חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 5:33 ג' בניסן התש"פ, 28/3/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

תיקונה של נפש
מעשה שהיה

תלמידיו הקרובים של הבעש"ט היו רגילים בנסיעות הפתע של רבם. "נוסעים", נהג להודיע להם והם מעולם לא שאלוהו לאן או לשם-מה. נוטלים היו את צרורם הדל עם הטלית והתפילין ומתיישבים בעגלה, שהייתה מביאה אותם למחוזות שונים ומשונים. גם אלכסיי, העגלון הגוי, לא הרבה דברים. היה מצליף כמה הצלפות בסוסים, כדי לעוררם לתנועה, ולאחר מכן הניח להם להוביל את העגלה ויושביה למחוז-חפצו של הצדיק.

בדרך-כלל התבררו לתלמידים, במהלך הנסיעה או לפחות בסופה, התשובות לשתי השאלות הנזכרות. אולם בנסיעה זו היו אלה בגדר חידה גם בשעה שכבר עשו את דרכם בחזרה למז'יבוז'. ובכלל, כל מעשי הבעש"ט באותו יום עוררו השתאות בלב התלמידים, אף-על-פי שכבר הורגלו לחזות במעשי-פלא אצל רבם.

סדר הדברים בנסיעה המדוברת היה כך: כשהגיעה העגלה — לאחר שגימאה מרחקים עצומים — ליער מסויים, הורה הבעש"ט לאלכסיי לעצור. הבעש"ט ירד מן העגלה, פרש לקרן-זווית והתכנס בתוך עצמו. אחר-כך הורה לאחד התלמידים להגיש לו בקבוק יין קטן שהביא עמו. הבעש"ט הסיר את הפקק מפי הבקבוק ויצק ממנו מעט יין על האדמה.

"לחיים!", קרא אל התלמידים בפנים נוהרות. "לחיים טובים ולשלום!", השיבו התלמידים, נבוכים משהו. לאחר מכן חיפש הבעש"ט ומצא נחל קטן. הוא נטל את ידיו ונעמד לתפילת מנחה בדבקות עצומה. עם גמר תפילתו שב הבעש"ט לעגלה וסימן לעגלון בתנועת יד סיבובית, לאמור — חוזרים למז'יבוז'.

כאמור, הן יעד הנסיעה והן סיבתה היו אפופי מסתורין. לולא החליט הבעש"ט לעשות חסד עם תלמידיו ולגלות להם את המסתתר מאחורי נסיעה זו, היה המסתורין מוסיף ללוותה עד עצם היום הזה.

לפני שנים, פתח הבעש"ט וסיפר, חי לו באחד מכפרי הסביבה יהודי ושמו ר' פתחיה. איש כשר וירא-שמים היה, שהתפרנס מניהול בית-מרזח שחכר מהפריץ. בת יחידה הייתה לו, טובת-לב וישרת-דרך. בהגיעה לגיל חופה השיאה אביה לאברך תלמיד-חכם ושקדן גדול. החתן הצעיר הוסיף להגות בתורה יומם וליל, סמוך על שולחן חותנו.

יום אחד נפטר ר' פתחיה וניהול בית-המזרח עבר לידי בתו וחתנו. הבת, שאשת-חיל הייתה, למדה חיש-מהר את המלאכה וניהלה את המקום ביד רמה, בעודה מאפשרת לבעלה להוסיף ולהתמסר ללימוד תורה.

הכול התנהל למישרין עד היום שבו החל הכומר המקומי להתעניין באברך השקדן. מאמציו להתיידד עם האברך עלו יפה והשניים היו לידידים קרובים. האברך והכומר מצאו ביניהם שפה משותפת, שכן שניהם היו נבונים ומשכילים.

יום אחד נפל האברך למשכב והכומר בא לבקרו. "בוא אליי לביתי השוכן בראש הגבעה", הציע הכומר. "שם, באוויר הצלול ובשלווה הפסטורלית, תחלים מהר יותר!". הכומר הוסיף לפתות את את האברך בחלקת לשונו: "הסר דאגה מליבך, בכל בוקר יביא שליח מיוחד אוכל כשר מביתך!".

סופו של דבר, התפתה האברך לעצת הכומר. הביקור שהיה אמור להימשך ימים אחדים התארך והתארך עוד ועוד. האברך הצעיר נגרר אחר ידידותו עם הכומר ואחרי האווירה השלווה בביתו, הרחק משאון בית-המרזח. תחילה היה שב לביתו לביקורים, אך אלה נתמעטו והלכו עד אשר נטש כליל את ביתו, בעוזבו לאנחות את רעייתו וילדיו.

חלפו שנים. האברך השקדן השיל מעליו כל סממן יהודי. יום אחד, בעודו מטייל בין עצי הפרי שהקיפו את ביתו רחב-הידיים של הכומר, שמע לפתע קול בכי. זה היה קול בכיו של הגנן, איש זקן ושחוח-גו. כשניגש אליו להתעניין בסיבת בכיו, השיב לו הגנן כי יהודי הוא וכי מסיבות שונות נאלץ להתרחק מביתו ומסביבתו ולהתפרנס מטיפול בגינת הכומר.

"ומה פשר בכייך הפתאומי?", שאל. למשמע השאלה התעצם בכי הגנן. "יום-הכיפורים היום", אמר, "היום הקדוש ביותר בשנה, לנו היהודים. יום-הכיפורים היום ואני כאן לבדי, הרחק מאחיי ומבית-כנסת. האם תוכל בכלל להבין את מצוקתי?".

דברי הגנן צבטו את ליבו. "יום-הכיפורים", מלמל לעצמו, "יום-הכיפורים"... באותו רגע התעוררה נשמתו האבודה. כעבור דקה עזב את בית הכומר לצמיתות, בדרכו לחיק עמו ומשפחתו.

הגנן הזקן, שרוב ימיו חי מנותק מסביבה יהודית, החליט אף הוא, כעבור כמה ימים, לעזוב את בית הכומר ולתור אחר מקום ראוי יותר לבלות בו את שארית ימיו. כך הלך האיש ונדד ממקום למקום. יום אחד, בעודו פוסע ביער, התמוטט ונפח את נשמתו.

נשמת הגנן הזקן הגיעה לפני בית-דין של מעלה, וככל הנשמות נבחנו בקפידה מעשיה בעולם הזה. אלא שבאופן חריג למדי, דינה של נשמה זו לא הוכרע לשום צד. שכן מצד אחד, רוב ימיו חי הגנן הרחק מיהודים וניהל חיים ללא תורה וכמעט בלי מצוות; מצד שני, באחרית ימיו עורר נפש יהודית טועה לתשובה שלמה ואין זה עניין של מה-בכך!

סיים הבעש"ט את סיפורו: זמן רב שוטטה נשמתו של הגנן בחוסר מנוחה. לגיהינום לא נידונה אך גם להיכנס לגן-העדן לא הייתה ראויה. אותו מקום ביער שבו התפללתי ושבו אמרנו 'לחיים', היה המקום שבו כרע הגנן ומת. לפיכך באנו לשם בעת-רצון, כדי לערוך 'תיקון' לאותה נשמה ולהביאה סוף-סוף בשערי גן-העדן.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)