נושאים נוספים
	התקשרות 656 - כל המדורים ברצף
	ברכה ממקור נעלה ביותר הנמשכת בבחינת האורות והגילויים
	יעשה כל אחד ואחד חשבון-צדק בנפשו
	כפר-חב"ד שני
	פרשת משפטים
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	לוח השבוע

גיליון 656, ערב שבת קודש פרשת משפטים, כ"ח בשבט ה'תשס"ז (16.02.2007)

 דבר מלכות

ברכה ממקור נעלה ביותר הנמשכת בבחינת האורות והגילויים

עניינו של חודש אדר הוא ניסים שלמעלה מהטבע, כנרמז גם בשמו, שהוא על שם "אדיר במרום ה'" * לעומת זאת, חודש שבט הוא חודש רגיל שאפילו היום המיוחד שבו – ראש-השנה לאילנות – איננו "יום-טוב" * ובכל-זאת הקב"ה קבע את סדר החודשים כך שחודש אדר יתברך ויקבל את השפעתו מחודש שבט דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת מברכים הוא לעולם בשבת שלפני ראש-חודש, כלומר, שהמשכת הברכה לחודש זה היא – מהחודש שלפניו.

ובענייננו: שבת מברכים אדר ראשון הוא בשבת האחרונה דחודש שבט, כלומר, שהמשכת הברכה לחודש אדר ראשון היא – מחודש שבט שלפניו.

ועניין זה (שהמשכת הברכה דכל חודש היא מהחודש שלפניו) אינה רק מפני ההכרח שברכה זו תבוא לפני ראש-חודש (בחודש שלפניו), אלא כך הוא מצד פנימיות העניינים – שהמשכת הברכה לחודש זה צריכה להיות מהחודש שלפניו, כדלקמן.

ב. ביאור הדברים:

ידוע שלכל חודש – אופן עבודה מיוחד, בהתאם לעניינו של חודש זה. וכמרומז גם בתואר "חודש" – מלשון חידוש, כלומר, ש"שמו אשר יקראו לו בלשון-הקודש" מבטא את עניין החידוש – עבודה חדשה המיוחדת לחודש זה.

ועל-פי-זה יש לתמוה, לכאורה, על העובדה שהמשכת הברכה לחודש זה – נתינת-כוח לעבודה החדשה דחודש זה – נלקחת מהחודש שלפניו, לכאורה. הרי זה בבחינת דבר והיפוכו:

מכיוון שמדובר אודות עבודה חדשה השייכת לחודש זה, היינו, שעבודה זו לא היתה בחודש שלפני-זה – כיצד ייתכן שהמשכת הברכה והנתינת-כוח לעבודה חדשה זו היא – מהחודש שלפניו, שעבודתו באופן אחר?!

והביאור בזה – שמצינו דוגמתו בכמה-וכמה עניינים, וגם בכללות עניין התורה ומצוותיה:

כללות העניין דקיום המצוות – נחשב לעבודה ופעולה של יהודי, ובלשון הידוע (תניא ריש פרק ל"ז): "מעשינו ועבודתנו", היינו, שזהו עניין שנתחדש על-ידי עבודתו ופעולתו של היהודי, ועל-דרך זה בנוגע ללימוד התורה – שהתורה היא "תורתו", "תורה דיליה היא", שלכן, רב שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין לב,ב).

וביחד עם זה – הנה הנוסח דברכת המצוות הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", היינו, שהמצוות הן מצוותיו של הקב"ה, וכן בנוגע ללימוד התורה: "ונתן לנו את תורתו... נותן התורה".

כלומר: מצד אחד מדגישים שעניין זה נתחדש על-ידי עבודתו של יהודי, היינו, עניין שלא היה קיים מקודם לכן (כביכול), וביחד עם זה אומרים שהנתינת-כוח לחידוש דעבודת האדם הוא – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", "נותן התורה" – מלמעלה.

ומדוגמה הנ"ל בעבודה הפרטית דכל יום ויום – לימוד התורה וקיום המצוות, שלמרות היותה חידוש שנפעל על-ידי עבודתו של יהודי, מכל-מקום, המשכת הברכה והנתינת-כוח לזה היא ממקום-אחר – מובן גם בנוגע לעניין הכללי דשבת מברכים החודש, המשכת ברכה לכללות העבודה דחודש שלם, שלמרות שמדובר אודות עבודה חדשה השייכת לחודש זה דווקא, מכל-מקום, המשכת הברכה והנתינת-כוח לזה היא – מהחודש שלפניו.

ג. ויש להוסיף בזה – שלא זו בלבד שהדיוק הוא רק על המשכת הברכה מחודש שלפניו, ללא כל נפקא-מינה איזה חודש זה, אלא עוד זאת, שישנו דיוק שהמשכת הברכה לחודש זה תהיה מחודש פלוני דווקא. ובענייננו – המשכת הברכה לחודש אדר ראשון צריכה להיות (לא רק מחודש שלפניו סתם, אלא) מחודש שבט דווקא.

והביאור בזה:

לכאורה יש מקום לומר שעיקר הדיוק הוא על המשכת הברכה מחודש שלפניו, אלא מכיוון שסדר החודשים הוא באופן מסויים, נמצא – בדרך ממילא – שהברכה לחודש אדר ראשון היא מחודש שבט, אבל אין זו הוכחה שיש קשר ושייכות בתוכן עניינם של שני חודשים אלו. שהרי אילו היה סדר החודשים באופן שונה – היתה הברכה דחודש אדר ראשון מחודש אחר.

אמנם, לאמיתתו של דבר אי-אפשר לומר כן, כי:

בשלמא כאשר מדובר אודות מעשה ידי אדם, מובן, שכאשר אדם מצרף שני דברים יחדיו מאיזו סיבה שהיא – הרי הקשר שביניהם אינו אלא מצד סיבה פרטית זו, ואילו שאר הפרטים שבדבר – באים בדרך ממילא, אבל בעצם אין קשר ושייכות פנימית ביניהם. – הקשר אינו אלא בפרט אחד (הסיבה שגרמה לצירופם יחד), ואילו שאר הפרטים הם עניינים בפני-עצמם, ומה שנצטרפו כאן, אין זה אלא מפני הכרח צדדי.

אבל בנוגע למעשה ידי שמים, כאשר הקב"ה מצרף ומקשר שני דברים, הרי גם כאשר צירוף זה הוא מפני סיבה מסויימת – אין כל הכרח שכתוצאה מכך יהיה צירוף וקשר שאר פרטי הדבר (שבאים, לכאורה, בדרך ממילא), מכיוון שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות", ולכן, גם כל שאר הפרטים שבדבר הם בתכלית הדיוק, וכמו כן מובן בנוגע לענייני התורה (כבנידון דידן – קביעת החודשים כו') – שכל פרט ופרט הוא בתכלית הדיוק.

ועל-פי זה: גם כאשר הברכה דכל חודש צריכה להיות בחודש שלפניו – אין הכוונה שרק פרט זה הוא בדיוק, ואילו החודש הפרטי המדוייק אינו אלא תוצאה – בדרך ממילא – מצד סדרן של החודשים, אלא כל פרטי הדבר הם בתכלית הדיוק, היינו, שישנו קשר ושייכות פנימית בין שני חודשים פרטיים אלו דווקא (החודש המתברך והחודש המברך).

ובנידון דידן – מכיוון שהמשכת הברכה לחודש אדר ראשון היא מחודש שבט דווקא, מובן, שיש קשר ושייכות פנימית בין שני חודשים אלו, כדלקמן.

ד. תוכנם של שני חודשים אלו (אדר ושבט) הוא, לכאורה, בניגוד זה לזה, כי:

חודש אדר קשור עם עניין הניסים (נס פורים), וכמרומז גם בשמו – "אדר" על שם "אדיר במרום ה'" (ראה ביצה טו,ב), היינו, שבעניין ה"מרום" גופא הרי זה באופן ד"אדיר".

