חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:15 זריחה: 6:11 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מה לבקשת צרכים אישיים בעת הכתרת הקב"ה למלך בראש-השנה?
חנה, אם שמואל, עומדת בבית ה' ולוחשת תפילה בהשתפכות הנפש ואילו עלי הכהן חושד בה כי היא סתם שיכורה. הכיצד?! * איך ייתכן להתפלל אל ה' מתוך ביטול-עצמי מוחלט, "כעומד לפני המלך", ובה בעת לבקש על בריאות ופרנסה? * מדוע ההתעוררות בתפילת "ונתנה תוקף" רבה יותר מאשר באמירת "מלוך על העולם כולו בכבודך"? * נקודת ההסבר נעוצה בביאור הבעש"ט על פסוק בתהילים.

מאת: ממעיינות תורתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

בהפטרת יום א' דראש-השנה (תחילת ספר שמואל) מסופר על חנה אשת אלקנה והולדת בנה, שמואל הנביא. תוכן הסיפור הוא ש"לחנה אין ילדים" כי "סגר ה' בעד רחמה". ויהי היום, "ותקם חנה, אחרי אוכלה בשילה... והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכֹה תבכה". בהמשך מתוארת תפילתה: "הרבתה להתפלל לפני ה'... היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". חנה אף מוסיפה לתפילתה נדר, לאמור: "ה' צבאות, אם ראֹה תראה בעני אמתך... ונתת לאמתך זרע אנשים – ונתתיו לה' כל ימי חייו". עלי הכהן ה"יושב על הכיסא, על מזוזת היכל ה'", מתבונן במעשיה ו"שומר את פיה". עלי חושד בה כי היא שיכורה ופונה אליה במילים קשות: "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעלייך". חנה משיבה לו בשיברון-לב: "לא אדוני, אשה קשת-רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'. אל תיתן את אמתך לפני בת בליעל". לשמע דבריה מתרצה עלי ואף מברך אותה: "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שֵׁלתך אשר שאלת מעמו". ואמנם, "לתקופות הימים – ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאלתיו".

הטעם לכך שהפטרה זו נקראת בראש-השנה הוא, כי בזה היום נפקדה חנה. ואולם ברור גם כי תוכן ההפטרה (שמלכתחילה תוקנה בתקופה שבה נאסרה קריאת הפרשה בתורה, ובמקומה) מכיל הוראה הנוגעת לעבודת היהודי בראש-השנה (ובכל השנה), שכן, "תורה" מלשון "הוראה".

מכיוון שהנקודה המרכזית של ההפטרה היא תפילת חנה (שבזכותה נפקדה בבן) – מסתבר לומר כי גם ההוראה העיקרית הנלמדת ממנה קשורה לתפילת היהודי בראש-השנה (ובכלל). זאת במיוחד על-פי דעת השל"ה שכל המקרה כולו – תפילת חנה בשילה וכו' – אירע גם כן בראש-השנה עצמו.

טעות חמורה בשיפוט!

כדי להבין את ההוראה מתפילת חנה, עלינו להתעמק תחילה בפרטי המקרה:

חנה עומדת בבית ה' ולוחשת תפילה בהשתפכות הנפש – להיפקד בבן. עלי יושב מן הצד ומשוכנע כי מדובר באשה שיכורה. המחזה מקומם אותו כל-כך עד שהוא מוצא לנכון לפנות אל חנה בנזיפה, "עד מתי תשתכרין!". חנה מתגוננת ומשיבה לעלי כי הוא חושד בכשרים, שכן, "יין ושכר לא שתיתי – ואשפוך את נפשי לפני ה'".

והדברים דורשים בירור:

א)        איך ייתכן שעלי הכהן יטעה טעות כה חמורה, מן הקצה אל הקצה, ויראה באשה שבורת-לב הנושאת תפילה בהשתפכות הנפש – סתם שיכורה?! זאת ועוד: באותו יום ממש נתמנה עלי הכהן לשופט על ישראל  (כפירוש רש"י על הפסוק "יושב על הכיסא"). האם אין לראות בכך ליקוי חמור בכושר האבחנה והשיפוט של עלי כשופט וכמנהיג ישראל?

ב)        מאידך גיסא, גם אם יימצא הסבר שיצדיק את טעותו של עלי לגבי חנה – מדוע בחרה התורה לספר לנו סיפור זה, שלכאורה פוגע בכבודו של עלי הכהן; הלוא "אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"?!

