נושאים נוספים
	התקשרות גליון 649 - כל המדורים ברצף
	"שובה ישראל עד ה' אלוקיך", והכן עצמך לקבל פני משיח צדקנו!
	נקודת כל העניינים – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם!
	"שיפעל בי ובהשומעים"
	פרשת ויגש
	קדיש על בן / כיסא של אליהו / אמן ללא כוונה / נשיאת כפיים
	הלכות ומנהגי חב"ד

"תכלית ההתוועדות היא שתביא הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות", אמר הרבי * "אי-אפשר לדברי אלוקים חיים שלא יפעלו פעולתם, ובפרט כשמדובר בבעלי תורה", כותב הרבי לחסיד שארגן התוועדויות והתאונן שאינו רואה את השפעתן המעשית * "שתהיה הנהגת המתוועדים בדרכי נועם ודרכי שלום, ולא רק בפנימיות אלא אפילו בחיצוניות" * שביבים על התוועדות חסידית

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בלוח היום-יום, בתאריך י"ט בכסלו, נאמר: "יום התוועדות וקבלת החלטות טובות בקביעות עתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידים באהבת רעים".

ההתוועדות היא חלק בלתי נפרד מדרך החסידות בכלל ומדרכם של חסידי חב"ד בפרט. רשימתנו זו תאפשר לנו להעיף מבט על מהותה של ההתוועדות החסידית ותכלית כוונתה, לאור דברי הרבי.

תכלית הכול – פועל ממש

בהתוועדות בשנת תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ט, עמ' 67), אמר הרבי:

לאחרי כל העילויים של התוועדות בכלל, ובפרט התוועדות חסידית... יש לזכור שתכלית הכול היא – פועל ממש, בלימוד התורה וקיום המצוות.

ברוח הדברים התבטא בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת בשלח י"א שבט תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כב, עמ' 64):

תכלית ההתוועדות היא שתביא הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות, וההוספה תתחיל בסמיכות לההתוועדות.

כיוצא בזה אמר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא תשמ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך א, עמ' 576):

תכליתה של ההתוועדות – כדי ש"איש את אחיו יעזורו", יחזקו ויעודדו כו', בכל ענייני יהדות תורה ומצוותיה, עד ל"מעיינות" דתורת החסידות – הן בנוגע לעצמם והן בנוגע להפצה חוצה.

"בלתי אם נועדו"

וכך מתבטא הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות תשמ"ה ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ה, כרך ב, עמ' 747):

אמנם, יש לזכור שעיקר עניין ההתוועדות הוא – בלשון הכתוב "היֵלכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו", והכוונה בזה היא – כדי להוסיף בעניין ד"ונועדתי לך שם", על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ומה שצריך להיות עניין של לגימה – הרי זה להוריד את ה"סירכא" כו', ובפשטות – כאשר מוכרחים לפעמים לומר דבר שאינו באופן של נועם בתכלית השלימות (בשביל טובת הזולת, שהדברים יפעלו עליו), אזי יוכל לתרץ שאמר כן מפני שלקח מעט משקה...

"גדולה לגימה שמקרבת"

"הכוונה בהתוועדות" – כותב הרבי בח"י באלול תשט"ו (איגרות-קודש, כרך יא, עמ' תא) – "בכדי להתעורר לתורה ומצוות מתוך חיות ושמחה ומרירות יחדיו, אלא שרואים במוחש האמור בדברי רבותינו ז"ל, גדולה לגימה שמקרבת (אף שנזקקים לזהירות בזה, כמובן). והוא מובן גם-כן, ומה במידת פורעניות גזרו רז"ל על יינם משום שסוף-סוף יקבל אמונתו (שבת יז,ב), על-אחת-כמה-וכמה במידה טובה".

הדברים נכתבו בתגובה לתלמיד מקורב לחב"ד שלמד בישיבה לא-חסידית, והרבי ציין בסיום המכתב שעל הנמען להסביר ברוח טובה את הרעיון לחבריו ואז יתקבלו אצלם הדברים:

אחדים מחבריו בני ישיבתו שואלים על-דבר הנ"ל – ואם יודיע תוכן הנ"ל באופן המתאים לא יתקשו הם באותם העניינים עצמם.

