חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:01 זריחה: 6:28 ז' בניסן התש"פ, 1/4/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 874 - כל המדורים ברצף

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 874, ערב שבת פרשת האזינו / תשובה, ז' בתשרי תשס"ד (3.10.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לחוש יהודים כל השנה

עם כל חשיבותו של הדיון במלחמת יום-הכיפורים, לא ייתכן שהיא תעמיד בצל את היום הקדוש ואת הדיון הערכי-רוחני שיום מיוחד זה אמור לעורר

בשלושים השנים האחרונות קבעה התקשורת כי בימים הסמוכים ליום-הכיפורים עוסקים במלחמה שפרצה ביום הקדוש; מעלים זיכרונות, מביאים גילויים חדשים ומקיימים דיונים על המלחמה והשפעותיה. עד היום נמנענו מן העיסוק הזה. עם כל חשיבותו של הדיון באותה מלחמה, לא ייתכן שהיא תעמיד בצל את היום הקדוש ואת הדיון הערכי-רוחני שיום מיוחד זה אמור לעורר.

ובאמת, עד כמה חשוב הדיון הזה לחיינו כיום? מה התועלת שאנו מפיקים מהנבירה החוזרת ונשנית ב'קונצפצייה', בשאננות, בתוהו-ובוהו, במפולת שהתחוללה אז? הוקמה ועדת חקירה, הוסקו המסקנות, והגורמים המופקדים על הביטחון אמורים להפיק את הלקחים. מה ההצדקה להוסיף ולדוש בזה שנה אחר שנה?

הלקחים האמיתיים

מעניין שדווקא הלקחים החשובים באמת אינם זוכים לדיון רציני. למשל, ערכם של הסכמים במזרח-התיכון. חיל-האוויר שלנו ספג את המכה הקשה והכואבת בחזית המצרית רק מפני ששלוש שנים קודם-לכן הנחנו למצרים להפר את הסכם הפסקת-האש ולקדם את סוללות הטילים שלה. העדפנו שקט רגעי, אבל ההתעלמות מהפרת ההסכם גבתה מאיתנו מחיר נורא כשפרצה המלחמה.

לו היינו מיישמים את הלקח הזה לא היינו אמורים לעבור בשתיקה על הפרת כל ההסכמים שעליהם חתמה הרשות הפלסטינית. בחרנו להעלים עין מהברחת הנשק וחומרי החבלה ומבניין תשתיות הטרור בשנות אוסלו העליזות, ועל כך שילמו בחייהם יותר מאלף יהודים.

עוד לקח: עד כמה אסור להפקיר את הביטחון לטובת שיקולים מדיניים. לו היו מחליטים לגייס את המילואים כאשר כבר היה ברור שצפויה מתקפה, הייתה תמונת המלחמה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל הממשלה העדיפה להיראות בעיני העולם כבשה תמה ונמנעה מגיוס המילואים עד שתתחיל התקיפה, כדי שהכול יראו כי לא אנחנו פתחנו במלחמה. צדקנות שמאוד הועילה לנו.

ועוד לקח: ההחלטה להסתכן ולספוג מתקפת-פתע נבעה מתחושה שאנחנו חזקים, "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון". וכי לא אותה 'קונצפצייה' שחצנית היא העומדת ביסוד הנכונות לוותר על הגולן ועל בקעת הירדן ולאפשר את הקמתה של מדינת טרור עויינת בלב-ליבה של הארץ? אולי מוטב להיות פחות 'חזקים' ויותר דאגנים, ולא להניח שקיומנו במזרח-התיכון מובטח לנצח?

מכיוון שאין עוסקים בלקחים האמיתיים הללו, נהפך הדיון במלחמת יום-הכיפורים למעין הלקאה עצמית כמעט מזוכיסטית. כל-שכן שהנטייה היא לצייר את המלחמה כתבוסה מוחלטת וכמפלה גמורה. ולא היא, אמנם ספגנו מכה קשה וכואבת ביותר, אבל בהתחשב בנתוני-הפתיחה זכינו אז לניצחון ניסי כביר, שאף עולה על הניצחון במלחמת ששת הימים. עלינו להודות ולהלל לקב"ה שהפך למעננו את הקערה על פיה וסייע להדוף מתקפת-פתע קשה כל-כך ולהפוך תבוסה לניצחון גדול.