ג)         אם אמנם סבור היה עלי כי מדובר בשיכורה, מדוע המתין עד שחנה תחליט לסיים את ענייניה (כפירוש רש"י על הפסוק "ועלי שומר את פיה" – "מצפה מתי תפסיק") ולא דאג להוצאתה המיידית מבית ה'?!

ביטול למלך ובקשות אישיות?!

כאמור לעיל, מתפילת חנה (תוכן הפטרת ראש-השנה) עלינו ללמוד הוראה הנוגעת לתפילת היהודי בראש-השנה (ולתפילה בכלל).

בטרם נשיב לשאלות הנ"ל, הבה נתבונן בתפילת ראש-השנה ונגלה שהיא מכילה שני עניינים המנוגדים, לכאורה, זה לזה:

מצד אחד, ראש-השנה הוא יום הדין שבו נפסקים לכל אדם צרכיו לכל השנה – בגשמיות וברוחניות. עניין זה אף רמוז בפסוק "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב". "חוק" הוא כמו "הטריפני לחם חוקי" (משלי ל,ח) – ענייני לחם וגשמיות; "משפט" קשור ל"אלוקי יעקב" – ענייני אלוקות ורוחניות. ומכיוון שכך – אנו מבקשים בתפילות ראש-השנה על צרכינו, הן בגשמיות (בני, חיי ומזוני) והן ברוחניות (קדושה, טהרת הלב, מחיקת עוונות, ועוד).

ומצד שני, הלוא ידוע כי הנקודה המרכזית של ראש-השנה היא הכתרת הקב"ה למלך. בחז"ל נאמר, "שתמליכוני עליכם", ובתפילות היום אנו אומרים – "מלוך על העולם כולו בכבודך", "מלך על כל הארץ", "המלך הקדוש", ועוד.

הכתרת מלך על עם משמעה ביטול עצמי מוחלט של העם כלפי המלך. מול מציאותו של המלך בטֵלה המציאות הפרטית וממילא בטלים גם כל הרצונות והמאוויים האישיים. הביטול-העצמי של העם אל המלך, הוא בעצם שמעורר אצל המלך את הרצון למלוך.

נשאלת אפוא השאלה: כיצד אפשר לחבר בין שתי עניינים המנוגדים זה לזה בתכלית – לעמוד בתנועת-נפש של ביטול מוחלט אל הקב"ה, ובה בעת לחשוב ולבקש על הצרכים האישיים?!

שאלת צרכים בשמונה-עשרה

שאלה זו, לכאורה, אפשר לשאול גם על תפילות כל השנה:

בתפילת שמונה-עשרה קובעת ההלכה כי יש לנהוג "כעומד לפני המלך" – מצב שמחייב לעמוד במקום אחד, בלי לזוז, בלי לעשות שום תנועה מיותרת, ובלי להסיח את הדעת לרגע מכך שעומדים לפני מלך-מלכי-המלכים. בגמרא (חגיגה ה,ב) אף נאמר כי מי שעומד לפני מלך ועושה בידו תנועה ("מחווי במחוג קמי מלכא") – דינו הפך-החיים! עד כדי כך.

וביחד עם זאת, נוסח תפילת שמונה-עשרה כולל גם את שתים-עשרה הברכות האמצעיות שעוסקות בשאלת צורכי האדם – דעת, בריאות, פרנסה ועוד.

נשאלת השאלה – כיצד אפשר לעמוד בביטול מוחלט לפני הקב"ה ובאותו זמן ממש לחשוב על הצרכים האישיים ולבקש עליהם מהמלך. האם אין בכך תרתי דסתרי?

אלא שבכל-זאת יש חילוק רב בין ראש-השנה לשאר ימי השנה:

בכל השנה, מאחר שהקב"ה כבר הומלך על העולם, והוא נוהג כמלך על מדינה –  מוטלת עליו (כביכול) החובה לדאוג לכל סוגי הצרכים של תושבי המדינה. על-כן, גם תושבי המדינה, מצידם, מודעים לצורך זה של המלך ואינם רואים בכך סתירה לעניין המלוכה. להפך, הדאגה לצורכיהם נתפסת בעיני תושבי המדינה כביטוי לשלטונו של המלך. ואף-על-פי-כן כאשר בני המדינה עומדים לפני המלך (בתפילת שמונה-עשרה), צריך להיות ניכר עליהם שכל מציאותם ומציאות ענייני המדינה, אין להן קיום מצד עצמן אלא הן בטלות לגמרי למלך. זאת, כאמור, בכל ימי השנה.

