נושאים נוספים
	התקשרות גליון 645 - כל המדורים ברצף
	בכוח ה"שלום" ממשיכים שפע רב, יותר מכפי שנקבע בראש-השנה!
	לפעול מתוך רצון לסיים השליחות ולשוב בשלום אל "בית אבי"
	בלי חסידות לא חשים טעם בתפילה
	"ימי סגולה דחודש כסלו"
	פרשת ויצא
	הפרדה באירועים / אמן ללא כוונה / תענית חתן
	ברכת אבלים / "אוכלין תחת המיטה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י)

יציאה זו רומזת לירידת הנשמה מ"באר שבע", מקור הנשמה למעלה, ל"חרן", העולם הזה הגשמי והחומרי.

"וילך" – ירידה זו פועלת בנשמה בחינת "הילוך", כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים".

"חרנה" – על-ידי ירידה זו מתגלה ב"חרן" הה"א שבה, דהיינו הכוח האלוקי המהווה ומחיה את העולם, "כוח הפועל בנפעל". כמאמר רז"ל, שהעולם-הזה נברא בה"א.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 138)

וילך חרנה (כח,י)

מדוע נאמר "חרנה" ולא "לחרן"? יש לבאר זאת: דהנה הליכה זו רומזת לירידת הנשמה לעולם-הזה, עולם שבו הנשמה היא מציאות נפרדת מהקב"ה (בגלוי) ואין נרגשת בה כלל השפעת הקב"ה. לכן נאמר "חרנה", שכן "לחרן" מדגיש את הקשר וההמשכיות למקום היציאה, ואילו הביטוי "חרנה" מבטא את הנתק השורר בין חרן לבין באר-שבע.

(ספר-השיחות תנש"א חלק א עמוד 141)

ויפגע במקום (כח,יא)

לשון תפילה... ולמדנו שתיקן תפילת ערבית (רש"י)

המילה "ויפגע" רומזת שההגעה למקום היתה כאילו בלי כוונה. ויש לשאול, מדוע לומדים תפילת ערבית דווקא ממילה זו?

יש לבאר, דהנה ידוע ההסבר הפנימי לכך שתפילת ערבית היא רשות, משום שתפילה זו קשורה לדרגה כה גבוהה, שאי-אפשר להגיע אליה על-ידי עבודת האדם. זוהי אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא נמשכת ויורדת מאליה. לכן נלמדת תפילה זו מ"ויפגע", כי מכיוון שדרגה זו אינה מושגת על-ידי עבודה, נמצא שההמשכה היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם.

(ליקוטי-שיחות כרך כה עמ' 156)

וישכב במקום ההוא (כח,יא)

כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר... ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב"ר פס"ח,יא)

צריך להבין, הרי אמירת 'שיר' מעידה על שמחה גלוייה, כמאמר הגמרא, "אין אומרים שירה אלא על היין" ואיך אמר שירה בביתו של לבן? אלא יעקב ראה את תכלית הכוונה של ירידתו למקום שפל זה. הוא ראה את העלייה שתצמח מכך – "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" – ולכן אמר "שיר המעלות" עוד בהיותו בבית לבן.

(ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 126)

* * *

בהיותו בבית-מדרשו של עבר מובן מדוע לא ישן יעקב, כי עסק בתורה יומם ולילה, אך מדוע בבית לבן "לא שכב"?

אלא עבודתו של יעקב אצל לבן היתה עבודה רוחנית – בירור ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן והעלאתם לקדושה, עבודה שלבן הארמי התנגד לה. משום כך היה עליו להיות עירני תמיד, כדי להתגבר על לבן הארמי.

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 790)

* * *

יעקב לא ישן בארבע-עשרה השנים שלמד תורה בבית עבר ובעשרים השנים שעשה בבית לבן.

וסימנך: כתיב (תהילים לא) "בידך אפקיד רוחי". יעקב ישן בתוך ה"ידך", כלומר: בין ארבע-עשרה השנים שעשה בבית עבר ("יד") לבין עשרים השנים שעשה בבית לבן ("ך").

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' שלב)

והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (כח,יב)

סולם רומז לעבודת הנשמה. כמו הסולם, גם הנשמה – "מוצב ארצה", בגוף גשמי וחומרי, אך "ראשו מגיע השמימה" – היא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך.

המלאכים עולים ב"סולם" זה – הם מתעלים על-ידי עבודת הנשמה. מאחר שהם מסייעים לנשמות ישראל בעבודתם, ומזככים את תפילתם של ישראל, גם הם מתעלים על-ידי עליית הנשמות.

(המשך תער"ב, כרך ג עמ' א'תנ-א'תנא)

והנה ה' ניצב עליו (כח,יג)

הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שומר על הצדיק ואינו מפקיד את שמירתו בידי סתם מלאכים ואף לא בידי אותם מלאכים שנבראו ממצוות הצדיק.

זהו שנאמר (איוב ד,יח) "הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תָּהָלָה". כלומר: "הן בעבדיו" – בצדיקים, "לא יאמין" – לא ייתן הקב"ה אמון לשום מלאך לשומרם, "ובמלאכיו" – אפילו מלאכיו של הצדיק, שנבראו מכוח מצוותיו ויש להם שפע ממנו, "ישים תָּהָלָה" – גם בהם לא ייתן די אמון לשמירת הצדיקים, אלא הוא בכבודו ובעצמו יעשה זאת.

(כתר-שם-טוב סימן שכ עמ' 92)

* * *

"והנה ה' ניצב עליו" - ראשי-תיבות "עניו".

לומר לך: דווקא על-ידי ביטול, ענווה וקבלת-עול, ממשיכים בחינת "והנה ה' ניצב עליו".

רמז נוסף: "סולם" רומז לכבש המזבח (מדרש-רבה), והרי בנוגע לכבש נאמר (שמות כ) "ולא תעלה במעלות על מזבחי", "שלא יפסיע פסיעה גסה".

(אור-התורה כרך ה דף תתנ)

ואנוכי לא ידעתי (כח,טז)

שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש"י)

יש לשאול, הרי במשך י"ד שנה שעשה בבית עבר לא שכב, וכן במשך עשרים השנה שעשה בבית לבן; ודווקא כאן, במקום המקדש, שכב לישון?!

ויש לומר, דהנה שכיבה מורה על ירידה גדולה ביותר, שכן בעת השינה הראש והרגל שווים, ולא ניכרת עליונותו של הראש. זה מצב שהחלק העליון שבאדם, רוחניותו, שווה לחלק התחתון, גשמיותו. אך בפנימיות העניינים יש כאן עילוי נפלא: השוואה זו באה מצד גילוי מהותו ועצמותו יתברך, שהוא לעילא ולעילא מגדרי מעלה ומטה, ולפניו שניהם בהשוואה ממש. התאחדות זו היתה דווקא במקום המקדש, שבו יש המשכת וגילוי אלוקות בתכלית השלימות, ועד לגילוי העצמות.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 140)

אכן יש ה' במקום הזה... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (כח, טז-יז)

יעקב נוכח, שגם במקום שחיות רעות מצויות בו, מצוי שמו יתברך, וממילא הבין שגם ברוחניות כך הוא – גם במחשבות זרות, שהן בבחינת "חיות רעות", יש ניצוצות של קדושה שנפלו שם בסוד "שבירת הכלים".

"ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" – נפלה עליו יראה ורעדה ונצטער בצער השכינה שירדה לבין הקליפות.

(כתר-שם-טוב סימן צג דף יג)