ולעומת זאת – חודש שבט הוא חודש רגיל (כשאר חודשי השנה), ללא הדגשה מיוחדת על עניין של ניסים כו', ואפילו היום המיוחד שבחודש שבט – "ראש-השנה לאילן", הנה מצד עצמו אינו יום-טוב (שהרי אינו מופיע במשנה וגמרא בתור יום-טוב), ועד שבנוגע לשלילת אמירת תחנון יש צורך בלימוד מיוחד מזה שהובא ביחד עם שאר ראשי השנה (כמדובר בהתוועדות דחמשה-עשר בשבט סי"ד).

יתירה מזה: אפילו המעלה המיוחדת דחודש שבט, "בעשתי-עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א,ג-ה) – אין זה אלא פירוש וביאור ענייני התורה שכבר נאמרו לפני-זה ["באר את התורה הזאת" – שכבר ניתנה לפני זה, שלכן שייך לומר עליה "התורה הזאת", מראה באצבע ואומר "זאת"]. "משנה תורה", ולא הוספת עניין חדש, מה-שאין-כן חודש אדר – הוא עניין וסדר חדש לגמרי, באופן ד"אדיר במרום ה'".

ועל-פי זה תמוה: מהו העילוי המיוחד דחודש שבט – שלכן דווקא ממנו מתברך חודש אדר?!

והביאור בזה – שהיא הנותנת: העילוי דהמשכת הברכה לחודש אדר מחודש שבט דווקא הוא – שאפילו חודש רגיל, חודש שלכאורה אין בו מעלה מיוחדת, גם הוא מברך את חודש אדר.

ועל-דרך שמצינו בכמה-מקומות שכאשר הברכה ניתנת על-ידי המנגד – יש בה יתרון מיוחד, כיתרון האור מן החושך דווקא.

ה. ליתר ביאור – ובהקדים:

העילוי דהמשכת הברכה מעניין הופכי, באופן דיתרון האור מן החושך – אינו שייך, לכאורה, להמשכת הברכה מחודש שבט לחודש אדר, מכיוון ששני החודשים (גם חודש שבט) הם ענייני קדושה, שהרי גם חודש שבט הוא חודש על-פי תורה, וישנם בו כל העילויים ד"חודש" (כולל – החידוש דבני-ישראל, "שהם עתידים להתחדש כמותה"), כפשוט.

אמנם, גם בקדושה ישנו עניין של "חושך", אבל – למעליותא, היינו, בחינה שלמעלה באין-ערוך מכללות עניין הגילויים, שלכן נקראת "חושך" – "ישת חושך סתרו".

והעניין בזה:

בעניין האור ישנם כמה וכמה דרגות: אור, הארה, הארה דהארה, והארה דהארה דהארה.

והנה, למרות גודל מעלת האור, שהוא מעין המאור. ועד כדי כך שהתהוות הבריאה יש מאין (עם היותה בכוח העצמות ש"מציאותו מעצמותו") היא על-ידי האור, להיותו מעין המאור, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"כ (קל. סע"א ואילך)).

– ועד שעילוי זה הוא בכל הדרגות שבאור – לא רק "הקו בעצמו" (שהוא הארה מאור-אין-סוף), אלא גם בהארת הקו, הארה דהארה, והארה דהארה דהארה, כמבואר באיגרת-הקודש (שם) שהתהוות הנבראים היא מהארה דהארה דהארה (של הקו), מכיוון שגם הוא "מעין המאור" –

הנה כל זה הוא בבחינת האורות והגילויים בלבד:

אמנם, יש בחינה שלמעלה מכללות עניין האורות והגילויים. היינו. לא רק בחינה נעלית ביותר ב"אור", אלא בחינה שבאין-ערוך לגמרי אפילו ביחס לדרגה הכי נעלית שבאור, שלכן נקראת בשם "חושך", להיותה שלא בערך כלל לעניין האור והגילוי.

ובנוגע לענייננו:

מכיוון שלחודש שבט אין מעלה מיוחדת בעניין האורות והגילויים [דלא כחודש אדר, עניין של נס, "אדיר במרום הוי'"] – הרי אדרבה: מזה מוכח שדרגתו בקדושה היא – למעלה מכללות עניין האורות והגילויים, בחינת "ישת חושך סתרו".

וזהו העניין שברכת חודש אדר היא מחודש שבט – המשכת הברכה ממקום נעלה ביותר שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים, בחינת "ישת חושך סתרו", שמבחינה זו מתברך חודש אדר, שיוכל להיות העניין ד"אדיר במרום הוי'" – בעניין האורות והגילויים.

ו. האמור לעיל אודות הקשר דחודש שבט עם בחינת ה"חושך" דקדושה ("ישת חושך סתרו") – מודגש ביותר בדורנו זה, שבו נתגלה עניין נוסף בחודש שבט – יום ההסתלקות וההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעשירי ("העשירי יהיה קודש") בשבט:

הסתלקות של צדיק היא – בפשטות – עניין של חושך, העדר האור והגילוי.

ועניין זה מובן גם ליהודי פשוט שבפשוטים – כי כאשר לומד "עין יעקב" (בטרם שייך הוא ללימוד סוגיות הגמרא כו') יודע הוא ש"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש-השנה יח,ב) – דבר הכי מבהיל!... ועל-אחת-כמה-וכמה – הסתלקות של נשיא בישראל, "הנשיא הוא הכול", "לב כל קהל ישראל".

אמנם, אף-על-פי שמצד עניין האורות והגילויים הרי זה מצב של העדר האור והגילוי – הרי אדרבה: היא הנותנת, שלאמיתתו של דבר הרי זה קשור עם בחינה נעלית ביותר שבאין-ערוך לכללות עניין האור והגילוי, בחינת "ישת חושך סתרו".

וזהו תוכן הביאור בגודל העילוי דיום ההסתלקות וההילולא – כמבואר בארוכה באיגרת-הקודש סימן ז"ך וכ"ח, וכמבואר שם שהגילוי שנמשך ביום ההסתלקות וההילולא – "פועל ישועות בקרב הארץ": "ישועות" מורה על בחינה נעלית ביותר (ראה איגרת-הקודש ס"ג) ובחינה זו נמשכת ומתגלה למטה מטה ביותר – בארץ, ובארץ גופא – "בקרב הארץ".

כלומר: לא זו בלבד שגם לאחרי ההסתלקות ישנה המשכה והשפעה כו' (אף שבחיצוניות הרי זה מצב של העדר האור והגילוי), ובלשון חז"ל (סוטה יג,ב) "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש", "משמש במרום" (זח"א קלג,א) אלא אדרבה: לאחרי ההסתלקות ההמשכה היא מבחינה שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים (כי ביחס לעניין הגילויים הרי זה מצב של הסתלקות). וכאמור – גילוי זה נמשך ופועל עד למטה מטה, "פועל ישועות בקרב הארץ".

ועל-פי זה מובן מה שחודש אדר מתברך מחודש שבט – מכיוון שחודש שבט עניינו בחינת "ישת חושך סתרו", בחינה שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים, וכמודגש גם ביום ההילולא דעשירי בשבט – שההמשכה היא מבחינה שלמעלה מכללות עניין האורות והגילויים.

ויש להוסיף בזה – שהעניין ד"משמש במרום" (שמצינו בעניין ההסתלקות) קשור עם עניינו של חודש אדר – "אדיר במרום הוי'", אלא שהעניין ד"משמש במרום" הוא בדרגה שבאין-ערוך לכללות עניין הגילויים (עניין ההסתלקות). ומבחינה זו נמשכת הברכה דחודש אדר – להיות אדיר במרום הוי'" בבחינת האורות והגילויים.

ז. ויהי-רצון שכל אחד ואחד ינצל את המשכת הברכה והנתינת-כוח מחודש שבט על כל ענייני העבודה דחודש אדר ראשון – בנוגע למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר".

