חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:20 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רגימת הצדוקי באתרוגים ושמחת בית-השואבה
מדוע בחר הכהן הצדוקי, שכפר בכל עצם מצוות ניסוך המים, לנסך את המים "על-גבי רגליו" במקום לחמוק מכל העניין? * מה פשר רגימתו על ידי "כל העם" (ולא על-ידי ה'קנאים', למשל) ומדוע דווקא ב"אתרוגיהם"? * האם כדי לחוש רגש אמיתי של שמחה, מוכרחים תחילה לראות בעיניים את שמחת בית-השואבה? * מהי בכלל "שמחה", מהו ההבדל הפנימי בין ניסוך היין לניסוך המים ואיך כל זה מתקשר למאמר "יהי רקיע בתוך המים" ביום השני לבריאה? * ב"זמן שמחתנו" יוצאים מן המדידות וההגבלות!

מאת: על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

המשנה במסכת סוכה (פרק ד, משנה ט) מפרטת את אופן ניסוך המים במקדש בחג הסוכות ובין השאר אומרת: "ולמנסֵך אומר לו 'הגבַּה ידך!', שפעם אחת ניסך אחד על-גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם". מסביר רש"י: "הגבה ידך – שנראה שתיתן המים בספל, לפי שהצדוקים אין מודים בניסוך המים". גם הגמרא על משנה זו (סוכה מח,ב) מספרת: "תנו רבנן, מעשה בצדוקי אחד שניסך על-גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם".

הסיפור אירע בכהן שהשתייך לכת הצדוקים, המקבלים רק את התורה שבכתב וכופרים בתורה שבעל-פה. ומכיוון שמצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה אלא נלמדת על-ידי חכמים ברמז בלבד מהפסוק ("מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה" – לשון רבים), לכן התנגד כהן צדוקי זה לניסוך המים. ה"עם" שהבחין במעשהו של הצדוקי הגיב בכעס ורגם אותו באתרוגים שבידיו.

כמה פרטים בסיפור זה דורשים לכאורה הסבר:

א) מכיוון שהצדוקי חולק על כל עצם עניין ניסוך המים, מדוע בחר לנסך את המים "על-גבי רגליו" במקום לחמוק לגמרי מן העניין ולהימנע כליל מניסוך המים?

ב) דינו של כהן המשנה מעבודתו הוא מיתה בידי שמים או שהדבר מסור לקנאים (על-דרך "קנאים פוגעים בו"). מדוע במקרה זה התגובה הייתה (לא של ה'קנאים' בלבד, אלא) של "כל העם"?

ג) כאשר המשנה טורחת לציין עבורנו במה בדיוק נרגם הצדוקי – "באתרוגיהם" – נראה כי אין זה סיפור-דברים בעלמא אלא יש לכך תוכן ומשמעות. מהי אפוא משמעות רגימת הצדוקי באתרוגים דווקא?

עניין של יום ולילה

שאלה נוספת הנוגעת לכללות עניין ניסוך המים:

כל השנה כולה היו מנסכים על המזבח – יין, כידוע. בשבעת ימי חג הסוכות נוסף לניסוך היין גם ניסוך המים. כאמור, ניסוך זה נלמד מהמילה "ונסכיה" שנאמרה בלשון רבים – "אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין". כלומר, שני הניסוכים נלמדים מאותה מילה עצמה בפסוק.

ובכל זאת, להלכה יש הבדל בין ניסוך היין לניסוך המים. ניסוך היין חייב להיעשות ביום דווקא (בצמוד להקרבת הקרבן והוא חלק מ"חובת הזבח"). ניסוך המים, לעומת זאת, גם אם נעשה בנפרד מהקרבן ואפילו אם הוקדם ללילה – כשר הוא.

נשאלת השאלה, אם מקורם של שני הניסוכים באותה מילה עצמה בפסוק, מהיכן  נובע השוני ביניהם? מדוע זה חובתו ביום בלבד, וזה מותר גם בלילה?

כדי להשיב על כל זאת, יש להקדים ולהבין את דברי הגמרא על מעמד שאיבת המים (שקדם לניסוכם על המזבח).