לא רק "אחת בשנה"

מוטב אפוא להקדיש את הימים האלה של עשרת ימי תשובה וערב היום הקדוש לדיון במשמעות היותנו יהודים. יום-הכיפורים מצליח לאחד באורח מופלא את כל חלקי העם-ישראל. בבת-אחת נחשפת הנקודה היהודית המשותפת לכולנו, הנקודה שמעבר לכל ויכוח ומחלוקת.

פתאום מתברר כי כולנו יהודים, וכולנו מרגישים קשר בל-יינתק אל ה' ותורתו. יום-הכיפורים צריך לשמש מנוף להחדרת אותה תחושה יהודית לתוך חיי היום-יום, כדי שנחוש יהודים כל השנה ולא רק "אחת בשנה".

חתימה וגמר חתימה טובה לכל בית-ישראל!

בציפייה לגאולה

"עתידין שמים וארץ לקלס לפני ישראל... ומניין שאומות העולם עתידים לקלס לפני ישראל? שנאמר 'הרנינו גויים עמו'. ומניין אף ההרים והגבעות? שנאמר 'ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה'. ומניין אף האילנות? שנאמר 'וכל עצי השדה ימחאו כף'"

(ילקוט שמעוני ישעיה סימן תנא)

ספרים

חסידות מבוארת
מאת רבי שניאור-זלמן מלאדי
בהוצאת היכל מנחם

חוברות 'חסידות מבוארת', שמבארות מאמרי חסידות יסודיים, נתקבלו בהתלהבות בקהילות ישראל. עתה יצא-לאור כרך מהודר, המכנס עשרה מאמרים מבוארים, העוסקים במועדי תשרי וחנוכה. 483 עמ'. טל' 03-9606018.

אגרות-קודש מתורגמות
מאת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

בסדרה הענקית של אגרות-קודש מהרבי מליובאוויטש מופיעות איגרות רבות ביידיש. בכרך זה האגרות הללו מתורגמות ללשון-הקודש (מהכרכים א-ו של הסדרה). עוד שני כרכים יופיעו אי"ה בקרוב. 376 עמ'. טל' 03-9606018.

צדיקים וחסידים
מאת יצחק אלפסי
בהוצאת מכון תלפיות

תיאור דמותם ופועלם של 37 צדיקים. בכך המחבר משלים את תיאורם של כחמש-מאות אישים דגולים בתולדות ישראל. זה ספרו ה-78 של המחבר הפורה. 276 עמ'. טל' 03-6182553.

חי אני
מאת י' אהרונוביץ
בהוצאת המחבר

סיפור חיים מרתק של ילד בן תשע שמגלה פתאום כי חלה במחלת כליות חמורה. התמודדות רצופה חסדים נפלאים של הקב"ה, רווייה אמונה ותקווה. 409 עמ'. טל' 02-5000599.

שלחן שבת

שעה של התעלות ותכליתה

ההוויה הכללית מתחלקת לשלושה מישורים: מקום, זמן ואדם, או במינוח המופיע בספרים - עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (אדם). כל דבר נמדד על-פי ההגדרות הללו – המקום שנמצאים בו, הזמן שבו עומדים, והאדם הקשור בהם.

כשיהודים מתכנסים בבתי-הכנסת בעשרת ימי תשובה נוצר שילוב מיוחד בכל שלושת המישורים הללו. עצם התכנסותם של עשרה יהודים יחד מביאה לידי השראת השכינה ביניהם. אמנם הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל המצב הרגיל הוא שהקדושה אינה גלויה, ואילו כשמתאספים עשרה מישראל יחדיו – האלוקות גלויה, שכן אז הנשמה היהודית מתעוררת.

שילוב של התעוררות

מבחינת הזמן – אלה עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". הקב"ה קרוב בימים אלה לכל יהודי, יהיה מי שיהיה, מעורר את ליבו ומקבלו באהבה בשובו אל ה'.