שלא יישאר ב'רצון המוחלט'

בכאב לב דיבר הרבי בהתוועדות ליל שמחת-תורה תשי"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך חי, עמ' 85):

מהי הפעולה של כל העבודה דחודש אלול ותשרי עד שמחת-תורה, בשעה שאין זה שייך לפועל?!... אמנם מתעוררים בשעת ההתוועדות, אבל ההחלטה נשארת ב"רצון המוחלט", ולאחרי ההתוועדות נשאר הכל כמו קודם...

"אי-אפשר הדבר"...

האם ייתכן שהתוועדות לא תפעל כלל על המשתתף בה?

לשאלה זו מצינו התייחסות בכמה ממכתבי הרבי. בי"ז במרחשוון תשי"ח (איגרות-קודש, כרך טז, עמ' עד)

כותב הרבי:

"במ[ה] ש[כותב] שקשה לו להשתתף בהתוועדות חסידותיות כיוון שאין לו חוש בניגון, הוא על-דרך מאמר רז"ל מי שאכל שום וכו' יאכל שום וכו', נוסף על שלילת המסקנא שלו מהנ"ל "שאין משפיע עליו כלום", כי אי-אפשר הדבר, שהרי האדם בכלל מושפע הוא ובייחוד בעת רצון, וכידוע הפתקא דמן שמיא נחית בגודל העניין שפועלת ההתוועדות.

במכתב נוסף מאותו חורף כותב הרבי (שם עמ' קס) להרה"ח ר' שלמה קופצ'יק מקריית-אתא:

ואשרי חלקו שמארגן התוועדות, ומה-שכותב שלא תמיד רואה התוצאות בזה והפירות וכו' – הרי בזמן ההתוועדות עצמה בוודאי שמדברים דברי תורה והתעוררות, והרי אי-אפשר לד[ברי] א[לוקים] ח[יים] שלא יפעלו פעולתם, ומפורסמת הודעת רבותינו נשיא[י]נו הק[דושים] שהנשמה שומעת אפילו הנוגע לאיש פשוט בתכלית... ובפרט בנידון דידן שהמדובר בבעלי תורה וכו'.

והרבי מסיים בתביעה:

בטחוני חזק שגם להתוועדות די"ט כסלו עשה כל התלוי בה לסידורה כראוי, ומ[ה] ש[כותב] שאינו מרגיש בעצמו די כוחות וכו', הרי כבר הורנו רז"ל בתורתינו הקדושה תורת חיים שנצחית היא... שתבעו ממנו רק לתת ידו, ומן השמים סייעוהו לעלות אבן לירושלים... וגודל זכות התעסקותו בהנ"ל וכיוצא-בזה, שהוא וכל בני ביתו שי' יצליחו בכל ענייניהם.

בדרכי נועם – גם בחיצוניות

"פעם היה סדר בהתוועדות של חסידים, שלפנות בוקר היו פושטים את הבגדים העליונים ('די זופיצעס'), ויוצאים בריקוד ללא הבגד העליון" – סיפר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת צו, שושן-פורים, ה'תשי"ד ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך יא, עמ' 147).

בט"ז בשבט תשט"ז (איגרות-קודש, כרך י, עמ' שכד) כותב הרבי איגרת מפורטת הנחתמת בקטע הבא:

ובקשתי שיעשו מצידם ככל יכולתם להשפיע על כל המשתתפים בהתוועדות שתהיה הנהגת המתוועדים בדרכי נועם ודרכי שלום, ולא רק בפנימיות שלא נחשדו על כך אלא אפילו בחיצוניות ובדיבוריהם שמן השפה ולחוץ, ומובטחני שימלאו בקשתי זו אליבא דנפשיה.

להיזהר בדיבורים ובמעשים

קודם לכן כותב הרבי:

ואחת הכוונות בזה [=התוועדויות חסידיות] היתה להמשיך גם את אלו הנמצאים לעת-עתה מחוצה להדרכות החסידות והנהגותיה, ואחר-כך גם ללימוד באותיות המתאימות לפי מצבם לעת-עתה ולא באותיות דשפיץ חב"ד שעלולים לדחותם ולא לקרבם ולהמשיכם, ולא רק בנוגע לאופן הדיבור כן הוא אלא גם ואדרבה על-אחת-כמה-וכמה בהנוגע להנהגה בעניינים של מעשה ...