אומרת הגמרא (סוכה נא,ב): "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה, לא ראה שמחה מימיו". בפשטות, כוונת הדברים היא להשמיענו את גודל השמחה שהייתה בעת שאיבת המים, שמחה שאין להשוותה לשום שמחה אחרת. ואולם הגמרא אינה משתעשעת סתם כך בביטויים וכל דבריה מכוונים ומדוייקים בתכלית. לפי זה, אם אומנם כוונת הגמרא לתאר את גודל השמחה בעת שאיבת המים, היה לה לנקוט לשון חיובית ולומר: "מי שראה שמחת בית-השואבה, ראה שמחה גדולה" (וכיוצא בזה)!. אך הגמרא אינה כותבת כך אלא נוקטת בלשון שלילה – "מי שלא ראה... לא ראה וכו'". מדוע?

אם נתפוס את דברי הגמרא כפשוטם – יֵצא לכאורה דבר-חידוש גדול, שכל מי שלא נכח בפועל בבית-המקדש ו"לא ראה שמחת בית-השואבה" במו עיניו, אכן "לא ראה שמחה מימיו!". היינו ששמחה אמיתית אפשר לחוש אך ורק בעת שמחת בית-השואבה עצמה או לכל הפחות לאחר שנכחו בה פעם אחת. האומנם?

ואם אכן כך הדבר – כיצד כל זה נוגע לנו, כאשר איננו יכולים כיום להשתתף ולחזות בעינינו בשמחת בית-השואבה, בבית-המקדש?

מהי שמחה ומה גורם לה?

להבנת העניין, עלינו להתעמק תחילה במושג "שמחה". מהי בכלל שמחה ומהו הדבר שגורם לאדם להיות שמח?

התשובה היא – יציאה מהגבלות. לכל אדם יש הגבלות (שמקורן בשכלו ובתכונות הנפש שלו), וכשהוא שמח משמע שהשתחרר ונחלץ מהגבלות אלה. ואומנם נאמר כי "שמחה פורצת גדר".

אפשר לראות זאת גם בצורת הביטוי של השמחה. דברים שאדם אינו מעז לעשות כשהוא במצב-רוח שגרתי, שאז מעשיו מוכתבים ומוגבלים על-ידי שכלו ותכונות-נפשו – הוא עושה בשעת שמחה. בעת שמחה, למשל, אדם קופץ ומפזז באופן כזה שבזמן אחר עשוי היה להיחשב בעיניו השתטות. או, למשל, לפזר צדקה במידה כזו שלא הייתה עולה על דעתו סתם כך.

על-פי הכלל (ההגיוני) שכל מסוּבב מתאים לסיבתו – הרי שלא רק השמחה עצמה (וצורת ביטויה) היא בדרך של יציאה מהגבלות, אלא גם מה שגרם לה חייב להיות מאורע שיש בו התעלות מעל להגבלות. לדוגמה, כאשר אדם זוכה בזכייה גדולה, או כשהוא נוחל הצלחה מופלגה במידה כזו שקודם לכן לא תכנן ולא שיער ואפילו לא העלה בדעתו – אזי הוא נעשה שמח.

הווי אומר: הסיבה לשמחה היא (מאורע של) יציאה מהגבלות; השמחה עצמה היא (מצב נפשי של) יציאה מהגבלות; וגם דרך הביטוי של השמחה היא ב(מעשים של) יציאה מהגבלות.

זה לגבי כל שמחה. וכשאנו מדברים על שמחה של קדושה, הרי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם (העליון) לאדם (התחתון)". כשיהודי שמח בשמחה של מצווה למטה, היינו שהוא מתעלה בקדושה מעל למדידותיו והגבלותיו, הרי גם מלמעלה מסירים את המדידות וההגבלות והוא זוכה לריבוי בלתי-מוגבל של שפע.

איך זוכים לשמחה של מצווה?

אם כן, עניין השמחה הוא לצאת ממדידה והגבלה. ובאמת, כל מצווה ופעולה טובה שיהודי עושה, עליו לעשות מתוך שמחה. עניין זה נכון לגבי כל שלושת העמודים שעליהם עומד העולם. לעניין תפילה נאמר בגמרא (ברכות לא,א), "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות כו' אלא מתוך שמחה של מצווה"; לגבי לימוד תורה, ממשיכה (שם) הגמרא ואומרת, "וכן לדבר הלכה"; ובעניין צדקה נאמר בפסוק (דברים טו,י), "נתון תיתן לו ולא יֵרע לבבך בתתך לו", כלומר שנתינת צדקה אסור שתעשה מתוך תחושת חמיצות וצער, אלא מתוך רוחב-לב ושמחה.