כמו-כן ההימצאות בבית-הכנסת ובבית-מדרש מוסיפה בהתעוררות הנפש אל הקב"ה. אמנם הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל כשיהודי נמצא בבית-הכנסת ובבית-המדרש הוא חש הרגשת התעוררות גדולה יותר.

לחוש קרבה כל השנה

על-כן, התכנסותם של יהודים בימים האלה בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש יוצרת שעת-רצון ושעת-כושר להתעורר בכל ענייני תורה ומצוותיה. אולם התכלית אינה להסתפק בהתעוררות שנוצרת בשעת-רצון עילאית, אלא להביא את ההתעוררות הזאת לחיי היום-יום, לזמנים רגילים, בכל יום מימות השנה, ולכל מקום שבו יהודי נמצא.

הימים המיוחדים, עשרת ימי תשובה, מציידים אותנו בכוח ותוקף מיוחדים, כדי שנוכל כל ימות השנה לחוש את הקרבה אל ה'. ומכיוון שהקב"ה הוא השליט האחד והיחיד על העולם כולו, הרי כשיהודי עושה "רצונך כרצונו", הוא גורם שהקב"ה "יעשה רצונו כרצונך", וייתן לכל יהודי את כל הדרוש לו, הן ברוחניות והן בגשמיות.

תפילת הכוהן הגדול

את הזיקה בין ההתעלות הגדולה ביותר לבין חיי היום-יום הרגילים אנחנו מוצאים גם ביום-הכיפורים. זה הזמן הקדוש ביותר בכל השנה ('שנה') שאז הנשמה בהתעוררות רבה יותר מבשאר הימים ('נפש'), ורוב היום שרויים בבית-הכנסת, במקום קדוש ('עולם'). על-אחת-כמה-וכמה בזמן בית-המקדש, כשהכוהן הגדול  עבד את עבודתו בקודש-הקודשים.

והנה אנו רואים שהכוהן הגדול היה מתפלל לה' תפילה קצרה לפרנסת כל עם-ישראל. בשעה הנעלית ביותר ביקש שתהיה פרנסה בכבוד ושאר צרכים גשמיים, כמפורט בתפילתו. כי זו התכלית של ההתעלות – להביא את הדברים לחיי היום-יום, ולחיות בכל ימות השנה מתוך קשר לקב"ה, שאותו שואבים בימי הרצון המיוחדים.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 644)

אמרת השבוע

בנים למקום

שנה אחת, בליל יום-הכיפורים, הורה רבי שלום מבלז לקרוא אליו את החייט של ברודי. כשהגיע אליו האיש, שאלו: "מה פירוש הפסוק 'אם עוונינו ענו בנו'?".

החייט היה יהודי פשוט ועם-הארץ, וענה מיד: "מדוע הרבי אינו יודע? הלוא הפירוש פשוט – 'אם עוונינו', אף-על-פי שעווינו ופשענו, בכל-זאת 'אנו בנו' – אנחנו בניו של הקב"ה"...

נהנה מאוד הצדיק מתשובתו, הילל מאוד את 'פירושו' וחזר עליו כמה וכמה פעמים.

מן המעיין

עשרת ימי תשובה

תיקון ימי השבוע

בין ראש-השנה ליום-הכיפורים יש שבוע שלם, שבו כל ימי השבוע, כדי לתקן את מה שחטאו בכל יום מימות השבוע במשך השנה. בכל יום משבעה ימים אלה יש לעשות תשובה על כל יום שכנגדו במשך השנה.

(יערות דבש)

מתי הוא מצוי

"דרשו ה' בהימצאו". אימתי הוא מצוי? בזמן שישראל עושים תשובה - מצוי להם, שנאמר (דברים ד,כט): "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". "קראוהו בהיותו קרוב". אימתי הוא קרוב? כשקוראים אליו באמת, שנאמר (תהילים קמה,יח): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".

(מדרש תנחומא)

חמישה שלבים

חמישה זמני תשובה הם: חודש אלול העבודה של תיקון לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה; ימי הסליחות תיקון המידות; ראש-השנה תיקון המוחין; בין כסה לעשור תיקון הרצון; יום-הכיפורים תיקון התענוג.

(אגרות-קודש)

יפה ומתקבלת

אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים, היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר "דרשו ה' בהימצאו".

