גיליון 644, ערב שבת קודש פרשת תולדות, ג' בכסלו ה'תשס"ז (24.11.2006)

 

 דבר מלכות

עניינו של יצחק – ביטול וקבלת-עול

כל חייו של יצחק היו בדוגמה דלעתיד, שכן בשעת העקידה פרחה נשמתו ונמשכה בו נשמה חדשה מהעולם-הבא * לכל יהודי ניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק", להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד-לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "כריח שדה אשר בירכו ה'" – גן-עדן * והיינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם תופסים אצלו מקום כלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו חז"ל¹ שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו"². וטעם הדבר מבואר בחסידות³ – לפי שעניינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן דלעתיד-לבוא (כנ"ל בהמאמר⁴).

ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה עניינים היה בדוגמה דלעתיד-לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל⁵ שהטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא, אלא, שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם-הבא" רק בעניין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמה דלעתיד, כיוון שבעת העקידה פרחה נשמתו⁶ ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם-הבא.

אבל באמת, לא זו בלבד היא מעלתו של יצחק, כי העניין ד"פרחה נשמתו" מצינו גם אצל אחרים. יש דעות שאצל בן השונמית⁷ ואצל עוד כמה⁸ פרחה נשמתם. מעלתו של יצחק היא – שהיה למעלה מהעולם, ומשם לקח והמשיך בעולם, כדלקמן.

ב. על הפסוק⁹ "ויגדלו הנערים" איתא¹⁰ שבשעה שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי-מדרשות וזה פירש לעבודת-אלילים (יעקב הלך לבתי-מדרשות, ועשו – לעבודה-זרה).

ושואלים על זה¹¹: אמרו חז"ל¹² שאברהם היה צריך לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנחסרו חמש שנים משנותיו כדי שלא יראה שעשו נכדו יוצא לתרבות רעה. ולכאורה בשעה שעשו פירש לעבודה-זרה – עדיין חי אברהם, שהרי בלידת יצחק היה אברהם בן מאת שנה¹³, ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם¹⁴, ונמצא שכאשר עשו נעשה בן י"ג שנה ופירש לעבודה-זרה, היה אברהם בן מאה שבעים ושלש, ואם-כן, במשך ב' שנים ראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה?

בדעת זקנים מבעלי התוספות¹⁵ מתרץ, שב' שנים הנ"ל (שאברהם עדיין חי) חטא במטמוניות. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי, אם היתה אפשרות שיחטא ב' שנים במטמוניות, היה יכול להיות שיחטא עוד חמש שנים במטמוניות, ולא יצטרכו להחסיר משנותיו של אברהם חמש שנים?

בעשרה מאמרות¹⁶ וגם בשם ריב"א9 יש תירוץ נוסף – שהשנים שיצחק המתין¹⁷ מהעקידה עד שרבקה תהיה בת ג' שנים ויום אחד, היה בגן-עדן, ושנים אלו לא נימנו במניין שנותיו¹⁸. ויש לומר הטעם – לפי שגן-עדן הוא למעלה מהזמן דהעולם. ובמילא, בעת לידת יעקב ועשו – עברו מלידת יצחק יותר משישים ושתים שנה, ואף-על-פי-כן היה מספר שנותיו של יצחק שישים בלבד, כי בהשנים שהיה בגן-עדן היה למעלה מהזמן, ואברהם היה אז בן מאה שישים ושתים. וכאשר יצחק חזר לעולם ולזמן, לא נימנו ב' שנים אלו בחשבון שנותיו, ולכן היה בן שישים שנה¹⁹.

– יש לפעמים עניין של עלייה למעלה מהזמן, אבל כשחוזרים אחר-כך להזמן, ניכר הדבר. וכמו הסיפור²⁰ שהבעש"ט כתב לגיסו ר' גרשון עניין שאירע בפועל לאחרי זמן, והיינו, לפי שהבעש"ט עלה לעולם היצירה כו' ששם נסקר משך הזמן של (עשר או) חמש-עשרה שנה בסקירה אחת. אבל עניין זה לא הוציא אותו מהזמן דעולם-הזה, ובפרט שגם בשעת העלייה היה גופו למטה, מה-שאין-כן ביצחק.

ועניין זה שיצחק היה בגן-עדן – היה גם לאחרי זה בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'"²¹, גן-עדן²², ולכאורה, מניין ידע? אלא שזכר מהזמן שהיה בגן-עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן-עדן למטה בא מלאך וסוטרו על פיו²³, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצריך להיות למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עליה לישכח חיזו דהאי עלמא²⁴, מכל-מקום, אצל יצחק היה החידוש שלקח והמשיך את העניינים דגן-עדן – למטה.