אולם בראש-השנה עצמו, כאשר הקב"ה עדיין מרומם ומתנשא מעל העולם ואנו מבקשים זה-עתה להכתיר אותו למלך – איך ייתכן באותה שעה עצמה לבקש ממנו גם על צרכינו האישיים?!

"מכון לשִבתו יתברך"

התשובה היא שאמנם כן – תוכן ראש-השנה ותפילותיו הוא המלכת הקב"ה על העולם. וכשממליכים מלך יש להיות בביטול-עצמי מוחלט ואין מקום להרגשת המציאות האישית. ובכל זאת אין בכך סתירה לעובדה שיהודי מבקש בראש-השנה גם על צרכיו.

נקודת העניין – בראש-השנה, גם כאשר יהודי מבקש על צרכיו, אין כוונתו למען עצמו, דהיינו שיהיה לו ריבוי של שפע גשמי (או אפילו רוחני) – אלא בקשתו באה כהמשך לעניין "תמליכוני עליכם".

הכיצד?

כדי ש"מלוך על העולם כולו בכבודך" אכן ימומש; כדי שמלכותו של הקב"ה תחדור במציאות העולם ועד שהמציאות הגשמית עצמה תכיר במלכות ה' – על היהודי להתעסק בענייני העולם ולעשות מהם "מכון לשִׁבתו יתברך".

ליתר ביאור: מבואר בספרים שלכל יהודי ויהודי יש חלקים מסויימים בעולם ה'שייכים' לו ועליו 'לברר' אותם. כשיהודי אוכל ושותה על-פי הלכה ומתוך כוונה נכונה – הרי הוא 'מברר' בכך את המזון ומעלהו לקדושה. כאשר יהודי מרוויח את פרנסתו על-פי תורה ומנצל לאחר מכן את הכסף למטרות ראויות ואף מפריש ממנו לצדקה – הוא 'מברר' את הכסף. לכל יהודי אפוא יש חלק בעולם שתפקידו להעלותו לקדושה.

נמצא אם-כן שכאשר יהודי עומד לפני הקב"ה בראש-השנה ומבקש על בנים, על חיים, על מזונות, וכיוצא בזה – אין הוא מתכוון לתועלתו האישית, אלא למילוי כוונת הבורא ולהשלמת התפקיד שהועד לו – המלכת הקב"ה על (חֵלק) העולם ('שלו').

נוסח התפילה שווה לכל נפש!

ואולם הסבר זה טומן בחובו קושי:

תפילות ראש-השנה נקבעו בנוסח אחיד השווה לכל נפש, ולא רק ליהודים בעלי מדרגה. והלא "ידע איניש בנפשיה" שכאשר הוא מבקש על צרכיו (הגשמיים או גם הרוחניים), אין זה אך ורק כדי להשלים את הכוונה העליונה (קרי, המלכת הקב"ה על העולם), אלא גם ממניע אישי פשוט – רצון שהקב"ה ימלא את צרכיו האישיים וישפיע לו שפע טובה וברכה. יותר מזה, כך משתמע גם מנוסח ברכת המזון: "אלוקינו אבינו, רענו, זוננו, פרנסנו וכלכלנו והרוויחנו והרווח לנו... מכל צרותינו"; כך עולה מפשטות לשונן של ברכות נוספות בתפילה; וכך גם מגדיר הרמב"ם את מהות עניין התפילה (הלכות תפילה פרק א, הלכה ב): "חיוב מצווה זו כך הוא – שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר-כך שואל צרכיו שהוא צריך להם, בבקשה ובתחינה".

אפשר היה לקבל דרישה שלפיה בראש-השנה יש להתנתק לחלוטין מכל עניין אישי ולהיות עסוקים אך ורק בדבר אחד – המלכת הקב"ה. לו היה נקבע שביום זה אין לעסוק כלל בענייני הפרט, ותפילות ראש-השנה לא היו מכילות שום עניין שכזה – ניחא. על-פי פנימיות התורה מוסבר שראש-השנה הוא זמן של "קירוב המאור אל הניצוץ" (במילים פשוטות – הקב"ה קרוב לכל יהודי) ועל כן אפשר היה בהחלט לצפות מיהודי שביום זה ישכח כליל מענייניו האישים ויכוון את כל מחשבותיו והגיון-ליבו לדבר אחד – המלכת הקב"ה על העולם.