(הרמב"ם)

העניין הנחוץ

סוחר אחד, מחסידי בעל 'שפת-אמת', בא אליו בימים שבין כסה לעשור לשאול עצה בענייני מסחרו. כנהוג הגיש פתקה והוסיף בעל-פה שהעניין נחוץ לו מאוד עוד היום. השיב לו הרבי: "היום העניין הנחוץ הוא לעשות תשובה".

תשובה שבתית

אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש שאל בילדותו את סבו ה'צמח-צדק' מהי שבת תשובה. ענה לו ה'צמח-צדק': "תשובה שבתית". והסביר: בימות החול הרי מה שאסור אינו נמצא בבית, ואילו בשבת נמצאים בבית גם הדברים שאסור לעשותם, ומשום כך כל דבר שרוצים לעשות בשבת, יש לחשוב מקודם אם מותר לעשותו. שאל הרש"ב: כיצד אפשר לעשות זאת? ענה לו ה'צמח-צדק': הניחו בעבורך פתילה בנר התשובה והחיים וזה נותן כוח לכך.

עת-רצון למעלה

אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש אמר: בשעה ששרים את ניגונו של רבנו הזקן, בן ארבע הבבות, הוא זמן מוכשר לתשובה, כי אז זו עת-רצון למעלה. חסידים יודעים מהי עת-רצון. אף שבזמני עת-רצון יש דרגות, הצד השווה שבהם שזו עת-רצון.

מחילה שלמה

הרבי הרש"ב מליובאוויטש בא בערב יום-הכיפורים אל אימו, הרבנית רבקה, ואמר לה: "אמא, אולי לא יצאתי ידי חובתי כלפייך". אמרה לו אימו: "אמנם לא יצאת ידי חובתך, אך בערב יום-הכיפורים הקב"ה מוחל לכול, ולכן גם אני אמחול לך" - וברור שהאדמו"ר היה נזהר מאוד בכבוד אימו בכל הדקדוקים.

מעשה שהיה

תיקונה של נפש

תלמידיו הקרובים של הבעש"ט היו רגילים בנסיעות הפתע של רבם. "נוסעים", נהג להודיע להם והם מעולם לא שאלוהו לאן או לשם-מה. נוטלים היו את צרורם הדל עם הטלית והתפילין ומתיישבים בעגלה, שהייתה מביאה אותם למחוזות שונים ומשונים. גם אלכסיי, העגלון הגוי, לא הרבה דברים. היה מצליף כמה הצלפות בסוסים, כדי לעוררם לתנועה, ולאחר מכן הניח להם להוביל את העגלה ויושביה למחוז-חפצו של הצדיק.

בדרך-כלל התבררו לתלמידים, במהלך הנסיעה או לפחות בסופה, התשובות לשתי השאלות הנזכרות. אולם בנסיעה זו היו אלה בגדר חידה גם בשעה שכבר עשו את דרכם בחזרה למז'יבוז'. ובכלל, כל מעשי הבעש"ט באותו יום עוררו השתאות בלב התלמידים, אף-על-פי שכבר הורגלו לחזות במעשי-פלא אצל רבם.

סדר הדברים בנסיעה המדוברת היה כך: כשהגיעה העגלה — לאחר שגימאה מרחקים עצומים — ליער מסויים, הורה הבעש"ט לאלכסיי לעצור. הבעש"ט ירד מן העגלה, פרש לקרן-זווית והתכנס בתוך עצמו. אחר-כך הורה לאחד התלמידים להגיש לו בקבוק יין קטן שהביא עמו. הבעש"ט הסיר את הפקק מפי הבקבוק ויצק ממנו מעט יין על האדמה.

"לחיים!", קרא אל התלמידים בפנים נוהרות. "לחיים טובים ולשלום!", השיבו התלמידים, נבוכים משהו. לאחר מכן חיפש הבעש"ט ומצא נחל קטן. הוא נטל את ידיו ונעמד לתפילת מנחה בדבקות עצומה. עם גמר תפילתו שב הבעש"ט לעגלה וסימן לעגלון בתנועת יד סיבובית, לאמור — חוזרים למז'יבוז'.