ג. על-פי זה²⁵ יובן גם המבואר בחסידות²⁶ הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיוון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – דלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, היה צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף? ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב"²⁷, אלא כפי ש"ורב יעבד צעיר²⁸, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁹.

ועל-פי זה יובן גם מה שמצינו בברכת יצחק לעשו, שאף שבתחילה אמר לו "בא אחיך גו' ויקח ברכתך גו' ולך איפוא מה אעשה בני"³⁰, מכל-מקום ברכו "משמני הארץ יהיה מושבך" (אף שכבר נתן ליעקב "משמני הארץ"³¹), "זו איטליאה של יוון"³² ("קאלאבריע"³³), שכיוון שלא היתה בעולם בשעת ברכת יצחק, כמאמר רז"ל³⁴ "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כו'", לא נתנה יצחק ליעקב, ולכן היה יכול לתתה לעשו³⁵ – דלכאורה קשה: איך היה יכול יצחק לתת לעשו איטליא של יוון שלא היתה בעולם עדיין,

הרי זה תלוי בהפלוגתא³⁶ אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?!

– (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורה³⁷, הנה כאשר אומרים "אַ אייגענע תורה", יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא, שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב ("געזינטער") לצאת י"ח עם חתיכת דג מלוח... או עם אמירת דבר-תורה אמיתי שאי-אפשר להפריכו.

ועל-דרך זה בנידון-דידן: כיצד הכניס יצחק את עצמו להשאלה אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; אם יתברר שהדין הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ישאר עשו ללא ברכה?!...

ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, הרי גם איטליא של יוון היתה נחשבת אצלו כדבר שכבר בא לעולם.

ה. ויש לבאר עניין זה בעבודה – ובהקדם מאמר רז"ל³⁸ "אין קורין אבות אלא לשלושה", ומבואר בזה³⁹, שיש חילוק בין האבות להשבטים, שמדריגת השבטים, לא אצל כל אחד ואחד מישראל צריכים להיות כל המדריגות של כל השבטים, אבל מדריגות האבות, יש אצל כל אחד ואחד מישראל המדריגות של כל אחד מהאבות. ולכן אומר כל אחד ואחד מישראל "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"⁴⁰, כיוון שכל אחד מהאבות נותן כוח מאופן עבודתו לכל אחד ואחד מישראל בעבודתו. ומזה מובן שעניין זה שדובר ביצחק שלקח והמשיך מגן-עדן בעולם – נוגע לכל אחד ואחד מישראל.

ועל-דרך זה מצינו בנוגע לשבת, שמיניה מתברכין כולהו יומין (כל ימי השבוע)⁴¹, היינו, שעניין השבת הוא למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמר⁴²), ועניין זה נוגע לעבודה דכל השבוע.

ולכן צריך להזכיר שבת בכל יום⁴³ – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו', שזה נכלל בהמצווה "זכור את יום השבת"⁴⁴. וכפי שמצינו בשמאי הזקן⁴⁵ שהיה אומר על כל דבר שהוא לכבוד שבת.

ו. וביאור עניין הנ"ל בעבודה:

כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אפזאגן זיך") מתאוות ותענוגי עולם הזה, וכל עניינו יהיה "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"⁴⁶ – טוען הוא, שקשרו אותו דווקא עם הגוף ונפש הבהמית ודווקא בעולם-הזה, ואם-כן, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עולם-הזה, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו עניין השייך לעולם הבא, גן-עדן וכיוצא בזה, שרק אז יתגלה העניין ד"לחזות בנועם הוי'"⁴⁷?

והמענה על זה – שניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק"⁴⁸, להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן-עדן⁴⁹, ואם-כן, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל-שכן הפסולת. ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא על-ידי ביטול, שעניינו בעבודה הוא קבלת עול – על-דרך העלייה לגן-עדן, שגם שם צריך להיות עניין הביטול, שעל זה נאמר⁵⁰ "ובזה הנערה באה אל המלך".

וזהו גם עניינו של יצחק – "פחד יצחק"⁵¹ – ביטול וקבלת-עול.

ז. על-פי זה יובן גם טעם המנהג בקידושין שהכלה שותקת⁵². דלכאורה, הן אמת ששתיקה כהודאה⁵³, אבל בכל העניינים טוב יותר האמירה בפירוש, ואף-על-פי-כן, בקידושין מנהג ישראל (תורה היא⁵⁴) שהכלה שותקת?