ובפרט כאשר מתבוננים בגודל העילוי דהמשכת הברכה מחודש שבט, כולל המשכת הברכה מיום ההילולא דעשירי בשבט – כפי שנתבאר לעיל בארוכה, שאז יודעים שניתנו כל הברכות והכוחות הנעלים ביותר, ולא נותר לנו אלא לקבל כל העניינים אלו, ובלשון הידוע של בעל ההילולא: "עמדו הכן כולכם" והעיקר – להמשיך כל עניינים אלו למטה מטה, "פועל ישועות בקרב הארץ", עד למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר".

וכל עניינים אלו נעשים מתוך תענוג – בהתאם להוראה הנלמדת מיום השבת, שעניינו – "כל מלאכתך עשויה", כך שכל ענייני העבודה דיום השבת הם מתוך תענוג – "וקראת לשבת עונג".

דהנה, אף שגם ביום השבת ישנו העניין דעבודת ה' – במכל-שכן וקל-וחומר מימי החול (ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"), ואדרבה – העבודה דיום השבת היא גדולה ונעלית יותר מאשר בימי החול (בענייני קדושה), מכל-מקום, מצד התענוג שבזה – אין מרגישים כלל את הקושי והיגיעה שבדבר, ועד ש"כל מלאכתך עשויה", היינו, שאין זה בגדר של "מלאכה" (באופן של יגיעה וקושי) כלל. וכידוע הדוגמא לכך בהלכה – שמותר להתענות "תענית חלום" בשבת, מפני ש"התענית הזה תענוג הוא לו" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סרפ"ח ס"ג), היינו שאפילו "תענית" יכול להיחשב – על-פי תורה – לעניין של תענוג.

וכאשר העבודה נעשית מתוך תענוג – אזי נפעלת תוספת הצלחה בכל ענייני העבודה, כפי שרואים במוחש.

ועד שזוכים להצלחה בקירוב וזירוז הגאולה – השייכת במיוחד לחודש אדר, כמובן מדברי רש"י בעניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט,א) – "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח" [כפי שדובר כבר בארוכה אודות ביאור דברי רש"י (ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 344 ואילך)], והרי פסח עניינו – גאולה.

ובפשטות – שבקרוב ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שאז יהיה העניין ד"משפטים" בתכלית השלימות – על-ידי הסנהדרין שיחזרו להיות "אצל המזבח", מכיוון שיקויים הייעוד, "ואשיבה שופטיך כבראשונה".

וכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך עונג.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר ראשון ה'תשד"מ; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשד"מ כרך ב, עמ' 973-980 – בלתי מוגה)

 משיח וגאולה בפרשה

יעשה כל אחד ואחד חשבון-צדק בנפשו

מתי בפעם האחרונה חשב אודות משיח צדקנו אליבא דנפשיה...

ישנם כאלה שמתעוררת אצלם התמיהה:

יושב לו יהודי ומדבר באדישות גמורה – "קאַלט-בלוטיק'ערהייט" – אודות ביאת משיח צדקנו, כדבר מציאותי העומד להתרחש בפועל ממש ברגעים הקרובים, בה בשעה שכל אחד – הן המדבר והן קהל השומעים – עשה כבר תכניות מפורטות בקשר להנהגתו ומעשיו ביום ראשון, ביום שני וכו', ולאו דווקא שכולם לקחו בחשבון את האפשרות של ביאת המשיח...

בספר היד – פוסק הרמב"ם: "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", "מיד" כפשוטו, תכף ומיד ממש (כמובן מהמשך דברי הרמב"ם – "מיד כו' טרם יקראו").

ומובן שעניין זה נפעל אפילו על-ידי עבודת התשובה של יהודי אחד בלבד – כפסק-דין הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כו', עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה"...

אצל כל אחד ואחד מישראל – "מאמינים בני מאמינים" – צריך להיות מונח בפשטות שמשיח צדקנו יכול לבוא בפועל ברגע זה ממש, ועד שזהו דבר המובן ומתקבל בשכל הפשוט, אפילו בשכל דנפש הבהמית...

ומכיוון שכן, הרי השאלה היא לאידך גיסא:

מהי הסיבה שהדיבור בסגנון האמור – דיבור על הגאולה כדבר מציאותי העומד להתרחש תכף ומיד – נשמע מוזר, ומעורר תימהון! הרי בוודאי שכל אחד ואחד מאמין באמונה פשוטה בכל פרטי ההלכות האמורות לעיל, אשר, תוכנם מכריח באופן ברור ומוחלט שמשיח צדקנו יכול לבוא בפועל תכף ומיד ממש!

והמענה לזה – שסיבת התימהון אינה מפני שהעניין עצמו תמוה, חס ושלום, כי אם, מפני שלא רגילים לחשוב על זה כלל!

אדם שרגיל לעסוק בעניינים מסויימים, ולפתע שומע אודות עניין שאינו שייך אליו – עלול הדבר להישמע כמוזר ותמוה.

ועל-דרך זה בענייננו:

כל אחד ואחד עסוק בענייניו הוא – עניינים כשרים וטובים, "גלאַט כשר", אבל עניינים שאין להם שייכות עם עניין הגאולה, ובאופן כזה הולך ומתרגל, עד שהרגל נעשה טבע שני, ולמטה מזה – טבע סתם.

ובמילא, כאשר לפתע פתאום "פאָרט מען אַריין" עם עניין הגאולה – הרי מכיוון שאינו רגיל לחשוב על זה כלל, אזי נשמע הדבר מוזר ותמוה, ועד כדי כך שנדמה לו כאילו אין הדבר שייך אליו כלל, לא בעבר, לא בהווה, וגם לא בעתיד חס ושלום!

אדרבה: יעשה כל אחד ואחד חשבון-צדק בנפשו, מתי היתה הפעם האחרונה שחשב אודות משיח צדקנו אליבא דנפשיה, "אז אים מיינט מען טאַקע" (שהדברים אכן מכוונים אליו), שהקב"ה – על-ידי משיח צדקנו – יוציא אותו מגלות זו בפועל ממש, והוא ביחד עם משיח צדקנו, ילכו ויבואו לארץ-ישראל!...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר א ה'תשמ"ו. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 557-553 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

כפר-חב"ד שני

את כפר-חב"ד ב' מכנה הרבי "כפר חב"ד השני" * "צריך כפר-חב"ד שני להיות מובדל מהראשון, שלא יהיה גובל אותם, אבל ריחוק מקום האמור יהיה כזה שרק יבדיל ולא יפריד, שיוכלו לבקר איש את רעהו גם ביום השבת", כתב הרבי למר שז"ר * "יהי-רצון שכל אחת ואחת מתלמידות הסמינר 'בית רבקה' תהיה דוגמא חיה כיצד צריכה להיות כל בת ישראל הראויה לשמה, בת שרה, רבקה, רחל ולאה" * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

המקום: 770. הזמן: התוועדות ח"י אלול תשל"ה. הרבי מדבר על כך ('שיחות-קודש' תשל"ה, כרך ב, עמ' 453) שבד בבד עם הימצאנו בחושך כפול ומכופל של גלות שאין למטה הימנו – הרי ברחמיו של ה' יתברך על שארית הפליטה, הוא מעניק אפשרות גם בדרכי הטבע שיוכלו להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות על-יד הכותל המערבי, בבני-ברק, בכפר-חב"ד ראשון, בכפר-חב"ד שני ובכל מקום ומקום שבארצנו הקדושה.

הרבי מציין מיד "אשר היום, יום ח"י אלול – יום הולדת של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – היתה חגיגת חנוכת הכפר-חב"ד שני".