כאמור, הן יעד הנסיעה והן סיבתה היו אפופי מסתורין. לולא החליט הבעש"ט לעשות חסד עם תלמידיו ולגלות להם את המסתתר מאחורי נסיעה זו, היה המסתורין מוסיף ללוותה עד עצם היום הזה.

לפני שנים, פתח הבעש"ט וסיפר, חי לו באחד מכפרי הסביבה יהודי ושמו ר' פתחיה. איש כשר וירא-שמים היה, שהתפרנס מניהול בית-מרזח שחכר מהפריץ. בת יחידה הייתה לו, טובת-לב וישרת-דרך. בהגיעה לגיל חופה השיאה אביה לאברך תלמיד-חכם ושקדן גדול. החתן הצעיר הוסיף להגות בתורה יומם וליל, סמוך על שולחן חותנו.

יום אחד נפטר ר' פתחיה וניהול בית-המזרח עבר לידי בתו וחתנו. הבת, שאשת-חיל הייתה, למדה חיש-מהר את המלאכה וניהלה את המקום ביד רמה, בעודה מאפשרת לבעלה להוסיף ולהתמסר ללימוד תורה.

הכול התנהל למישרין עד היום שבו החל הכומר המקומי להתעניין באברך השקדן. מאמציו להתיידד עם האברך עלו יפה והשניים היו לידידים קרובים. האברך והכומר מצאו ביניהם שפה משותפת, שכן שניהם היו נבונים ומשכילים.

יום אחד נפל האברך למשכב והכומר בא לבקרו. "בוא אליי לביתי השוכן בראש הגבעה", הציע הכומר. "שם, באוויר הצלול ובשלווה הפסטורלית, תחלים מהר יותר!". הכומר הוסיף לפתות את את האברך בחלקת לשונו: "הסר דאגה מליבך, בכל בוקר יביא שליח מיוחד אוכל כשר מביתך!".

סופו של דבר, התפתה האברך לעצת הכומר. הביקור שהיה אמור להימשך ימים אחדים התארך והתארך עוד ועוד. האברך הצעיר נגרר אחר ידידותו עם הכומר ואחרי האווירה השלווה בביתו, הרחק משאון בית-המרזח. תחילה היה שב לביתו לביקורים, אך אלה נתמעטו והלכו עד אשר נטש כליל את ביתו, בעוזבו לאנחות את רעייתו וילדיו.

חלפו שנים. האברך השקדן השיל מעליו כל סממן יהודי. יום אחד, בעודו מטייל בין עצי הפרי שהקיפו את ביתו רחב-הידיים של הכומר, שמע לפתע קול בכי. זה היה קול בכיו של הגנן, איש זקן ושחוח-גו. כשניגש אליו להתעניין בסיבת בכיו, השיב לו הגנן כי יהודי הוא וכי מסיבות שונות נאלץ להתרחק מביתו ומסביבתו ולהתפרנס מטיפול בגינת הכומר.

"ומה פשר בכייך הפתאומי?", שאל. למשמע השאלה התעצם בכי הגנן. "יום-הכיפורים היום", אמר, "היום הקדוש ביותר בשנה, לנו היהודים. יום-הכיפורים היום ואני כאן לבדי, הרחק מאחיי ומבית-כנסת. האם תוכל בכלל להבין את מצוקתי?".

דברי הגנן צבטו את ליבו. "יום-הכיפורים", מלמל לעצמו, "יום-הכיפורים"... באותו רגע התעוררה נשמתו האבודה. כעבור דקה עזב את בית הכומר לצמיתות, בדרכו לחיק עמו ומשפחתו.

הגנן הזקן, שרוב ימיו חי מנותק מסביבה יהודית, החליט אף הוא, כעבור כמה ימים, לעזוב את בית הכומר ולתור אחר מקום ראוי יותר לבלות בו את שארית ימיו. כך הלך האיש ונדד ממקום למקום. יום אחד, בעודו פוסע ביער, התמוטט ונפח את נשמתו.

