שאלה: מה מקור המנהג להתנועע בשעת התפילה ולימוד תורה?
תשובה: הובאו על כך כמה וכמה מקורות: הפסוק (תהילים לה,י) "כל עצמותיי תאמרנה"; הפסוק (מלאכי ב,ה): "ומפני שמי ניחת הוא"; והפסוק (שמות כ,יד): "וירא העם וינועו" – לפי שהתורה ניתנה "באימה, ברתת ובזיע".
בספר הזוהר נאמר שנענוע זה מיוחד לנשמות ישראל בלבד, כלשון הפסוק (משלי כ,כז) "נר ה' – נשמת אדם". וכשם שהאש האוחזת בפתילה אינה נחה אלא מתנועעת לכאן ולכאן, כך ישראל, התורה מדליקה את האור שבהם ואין הם יכולים להירגע, אלא מתנועעים לכאן ולכאן.
ב'כוזרי' מופיע הסבר, שהמנהג צמח מתוך כך שכמה וכמה אנשים קראו מתוך אותו ספר, והתרגלו להתכופף ולהזדקף, עד שהתרגלו לנענוע מתמיד בלימודם. אולם גם הוא מזכיר בראשית דבריו את "החום הטבעי", וכבר פירשו שהכוונה לנאמר בזוהר.
יש שנמנעו מלהתנועע בתפילת שמונה-עשרה, מכיוון שאז האדם "עומד לפני המלך".
רבנו הזקן ביקר בחריפות את הרבנים שגזרו בימיו "גזֵרת שמד על התפילה, להתפלל כמותם דווקא, בחיפזון ובלי שום תנועה והרמת קול, כמלאכי עליון בהגיעם למדרגה העליונה...", כי רוב בני-אדם חייבים להתנועע כדי להגיע להתעוררות ולהתפעלות, אם-כי בדרך-כלל יש לעשות זאת בנחת, לא בתנועות ובקולות משונים. עם זאת, יש מעדות החסידים הרגילות להתפלל דווקא בקול גדול ובהתפעלות רבה. והעיקר – שתהא הכוונה כראוי.
מקורות: זוהר ח"ג, ריח סע"ב. כוזרי, מ"ב עט-פ. מחזור ויטרי סי' תקח. אבודרהם, ברכת התורה (ירושלים תשכ"ג עמ' מג). רמ"א מח,א, א"ר, שו"ע אדמו"ר הזקן, כף החיים ונימוקי או"ח שם. סידור היעב"ץ הוצאת אשכול ח"א, עמ' מא. אגרות-קודש (ברוקלין תש"מ) אדמו"ר הזקן, סי' טו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