מגלגלין זכות

כמה ימים קודם לכן הכתיב הרבי נוסח מכתב ברכה "לכל המשתתפים בחנוכת כפר-חב"ד שני בארצנו הקדושה תובב"א שליט"א":

שלום רב וברכה

בשמחה רבה הנני משתתף בחגיגת חנוכת כפר-חב"ד השני... ומגלגלין זכות ליום זכאי, יום הולדת את שני המאורות הגדולים... אשר דבר הוי' בפיהם ויורו תורתו תורת חסד ישראל.

הרבי מסיים באיחול:

ויהי-רצון אשר בקרוב ממש יקויים בבני ובנות ישראל בכל מקום שהם, כולל תלמידי ותלמידות מוסדות כפר-חב"ד ראשון ושני קריית בית-רבקה, יעוד הנבואי:

אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, כי ישיב הוי' את שבות יהודה וירושלים, בביאת משיח צדקנו כי קרוב יום הוי'...

"חטיבה אחת – ברוח"

הנחת אבן הפינה לכפר-חב"ד ב' התקיימה קצת יותר משש שנים לפני-כן – ולכבוד המעמד כתב הרבי איגרת ארוכה (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' קח-קי) ובה הבהיר:

ותקוותי אשר בעתיד הקרוב יהיה שני רק בזמן, אבל אחד יהיה עם כפר-חב"ד הקיים זה עשרים שנה... שכולם יחד יהיו חטיבה אחת ברוח אחד... ואפשרי איחוד האמיתי ובר קיימא של השונים ונפרדים – אך על-ידי חיים אחידים מיוסדים בתורת חיים... ויהי-רצון אשר כשם שזכינו להנחת אבן פינה לכפר-חב"ד ב' כן בקרוב נזכה לגמר בניין כפר-חב"ד זה ושכלולו ואיכלוסו המלא בגשמיות-ורוחניות גם יחד... מבוססים כרצון מייסד כפר-חב"ד הראשון, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, על האהבה המשולשת: אהבת השם והתורה וישראל...

הרעיון להקמת "כפר חב"ד שני" החל – כך נראה – להתגבש אצל הרבי כמה וכמה שנים לפני כן, וכבר בשנת תשכ"ג (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' שפג) הוא מתבטא:

וזה מכמה זמן שהנני מנהל משא ומתן בענין זה... שלפי תכניתי שהצעתי עוד מלפני שנתיים ויותר...

הבדלה אך לא פירוד

כשהציעו לפני הרבי רעיון להקמת 'כפר נוער' הגיב (איגרות-קודש, כרך כג, עמ' תטו): "מעלה באופן הראשון שזהו קרוב יותר למעשה". הדברים כוונו להקמת בית-רבקה.

קווים ברורים יותר מתווה הרבי לפני מר שז"ר – אשר בתור אחד ממי שנטלו חלק בייסוד כפר-חב"ד א' נתבקש לזכות ולהשתתף "בשמחת יסוד כפר-חב"ד שני והקמתו וגמרו ועד לאופן שיהיה בהתרחבות ובהתפשטות" (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' סד). באיגרת ארוכה מפסח שני תשכ"ו (שם עמ' קכו) מזכיר הרבי שהדבר כבר עלה באחד מביקוריו של מר שז"ר אצלו:

שמוסדות החינוך לבנות ומוסדות החינוך לבנים הנמצאים כעת בכפר-חב"ד... יימצאו במקומות נפרדים, הבנים בכפר-חב"ד העכשוי והבנות בכפר-חב"ד השני.

...צריך כפר חב"ד שני להיות מובדל מהראשון, שלא יהיה גובל אותם, אבל ריחוק מקום האמור יהיה כזה שרק יבדיל ולא יפריד, שיוכלו לבקר איש את רעהו גם ביום השבת.

שכפר חב"ד השני יהיה מתוכנן מעיקרו להיות מיוחד בעיקר בשביל בני הדור הצעיר... למוסדות החינוך לבנות ונערות...

"איני ישן בלילות"

הרה"ח הרב שמואל שיחי' חפר שמע את הרעיון מהרבי כבר בחודש תשרי תשכ"א ב'יחידות' (מתוך ריאיון שהעניק לרה"ח ר' זלמן שיחי' רודרמן – 'פנימה' שבט תשס"ז, גיליון מס' 8, עמ' 20): "איני ישן בלילות", אמר לו הרבי, "לנוכח המצב שבו מוסדות החינוך לבנים הבוגרים ולבנות הבוגרות בכפר-חב"ד שוכנים בקרבת מקום".

קטע ממכתב שקיבל הרב שמואל חפר מהרבי ובו תשובות מפורטות על שורה של שאלות שהלה הפנה לרבי

שיהיה "צר לי המקום"...

יותר מפעם אחת עוד לפני שהכפר החדש נחנך לפועל – הוא נזכר על-ידי הרבי. כך למשל בהתוועדות י"ט בכסלו תשל"א (שיחות-קודש תשל"א, כרך א, עמ' 314) אומר הרבי:

כאן המקום להזכיר את כפר-חב"ד ראשון וכפר-חב"ד שני, נחלת-הר-חב"ד ושיכוני חב"ד בירושלים העתיקה בפרט ובמיוחד, יחד עם בית-כנסת הצמח-צדק בעיר העתיקה... שיקויים בכל עניינים אלו "מוסיף והולך". עד אשר כל המבנים שם יהיו בבחינת "צר לי המקום", ותהיה דרושה הרחבה גדולה יותר משום שהם יימלאו בתלמידים ותלמידות עוסקים ועוסקות בתורה, ומתנהגים ומתנהגות על-פי התורה, כראוי ומתאים לבני ובנות אברהם, יצחק ויעקב; שרה, רבקה, רחל ולאה. וכשם שכפר-חב"ד הראשון זכה להיות הראשון לכל כפרי-חב"ד בארץ-הקודש וכן לאותם שיצאו מארץ ההיא (בריה"מ) – יהיה כן מכאן ולהבא באופן שיעלה הפורץ לפניהם – שייצאו בהמון, וכמדובר כמה פעמים, בנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו, ובשמחה ובטוב לבב, והם יפרצו, כלומר ירחיבו את כפר-חב"ד ראשון, וכפר-חב"ד שני...

גם באחרון-של-פסח תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה, כרך ב, עמ' 4) הזכיר הרבי את הכפר הנבנה והולך:

מצד "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – הכוונה לארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה וישנו כפר-חב"ד וכפר-חב"ד שני...

"דוגמה חיה" לבת ישראל

הרב חפר ובית-רבקה זכו לתשובות, הנחיות וברכות מהרבי, על כל צעד ושעל:

"להקים דור בנות שתהיינה לגאון ולתפארת חב"ד ובמשך הזמן בונות בתים בישראל בניינים עדי עד" – כך מאחל הרבי (בשנת תשט"ז – איגרות-קודש, כרך יג, עמ' קפג).

"יהי רצון שכל אחת ואחת מתלמידות הסמינר 'בית רבקה' תהיה דוגמא חיה כיצד צריכה להיות כל בת ישראל הראויה לשמה, בת שרה רבקה רחל ולאה" – איחל הרבי בשנת תשכ"ג (ליקוטי-שיחות, כרך לה, עמ' 273).

[יצויין כי באיגרות רבות מהשנים הראשונות – ראה לדוגמא איגרת מי"ב באייר תשט"ו (נדפסת בשלימות ב'מענה מלך' חלק שני עמ' 25-24) – מזכיר הרבי 'כפר-חב"ד שני' וכוונתו היא לשיכון חדש שנבנה בכפר-חב"ד הראשון].

"מעוניינים בקירוב"

בשנת תשכ"א כתב הרב חפר לרבי על תעמולה והתנגדות מצד חוגים חרדיים לחינוך חב"ד ומוסדותיו. להלן התייחסויות הרבי לנושא, ונקודת הדברים – ניסיונות להידברות:

כ"ה באדר תשכ"א:

מ[ה] שכ[תב] ע[ל] ד[בר] התנגדות מחוגי האגודה – לפלא ומכבר כתבתי לכ[מה] וכ[מה] מאנ"ש, שבכגון דא יפנו להרב מנחם שי' פרוש, שהציע מכבר שבאם יש טענות וכיו[צא] ב[זה] – יביאו העניין לפניו ויברר וישתדל וכו'.