והרבי מסכם:

בימינו אלה, שמביטים על החסידים, ובפרט חסידי ליובאוויטש בשבע עיניים, צריך כל אחד ואחד ואפילו אלה הצעירים מ[גיל] שישים או חמישים שנה להתנהג באופן כזה שהנהגתו תקרב גם את אלו הנמצאים חוצה ולא להיפך.

להאיר, לא לשרוף!

שיחה שלימה הקדיש הרבי לעניין זה בהתוועדות שמחת בית-השואבה תשח"י. הנה תוכן הדברים:

במשנה מסופר ש"חסידים ואנשי מעשה מרקדין לפניהם באבוקות של אור שבידיהם". אמירת דברי מוסר כדי להשפיע על הזולת צריכה להיות בזהירות יתרה, ולא כדי למלא את רצונו של אומר דברי המוסר (שאז אינם פועלים פעולתם, ואדרבה). ה'היתר' לומר דברי מוסר הוא על יסוד שיחת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שיש לשאול אצל החולה (דהיינו הוא עצמו) דווקא – שוברו בצידו, כי בשיחה שם נתבאר שעניין זה צריך להיות באהבה וחיבה דווקא, ולא באופן שלכל לראש פוגע בזולת, ואז מודד אם יש לו אהבת ישראל במידה מספקת; וזהו הדיוק "אבוקות של אור" המאיר; ולא "אש" השורף!...

בקשת הרבי הרש"ב בפדיון-נפש

בחודש תשרי תשי"ז שהה המשפיע המפורסם הרה"ח ר' ניסן נמינוב, מישיבת תומכי-תמימים בברינואה שבצרפת, בחצר הרבי. אחרי שובו לצרפת דיווח לרבי "מאשר מצא הכול בסדר הן בכלל והן בפרט". הרבי הודה לו ("תשואת-חן על הפריסת-שלום הכללי") והוסיף:

ויהי רצון אשר הדברים שנדברו בעת ההתועדות אודותם כותב, יפעלו פעולתם על השומעים ועל המדברים, ועל-דרך הסיפור של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר ראה פ"נ מאביו כ"ק אדמו"ר – מוהרש"ב – כהכנה לאמירת מאמר, וז[ה] ל[שונו] הק[דוש] שיפעול בי ובהשומעים. וכבר מילתי אמורה כמה פעמים בהתוועדות, אשר אף שלכאורה זהו פ"נ של נשיא ישראל [=וממילא] צריך-עיון אם הנהגה זו נוגע גם לאחרים, אבל כיוון שנודעו הדברים ברבים – בוודאי גם לאלו ששמעו, נוגע העניין, ובנידון דידן הרי אדרבה קל-וחומר, אם הנ"ל כתב פ"נ כאלו – על-אחת-כמה-וכמה אנשים כערכנו.

הרבי מבקש קלטת מהתוועדות בפריז

"בוודאי ידוע לו שישנם עתה מכונת קליטה, וכמדומה שבהיותו כאן [=בניו-יורק] ראה אותם" – כותב הרבי לאיש הלשכה האירופית, הרה"ח הרב רפאל וילשאנסקי בשנת תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יב, עמ' רצב). והרבי מסביר:

ונהגו אנ"ש בזמן האחרון, להקליט את ההתוועדות ולשלוח לכאן העתקה אחת – וכמובן להשאיר גם אצלם העתקה בכדי לנצלה בהזדמנויות שונות לחידוש (אָפפרישען) התעוררות וכו' שעמדו בה בעת ההתוועדות.

גורלו של בקבוק משקה

בשמחת-תורה תשכ"א עבר הרה"ח ר' דובער בוימגרטן ז"ל, בעת שהרבי חילק בקבוקי משקה. הרבי שאל אותו: "לאן?", כלומר בעבור איזה מקום הוא נוטל, והרד"ב השיב: "עבור בואנוס-איירס".