אך איך אפשר לצפות שכל יהודי ויהודי – גם מי שאינו בדרגה רוחנית גבוהה – יחבר בראש-השנה את שני הקצוות גם-יחד: מצד אחד, יבקש על צרכיו האישיים ויתפלל אל ה' – מתוך כוונה פנימית ואמיתית – שימלא אותם. ומצד שני יעשה זאת בדרך שתהיה טהורה ונקייה מכל שמץ של שיקול אישי-תועלתי, אלא אך ורק כדי להשלים את הכוונה העליונה – המלכת הקב"ה על העולם?!

מדוע הגוף רעב וצמא?

העניין כולו יובן על-פי פירוש הבעש"ט על הפסוק בתהילים (קז,ה), "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף".

נשאלת השאלה, מה עניין רעב וצמא של הגוף אצל התעטפות הנפש? מסביר הבעש"ט שאצל יהודי, גם הרעב והצמא של הגוף, נובעים ממקור רוחני – מהנפש. הנפש משתוקקת 'לברר' ולהעלות את הניצוץ האלוקי שבתוך דבר המאכל או המשקה, והשתוקקות זו היא שמולידה רעב וצמא של הגוף הגשמי.

העובדה שהאדם מרגיש רק רעב וצמא פיזיים, והוא אינו חש ומודע לשורש הרוחני שלהם – איננה משנה את האמת (שבעצם הכול מתחיל ונובע מהנפש).

על-דרך זה יש לומר גם בענייננו:

כאשר יהודי עומד בראש-השנה בתפילה ומבקש מהקב"ה שייתן לו בנים, חיים ופרנסה – גם אם בשעת מעשה הוא חושב על עצמו ומתכוון למילוי צרכיו האישיים, כפשוטם – תפילתו היא בבחינת הד לכמיהה אמיתית ועמוקה יותר של נפשו, להשלים את הכוונה העליונה, להחדיר קדושה בעולם ולהמליך עליו את הקב"ה.

נמצא אם כן שאין כל סתירה בין הביטול-העצמי הנדרש בזמן שמכתירים את המלך, לבין בקשת הצרכים האישיים (בראש-השנה), שכן גם זו נובעת ומשתלשלת מרצונה של הנפש להמליך את הקב"ה על העולם.

זה גם ההסבר לעובדה מעניינת שרואים אצל יהודים בתפילת ראש-השנה:

הרעיון המרכזי של ראש-השנה ותפילותיו הוא (כאמור) – המלכת הקב"ה על העולם. ובכל זאת רואים שאחד משיאי ההתעוררות בתפילת ראש-השנה הוא לא בזמן אמירת "מלוך על העולם כולו בכבודך", אלא דווקא בתפילת 'ונתנה תוקף' – "ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריה... מי יחיה ומי ימות... מי ברעב ומי בצמא... מי יעשיר ומי יעני". האם זה רק משום שענייני העולם הזה קרובים אצל האדם יותר מעניינים רוחניים (מתוקף היותו נשמה בגוף) ונוגעים לו יותר מאשר מלכות ה' בעולם?

זוהי הסתכלות פשטנית מדי.

הטעם הפנימי והאמיתי להתעוררות זו בעת אמירת 'ונתנה תוקף' הוא (בדומה להסבר הבעש"ט הנ"ל), כי אמנם בתפילה זו באה לידי ביטוי תכלית האדם וחייו – לעבוד את הבורא בתוך מציאות העולם הגשמית ולהחדיר לתוכה קדושה אלוקית. הכרה זו מאירה בעת תפילת 'ונתנה תוקף' (העוסקת בחיי האדם בעולם) בעצם הנשמה ומזעזעת אותה, ומכך נובעת ומשתלשלת ההתעוררות בבית-הכנסת בשעת תפילה זו.

"עד מתי תשתכרין" בתפילה

על-יסוד כל האמור נבין גם את חילופי הדברים בין עלי הכהן לבין חנה. עלי, שהיה שופט ומנהיג ישראל, לא טעה בחנה לחשוד בה כי היא שיכורה במובן הפשוט של שכרות. באומרו לה "עד מתי תשתכרין" התכוון עלי ל'שכרות' מסוג אחר – 'שכרות' בעניין התפילה.

עלי ראה שחנה "הרבתה להתפלל לפני ה'" – יתר על המידה – בענייניה הפרטיים, ודעתו לא הייתה נוחה מכך. טענתו הייתה שכאשר עומדים לפני המלך – "לפני ה'" (ומפרש רלב"ג, "לפני קודש-הקודשים") – אין לעסוק בעניינים אישיים, ובוודאי לא בריבוי כל-כך.