כ"ח בניסן ה'תשכ"א:

לכתבו כ[מה] פ[עמים] ע[ל] ד[בר] התעמולה העויינת כו' – כתבתי זה מכבר שהרה"ח כו' וכו' הר[ב] י[צחק] מ[איר] שי' לעוין והר' מנחם שי' פרוש אמרו לי כ[מה] פ[עמים] שנפסקה ולא תחזור וכו'. באם ידוע ההיפך – מובן שעליהם לפנות בזה להנ"ל, וברשותם לומר שעושים זה ע[ל] פ[י] הצעתי.

ימי הגאולה, יב-יג בתמוז ה'תשכ"א:

כתבי לדבר עם ראשי אגוד[ת] י[שראל] כו' – בתקפו עומד, כיוון שעתה הם מעוניינים בקירוב ולא לחפש אמתלאות.

"יחידים ממש"

בחודש אדר ראשון תשכ"ה (איגרות-קודש, כרך כג, עמ' שמז) כותב הרבי מענה נרחב לאחד העסקנים, ובין השאר קובע:

דבר הפשוט שכ[ל] הנ[זכר] ל[עיל] דורש עבודה מסודרת ואז אין גבול להתפשטות האפשרית.

וכאן מציין הרבי:

דוגמא מפעולות יחידים ממש הר"ר [חיים-שאול] ברוק שי' ברא[שון] לצ[יון], סלונים [הרב עזריאל-זעליג] בירו[שלים] ת"ו, זילברשטרום [=הרב אהרון-מרדכי] שי' שם [בירושלים], וולף שי' [הרב אפרים] בלוד, חפר [הרב שמואל] בכפר, איידלקופ [הרב יונה] שי' שם ועוד) וכהנ"ל – לא חיכו להתמנות פעם אחר פעם "ולזריקות" וכו'.

"ממלכת נשים"

ולסיום, התבטאות נדירה של הרבי, באחת ה'יחידויות' הרבות שזכה להן הרב חפר ('פנימה' שם, עמ' 20):

איך וויל אַז איר זאָלט מיר אויסבויען אַ ממלכת נשים בארץ הקודש (=רצוני כי תבנה לי ממלכת נשים בארץ הקודש).

 ממעייני החסידות

פרשת משפטים

כי תקנה עבד עברי (כא,ב)

מדוע נבחר הדין של עבד עברי להיות הציווי הראשון בתורה לאחר מתן-תורה בהר סיני?

אלא הסיבה שרוצעים את אוזנו של עבד עברי לאחר שעבד שש שנים, היא, כפירוש רש"י (פסוק ו), "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'כי לי בני-ישראל עבדים'" (או: "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב'") – תירצע.

נמצא מזה, שבעבד העברי ניכר (אפילו בגופו הגשמי), הקשר שלו עם מעמד הר-סיני. לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 256)

שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם (כא,ב)

"שש שנים" – רמז לשית אלפי שנין דהווי עלמא,

"יעבוד" – במשך זמן זה, דהיינו בעולם הזה דווקא, ניתנת לנו הזדמנות לעבוד את ה' על-ידי לימוד תורה וקיום מצוות. ועל-ידי עבודה זו,

"ובשביעית" – באלף השביעי,

"יצא לחופשי חינם" – נשתחרר ונהיה חופשיים מכל ההעלמות וההסתרים בעולם, ונזכה לגילויים הנעלים דלעתיד-לבוא.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת משפטים ה'תשל"ח)

וכי יזיד איש על רעהו... מעם מזבחי תיקחנו למות (כא,יד)

בגמרא (יומא פה,א) נאמר: "מעם מזבחי ולא מעל מזבחי (שאם התחיל לעבוד במקדש אינו נלקח לדין עד שישלים את עבודתו)... לא שנו אלא להמית, אבל להחיות, אפילו מעל מזבחי" – שאם ידע ללמד זכות על אדם שנידון בבית-דין להריגה, לוקחים אותו גם באמצע עבודתו, כי פיקוח-נפש דוחה גם את עבודת בית-המקדש.

מכאן הוראה נפלאה בכל הנוגע לעבודת הפצת היהדות. כשם שאפילו כוהן גדול העובד ביום-הכיפורים בקודש-הקודשים, חייב להפסיק את עבודתו לצורך פיקוח-נפש של יהודי שני, כן הוא גם בפיקוח-נפש רוחני. יש להפסיק ולדחות גם דברים נעלים ביותר כדי להציל יהודים הצלה רוחנית.

והדברים הם גם בקשה ותביעה כלפי מעלה – "אלוקיכם כוהן הוא" (סנהדרין לט,א) ועליו לדחות הכול, כביכול, ולעסוק בהצלתם של ישראל.

(משיחת שבת-קודש פרשת משפטים ה'תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1264)

על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבידה (כב,ח)

"על כל דבר" – הסיבה לכל דבר בלתי-רצוי (חטאים וכו'), היא,

"פשע" – ראשי תיבות פריקות של עול.

ומאין באה לנשמה פריקת-עול זו? ממשיך הכתוב ואומר,

"על שור" – זהו היצר-הרע, ששורשו מ"פני שור" שבמרכבה;

"על חמור" – "חמור" רומז לקרירות, כמאמר רז"ל (שבת נג) "חמרא – אפילו בתקופת תמוז קרירא לה". ובנידון-דידן הכוונה לקרירות בעסק התורה והמצוות, הוא מקרר את ה"שמש הוי'";

"על שה" – הוא ענין "שה פזורה", היינו שהאדם מתאווה לכול; הכול הוא רוצה והכול הוא "צריך";

"על שלמה" – כשאדם פוגם בלבושי הנפש שלו – מחשבה, דיבור ומעשה;

"על כל אבידה" – על-ידי זה מאבד האדם את הכול ואינו חש עד היכן הגיעה שפלותו הרוחנית.

(כתר-שם-טוב, דף ח, עמ' ב)

שמוע אשמע צעקתו (כב,כב)

כאן נאמר שמיעה כפולה – "שמוע אשמע", ואילו להלן (פסוק כו) הוא אומר, "והיה כי יצעק אלי ושמעתי", שמיעה אחת בלבד. מה ההבדל?

אלא: שני הכתובים רומזים לשלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה. הפסוק "כי יצעק אליי ושמעתי", רומז לתפילת הלילה – ערבית, ולכן נזכר בו "שמיעה" אחת בלבד. ואילו כאן ("שמוע אשמע צעקתו") רומז לתפילות היום שהן שתיים: שחרית ומנחה ולכן נזכרה בו "שמיעה" פעמיים.

(ליקוטי לוי-יצחק, חלק א, עמ' קלז)

אם כסף תלוה (כב,כד)

כסף – (מלשון כוסף, תשוקה וגעגועים) רומז לנשמה הנכספת תמיד להתעלות מעלה מעלה.

"אם כסף תלווה" – ה"כסף", כלומר הנשמה, נתונה לאדם בתורת הלוואה לתקופה מסויימת, כנאמר (תהילים קלט, טז), "ימים יוצרו". לכל אדם יש קצבה של ימים ושנים כמה יחיה בעולם-הזה. על האדם לנצל אפוא כדבעי כל יום מן הימים שניתנו לו ב"הלוואה".

(היום-יום, ח"י ניסן, עמ' מו)

את עמי, את העני עמך (כב,כד)

את עמי: ...הווי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני (רש"י)

על-ידי העבודה באופן של "העני" – התבטלות והכנעה להקב"ה ("תפילה לעני כי יעטוף") – נעשה האדם "כלי" לבחינת "כי עמך מקור חיים" (תהילים לו).

