מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1036- כל המדורים ברצף
	הקש ששבר את גב הגמל
	יש חדש
	איך זוכים להתגלות של הקב"ה
	השפעה על הזולת
	אי-אפשר לשכוח
	שמחה של חסיד
	חלום שהתגשם
	מלחמת בית דוד
	והוא רק רצה להשלים את אוסף התצלומים
	אכילה בתפילין

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1036, ערב שבת פרשת וירא, י"ט במרחשון תשס"ז (10.11.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הקש ששבר את גב הגמל

מי שאינם מוּדעים לתסכול העמוק שחש ציבור עצום בארץ, ייתכן שהופתע מעוצמת המחאה, אך האמת היא שהלחצים בתוך הסיר המבעבע הצטברו זה כבר, והיה ברור שיום אחד הלחץ יתפרץ

הפרובוקציה הבוטה והנלוזה, שהציתה את התבערה בירושלים, הייתה הפתיל שהצית חבית חומר-נפץ. ההפגנות הסוערות, וההתחברות של כל רבני ישראל, מכל החוגים, למאבק למען קדושתה של ירושלים נותנות ביטוי לתחושות עמוקות הרבה יותר מעצם הנושא שעליו ניטשת המערכה. מי שאינם מוּדעים לתסכול העמוק שחש כל הציבור הזה, ייתכן שהופתע מעוצמת המחאה, אך האמת היא שהלחצים בתוך הסיר המבעבע הצטברו זה כבר, והיה ברור שיום אחד הלחץ יתפרץ.

הציבור הדתי והחרדי מגיע, על-פי ההערכות, לכעשרים אחוזים מכלל תושבי ישראל. עליו יש להוסיף את האוכלוסייה הגדולה של יהודים מסורתיים, שבשאלות המרכזיות דעותיהם דומות לדעת הציבור הדתי. מדובר במיליוני אזרחים שחיים בארץ ומרגישים לחוצים אל הקיר. קולם אינו נשמע, בעוצמה ההולמת את משקלם הציבורי. המערכות המנהלות את החיים בארץ – הממשלה, מערכת המשפט והתקשורת – רואות בהם מיעוט שלכל היותר ראוי להשליך לעברו עצם מפעם לפעם.

צבת בלתי-אפשרית

הציבור הזה נתון בצבת בלתי-אפשרית. מצד אחד הוא חש חסר-השפעה על התנהלות החיים בארץ, ומהצד השני הוא מושא לשנאה ולעוינות, במסווה של התנגדות ל'כפייה דתית'. אם בעבר היו לציבור הזה הישגים בקביעת דמותה של המדינה, הללו כורסמו ונשחקו עד דק במשך השנים. מה שלא נהרס על-ידי הממשלה והכנסת, נפגע על-ידי מערכת המשפט, שאימצה את האקטיביזם השיפוטי ושמה את עצמה מעל נבחרי הציבור. אבל באותה שעה מוצג הציבור הדתי כמי ששולט במדינה ומוצץ את משאביה.

שאלת דמותה של המדינה היהודית בארץ-ישראל היא שאלה גדולה וחשובה. מהעבר האחד עומד ציבור שרוצה לראות כאן עם ככל העמים, ומהצד השני ניצב ציבור השואף שזו תהיה מדינה יהודית, בעלת צביון יהודי. מאחר ששתי השאיפות הללו אינן יכולות לגור בכפיפה אחת, התגבשה בעבר פשרה, שהוגדרה 'סטטוס-קוו בענייני דת'. איש לא היה מאושר ממנה, אבל בסך-הכול היא נתנה לכל ציבור מעט משאיפותיו.

האיזון הזה הופר בשיטתיות בעשרות השנים האחרונות. ראו מה נשאר משמירת השבת, מחוק הנישואין והגירושין, מ'מיהו יהודי' ועוד ועוד. חוקים שחוקקה הכנסת – לא נאכפו, או שרוּקנו מתוכן על-ידי הבג"ץ. השלטון, בגיבוי התקשורת ומערכת המשפט, קרץ שאפשר למצוא דרכים עוקפות להתחמקות מקיום החוקים. כך מוּכרים 'נישואי קפריסין' ו'גיורי קפיצה', והחוקים, שנתקבלו כדת וכדין, נהפכו לחוכא ואטלולא.

דורסנות ואטימות

באותה שעה החלה מגמה לפגוע בציבור הדתי והחרדי עצמו. מקיצוץ תקציבי עמוק ועד ניסיונות להתערב בתוכני החינוך שהוא מעניק לילדיו. הציבור הזה, שמתאפיין במשפחות גדולות, נפגע קשה ביותר מהמדיניות הכלכלית של השנים האחרונות. משפחות רבות, ששני ההורים בהן עובדים קשה כדי להביא פרנסה לביתם, הידרדרו לעוני ולמחסור. כי מישהו החליט שעדיף לתת סל קליטה לגויים גמורים שהיגרו לארץ מלסייע לילד יהודי שנולד בישראל.