לשכרות יש שני מאפיינים מרכזיים: א) שתיית ריבוי יין (שהיא הסיבה לשכרות), ב) (לאחר שכבר השתכר) השיכור אינו שולט עוד בעצמו ואינו מודע למעשיו או לסביבה בה הוא נמצא.

אומר עלי הכהן לחנה, "עד מתי תשתכרין" – מדוע כה מרבה את להתפלל ולבקש על צרכייך האישיים בשעה שאת ניצבת "לפני ה'"! האם כה שקועה את בעניינייך כ'שיכורה' עד כי אינך מודעת עוד למקום שבו את נמצאת?!

אך למעשה, חנה לא הייתה שקועה ברצונותיה האישיים-האנוכיים, אלא להפך – תפילתה נבעה מפנימיות הנפש. ריבוי התפילה שלה, כמו גם סערת-הרוח והבכייה נבעו מעניין נפשי-רוחני המתאים בהחלט לעמידה "לפני ה'".

ראיה לכך אנו מוצאים כאשר תוך כדי תפילתה נודרת חנה נדר – "ותאמר, ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים – ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".

והלוא פלא הוא: עומדת אשה חשוכת ילדים ומבקש מהקב"ה בן. כלום אין זה טבעי שתבקש גם לגדל את בנה הנולד לה, ליהנות ממנו ולשמוח בו? אך לא! חנה נודרת להקדיש את בנה לה' "כל ימי חייו"! ברור אפוא שתפילתה לא נבעה ממניע אישי, אלא היא בקעה מעצם הנפש.

זו גם התשובה שחנה השיבה לעלי: "לא אדוני", טעות בידך, אינני 'שיכורה' כפי שסברת. אלא "ואשפוך את נפשי לפני ה'". תפילתי נובעת מהשתפכות הנפש ועל כן ראוייה היא גם ראויה שתיאמר במקום זה – "לפני ה'".

[ויש לומר שהסיבה שעלי (אף שכאמור, היה שופט ומנהיג ישראל) ראה תחילה את הדברים באור שונה, היא שהיה כהן וכהנים עניינם (כלשון הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל) – "להיבדל, לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו, לדעת את ה'" ו"לפרוק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם". משום כך עלי הכהן ראה בעמידה "לפני ה'" ובשאלת צרכים אישיים – ניגוד עניינים.]

ויכוח מתמשך ותשובה ניצחת

זוהי אפוא ההוראה הנלמדת מתוכנה של הפטרה זו: הוויכוח בין עלי לחנה אינו סיפור מן העבר, אלא ויכוח שמתקיים בתוך נפשו של כל יהודי ויהודי. כי אין די בכך שפנימיות הנפש של היהודי היא כדבעי, אלא עליה לבוא לידי ביטוי גלוי גם בדרך הנהגתו וחייו בעולם.  ולכן, כאשר יהודי עומד בראש-השנה בתפילה ומבקש על צרכיו הגשמיים או אף הרוחניים – צריך 'עלי הכהן' שבנפשו לקום ולטעון, "עד מתי תשתכרין"! מה פשר ההתעסקות בעניינים אישיים בשעה שהעניין הוא הכתרת המלך!

ואולם לאחר טענה זו באה תשובת 'חנה' המצדיקה בקשה על עניינים הנראים לכאורה אישיים, משום שהם נובעים מרצונה האמיתי של הנפש, "ואשפוך את נפשי לפני ה'", החפצה להשלים את הכוונה האלוקית בעולם. וגם אם עדיין לא עומדים בדרגה זו של חנה, והסיבה הגלויה לבקשת הצרכים היא רצון אישי פשוט, הרי (כמוסבר לעיל) שורשו של רצון זה הוא בנפש.

וכשם שתשובת חנה הפריכה לגמרי את טענת עלי, עד כדי כך שגם הוא עצמו קיבל אותה ובתגובה לה אף בירך את חנה (והבטיח לה) ש"אלוקי ישראל יתן את שֵׁלתך אשר שאלת מעמו" – כך גם אנו נזכה שהקב"ה ימלא את בקשת עם ישראל, לשנה טובה ומתוקה, כפשוטה – בטוב הנראה והנגלה, בבני, חיי ומזוני (וכולם באופן ד) רוויחי.

(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – ליקוטי-שיחות כרך יט, עמ' 291-297)


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)