נשמת הגנן הזקן הגיעה לפני בית-דין של מעלה, וככל הנשמות נבחנו בקפידה מעשיה בעולם הזה. אלא שבאופן חריג למדי, דינה של נשמה זו לא הוכרע לשום צד. שכן מצד אחד, רוב ימיו חי הגנן הרחק מיהודים וניהל חיים ללא תורה וכמעט בלי מצוות; מצד שני, באחרית ימיו עורר נפש יהודית טועה לתשובה שלמה ואין זה עניין של מה-בכך!

סיים הבעש"ט את סיפורו: זמן רב שוטטה נשמתו של הגנן בחוסר מנוחה. לגיהינום לא נידונה אך גם להיכנס לגן-העדן לא הייתה ראויה. אותו מקום ביער שבו התפללתי ושבו אמרנו 'לחיים', היה המקום שבו כרע הגנן ומת. לפיכך באנו לשם בעת-רצון, כדי לערוך 'תיקון' לאותה נשמה ולהביאה סוף-סוף בשערי גן-העדן.

דרכי החסידות

תפילת הנפש

בעולם החסידי, ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים עצמו הם בבחינת חטיבה אחת של עבודה פנימית. כ"ק אדמו"ר הרש"ב נהג להתחיל את ההכנות ליום-הכיפורים שלוש-עשרה שעות לפני כניסת היום הקדוש, כדי שעניינו של היום יימשך ל"ט שעות.

אדמו"ר הריי"צ מספר (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' 264), שבליובאוויטש היה הבדל ניכר באווירה הכללית בין המחצית הראשונה של ערב יום-הכיפורים לבין מחציתו השנייה, כאילו היו שני זמנים שונים ונפרדים. במחצית הראשונה האווירה הייתה שמחה וחגיגית, וכך הייתה גם הסעודה, שנערכה לקראת חצות היום. לאחר הסעודה הייתה האווירה משתנה לחלוטין. הרבי היה מתהלך בחדר הלוך ושוב זמן-מה, ולאחר מכן התחיל באמירת תהילים ובהכנות לתפילת מנחה, שנמשכו כשעתיים וחצי.

מי יכול לאכול!

בסעודה המפסקת נהגו שלא לשים מלח במרק. אחד האורחים על שולחנו של הרבי הרש"ב הוסיף מלח למרק. בשעת מעשה לא הגיב הרבי, אבל לאחר כמה ימים, בעת התוועדות, אמר לאותו אורח: "מניין לך שבערב יום-הכיפורים צריך האוכל להיות טעים?"... (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 156).

בערב יום-הכיפורים העבודה הייתה בזריזות. בצעירותו האריך אדמו"ר הריי"צ בתפילת ערב יום-הכיפורים. אביו, הרש"ב, הקפיד על כך ואמר: "סדר חדש בעבודה!... בערב יום-הכיפורים העבודה צריכה להיות בזריזות!" (ספר השיחות תש"א עמ' 88).

על יום-הכיפורים אמר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב: "יש שני ימים בשנה, שבהם לא היינו אוכלים גם לולא נצטווינו על הצום - תשעה באב ויום-הכיפורים. בתשעה באב - מי יכול לאכול? וביום-הכיפורים - מי רוצה לאכול?".

בליובאוויטש היה חזן מפורסם, ר' איסר שמו. נוסף על כישרון החזנות שלו, היה חסיד אמיתי, בעל רגש רב. היה לו סגנון תפילה מיוחד בתפילות הימים הנוראים, ובמיוחד בתפילת העבודה של יום-הכיפורים. כשהיה ר' איסר שר 'והכוהנים' - לא נשארה עין יבשה בכל בית-הכנסת.

בימי אדמו"ר מהר"ש, כך מסופר, אמר אחד מתושבי ליובאוויטש, איש עז ותקיף: אני אראה לכם שלא אבכה כאשר איסר אומר 'כורעים'. באותו יום-הכיפורים בא לבית-המדרש של הרבי בשעת תפילת מוסף. כאשר התחיל ר' איסר לזמר "והכוהנים" בהתלהבות גדולה - התחיל אותו תקיף לייבב, עד שנזקק להיאחז בכיור כדי שלא ליפול. הגיב על כך הרבי הרש"ב: התעוררותם של המתפללים נבעה בעיקר מכוונותיו של אבא (הרבי מהר"ש), לא מנגינותיו של ר' איסר. אלא שמכל-מקום, היה צורך גם בנגינה... (ספר השיחות תש"ד עמ' 26).