הדורסנות הגיעה לשיאה בגירוש האכזרי של כעשרת-אלפים יהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון. עכשיו כבר מודים תומכי המהלך שמטרתו העיקרית הייתה להכות את הציבור הדתי ולהבהיר לו שתפקידו לשבת בשקט ולא להפריע למיעוט השולט במדינה להכתיב את המהלכים.

סיר-הלחץ הזה מתפרץ עכשיו לנוכח הפרובוקציה שבאה לפגוע במקום הרגיש ביותר – בקדושתה של ירושלים. מישהו החליט להביא את סדום ועמורה גם לעיר-הקודש ירושלים, תוך רמיסת השכל הישר המחייב רגישות בעיר כזאת. זה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל.

 יש חדש

הכינוס הארצי

במוצאי שבת זו, כ' במרחשוון, יהיה אי"ה הכינוס הארצי ה-47 של חסידי חב"ד בארץ, באולם בית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד, בשעה 8:30 בערב. כינוס מסורתי זה זכה לעידודו של הרבי מליובאוויטש, שאף נהג לשגר אליו מכתב מיוחד. הכינוס מתווה את קווי-הפעולה של חסידי חב"ד בשנה זו, והוא גם משמש מעמד קבלת-פנים לחוזרים מהשהייה בחודש החגים בחצר הרבי מליובאוויטש. אורח הכינוס יהיה הרב יהודה-לייב גרונר, מזכירו של הרבי.

שבת חברון

מחדשי היישוב היהודי בחברון מזמינים את המוני בית-ישראל להתארח בשבת הבאה, פרשת חיי-שרה – שבה מסופר על קניין מערת-המכפלה – בקריית-ארבע ובחברון, לתפילות, לסעודות שבת משותפות ולסיורים מודרכים באתרים היהודיים בחברון. ביקורים של המוני ישראל יש בהם לעודד את רוחם של חלוצי חברון. לפרטים 1800400456.

נסיעה לאוהלים

לקראת יום ההילולא של בעל התניא, בכ"ד בטבת, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציונו בהאדיטש שבאוקראינה. המסלול יכלול גם שבת במז'יבוז', סמוך לציון הבעש"ט, וביקור בציוני המגיד ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ואדמו"ר האמצעי. טל' 050-4101083.

קטלוג מזל-טוב

יצאה-לאור החוברת בשמחות – קטלוג לארגון חתונה. בקטלוג מידע מגוּון למתחתנים: ענייני נישואין ומנהגי חופה, סדרי הרשמה לנישואין, מאמרים על הכנה לחתונה, מידע על אולמות תזמורות ורעיונות. להזמנות: שופר תקשורת, טל' 9678555-08.

 שלחן שבת

איך זוכים להתגלות של הקב"ה

בפרשתנו יש כמה וכמה הוראות על הצורך להתנהג במידת החסד עם הזולת. ההתגלות של הקב"ה לאברהם ביום השלישי למילתו מלמדת את חשיבותה של מצוות ביקור חולים. העובדה שאברהם עזב את הקב"ה כדי להכניס אורחים מעניקה לנו את ההוראה – "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

אולם יש להפיק הוראה ולימוד גם מעצם ההתגלות של הקב"ה לאברהם אבינו – "וירא אליו ה'... והוא יושב פתח האוהל כחום היום". החיבור בין שני הדברים מלמד, שההתגלות של הקב"ה לאברהם קשורה בהתאמצותו לקיים את מצוות הכנסת אורחים, עד שישב בפתח האוהל בחום היום וחיכה לאורחים.

סימנים שיוצרים מהות

חז"ל אמרו: "מעשי אבות סימן לבנים". יש שני סוגי סימנים: סוג אחד, שהסימן אינו אלא דבר חיצוני שמאפשר לברר את הדבר (למשל, סימן שמאפשר למאבד אבֵדה לזהותה). סוג שני, שהסימן הוא חלק מהותי בדבר והוא הקובע את מהותו (למשל, סימני טהרה בבעלי-חיים, שהסימן עצמו קובע את כשרותו של בעל-החיים).

מעשי אבות הם "סימן לבנים" מהסוג השני. כלומר, מעשיהם של האבות קובעים ויוצרים את מהותם של הבנים. למשל, התכונות האופייניות לעם-ישראל – ביישנים, רחמנים וגומלי-חסדים – הם תולדה מהאבות, אברהם, יצחק ויעקב. מעשיהם של האבות נעשים חלק בלתי-נפרד ממהותו של כל יהודי.