(ספר המאמרים תרכ"ז, עמ' קלג)

 ענייני המשכן

"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"

על-פי הוראת הרבי, להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד של פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" – הננו מביאים כאן לקט כזה, לימי השבוע הבא עלינו לטובה

יום ראשון

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה,ב)

זה שאמר הכתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". לקח טוב – בנוהג שבעולם, שני פרגמטוטין (סוחרים) שהיו במדינה, זה לוקח מטכסא (משי) וזה לוקח אילוסירקא (לבוש מעוטר בזהב). עמדו זה עם זה. אמר אחד לחברו, מבקש אתה להחליף? אמר ליה, הן. החליפו זה עם זה. זה נותן מטכסין ולוקח אילוסירקא. נמצא ביד זה דבר אחד וביד זה דבר אחד. אבל התורה אינו כן – זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר נזיקין. עמדו שניהם זה עם זה. אמר אחד לחברו, השנה לי סדר זרעים ואני אשנה לך סדר נזיקין. נמצא ביד זה שניים וביד זה שניים. יש מקח גדול מזה? הווי, "כי לקח טוב וגו'".

(מדרש תנחומא)

יום שני

ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים (כה,כב)

ההוא דהוה קאמר ואזיל: כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (=כשאהבתנו הייתה עזה, היינו ישנים על עובי הסייף, עכשיו שאין אהבתנו עזה אף מיטה ברוחב שישים אמה אינה מספקת לנו"). אמר רב הונא, קראי כתיבי (=רעיון זה מצוי בכתוב) – מעיקרא כתיב (שמות כה) "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת", ותניא, ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה; וכתיב (מלכים א ו), "והבית אשר בנה המלך שלמה לה' שישים אמה אורכו ועשרים רוחבו ושלושים אמה קומתו". ולבסוף כתיב (ישעיהו סו), "כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדום רגליי איזה בית אשר תבנו לי וגו'".

(סנהדרין ז,א)

יום שלישי

ועשית מנורת זהב טהור (כה,לא)

תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה שנאמר, "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטם ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל". ואם תאמר, חמש מימין הפתח וחמש משמאל הפתח, אם-כן, מצינו מנורה בצפון והתורה אמרה "ואת המנורה נוכח השולחן". אלא, של משה באמצע וחמש מימינה וחמש משמאלה. עשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקים אלא על של משה שנאמר (דה"ב יג), "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב". ר' אלעזר בן (שמעון) [שמוע] אומר, על כולן היו מדליקין שנאמר (דה"ב ד), "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור".

(מנחות צח)

יום רביעי

ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים (כו,טו)

תניא: "עצי שיטים עומדים" – שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר, שמעמידין (את) ציפויין. דבר אחר, שלא תאמר, אבד סברן, בטל סיכויין, תלמוד לומר, "עומדים" – קיימין לעולם ולעולמי עולמים. כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר, "עצי שיטים עומדים".

(יומא עב)

יום חמישי

ועשית פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב (כו,לא)

היה אורג את הפרוכת עשר אמות על עשר ועושה בה ארבע חוברין (לולאות). ותולה אורכה באונקלות שעל גבי העמודים, שנאמר, "ונתת את הפרוכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות". ושם היה נתון צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרון שקדיה ופרחיה (ובגדי כוהנים ובגדי כוהן גדול) ושם היה נכנס אהרון ארבעה פעמים ביום -כיפורים.

(ברייתא דמלאכת המשכן)

יום שישי

ועשית את המזבח... וציפית אותו נחושת (כז,א-ב)

אמר רבי יהודה בר שלום: אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא, ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שיטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי, "אש תמיד תוקד על המזבח"; אין האש מעברת (את) אותו ציפוי ושורפת האש?! אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה, משה, המידות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?! הסתכל במלאכים שהם אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי, שנאמר (איוב לח, כב), "הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה" וכן הוא אומר (תהילים קד,ג), "המקרה במים עליותיו" ואין המים מכבים את האש ולא האש שורפת את המים.

(מדרש תנחומא)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת פרשת משפטים – פרשת שקלים¹
כ"ט בשבט, מברכים החודש וערב-ראש-חודש אדר

השכם בבוקר² – אמירת תהילים בציבור³. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה⁴.

[כמה ממנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות תרל"ט, תרנ"א].

רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת שקלים לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טירחא דציבורא'⁵.

פותחים את הארון, ומוציאים שני ספרי-תורה. לאחר שמגיעים לבימה, ניתן למסור גם לקטן להחזיק ספר.

קריאת התורה⁶: בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע – משפטים, לאחר-מכן מניחים את הספר השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)⁷  ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר פרשת 'שקלים' – מתחילת פרשת כי-תישא עד 'לכפר על נפשותיכם' (שמות ל,יא-טז). הגבהה וגלילה.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אזי לאחר חצי קדיש אין מגביהים אלא גוללים לפרשת שקלים. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר כל הקריאות, דהיינו לאחר מפטיר.

הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכוהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז-יב,יז), ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת 'מחר חודש' (שמואל-א כ,יח. מב)⁸.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת שקלים 'ויכרות יהוידע', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה⁹.

המולד: יום שבת-קודש, בשעה 11:17 ו-11 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש אדר ביום הראשון וביום השני¹⁰.

אין אומרים 'אב הרחמים'¹¹.

כשהיה הרבי ש"ץ, נטל בעצמו את הספר-תורה ואמר 'יהללו'¹².

התוועדות בבית-הכנסת¹³.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"¹⁴ – כולל גם שבת מברכים אדר, שבו מתחילה כבר ה'כניסה' דחודש אדר, ועד להמשכת הברכה בכל החודש¹⁵.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'¹⁶.

יום ראשון
ל' בשבט, א' דראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות', בגיליונות תרל"ט, תרמ"ג, תרנ"ב].

כמה דרגות בשמחה:

א) עבדו את ה' בשמחה: שמחה זו היא מכוסה בעבודה וטפלה אליה. שהרי העיקר הוא העבודה, אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה.

ב) מועדים לשמחה: ביום-טוב השמחה גלויה, והשמחה עצמה היא מצווה ודבר עיקרי. אבל מכל-מקום השמחה היא שמחת החג – בעניין של מצווה¹⁷.

ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות¹⁸, כי העיקר היא השמחה.

ד) שמחת פורים: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". אינו מרגיש כלל לא רק את סיבת השמחה כי אם גם [את] השמחה עצמה. הוא שקוע כל כך בהשמחה עד שאינו מרגישה כלל¹⁹.

ערבית: "יעלה ויבוא" (אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה להכריז, אבל טופחים על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור).

התוועדות: רגילים היו אנ"ש להתוועד פעמיים בשנה, בי' ובי"ט בכסלו. ומאז שנוסדה ישיבת תומכי-תמימים, היתה הוראת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לסדר בכל ראש-חודש התוועדות עם התלמידים, ומזמן לזמן נתפשט הסדר גם במקומות אחרים²⁰.

דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש²¹ יתאספו יהודים בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-כנסת²² להתוועדות²³, להגיד דברי תורה, לומר "לחיים", "לחיים ולברכה", לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות ולקבל ביחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק דין הרמ"א²⁴ "וטוב לב משתה תמיד". וכדאי לקשר את ההתוועדות ואת שיעורי התורה ברבים (בימות החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש בה סגולה מיוחדת, ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"²⁵.

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל²⁶. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון [הש"ץ לא יסיימנו בקול], יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפלין. הנחת תפילין דרבנו-תם²⁷, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות²⁸ וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף²⁹.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור³⁰.