חלוק רטוב

על ר' איסר זה מסופר, שפעם אחת, בעת אמירת 'סדר העבודה' של יום-הכיפורים, הבריק ברק מסמא-עיניים ונשמע רעם אדיר, ופרצה שריפה בעיירה. בבית-הכנסת פרצה בהלה, שכן לא ידעו היכן פרצה השריפה, ובגלל האש והעשן נדמה היה כי השריפה אחזה בבית-הכנסת עצמו. כמעט כל המתפללים רצו החוצה, ונשארו רק  מי שעמדו ליד הרבי מהר"ש, שכן הם ראו שהרבי נשאר לשבת על מקומו. וראו זה פלא: ר' איסר החזן, שהיה שקוע בהתלהבותו הגדולה באמירת ה'עבודה', לא הרגיש כלל בכל הנעשה, והמשיך באמירת סדר ה'עבודה' ללא הפסק כלשהו (ספר השיחות תש"ד עמ' 28).

על אדמו"ר האמצעי מסופר, שפעם אחת, ביום-הכיפורים, הוציא השמש את חלוקו של הרבי, שהיה רטוב כולו, כאילו הוצא זה עתה מתוך המים. נענה אחד הנוכחים: "ראו, חסידים, איך הרבי מתייגע בשבילכם!".

חיים יהודיים

כשהנשמה שלך צורחת אל ה'

סיפורו של יוני (יהונתן-משה) פיין מקריית-מלאכי נוגע ללב וחריג משהו, בין השאר בשל גילו הצעיר. מפתיע להיווכח כמה גלגולים, חיבוטי-נפש ותהפוכות יכולים להידחס לחייו של צעיר שאך עתה מלאו לו שלושה עשורים.

יוני נולד בארה"ב, בעיר קומונה שליד לוס-אנג'לס, להורים אקדמאים שומרי מצוות. אביו היה ד"ר לפילוסופיה ומומחה לשפות. אימו מומחית ומרצה בכירה לשפות. כשהיה יוני כבן שלוש, זכה אביו במשרה באוניברסיטת סורבון והמשפחה עברה לצרפת. שלוש שנים לאחר מכן עלתה המשפחה לארץ, וההורים החלו לעבוד באוניברסיטת הנגב.

מכה אחר מכה

בהיותו כבן שש-עשרה פקד את יוני משבר ערכים עמוק והוא נטש את דרך התורה. "איני מאשים איש, פשוט הרגשתי חוסר סיפוק, ולא קיבלתי תשובות לשאלותיי", אומר יוני. אחר-כך התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגבעתי. בשנת תשנ"א נפטר אביו ממחלה קשה. מות אביו בשיא פריחתו זעזע את נפשו. "הייתי קשור מאוד לאבא", אומר יוני. "אבא היה אדם מאמין מאוד, ובשנותיו האחרונות אף נקשר לעולם החסידות".

שנה לאחר מכן נפצע יוני קשה בתאונת אופנוע ונדרש לתקופת החלמה ארוכה ומייסרת. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. "הייתי מבולבל מאוד. התחלתי לחשוב אם יש בכלל סיבה לחיים בעולם הזה, ואם-כן – מהי. החלטתי לצאת למסע של חיפוש אחר תשובות".

צעקה בלילה

יוני הרחיק לארה"ב, ושם החל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת קונטיקט. עם הזמן הבין כי תשובות של ממש לא יקבל מהאוניברסיטה. הוא עזב את האוניברסיטה והחל לתור בעולם. מגודל שערות חי חיים 'זרוקים'. נדד בערבות מקסיקו, בכפרי סקוטלנד ובמקומות נידחים אחרים.