באותן שנים עדיין לא התגורר בקביעות בארגנטינה, והיה נוסע לשם מפעם לפעם. מסבב הסיבות סיבב שלא היה יכול לנסוע מפני סיבות שלא היו תלויות בו.

בפורים תשכ"א השמיע הרבי שיחה נוקבת בדבר היציאה ל"שליחות", והוא כתב לרבי: "מצידי הנני מוכן ומזומן לנסוע כמו שאמר כ"ק אד"ש בהתוועדות פורים". בינתיים ארכו הימים ובכ"ד באדר תשכ"א הוא הכניס פתק לרבי:

"ואנא יואיל כ"ק אד"ש להורני מה לעשות עם הבקבוק הזה, האם מותר למוכרה על חג הפסח ולהשתמש בה אחר-כך כשאסע בשעה טובה ומוצלחת, או לשלחה בידי... שי' או מישהו אחר".

את המילה למוכרה הקיף הרבי בעיגול, וליד הקטע כתב: "מופרך לגמרי", ומתח קו תחת המילים "או מישהו אחר".

יומיים לאחר-מכן הכניס הלה פתקה נוספת ובה שאל: "כ"ק אד"ש לא ענה לי מה לעשות עם הבקבוק משקה האם למסרה בידי ר' ... לשם, או להשתמש בזה כאן בחודש ניסן, ביום ב' ניסן או י"א ניסן הבעל"ט, ואנא שיורני בזה".

הרב הקיף את המילים "הבקבוק משקה" וכתב לצד הקטע: "סוף דבר".

"לחלקו בימי הפורים"

ובאותו עניין:

בשנת תשכ"ט (בא' דראש-חודש אדר) כתב שוב הרב בוימגרטן לרבי על פלוני שקיבל מהרבי יין בשבת-קודש מברכים האחרון ולא זכה לשמוע או להבין מה יעשה עם היין, וקצת חילק בין המסובים והשאר נשאר אצלו; ושואל מה לעשות עם השאר (לאחרי שחלק ישלח למשפחות אנ"ש לארגנטינה). "ומדי דברי הנה נשאר אצלי גם-כן בקבוק וחצי משקה שהעמדתי בי' שבט, חילקתי קצת בי' שבט ובשבת שלאחריו אבל נשאר אצלי בקבוק וחצי".

והרבי הגיב:

"היין שלא חילקוהו עדיין – לחלקו בימי הפורים וכיו[צא] ב[זה] (ע[ל] כ[ל] פ[נים] לפני ח[ג] הפ[סח] כמובן)".

ב'שליחות', אין חופשות!...

לסיום, הנה השלמה לרשימותינו ב'התקשרות', גיליונות תרמ"א-ב:

בהמשך לשתי הרשימות על התלמידים השלוחים, כותב לנו הרה"ח הרב לוי-יצחק רסקין מו"צ דקהילת חב"ד בלונדון:

א) מן הרשום ביומן שלי, כ"ט טבת תשמ"א (כפי ששמענו אז מפי הרה"ח הרב חיים הכהן גוטניק ע"ה):

איך בין טאַקע דער משלח און זיי זיינען מיינער שלוחים, אָבער זיי זיינען געשיקט געוואָרן פון איין הנהלה צו אַן אַנדערע הנהלה, און זיי – די הנהלות – זיינען פאַראַנטוואָרטליך צו מיר. [=הנני אכן ה"משלח" והם הינם שלוחיי, אולם הם נשלחו מהנהלה אחת להנהלה אחרת, והן – ההנהלות – כפופות לי].

הרקע לכך היה שאחד מהתלמידים השלוחים שיחי' לא היה מוכן לקבל את מרות הנהלת הישיבה המקומית.

ב) בתקופת שליחותנו במלבורן – אדר תש"מ כסלו תשמ"ב – זירזו אותנו (מפי הרח"ג הנ"ל) שגם בעת בין הזמנים, כאשר אין אנו עסוקים בפעולות וכו', שנשב בהזאל של הישיבה, ומכמה סיבות: 1) כשבחורים הלומדים בישיבות אחרות חוזרים הביתה, יֵדעו שהישיבה היא ה'מקום תורה'. 2) כשם שהמשלח אינו נוטל חופשה, כך גם השלוחים שלו אינם נוטלים חופשה.