אך הביאור בזה: כיצד יכול להיות קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעל-ידי זה נמשך כוח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך"⁵⁵ – דווקא על-ידי ביטול מוחלט ("פול-שטענדיקער ביטול"). ועל-ידי הביטול נעשה יחוד פנימי, ועד שעל-ידי זה מגיעים להמדריגה ד"אשת חיל עטרת בעלה"⁵⁶.

(שבת-קודש פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש-חודש כסלו ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות תשי"ד, חלק ראשון (י) עמ' 162-167))

------------

1)    שבת פט,ב.

2)    ישעיה סג,טז.

3)    תו"א פרשתנו יז, ג.

4)    פ"ד ואילך (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 156 ואילך).

5)    ב"ב טז, סע"ב.

6)    זח"א ס,א (תוספתא). וראה ג"כ פרקי דר"א פל"א (קרוב לסופו).

7)    זח"ב מד,ב. וראה ניצוצי אורות שם.

8)    ראה שבת פח,ב. פרדר"א פל"ג. ועוד. – ומובן דאין הפריחה בכל הנ"ל שווה.

9)    פרשתנו כה,כז.

10)  פרש"י עה"פ. מב"ר פס"ג, י.

11)  דעת זקנים מבעלי התוס' עה"פ (בשם הירושלמי).

12)  ב"ר שם,יב.

13)  וירא כא,ה.

14)  פרשתנו שם,כו.

15)  שבהערה 11.

16)  מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ט-ל.

17)  פרש"י פרשתנו שם,כ.

18)  בריב"א מביא דוגמא מנח – דשנת המבול שלא שמשו המזלות לא נחשבה במניין שנותיו. אבל מובן, שבמהותם – אינה דומה לעניין דיצחק שלא היה כל עניין הזמן דהעולם אצלו, מה-שאין-כן במבול: א) שחסרה רק המדידה דהזמן. ב) שכל ענייני העולם היו כמו נח בזה. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"א. ואכ"מ.

19)  ראה גם לקו"ש ח"ה עמ' 370.

20)  דרך-מצוותיך נט,א. וראה בציונים והערות שם.

21)  פרשתנו כז,כז.

22)  ראה ב"ר ספס"ה ובפי' מהרז"ו. וצע"ק מזח"ב לט,ב. זח"ג פד, א. ואכ"מ.

23)  נידה ל,ב.

24)  לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ד. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ג עמ' לו. וש"נ.

25)  סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.

26)  ראה תו"א פרשתנו כ,ג. ד"ה ויתן לך דש"פ תולדות תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד עמ' ע), תרפ"ד (סה"מ תרפ"ד עמ' קיב), תש"ב (סה"מ תש"ב עמ' 69), תשכ"ח (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' סד). וש"נ.

27)  פרשתנו שם,מא.

28)  שם כה,כג.

29)  ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש דש"פ תולדות פר"ת בסופו (סה"מ פר"ת עמ' קסז).

30)  שם כז,לה-לז.

31)  שם,כח.

32)  שם,לט ובפרש"י (מב"ר פס"ז, ו).

33)  ראה ס' תשבי ערך איטליא (הובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי עמ' רפא).

34)  שבת נו,ב. וש"נ.

35)  ראה "רשימות" חוברת יט עמ' 13 ואילך. וש"נ.

36)  ראה יבמות צב, סע"ב ואילך. וש"נ.

37)  ראה זח"ג צה,א – הובא במג"א או"ח סתמ"ד סק"ב (בשם השל"ה).

38)  ברכות טז,ב.

39)  תו"א ר"פ וארא (נה,א).

40)  פסחים קיז,ב.

41)  זח"ב סג,ב. פח,א.

42)  פ"ה (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 158 ואילך).

43)  מכילתא ורמב"ן יתרו כ,ח.

44)  יתרו שם.

45)  ביצה טז,א. הובא בשו"ע אדמוה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.

46)  תהילים כז,ד.

47)  ראה תניא אגה"ק סכ"ט (קמט,א). ובכ"מ.

48)  ובפרטיות יותר:

מצד העניין ד"אלוקי יצחק" ניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן.

ועניין זה נוגע בכל המצבים, ולדוגמא:

בנוגע להתגברות על ענייני תאווה – איתא בספרים (ראה של"ה פד,א. ועוד. תניא פי"ד. ובכ"מ) שהעצה לזה היא שהאדם יצייר לעצמו את המצב שלאחרי מילוי התאווה. והרי טבע בני אדם שלאחרי מילוי התאווה רואים שזהו דבר שאין בו ממש ("עס איז גאָרנישט"), ועד כדי כך, שהאדם מתפלא על עצמו הייתכן שלא היה יכול להתגבר על התאווה.

ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד יפעל על עצמו עתה להיות במעמד ומצב כמו לאחרי מילוי התאווה; לאחרי מילוי התאווה מתקרר מתאוותו, ואילו עתה יצרו בוער כאש, ואם-כן, כיצד ייתכן שיהיה עתה כמו לאחרי מילוי התאווה?

והמענה לזה – שכיוון שיש בו העניין ד"אלוקי יצחק", שהוא עניין דלמעלה מהזמן, יכול לעמוד עתה כמו בהמצב שלאחרי זה.

ועל-דרך זה בנוגע לעבודה גופא:

כאשר תובעים ממנו את העניין דקבלת-עול, ואילו הוא חפץ בעבודה ד"לחזות בנועם הוי'" – טוען הוא, אשר, הן אמת שבעניין הקבלת-עול יש מעלה גדולה יותר, מכל-מקום, מעלה זו תתגלה רק לעתיד לבוא, ואילו עתה המעלה היא בעניין ה"גילויים", ובמילא, מוטב לו עתה – טוען הוא – לעמוד במעמד ומצב ד"לחזות בנועם הוי'".

והמענה לזה – שמצד העניין ד"אלוקי יצחק", למעלה מהזמן, יכול גם עתה להכיר ("הערן") את המעלה דקבלת-עול שתתגלה לעתיד (מהנחה בלתי מוגה).

49)  לקו"ת שלח מו,ד.

50)  אסתר ב,יג. וראה תו"א מג"א צו,א. תו"ח חיי-שרה ד"ה והאיש משתאה ס"י ואילך (קמ, סע"א ואילך).

51)  ויצא לא,מב.

52)  תו"א פ' ויגש מה,א.

53)  יבמות פז,ב.

54)  ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. פרקי דר"א פמ"ה.

55)  תהילים קיב,ב.

56)  משלי יב,ד. תו"א שם מד,א.

 משיח וגאולה בפרשה

התייצבות משטרו האמיתי של הקב"ה

כל העניינים בעולם משתלשלים מהנהגת בני-ישראל

מהפכות בעולם הם מהסימנים שהובאו במדרשי חז"ל על התקופה דעקבתא דמשיחא, וכשרואים מהפכות גדולות בימינו אלה, הרי זה סימן נוסף שנמצאים אנו ברגעים האחרונים דעקבתא דמשיחא, ותיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו.

ועוד עניין עיקרי – הנוגע גם ובעיקר מכאן ולהבא:

כל המאורעות שבעולם משתלשלים מהנהגת בני-ישראל – שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", היינו, שכל המאורעות שב"גבולות עמים", שבעים אומות העולם, קשורים ביציבות ותוקף עם "בני-ישראל". ולכן, כאשר בני-ישראל מוסיפים בעבודתם בלימוד התורה וקיום מצוותיה [הן העבודה דקיום התורה והמצוות, והן העבודה דבירור העולם, כולל ההשפעה על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח], הרי זה פועל בדרך ממילא (ללא צורך בהתעסקות מיוחדה, אפילו לא במחשבה בלבד) קיום ועמידת העולם כולו, בכל שבעים אומות העולם, "יצב גבולות עמים".

ויש לומר, שהשינויים שנעשו בעולם בתקופה האחרונה, המדגישים שזוהי התקופה דעקבתא דמשיחא – הם כתוצאה מעבודתם של ישראל בתקופה האחרונה, ובלשון הכתוב בפרשת השבוע – "תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה", ובפרט בקשר ובשייכות עם שנת הארבעים, "ויהי יצחק בן ארבעים שנה", כנ"ל בארוכה.

ועניין זה מודגש בכינוס השלוחים העולמי... – כאמור לעיל שהשלוחים שהתכנסו מכל המדינות שברחבי העולם הם באי-כוח דכל המדינות שבעולם, ולכן, הרי זה פועל בדרך ממילא על ההנהגה דכל המדינות שבעולם.

ויהי רצון – והוא העיקר – שיתוסף עוד יותר בעבודתם של ישראל, ובמילא יתוסף עוד יותר בהטבת מצב העולם כולו, בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה, על-ידי חיזוק והתייצבות המשטר האמיתי של הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, ועד לקיום היעוד "והיתה לה' המלוכה", גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", ועד שהארץ עצמה תהיה באופן ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, ד' בכסלו ה'תש"נ - מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ, כרך א, עמוד 422)

כשניעור משנתו מרגיש בנשימתו אוויר של משיח

תיכף כשניעור עצם הנשמה (שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם) מרגיש בנשימת האוויר עניינו של משיח – אוויר של משיח. ובלשון חז"ל "רוחו של מלך המשיח".