באחד מלילות תשרי (תשנ"ו), על סף שבירה נפשית, מצא עצמו נושא עיניו השמימה וצורח את שם ה'. "אם אתה קיים", קרא במר-ליבו, "תן לי סימן, הראה לי את הדרך!". ימים אחדים לאחר מכן צלצל הטלפון. על הקו היה חבר-ילדות מבאר-שבע, שלמד באותו זמן בחצר הרבי מליובאוויטש. "לא ברור לי כיצד השיג את הטלפון שלי", אומר יוני. "סיפרתי לו מעט ממה שעובר עליי. 'אם אתה רוצה תשובה, בוא לכאן', אמר החבר. הגעתי לניו-יורק ויחדיו נסענו להתפלל על ה'ציון' של הרבי. ביקשתי שם בקשות רבות ובמיוחד התפללתי ל'יישוב-הדעת'. בתוך פרק-זמן קצר נענו רוב תפילותיי, ובכלל זה גם יישוב-הדעת שעליו ביקשתי.

לקצר את הדרך

"פתאום החלו הדברים להתבהר במוחי. אני זוכר במיוחד שבת אחת. הנוף היה מדהים. סנאים התרוצצו על ענפי העצים, ציפורים כחולות-כנף קיננו על מרפסת הבית, ומי האגם החזירו תשקיף מרהיב של הנוף. זה היה מקסים. פתאום חשבתי לעצמי, מי ברא אלה?". יוני הידק את הקשר עם חברו והחל ללמוד עמו בקביעות, נגלה וחסידות. ברעיונות שבספרי החסידות, ובמיוחד בספר התניא, מצא תשובות לשאלות שהציקו לו כל חייו.

כיום יוני פיין נשוי באושר, אב לשלושה ילדים ומלמד תורה לתינוקות של בית-רבן באשקלון. בין לבין הוא פוגש צעירים מבולבלים, ממש כפי שהיה הוא-עצמו עד לפני כשמונה שנים, ומנסה לקצר להם את הדרך. "התשובה לשאלת החיים נמצאת ביהדות", הוא אומר להם, "לא צריך לחפש רחוק".

פינת ההלכה

תשובה חלקית

שאלה: האם מועילה תשובה הנעשית רק על מקצת העברות?

תשובה: בדרך כלל מבינים (וכן משמע ברמב"ם) שמשמעות התשובה היא החלטה בלב שהאדם לא יחזור לחטוא את החטא שבו נכשל. אמנם בעל התניא מחדש, שהתשובה היא קבלת-עול מלכות-שמים כללית: "שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך, ולא יעבור עוד מצות המלך חס-ושלום, הן במצוות עשה הן במצוות לא-תעשה".

אם עבר האדם אפילו על מצווה אחת, פרק מעליו את עול המצוות בכלל, כי יש בזה לא רק העברה בפועל, אלא מה שעומד מאחוריה - קלות-דעתו כלפי ציווי ה', "אין פחד אלוקים לנגד עיניו". לכן כשהוא עושה תשובה, עליו קודם-כול לקבל את העול מחדש. רק כאשר האדם מתקן את סיבת החטא, יכול הוא להיות בטוח שלא יחזור לסורו.

עם זה, התשובה נעשית בכוחו של הבורא, שהוא אין-סופי. לכן היא אפשרית ומתקבלת בכל המצבים ובכל הזמנים. "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים... ואומר (ירמיה יז,יג): 'מקווה ישראל ה'' - מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש-ברוך-הוא מטהר את ישראל". רבי עקיבא רומז בדבריו, שכשם שהמקווה יכול לטהר גם מקצת טומאה, אם חלה על האדם טומאה אחרת שאותה אין בכוח המקווה לטהר, ובכל-זאת נטהר הוא על-ידי טבילתו מטומאה קלה שעליו, כך גם בענייננו: כשיהודי שב ומבקש מה' שיכפר לו עתה רק על העוונות המעיקים לו ביותר, גם אז "הקדוש-ברוך הוא מטהר את ישראל", ואחר-כך הקב"ה מסייע לו, בבחינת "מצווה גוררת מצווה", להיפטר מכל עוונותיו, כי "הבא ליטהר – מסייעים אותו".

מקורות: יומא פה,ב. משנה ברכות ספ"ג. שבת קד,א. רמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ב. תניא, אגרת התשובה פ"א. שיעורים בספר התניא (בלה"ק) ח"ג עמ' 1133. לקוטי שיחות כרך יז עמ' 180.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)