סיפורנו מתחיל בליל שבת קרה אחת של חורף, שבת מברכים חודש אדר תשנ"ט, בבית משפחה חב"דית חמה בשכונה ירושלמית ותיקה.
אייל, בן קיבוץ בצפון הארץ, שלמד באותו זמן בישיבת 'אור שמח' לחוזרים בתשובה, הוזמן לסעוד בבית המשפחה הנ"ל.
לא בכל שבת נזדמן לו לשבות בירושלים. את השבתות היה עושה, בדרך-כלל, אצל אחיו הגדול ממנו, שחזר בתשובה כמה שנים לפניו, והתגורר ביישוב חרדי במרכז הארץ. להישארותו הפעם בירושלים הייתה סיבה מיוחדת, שנודעה לנו רק בשלב מאוחר יותר.
אורחים היו עניין של קבע בבית המשפחה האמורה, אולם הפעם, מכיוון שנודע על בואו הצפוי של אייל, הוזמנו גם כמה בחורים מישיבת 'תורת אמת' החב"דית, שבה למדו גם כמה מבני המשפחה, כדי להגביר את השמחה ואת האווירה החסידית בסעודות השבת.
ואכן, בין הדגים לבשר, בין הזמירות והניגונים החסידיים לדברי התורה, השתלהבה האווירה. מתוך שבת האחים והלגימה המקרבת פתח אייל את סגור ליבו וסיפר לנו את המעיק עליו. מתוך כך למדנו גם-כן מדוע חרג ממנהגו ונשאר לשבות בירושלים.
ובכן, אייל היה כבר כבן ארבעים ועדיין לא מצא את בת-זוגו. כדי לזרז את ישועתו ניסה סגולות רבות ומגוּונות. באותו זמן הציע לו מישהו להתפלל ליד הכותל המערבי במשך ארבעים ימים רצופים. אייל אימץ את ההצעה ובעקבות זאת נאלץ להישאר כמה שבועות בעיר-הקודש.
מכיוון שהתחילו לדבר על חתונה, נטל בעל-הבית ספר סיפורים על הבעש"ט ופתח בסיפור על זוג יתומים עניים וחסרי-כול, שאת חתונתם ערך הבעש"ט בעצמו, בעוד תלמידיו, הנלווים אליו, משלימים את המניין בחופה. בסעודת הנישואין שלאחר החופה העניקו הבעש"ט ותלמידיו 'מתנות' לבני הזוג. האחד 'נתן' להם את אחוזתו הסמוכה של הפריץ; חברו 'העניק' לחתן ולכלה את טחנת-הקמח הסמוכה, וכיוצא באלה 'מתנות'. וראה זה פלא – בגמר שמחת החתונה אירעו כמה דברים שבזכותם התגשמו הבטחות הבעש"ט והתלמידים במלואן.
"אם-כן", אמר בעל-הבית, כשסיים לקרוא את הסיפור, "מכיוון שגם פה נוכֵח מניין יהודים ואנו יושבים בהתוועדות רֵעים חסידית, שכוֹחה גדול, כידוע, הבה נברך את אייל כי עוד החודש ימצא בעזרת ה' את זיווגו".
"אמן!", הריעו היושבים סביב השולחן. ומתוך האווירה המיוחדת שהשרה הסיפור על הבעש"ט ותלמידיו, הוסיף והצהיר אחד הבחורים, שניחן בקול ערב, כי הוא יזמר את ניגון החופה בחתונתו של אייל. חברו הבטיח לרקוד לפני החתן והכלה. שלישי, החסון שבחבורה, התחייב לשאת את החתן על כתפיו, וכך הלאה. לסיום איחלו הכול 'לחיים' זה לזה ופרצו בשירת "מהרה יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים". בזימון כובד אייל ולאחר ברכת המזון נפרדו האורחים בתחושה חזקה של ישועה קרובה...
הימים הבאים עברו על משתתפי אותה סעודה בציפייה. עבר שבוע, חלפו שבועיים, תם גם חודש, ומאייל לא הגיעה שום בשורה. וכבר התדפק לו האביב בפתח ועם טרדות ההכנות לפסח, נשתכח המעשה.
בצהרי אחד מימי חול-המועד פסח צלצל הטלפון בבית המשפחה המארחת. על הקו היה אייל ובפיו הזמנה לחתונה. אייל סיפר כי בפורים (כשבועיים לאחר הברכה שקיבל) הזמינו חבר לביתו לסעודה. שם פגש את המיועדת להיות אשתו, ולאחר היכרות קצרה באו לכלל החלטה להקים יחדיו בית בישראל.
גם לכלה, בעלת-תשובה גם היא, היה סיפור מאחורי מציאת השידוך: אף היא חיפשה זמן רב את בן-זוגה. כשנה קודם לכן (בערב פורים תשנ"ח) נודע לה על רב נכבד באחת הערים הגדולות, אשר עשה לו מנהג יוצא דופן. בכל שנה בסעודת פורים, בהתגבר השמחה וכטוב לב המסובים ביין, פונה הרב למשתתפי הסעודה ומברך אותם במילוי מחסורם. וכדי לתת תוקף של פסק-דין לברכה, מצרף אליו הרב עוד שניים מן המסובים ויחדיו הם נעשים כבית-דין.
בשנה שעברה באה הכלה לבית הרב. אכן זה בירך אותה ואף 'פסק' עם שני 'דיינים' נוספים, כי תזכה למצוא את שידוכה עוד במהלך השנה הקרובה...
הנה כי-כן, ברכת הרב בפורים שעבר וברכת המסובים באותה סעודת שבת, שבועיים קודם לכן, נתקיימו שתיהן והביאו ישועה לאייל ולכלתו.
ובהעריב ל"ג בעומר באותה שנה צעד אייל לחופתו מלוּוה בבני המשפחה הנ"ל ובתלמידי ישיבת 'תורת אמת', שנכחו באותה סעודת שבת מיוחדת. הבחורים קיימו את הבטחותיהם במלואן ותרמו את תרומתם לשמחה הגדולה, שמחת החתן והכלה.
(תודתנו למספר הסיפור, ר' יהונתן זיגמן מכפר-חב"ד, שנמנה עם משתתפי סעודת השבת המתוארת) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