ויש לומר ש"אוויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח". כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח על-ידי פעולותיו (כמו "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח", וכיוצא-בזה), מה-שאין-כן אוויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אוויר שבאין-ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל על-ידי פעולותיו (אורו של משיח).

ועל-פי זה מובן שעיקר החידוש דביאת המשיח הוא בהתגלות מציאותו ("מצאתי דוד עבדי"), כי, כל פרטי העניינים  שלאחר זה (התגלותו לעין כל על-ידי פעולותיו לגאול את ישראל, וכל העניינים דימות המשיח), באים כתוצאה והסתעפות מהתגלות מציאותו, וכלולים בה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות ה'תשנ"ב - מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשנ"ב, כרך א, עמוד 320)

 ניצוצי רבי

שלוחים בעבודתם

"כאשר אחד נוסע למקום מסויים, ששם אין לו על מי לסמוך, ומתמסר בכל הרצינות לעבודה – הרי בכוחו לכבוש עיר שלימה ואף את כל המדינה!", אמר הרבי * "חס ושלום וחס וחלילה אפילו קא-סלקא-דעתך לעזוב שליחותם (מהשם) הק' במרסיי וסביבותיה ופעולתם על הנוסעים דרך עירם למקומות אחרים, כי-אם אדרבה להוסיף בכל זה ובשמחה רבה", כתב הרבי לשליח בעיר זו * לרגל כינוס השלוחים העולמי שננעל השבוע בבית-חיינו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כמה וכמה פעמים התבטא הרבי על ה"גאון יעקב" שבו צריכה עבודת השליחות להיות חדורה. הרבי אמר שכל שליח הוא ברוחניות "בעל הבית" על המקום שבו הוא פועל כשליח.

כך כתב הרבי בי"ט בסיוון תשט"ז להרה"ח המפורסם ר' סעדיה ליברוב, שבאותן שנים פעל בשליחות במרוקו (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' קצו-ז):

במענה על מכתבו מי"ד סיון... מה שכותב של"ג בעומר וחג-השבועות עבר באופן של בדידות, תמוה הדבר, שהרי כמה פעמים עוררתי  ...אשר כל אחד ואחד מאתנו במקומו עליו להביט על עצמו כשליח לא רק בהנוגע למצווה מיוחדה ולזמן מיוחד ואפילו לא רק לענייני תורת החסידות והדרכותיה, אלא שבכל ענייני היהדות שיכול לפעול זה – הרי הוא הממונה בפועל – בדרכי נועם ושלום על זה במקום פלוני ובזמן פלוני, ולפום גמלא שיחנא.

והרבי ממשיך:

וכיוון שנמצא בצפרו משך כמה חודשים ושנים, האומנם אפשר לומר שאין בין כל התושבים בעלי-בתים ועל-אחת-כמה-וכמה מהמשרתים בקודש המוכשרים לקבל א חסידישן ווארט [=פתגם חסידי], ועוד יותר מפתגם – חסידשע הדרכה [=הדרכה חסידותית], ובוודאי גם בזה למותר האריכות...

"החלטה תקיפה"

דברים ברורים השמיע הרבי בהתוועדות שמחת בית-השואבה תשכ"א ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כט, עמ' 88):

כאשר אחד נוסע למקום מסויים, ששם אין לו על מי לסמוך, ומתמסר בכל הרצינות לעבודה – הרי בכוחו לכבוש עיר שלימה, ולפעול על כולם, מגדולם ועד קטנם, הקטנים לפי עניינם, הגדולים לפי עניינם, והאמצעים לפי עניינם-הם, ועד כדי כך, שמשם מתפשטת הידיעה על-דבר פעולותיו בכל המדינה.

הרבי המשיך:

אין עניין לפרש שמות, אבל זוהי המציאות, כפי שראו בפועל בשנים שעברו, אשר גם ללא הוצאות כספיות גדולות ביותר וטירחא גדולה ביותר, אלא אם רק היתה החלטה תקיפה שהדברים מכוונים אליו, והכוונה היא שאכן יעשה זאת בפועל, ואכן יפעלו פעולתו ("אויפטאן"), הנה לאחרי ההחלטה והתחלת הפעולה בזה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, וחודש אחר חודש, הצליחו, כאמור, לכבוש – לא באופן רשמי, אבל בפועל – כל העיר וסביבותיה, ובמשך הזמן – כל המדינה.