כיצד זוכים לשמחה אמיתית בכל הנ"ל?

כפי שכבר נתבאר, שמחה נוצרת כאשר פורצים את ההגבלות האישיות. נמצא כי כל עוד האדם עובד את ה' מצד הבנת שכלו והשגתו, מצד כליו המוגבלים,  הוא ישיג קיום מוגבל בלבד של מצוות ה' ואף לא יזכה לשמחה אמיתית. רק כאשר יפרוץ את גבולות ההבנה וההשגה שלו ויעבוד את ה' מתוך קבלת-עול מוחלטת – יזכה לשמחה אמיתית.

כאשר יקיים מצוות לא מצד ההבנה והרגש (המוגבלים) שלו, אלא מפני שכך ציווה ה' – יגיע למיצוי שלם של רעיון המצווה, "צוותא וחיבור"; יבטל את ישותו וידבק במציאותו הבלתי-מוגבלת של הקב"ה. וכאשר ידבק במציאות האלוקית שלמעלה ממדידה והגבלה, יזכה לשמחה אמיתית של מצווה.

כדי לשמוח מוכרחים "לראות"

משהובן רעיון השמחה בכללותו, צריך לראות עתה איך הוא מתקשר למצוות ניסוך המים שלגביה נאמר, "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

במדרש (עשרת הדברות, הובא גם ברבינו בחיי ויקרא ב,יג) מבואר הטעם לכך שהמים זכו להינסך על המזבח בחג הסוכות. מגלה המדרש ששורש הדבר נעוץ כבר במאורע שאירע ביום השני לששת ימי המעשה. אז, כאשר אמר הקב"ה, "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" – המים התחתונים (מי הימים והתהומות) התקַנו במים העליונים (מי השמים) ובכו: למה ניגרע?! "אנן בעינן למהווי קדם מלכא!" (אנחנו רוצים להיות קרובים וסמוכים למלך!). באותה שעה הבטיח להם הקב"ה כי יזכו שתקויים בהם מצוות ניסוך המים.

פירוש הדברים: סדר העולם נקבע כך שיהיו 'מים עליונים' ויהיו 'מים תחתונים'. מן הבכי של המים התחתונים אנו למדים כי למיקום הפיזי של המים יש משמעות פנימית-רוחנית. נמצא אפוא כי מצד טבע הבריאה, מקומם הרוחני של המים התחתונים הוא אכן למטה, הרחק מהמלך. כאשר הקב"ה הבטיח למים התחתונים את מצוות ניסוך המים, העניק להם בכך כוח לעלות ולהתעלות מעלה-מעלה ולפרוץ את מדידת הטבע והגבלתו.

זו אם-כן המשמעות העמוקה והאמיתית של ניסוך המים – פריצת מדידת הטבע והגבלתו. כלומר, ניסוך המים משנה את סדרי בראשית ומהווה את השורש הקדום ביותר לעניין היציאה ממדידה והגבלה ולהתאחדות עם האין-סוף. כעת מובנת השמחה הגדולה שהייתה בשעת ניסוך המים.

מכאן לדיוק בדברי הגמרא, "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה, לא ראה שמחה מימיו!". אין מדובר רק בתיאור עובדתי של שמחת בית-השואבה, אלא יש כאן רעיון עמוק ביותר המהווה הוראה מעשית לכל הזמנים וגם לזמננו זה.

אומרת לנו הגמרא: כדי לזכות לשמחה אמיתית של מצווה מוכרחים להתבונן ו"לראות" (על-דרך "וליבי ראה הרבה חכמה", קהלת א,טז) את הנקודה הפנימית של שמחת בית-השואבה, שהיא הכמיהה העזה לצאת ממדידה והגבלה, ולהתאחד עם מציאותו הבלתי מוגבלת של הקב"ה ("אנן בעינן למהווי קדם מלכא"!). בנוסף לכך, ההתבוננות בעניין (ההבטחה שניתנה למים התחתונים בדבר מצוות) ניסוך המים) מלמדת אותנו על היכולת לפרוץ את גבולות הטבע ולהידבק בקב"ה.

מי שאינו עושה כן ו"לא ראה שמחת בית-השואבה" (אינו רואה ואינו מתבונן בנקודה הפנימית), אכן איננו מסוגל להגיע לשמחה אמיתית – "לא ראה שמחה מימיו"!. נמצא שדברי הגמרא הם הוראה גם לנו, כיום הזה.

