וכתב על זה ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות'8: "ומשמע דמנהגנו בזה כדעת רבינו בשו"ע שלו". ומפרט להלן9: "משמע דהתחלת הברכה היא עוד לפני התחלת העטיפה10, מתאים לדברי רבינו כאן בסידורו, וממשיך בהברכה עד סמוך לגמר העטיפה, לצאת ידי השיטות של הירושלמי11, הלבוש12, הט"ז13 ושו"ע רבינו".

אמנם בתחילת שנת תשס"ז זכינו שנדפסו ה'הגהות לסידור רבינו הזקן' של הרבי. ושם בפ"ג סעיף לא14 איתא: "ברכת טלית-גדול [השאלה:] קודם העטיפה [או] באמצע, [המסקנא:] באמצע". ולהלן פ"ח  ס"ג15: "ברכת טלית-גדול. התחלת הברכה קודם השלכת כנף ימין על כתף שמאל, וגומרה עם גמר ההשלכה16".

ברור מכך, שהאמור בלוח היום יום "מחזיר... ומתחיל ברכת 'להתעטף...'"- אין הכוונה להתחיל את הברכה לפני התחלת העטיפה, כנ"ל, אלא, כדברי הרבי:  "באמצע העטיפה" [אחר כיסוי גופו17 בטלית] "קודם השלכת כנף ימין על כתף שמאל". ולפלא שהמו"ל לא העיר בזה.

הרב חנוך זילברשטרום, כפר-חב"ד

-------------

1)    סי' ח ס"ב. אבל ראה בהערה 36.

2)    נדפס בפסקי הסידור שבסוף השו"ע ח"א, במהדורה הישנה עמ' 310 ובחדשה עמ' תרט"ו.

3)    הערת המערכת: אבל ייתכן שכוונתו לאחר הכיסוי וקודם העטיפה ממש, כמסקנת הרבי דלהלן. ואולי כך יש להשוות זאת עם דעת רבינו בשו"ע, אם הפירוש שם "כשיתחיל להתעטף" הוא הכיסוי שלפני העטיפה.

4)    ה' אלול. ובאג"ק כרך טו עמ' תלט: "בעטיפת הטלית-גדול – כתבתי בלוח 'היום יום' כמו שאמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר".

5)    הערת המערכת: לכאורה כן מוכח ממה שכתוב בסידור לפני-כן (במהדורה הישנה הנ"ל עמ' 308 קרוב לסופו, ובחדשה עמ' תריב ד"ה אמנם): "אמנם תיכף אחר ברכת 'להתעטף בציצית' עד כדי הילוך ד' אמות, יהיה עטוף כעטיפת הישמעאלים ממש...".

6)    וצויין שם: "עיין שארית יהודא או"ח ס"א, דברי נחמיה או"ח ס"ט". ראה הדעות בזה בס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) עמ' קמב בהערה, ובמילואים לסידור הרב ראסקין שנסמנו להלן.

7)    עמ' 3.

8)    להרב לוי-יצחק שי' ראסקין, עמ' נז הערה 131.

9)    במילואים סי' ד, עמ' תרנ"ז.

10)  הערת המערכת: בס' 'ציצית הלכה למעשה' שם, כתב שיתחיל הברכה אחרי התחלת כיסוי הראש, כדי לברך ב"שני מקיפים". וראה להלן הערה 17.

11)  ברכות פ"ט ה"ג.

12)  ר"ס ח.

13)  סי' תרמ"ג ס"ק ב.

14)  עמ' כו. פרק זה הוא הגהות לסידור תורה אור (פתקאות).

15)  עמ' סב. פרק זה הוא ליקוט דינים ומנהגים שליקט הרבי מכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

16)  הערת המערכת: וכן כתב בפשיטות מדעת עצמו בס' שו"ע הקצר פ"ז סכ"א מס' 3.

17)  הערת המערכת: ועדיין צע"ג לחדש זאת, כי פשטות הלשון ב'היום יום' היא שמתחיל לברך מייד כשמחזיר את הטלית לאחוריו, לפני כיסוי הגוף, ומסיים סמוך לפני גמר השלכת הכנפות מאחוריו.

וכיוון ש(כנ"ל הערות 33-32) ההוראה הכתובה בקונטרס 'הגהות' זה היתה ברורה לפרטיה עוד בטרם הוכן לוח 'היום יום', ובפועל הכניס הרבי זאת ללוח בשינויים ברורים, וציין שזה "כמו שאמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר", וכך נדפס גם בספר המנהגים, שהוא כדברי הרבי בכי"ק "הוראה לרבים ולדורות" – בהכרח לומר שהיתה כאן 'משנה אחרונה' בע"פ מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)