"ברישיון הרבנים והחכמים"

על השליח, גם אם באופן ישיר הוא נשלח לעבוד עם בני הנוער במוסדות חינוך, לדעת "שהכוונה היא להשפיע לא רק על התלמידים והקטנים אלא גם על הגדולים, הבעלי-בתים, הרבנים וכו'", כותב הרבי להרה"ח ר' סעדיה ליברוב (כ"ז בניסן תשי"ג – איגרות-קודש, כרך כא, עמ' 11).

כשמארגנים חוג בעלי-בתים – הדגיש הרבי – על הדבר להיעשות "כמובן ברשיון הרבנים והחכמים, שלא יהיה בזה כל עניין של פחיתות כבודם ודמותם (מפני כמה-וכמה טעמים)" (איגרת הנ"ל).

בפנימיות ובחיצוניות

בהזדמנות אחרת (התוועדות לכבוד י"ב בתמוז ה'תשח"י – 'תורת-מנחם – התוועדויות, כרך כג, עמ' 148) דיבר הרבי על שליחות הבחורים (מטעם ה'מרכז לענייני חינוך') בתקופת הקיץ. גם כאן הזכיר הרבי את עניין ה"רשות" שיש ליטול מהגורמים המקומיים, אך הדגש בדבריו היה הפעם שונה:

מפני נימוס העולם יש עניין לבקש רשות מאלו הנמצאים במקום, אבל בפנימיות, עליהם לדעת, שכיוון שהם באים בשליחות לגלות שם את הכוונה הפנימית ולהפיץ שם ענייני תורה ומצוות, הרי הם אלו שמביאים שם את דבר המלך, מלכו של עולם, זה הקב"ה.

כלומר:

כאשר באים למקום מסויים, אין לבוא כמו "אורחים" שצריכים לבקש רשות גם בפנימיות... ורק מצד לבושי העולם-הזה, וכדי שיהיה בדרכי נועם ודרכי שלום – ישנם כל העניינים דבקשת רשות וכו' וכו'.

כיבוש ללא פרסום...

בהזדמנות נוספת, ביום נסיעת התלמידים השלוחים לאוסטרליה (יום ב' כ"ד באדר ראשון תשכ"ז – 'ספר השליחות', עמ' 519), אמר להם הרבי בחדרו הק':

מה שדובר [=אמש] בקשר "לכבוש" את כל אוסטרליה, אין צורך לפרסם זאת בינתיים, כי ה"בעלי בתים" עדין אינם מוכשרים לקבל זאת...

לשמוח בלי לדרוך על אחרים

בשיחה מיוחד לכבוד כינוס השלוחים דארצות-הברית (שהחל משנת תשמ"ח נהפך בהוראת הרבי לכינוס השלוחים העולמי),  הסביר הרבי ('ספר השליחות', עמ' 365):

"שליח" בגימטרייה "שמח". ויש-לומר הפירוש: אמיתית ענינו של "שליח" הוא – כאשר הוא "שמח", היינו, לא שמכריחים אותו למלא את השליחות... אלא הוא עושה זאת בשמחה... ולאידך – "שמח" הוא בגימטריא ד"שליח" בלבד, היינו, שעניין השמחה אינו בגילוי ב(תיבת) שליח, כי אם בהעלם, באופן של גימטריא: שמחתו של השליח, ובפרט ביודעו את הכוחות וההבטחות שניתנו לו בנוגע למילוי שליחותו – הרי זה עניין שנוגע אליו (כדי למלא את שליחותו במילואה ובשלימותה), אבל בנוגע לסביבתו, האנשים שנמצאים מסביבו כו' – צריך הדבר להיות בהעלם (באופן של גימטריא), כלומר, שאין לו להראות לכל שמכיוון שהוא שלוחו כמותו של נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכול, ביכולתו חס-ושלום "לדרוך" על אחרים ועל כל העולם, ובבואו למקום מסויים בתור שליח, וביודעו – לעצמו על-כל-פנים – שהוא שליח של נשיא דורנו, ביכולתו ח"ו להצר ולזרוק אחרים, ולפעמים – גם כאלו שהיו שם לפניו, לעורר מחלוקת וכו' – הנהגה כזו מהווה שינוי בהחלט מ(רצון) המשלח, והתוצאה כנ"ל, וד"ל.

חס-ושלום לעזוב השליחות!