מים ויין – ברוחניות כבגשמיות

הסבר זה מתקשר גם לעצם מהות המים, בניגוד למהות היין. ליין יש טעם ערֵב והוא גורם עונג והנאה, בשונה ממים שהם נטולי טעם ואינם מסבים עונג והנאה לשותה אותם. לכן על-פי הלכה על יין מברכים תמיד "בורא פרי הגפן" (מ'ברכות הנהנין') ולעומת זאת על מים אין מברכים "שהכול נהיה בדברו", אלא כש"שותה מים לצמאו". כאשר אדם שותה מים לשם רפואה או מכל סיבה אחרת שאיננה צמא, אין הוא מברך עליהם ברכה זו. כי (כאמור) מים מצד עצמם אינם מקור לעונג ולהנאה.

כשם שכן הוא ביין ומים בגשמיות, כך הוא גם ברוחניות. "יין" מסמל עבודת ה' שעל-פי טעם ודעת, עבודה שיש עמה עונג והנאה. לעומת זאת, "מים" מסמלים עבודה שאין בה עונג והנאה – עבודת ה' מתוך ביטול-עצמי וקבלת-עול.

וכשם שבגשמיות, כאשר "שותה מים לצמאו מברך שהכול נהיה בדברו" (כי כאשר צמאים, גם מים מענגים), כך גם ברוחניות: כאשר יהודי מתבונן בעומק עניין ירידת נשמתו לעולם הזה והוא תופס כי התכלית היא "ירידה לצורך עלייה"; שנשמתו תצא ממדידת והגבלת הטבע ותתאחד עם הקב"ה – נוצר אצלו צימאון עז לצאת מההגבלות ולדבוק בקב"ה. ואזי הוא בבחינת "השותה מים לצמאו!", צימאון כזה שאפשר להרוותו ב"מים" דווקא, כלומר, בעבודה מתוך קבלת-עול.

במצב כזה הדין הוא שמברך "שהכול נהיה בדברו": בכל דבר ודבר בעולם המוגבל ("שהכול") רואה הוא את ה"נהיה בדברו", את ה'דבר השם' הבלתי מוגבל, ה'כוח הפועל בנפעל' שבכל נברא ונברא.

לסיכום – דווקא בעבודה של קבלת-עול טמונה האפשרות לצאת ממדידה והגבלה ולזכות בעונג ובשמחה אמיתיים.

לאור זה מובנת עוד יותר השמחה הרבה שהייתה במקדש בעת ניסוך המים: א) מצד הכוח שניתן למים (בהבטחה שקיבלו ביום השני לבריאה) לפרוץ את מגבלות הטבע ולהתאחד עם הקב"ה, ב) מצד עצם מהות המים (שאף-על-פי שטעמם אינו ערב, מכל-מקום דווקא להם ישנה היכולת להרוות צימאון).

קבלת-עול, גם כש'חשוך'

זו הסיבה שניסוך היין הוא בבחינת "חובת הזבח" ותלוי בזמן הקרבת הקרבן דווקא, ואילו ניסוך המים איננו בגדר "חובת הזבח" והוא עניין לעצמו (הקשור ל"חובת היום").

הקרבן קשור, כידוע, לאדם המקריב אותו והוא נקבע על-פי דרגתו ומעשיו. לכן, כשמדברים על "יין", כלומר על עבודת ה' שעל-פי טעם ודעת (שמעצם טיבה תואמת היא את מידותיו של כל אדם ואדם בנפרד), יש לזה קשר לעניין הקרבן. לעומת זאת כשמדובר על "מים", שכאמור מסמלים עבודה שמבטלת את מציאות היחיד כאדם בעל תכונות משלו ומבטאת יציאה מהגבלות ודבֵקות מוחלטת בקב"ה, אין לכך תלות בעניין הקרבנות.

זהו גם הטעם שניסוך היין חייב להיעשות ביום ואילו ניסוך המים כשר גם בלילה. "יום" הוא זמן של אור ושל גילוי. כאשר האדם מבין בשכלו וחש ברגשותיו – אזי קיום המצוות מאיר אצלו כאור היום. זוהי עבודה שבבחינת "יין".