פרשיות מלאכת המשכן:

"מכיוון³¹ שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאחרי-זה פרשת תצווה³², שבפרשיות אלו³³ נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' – כדאי ונכון ביותר שנוסף על לימוד חלק הפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה³⁴ (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים³⁵ (ואין צורך לחפש בספרים), "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"³⁶.

ומה טוב – לתרגם (על-כל-פנים חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהיה "כשולחן הערוך לפני האדם" – גם עבור אלו שלעת-עתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם.

ומהמעלות שבזה: א) 'לחיות עם הזמן' – להוסיף חיות בלימוד פרשת השבוע.

ב) ועוד ועיקר – שההוספה בלימוד ענייני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בניין בית-המקדש השלישי – לא רק "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"³⁷, אלא בניין הבית בפועל ממש.

יום שני
א' באדר³⁸, ב' דראש-חודש

בקשר למצוות ומבצעי חג הפורים, כתב הרבי: "אשר כל זה דורש זמן והכנה ופעולה – על-כל-פנים מתחיל מראש החודש"³⁹ וכן "כבכל דבר חשוב – צריכה להיות הכנה מבעוד מועד, על-כל-פנים מראש החודש"⁴⁰.

יום רביעי
ג' באדר

יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי: אם צפויה עננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר⁴¹ גם אחר ג' ימים (מעת-לעת⁴²) מהמולד43 (החל מהלילה), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד⁴⁴.

-----------

1)    מנהגי קריאת התורה (שהופיעו במשך השנים כשהם משולבים בתוך מנהגי שבת זו) – יופיעו אי"ה באחד הגיליון הקרובים.

2)    בשיחת ש"פ קורח, מברכים-החודש תמוז ה'תשמ"א סי"א (שיחות-קדש תשמ"א ח"ג עמ' 760), מזכיר הרבי 'טענות' שיש לאנשים שונים אודות תקנות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בקשר לשבת מברכים: "לשם מה עליו למעט משנתו, ולהתעורר שעה או שעה וחצי (=כמה שנמשך זמן אמירת תהילים שלו) מוקדם יותר [מבכל שבת]?".

3)    הפסוקים הנדפסים לאומרם לפני ואחרי התהילים, אין מנהגנו לאומרם, ובפרט לפני התהילים שלאחרי התפילה (ראה מענה הרבי בנדון ומשמעותו, 'התקשרות' גיליון תפד עמ' 17). לגבי ה'יהי רצון', הרבי לא נהג לאומרו אחר כל ספר (גם כשאמרו קדיש בינתיים), אך י"א שאמרו בפעם אחת בסוף התהילים (וראה מה שהציע הרבי לחולה, שיאמר "את כל התהילים... בלי הפסק, היינו גם בלא אמירת 'יהי רצון' כ"א אחרי כל הספרים" - אג"ק ח"ה עמ' קפא), כמובן בשינויים המתחייבים.

4)    ספר-המנהגים עמ' 30.

5)    לוח דבר-בעתו.

6)    ע"פ לוח כולל-חב"ד.

7)    רמ"א סו"ס קמז. שערי-אפרים שער י סי"ב. י"א שהרבי הקפיד להניח את הס"ת השני מימין הראשון דווקא.

8)    לוח כולל-חב"ד, וכ"מ בספר המנהגים עמ' 33.

9)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

10) תיבת 'מחר' אומרים רק כשמברכים ר"ח לימי שבת וראשון, כדי לשלול את יום הראשון הקרוב (כך מסר הרה"ח ר"מ שוסטערמאן ז"ל, הבעל-קורא אצל הרבי).

11) לוח כולל-חב"ד. אעפ"י שלגבי ד' פרשיות לא הזכיר אדמוה"ז בשולחנו ובסידורו שאין אומרים בהן 'אב הרחמים', ואדרבה - מפורש בלוח 'היום-יום' לש"פ זכור ופרה שאומרים 'אב הרחמים', וראה קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוף ס"ק יג (הדעות בזה הובאו במשנ"ב סו"ס תרפ"ה), מ"מ בשבת זו (וכן בפרשת החודש) שהיא שבת מברכים (או ר"ח) אין אומרים אב הרחמים, כמובן.

12) הרה"ח הרב שמעון שיחי' יעקובוביץ תלה על הקיר בביהכ"נ חב"ד בירושלים ת"ו ליקוט של כמה ממנהגינו (לפני עריכת ספר-המנהגים. נדפסו בשלימותם ב'התקשרות' גיליון רי"ב), ומהם (אות טז): "הכנסתה [של הס"ת] לארוה"ק ע"י המגביהה, המחזיקה אז" כפי שראה שהקפידו בשעתו בישיבה אצל הרה"ג הרה"ח רח"ש ברוק ע"ה. אולם הרבי, בהגיהו את הרשימה האמורה, מחק את כל המנהג וציין לפניו "?".

בסידור כתוב: "ואומר הש"ץ: 'יהללו'" (וע' מ"ש בס' כל-בו – הובא בא"ר רפד,יד ובכף-החיים שם,מד, אבל לא בשו"ע רבנו שם – ש'יהללו' שייך לבעל-השחרית). ומאחר שהרבי עצמו נזהר בזה (בדבר שנהג ברבים כדי "להוציא את הרבים"), וגם שלל בהגהתו את הנהוג כנ"ל, צ"ע מדוע אין אנ"ש נזהרין בזה. ואולי הכוונה בהגהה, שאין קפידא מי יקח את הספר.

13) היום-יום, ל' ניסן.

14) תענית כט,א.

15) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 303 הערה 112. ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 309 סוף סעיף י'. וראה להלן בפנים הלוח בראש-חודש בקשר לסוג השמחה.

16) לוח כולל-חב"ד.

17) ראה ספר-המנהגים עמ' 38, וש"נ.

18) נמוקי או"ח סי' תרפו בסופו, ליקוטי-שיחות כרך ט"ז עמ' 345.

19) כל העניין – ליקוטי-שיחות כרך ד' עמ' 1274.

20) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' שכד, עיי"ש.

21) ראה גם שיחות-קודש תשי"ג עמ' 276.

22) בלוח 'היום יום' ל' ניסן, שההתוועדויות דראש חודש צריכות להתקיים בבית- הכנסת.

23) לדינא נפסק שאסור להתענות בראש-חודש (שו"ע ר"ס תיח) אבל אין חיוב לאכול פת דווקא (שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י).

סעודת ראש חודש: ראה 'דיני ומנהגי ראש חודש - חב"ד' פ"ה, שמקורה מקרא מלא (שמואל-א כ,ה,יח. רש"י ורד"ק שם) ובשו"ע ניתן לה סימן מיוחד – סי' תיט, בו נפסק שמצווה להרבות בה, וטעמיה: א) מפני כבוד היום, שהוא כפרה לישראל. ב) כדי שנזכור תפילת המוספין ושהיום אסור בעשיית מלאכה לנשים, והוא יום-טוב אף לאנשים. ג) זכר לסעודה שעושין לעדי הלבנה בזמן שהיו מקדשין על-פי הראייה (ארחות-חיים הל' ראש חודש בתחילתו. כל-בו וסמ"ג). ומהאחרונים שם: שטוב להדר לאכול פת (ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 148), ושסעודה זו היא ביום ולא בלילה.

בטור שם הביא מפסיקתא דרב כהנא שגם על סעודת ראש-חודש אמרו ש"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה... חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים... אם מוסיף, מוסיפין לו", והובא בט"ז. ובבית-יוסף פירש, שמה שלא נזכר 'ראש חודש' במימרא זו [שהובאה להלכה גם בשו"ע אדמוה"ז סי' רמב ס"ג והל' תלמוד-תורה פ"א ה"ז] בגמרא, יש לומר שבכלל 'יום טוב' הוא.

24) בהג"ה שבסוף השו"ע אורח-חיים.

25) כל העניין – מספר-השיחות ה'תש"נ ח"ב עמ' 539. ולהעיר מהמובא בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, שמנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש.