הרה"ח הרב משה שיחי' לאחייני, שפעל במרסל בשליחות מטעם הלשכה האירופית של הרבי, בראשות הרה"ח הרב בנימין גורודצקי, הביע פעם לפני הרבי את רצונו לעלות לארץ-הקודש. הרבי שלל זאת וכתב לו:

ח"ו וח"ו אפילו קא-סלקא-דעתך לעזוב שליחותם (מהשם) הק' במרסיי וסביבותיה ופעולתם על הנוסעים דרך עירם למקומות אחרים, כי-אם אדרבה להוסיף בכל זה ובשמחה רבה.

כאשר ציין הלה כי בנו בגיל עשרים ואחד שוהה כבר בארץ-הקודש, כתב לו הרבי:

הוא כבר בגיל 21 – ולכן יניחוהו לעשות כהחלטתו וימשיך בארץ-הקודש.

ממרסיי תצא אורה

ב'יחידות' שזכה לה הרב לאחייני (כנראה בחודש שבט תשל"ו) נאמר לו בין השאר:

יהי-רצון שתזכו לבנות עיר זו, מרסיי, השוכנת על חוף הים, ומעיר זו תצא אורה ומאור שבתורה זו תורת החסידות לכל העיירות ולכל המדינות הרחוקות השוכנות על חוף הים ויהיה זה באופן דמוסיף והולך ואור, בהצלחה רבה לכל המשתתפים בעבודת הקודש...

רבנות ושליחות

פעם אחת כתב לרבי אחד השלוחים, שבשעתו היה נודד ממקום למקום – שבמקום מסויים מציעים לו משרת רבנות בתנאים טובים. הרבי סייג זאת וכתב ('ספר תולדות' בוימגארטען עמ' 28):

אבל ע"פ מש"כ [=על פי מה שכתבתי] כדאי שיתעניין שלא בתור שליח ובמשך הזמן כו'.

"ויעמדו בניסיון"

בכ"ד בשבט תש"ל השיב הרבי על פתק של אחד השלוחים, שדיווח לו על בחור כהן שנפגש עם נערה שהתגיירה, וניסו לשדלם שהעניין אסור על-פי תורה.

הרבי הגיב (שם, עמ' 50):

אזכירם על הציון שיתחזקו ויעמדו בנסיון הנ"ל וישתדלו וימצאו כל אחד ואחד זיווגו הטוב לפניו, ואז יראו גם בעיני בשר איך שניצלו מצרה גדולה ביותר (שידוך זה לזה ח"ו וח"ו) ויבשרו טוב בכל זה.

 ממעייני החסידות

פרשת תולדות

ויצא הראשון... ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב (כה,כה-כו)

"עשיו" – מסמל את הנפש הבהמית והיצר-הרע. לכן יצא ראשון, כי הוא בא לאדם  קודם היצר-הטוב.

"יעקב" – מסמל את הנפש האלוקית והיצר-הטוב. והוא איש תם מלשון שלמות, כי אפילו בשעה שאדם עובר עבירה, נשארת עצם הנפש האלוקית שלמה בדבקותה בה'.

"וידו אוחזת בעקב עשיו" – ירידת הנפש האלוקית למטה, היא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש הבהמית.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 416)

ראה ריח בני כריח שדה (כז,כז)

מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ראה ריח בני – הרי בנוי, כמד"א ריח ניחוחי תשמרו. כריח שדה – הרי חרב, כמד"א ציון שדה תחרש (מדרש רבה)

"ראה ריח בני" – בזמן הבית "ריח הניחוח" של הקרבנות הוא בבחינת ראייה ממש, שהיו רואים את האש שלמעלה שהיה רבוץ על המזבח, ובלשון הזוהר (ח"א ו) "אריה דאכיל קורבנין" (אריה אותיות ראיה).

"כריח שדה" – בזמן הגלות אין קרבנות ממש, אבל עדיין יש בחינת "ריח ניחוח" מ"הקרבת" נפש הבהמית לה' יתברך, בזמן התפלה.

(אור-התורה, עמ' 296)

* * *

שלוש הבחינות ב"ריח", המנויות במדרש (בנוי, חרב, בנוי), הן שלוש דרגות ושלבים ב"ריח בגדיו", המופיע בראשיתו של פסוק זה.

בזוהר (ח"ב רח) אמרו, ש"בגדיו" היינו הלבושים של אדם הראשון – "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ב). ובלבושים אלו היו שתי תקופות – בתחילה, קודם חטא עץ-הדעת, היו בבחינת "כתנות אור" (ראה בראשית רבה ספ"ב), ולאחר החטא נעשו "כתנות עור".

אלו שלוש הדרגות:

בית-המקדש בנוי – היינו על-דרך "כתנות אור",

חרב – היינו על דרך "כתנות עור",

בנוי לעתיד לבא – היינו בחינת יתרון האור הבא על ידי הבירור של "כתנות עור", שיתגלה לעתיד לבא.