לעומת זאת, עבודת ה' מתוך קבלת-עול אינה מותנית בהבנת השכל וברגש הלב, אלא להפך, היא מתעלה מעליהם ומתעלמת מהם; עבודה כזו יכולה להיעשות גם ב"לילה", כאשר לא מבינים ולא מרגישים והכול נראה "חשוך". לכן ניסוך המים כשר (בדיעבד) גם בלילה.

רוצים יין?! בבקשה! ל"רגליים"!

כעת נחזור לסיפור הצדוקי "שפעם אחת ניסך... על-גבי רגליו":

שיטת הצדוקים נשענה על גישה שכלתנית. הצדוקים הסכימו לעבודת ה' שיש בה היגיון בלבד, והתנגדו לעקרון הציות לדברי חכמים ולפרשנות שניתנה על-ידם לפסוקי התורה. אנו מחוייבים אך ורק למה שנצטווינו באופן מפורש בתורה שבכתב – טענו הצדוקים – אך איננו מקבלים עלינו את עוּלה של פרשנות החכמים לפסוקים ולא את כל מה שמועבר אלינו על-פה במסורת.

מכאן גם נבעה התנגדותם לניסוך המים שאינו כתוב בתורה, לעומת ניסוך היין המפורש בכתוב. עניין זה תואם את הרעיון הפנימי של ה"יין" שהוא (כאמור) הבנה והשגה ועבודת ה' שעל-פי טעם ודעת, לעומת ה"מים" שמסמלים קבלת-עול וציות לרצון העליון, גם בלי הבנה והשגה.

אם לנתח עוד יותר במפורט את השקפת-העולם של הצדוקים, הרי שזו טענה כך:

מילא המון העם הפשוט, הנשים ועמי-הארץ ואף בעלי העסק שאינם יודעי תורה – עליהם לפעול מתוך ציות וקבלת מרות לגדולים מהם; שהרי אי-אפשר להמתין עד שכל אחד ואחד מהם ילמד ויבין בשכלו כל דבר ודבר. אך גדולי העם – החכמים והלמדנים – לגביהם כל העניין של ציות וקבלת-עול, מיותר ובלתי תקף!

לכך רמזה הנהגתו של הכהן הצדוקי בנסכו את המים "על-גבי רגליו". מים, כאמור, רומזים לקבלת-עול. רגליים מסמלות את פשוטי העם, בבחינת "שש מאות אלף רגלִי העם אשר אנוכי בקרבו". רוצים קבלת-עול? – התריס הצדוקי – בבקשה! לפשוטי העם! ל"רגליים"! אנו הכהנים איננו זקוקים ל"מים"; לנו די ב"יין", בעבודה שיש עמה טעם ועונג.

תשובת המשקל של "כל העם"

בתגובה לכך "רגמוהו כל העם באתרוגיהם". לא ה'קנאים' בעלי המדרגה הם שנזדעקו להגן על כבודה של ה'קבלת-עול', אלא דווקא "כל העם", אותו המון-עם פשוט שהכהן הצדוקי בז לו, אותם "רגליים" שעליהם שפך את ה"מים", הם שחשו ראשונים בסטיית הצדוקי מדרך היהדות ומיהרו לפעול ולהגיב מתוך רגש טבעי עמוק של דבֵקות בה'.

מה עשו? "רגמוהו באתרוגיהם":

מבין ארבעת המינים, האתרוג הוא המובחר ביותר שכן יש לו גם טעם וגם ריח. בכוחות הנפש משול האתרוג לכוח הנעלה והמובחר ביותר – השכל.

דווקא אצל המון העם הפשוט מאיר (לפעמים אף יותר מאשר אצל תלמידי-החכמים ובעלי השכל) הקשר העצמי עם הקב"ה, קשר פנימי עז ומוצק שאינו תלוי ומותנה בהבנה והשגה. אצל יהודים פשוטים, כל כוחות הנפש – ובכללם השכל – כפופים לרגש הפשוט של קבלת-עול ושל חובת הציות לקב"ה. השלכת האתרוגים על הצדוקי הייתה אפוא בבחינת "מנֵיה ובֵיה" – רגימתו באותו עניין שבו התהדר, השכל. והייתה בכך גם משום תשובת-המשקל והצהרה של "כל העם", כי גם השכל (ה"אתרוג") חייב להיות כפוף לעקרון הציות ולעבודת ה' מתוך רגש של קבלת-עול.

(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 420-432)


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)