26) ההוראה בסידור אדמוה"ז היא: "ובימים שאין גומרים את ההלל, יש לנהוג שהש"ץ לבדו יברך בתחילה ובסוף, והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו". הנוהגים כך, צריכים לוודא מראש שהש"ץ יאמר בקול את כל ברכת "יהללוך" ולא רק את סיומה "ברוך... בתשבחות" (ע"פ הרי"ף [ברכות פ"ז, בדפי הרי"ף לד,א. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ] שאין יוצאים י"ח בשמיעת חצי ברכה - הגרז"נ גולדברג שליט"א בשם הגאון רבי יעקב קלעמעס ז"ל, אב"ד מוסקבה, שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כתב עליו "שנים רבות עבדנו שם שכם אחד בעבודת הכלל" אג"ק ח"ט עמ' רלד, ראה גם בערכו במפתחות האג"ק ובמפתחות ס' 'תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית').

אולם מאז שהזכיר הרבי (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 322 סל"ז) את "מנהג חסידים, אז מ'כאפט אריין אויך די ברכה בחשאי", רבו הנוהגים כן, לברך לפני הש"ץ, או לברך ולסיים עמו, ולא לענות אמן על ברכתו – ראה בארוכה ב'התקשרות' גיליונות: שלח עמ' 17, תמז עמ' 17, ו-תמט עמ' 19 הע' 47.

27) יש לדון אם הנחת תפילין דר"ת 'כסדר' קודם מוסף, כנדרש ע"פ הסוד (ע' כף-החיים סי' כה ס"ק צד ואילך), דוחה תפילה בציבור למאחר או למתפלל במניין בנוסח אחר, אף שב'אות חיים ושלום' (להרה"צ וכו' ממונקאטש, סי' כה ס"ק ב) ובלקט-הקמח החדש (שם ס"ק קז) שללו הנהגה זו.

באם לא הניחו תפילין דר"ת קודם מוסף – מפני שכחה או סיבה אחרת – יניחם אחר מוסף (משמרת-שלום סי' ל ס"ק ג, הובא בהוספות לשו"ע אדמוה"ז ח"ג-ד עמ' 1310 הערה 7).

28) בהיום-יום (י"ט מנ"א) ובספר-המנהגים (עמ' 5) נזכרו "הזכירות שנדפסו בסידור" בין הדברים הנאמרים בתפילין דר"ת, כשמניחין ארבע זוגות תפילין; ובהערות וציונים ל'סידור עם דא"ח' (שהרבי עבר עליהן והסכים לפירסומן) עמ' 718, נדפסה ההוראה גם כשמניחים רק שני זוגות תפילין. ולא מסתבר שה'זכירות' שהן בגדר 'מצווה' ולא 'תורה' [וגם אומרים בהם חצאי פסוקים עם שמות השם כבתפלה, ראה התקשרות גליון רעח עמ' 17. ובפרט שהכוונה בהן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, אג"ק כרך יב ס"ע ג] ייכללו בהוראה (היום-יום א טבת, ספר-המנהגים עמ' 36) "השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה" וייאמרו ללא תפילין כבשבת ויו"ט.

29) בפרמ"ג (סי' לד, משבצות סוף ס"ק ב) כתב שאין לקפל התפילין בשעת חזרת הש"ץ (כיוון שלמעשה אין מאזינים לש"ץ אז – ראה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכד ס"ו וס"י). וא"כ – כש"כ בשעת קדיש (שאז אסור מדינא אפילו להרהר בד"ת, פר"ח סו"ס סח) וקדושה (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נו ס"ז).

שכח לחלוץ התפילין והחל להתפלל בהן מוסף, כ' במשנה ברורה (סי' כה ס"ק סא) שלא יחלצן באמצע שמו"ע, כיוון שהחליצה אינה אלא מנהג. ובכף-החיים (שם ס"ק צח) מזכיר רק שיצא בדיעבד.

שמע קדושת 'כתר' מהש"ץ ועודנו בתפילת שחרית – יכסה התפילין-של-ראש ויענה ('מאסף לכל המחנות' סי' כה סוף ס"ק קלו, ובלקט-הקמח החדש שם ס"ק קה, ואין נוהגין כפר"ח סי' תכג שכתב לחלצן או להזיז תש"ר ממקומן ולחצוץ בין ידו לתש"י).

30) בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אח"כ כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אן אלטן געבאקענעם בולקע" [חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח, והמובא ב'התקשרות' גיליון תלב  בלוח השבוע הערה 1.

31) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 וכן שלוש ההערות הבאות. וראה הערה 86 שם.

32) "וכן בהתחלת פרשת תשא – הציווי דעשיית כיור וכנו, ומעשה הקטורת".

33) "משא"כ בפרשיות ויקהל-פקודי – שחוזר ונשנה בנוגע להעשייה בפועל".

34) "נוסף על פירוש רש"י, פשוטו של מקרא – גם הלימוד על-דרך הדרש וכו'".

35) כמו 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא בהם.

[ברור מכל השיחה שהכוונה רק לנושאים הללו (ורק באותם ימים שהם מופיעים בשיעורי חת"ת), ולא לשאר העניינים שבפרשיות אלו.

וצ"ע אם נכללים בזה גם המאמרים שאינם דנים בעשיית המשכן אלא בפעולתו (הקרבת קרבנות, קטורת וכו'), עיין בגמ' שבת עד,ב "ונקט אופה" ובפירש"י שם, דמשמע לכאורה שמה שקשור בפעולת המשכן, כמו אפיית לחם הפנים, אינו נכלל בל"ט מלאכות שבת הנלמדות מ'מלאכת המשכן'. מאידך, נאמר לגבי מלאכת הוצאה במשנה (צו, סע"א): "שכן היתה עבודת הלויים", בהובלת הקרשים. ואולי גם זה נכלל בבנייה. דיון בנושא מופיע בפתיחת ס' אגלי טל, וע"ע].

36) רש"י ר"פ משפטים.

37) מדרש-תנחומא פ' צו אות יד [ובעניין פרשיות אלו במיוחד, ציינו למאור ושמש ר"פ פקודי].

38) הנפטר ביום ל' באדר-א' בשנה מעוברת – היארצייט שלו בשנה פשוטה (כמו השנה) היום, ל' בשבט – אדר"ח אדר. הנפטר היום – היארצייט שלו בשנה מעוברת ביום ל' בשבט, ולא ביום ל' באדר-א'.

בת-מצווה שנולדה בשנת תשנ"ה שהיתה שנה מעוברת: נולדה בכ"ט אדר-א' – נעשית השנה בת-מצוה ביום כ"ט באדר; אבל אם נולדה יומיים מאוחר יותר, ביום א' באדר-ב' – נעשית בת-מצווה חודש מוקדם יותר, מחר, ביום א' באדר.

לעניין בר-מצווה אין שאלה השנה, כי שנת תשנ"ד היתה שנה פשוטה, כשנה זו (לוח 'דבר בעתו').

39) ליקוטי-שיחות כרך יא עמ' 340.

40) ממכתב (כללי-פרטי) אדר"ח אדר תשמ"ב.

41) שער-הכולל פרק לג ס"ק ב בשם הצמח-צדק, ובהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על הסידור (בסידור תו"א עמ' 489).

42) סי' תכו בפרמ"ג בא"א ס"ק יג, משנ"ב סק"ד ושעה"צ שם ס"ק יט , וראה המובא בס' קידוש לבנה פ"ג ס"ד.

43) לוח כולל-חב"ד הנ"ל, ע"פ מ"א ופמ"ג סו"ס תכו, סידור יעב"ץ ועוד.

44) שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, ממ"א סי' תכו ס"ק ז. וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה המובא בכף-החיים סי' תכו ס"ק לב-לג ובס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש – חב"ד' פי"ב הע' 32.