(אור-התורה, דף קמט)

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז,לה)

מדוע לקח יעקב את הברכות במרמה דווקא?

נפילת הניצוצות דקדושה לתוך הקליפות היתה בדרך ערמה, כדכתיב (בראשית ב), "והנחש היה ערום", שרימה את אדם וחווה, וחטא עץ-הדעת גרם כידוע לירידת ונפילת הניצוצות. לכן גם הבירור וההעלאה של הניצוצות צריכים להיות בדרך של מרמה, כנאמר (תהילים יח), "עם עיקש תתפתל".

והבירור נעשה על-ידי יעקב, שהוא בדוגמת אדם הראשון, כמאמר רז"ל (בבא בתרא נח) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון".

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 187)

* * *

ללמדך:

בירור הניצוצות הנמצאים בדברים גשמיים נעשה בדרך של "מרמה" דווקא. לדוגמה – כשאדם אוכל לשם שמים, ואחר-כך לומד ומתפלל בכוח האכילה ההיא, עולה הניצוץ שבמאכל ונכלל בקדושה.

אולם בשעה שהאדם אוכל רואים רק את הפעולה החיצונית, שהאדם אוכל ושותה, ובזאת הוא דומה לעשיו. ואילו כוונת ומטרת האכילה היא: שבכוח האכילה יעבוד את ה' בתורה ותפילה וכו' – דבר זה לא נראה כלל באותו זמן. רק לאחר מכן, כשהוא לומד, מתפלל ומקיים מצוות בכוח האכילה ההיא, מתגלית המטרה והכוונה שבאכילה.

נמצא שבירור הניצוצות המצויים בדברים הגשמיים, נעשה בדרך של "מרמה".

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 189)

ויאמר הלא אצלת לי ברכה (כז,לו)

אצלת: לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל) (רש"י)

לפי הגרסה הראשונה מסתייע רש"י במה שכתוב בפרשת בהעלותך (יא,כה) "ויאצל מן הרוח אשר עליו על שבעים איש הזקנים", ואילו לפי ה"ספרים אחרים" מסתייע רש"י במה שכתוב בפרשת ויצא (לא,ט) "ויצל אלוקים את מקנה אביכן וייתן לי".

יש להעדיף את הגרסה השנייה על הראשונה, שכן זה ממש לשון רש"י בפרשת ויצא (שם פסוק טז): "כל לשון הצלה שבמקרא – לשון הפרשה (שמפרישו מן הרעה ומן האוייב)".

אלא כנראה שהמעתיק לא שם לבו לזה (ש"הצלה" שבמקרא לשון הפרשה הוא), והוקשה בעיניו הקשר בין "אצלת" ו"הפרשה" לבין "ויצל", ו"תירץ" זה על-ידי הוספת א' ונעשה "ויאצל"...

לפי זה מובן בפשטות מה שאין רש"י מסתייע במה שנאמר בפרשת בהעלותך שם (פסוק יז) "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", שנאמר לפני "ויאצל מן הרוח", והוא גם דומה יותר ל"אצלת" שבפסוקנו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 78)

וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך (כח,ג)

הרי ששם "שדי" קשור לפריה ורביה.

וסימנך: "שדי בגימטרייה 314, כמספר "בנים הרבה".

(תורת לוי-יצחק, עמ' יז)

וישלח יצחק את יעקב (כח,ה)

"וישלח יצחק" – הרבי הריי"צ הודיע, שהשליחות של כל יהודי בדורנו היא, הפצת תורה ויהדות ומעיינות החסידות, ולשם כך יש לצאת מ"באר שבע" וללכת ל"חרן", יש להגיע לכל יהודי באשר הוא שם. וישנם מי שזכו ונבחרו להיות שלוחיו בפועל. שלוחים אלו פרוסים בכל קצווי תבל, והם מסורים להפצת התורה והיהדות, באופן של מוסיף והולך ואור. עבודה זו משמשת משקל-נגד להתגברות חשכת הגלות.

(ספר-השיחות תנש"א, חלק א, עמ' 148)

וישלח יצחק את יעקב (כח,ה)

יצחק – מלשון צחוק ותענוג, רומז לתענוג העליון, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים... שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא". כדי להביא לפועל תענוג זה, נעשה העניין דשליחות יעקב, י' עקב, דהיינו ירידת והשתלשלות אלוקות עד ל'תחתונים', בחינת עקב.

(ספר-השיחות תשמ"ח, חלק א, עמ' 120)