הכוח ניתן לכל יהודי

מכאן אנו למדים עד כמה צריכים להשתדל בהכנסת אורחים ובגמילות-חסדים, שהרי בזכות העובדה שאברהם אבינו ביקש להכניס אורחים, עד שישב וחיכה להם בפתח האוהל – זכה להתגלותו של הקב"ה.

ומכיוון ש"מעשי אבות סימן לבנים", הרי הכוח הזה ניתן לכל יהודי. כאשר יהודי מתנהג בדוגמת אברהם אבינו, שהוא מחפש יהודים שהוא יכול לגמול להם חסד, ועושה זאת מתוך זריזות ובסבר פנים יפות – הוא יכול לזכות להתגלות של הקב"ה אליו.

חסד ברוחניות

כשם שהדברים אמורים בהכנסת אורחים ובגמילות-חסדים במובן הגשמי – לספק לאורחים מזון גשמי ולסייע ליהודי בגשמיות – כך (וביתר שאת) בהכנסת אורחים ובגמילות-חסדים במובן הרוחני. יש יהודים רבים שזקוקים למזון רוחני, של יהדות, תורה ומצוותיה, ועלינו לחפשם ולעשות הכול כדי לגמול עמם חסד זה.

ויש לומר, שבגמילות-חסדים ברוחניות מודגש יותר הקשר לגילוי של "וירא אליו ה'": כאשר פעולתו של יהודי היא בגמילות-חסדים בגשמיות, השייכות להתגלות של הקב"ה אליו היא מצד כללות העניין של גמילות-חסדים, שהואיל והוא גמל חסד עם הזולת, הוא זוכה שהקב"ה גומל עמו חסד ומתגלה אליו. אבל בגמילות-חסדים ברוחניות, השייכות היא באותו עניין עצמו – הוא קירב יהודי לקב"ה, ולכן הוא זוכה שהקב"ה מקרב אותו אליו, על-ידי "וירא אליו ה'".

(ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 48)

 מן המעיין

השפעה על הזולת

חיבתו של אברהם

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט). מפרש רש"י: "כי ידעתיו" – לשון חיבה. עיקר חיבתו של אברהם אבינו הייתה העובדה שציווה את בניו ואת ביתו לשמור את דרך ה'. גודל עבודתו עם עצמו והניסיונות שעמד בהם, הם כאין וכאפס לעומת המעלה שזיכה אחרים. 

(היום-יום)

צדקה ומשפט

הדרך להמשכת אור ה' בעולם היא על-ידי השפעת צדקה שהאדם מקיים למטה. נדרשים "צדקה ומשפט" – על האדם לשפוט את עצמו אם אין הוא נוטל יותר מהנחוץ לו בעבור הצרכים ההכרחיים, ואת השאר לתת לצדקה.

(תורה אור)

צדקה רוחנית

הדברים אמורים גם בצדקה רוחנית: על האדם לשפוט את עצמו אם הוא רשאי ליהנות מתענוגים רוחניים, לשגשג בתורה ועבודה, ולשכוח את העובדה שלזולת חסרים הדברים ההכרחיים ביהדות.

(הרבי מליובאוויטש)

שלמות של יהודי

יהודי שלם הוא מי שמקיים את שני הדברים – "צדקה ומשפט"; כלומר, הוא מקיים את המצוות שבין אדם למקום וגם את המצוות שבין אדם לחברו. כי לעיתים רואים שעושי צדקה פוטרים עצמם מ'משפט' ועושי משפט – מ'צדקה'.

(הרב אהרון אפשטיין)

צדקה בדרך ה'

יש הסבורים שבשביל מוסדות צדקה מותר לסטות קצת מדרך המוסר והצניעות. על כך מזהיר הכתוב: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה" – יש לקבץ צדקה בדרך המוסרית והטהורה, ולא בדרך של פריצות ופריקת-עול חלילה.

(ילקוט הגרשוני)

משפט שמביא צדקה

כאשר ה' יתברך  משפיע ליהודי פרנסה בהצלחה ובשפע רב, עליו לדון ולשפוט את עצמו מדוע   דווקא לו מגיע השפע הטוב ולזולת לא. 'משפט' זה מעורר אותו לתת צדקה בעין טובה וביד רחבה.

(ספר המאמרים אידיש)

אחי הוא

מי שמוסר את עצמו לעבודה עם הזולת, להרביץ תורה ביראת שמים ולקרב יהודים לחינוך החסידי – אחי הוא; הנני  מקושר איתו בהתקשרות תמידית. 

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מסירות-נפש למען יהודי

יש להקדיש כוחות ולמסור את הנפש שיהודי יתחיל להניח תפילין. קיום המצווה מקרב את הנשמה לאלוקות ומחבר את הקב"ה עם הנשמה.

(ספר השיחות תש"ד)

 אמרת השבוע

אי-אפשר לשכוח

באחת הפגישות בין אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש לגאון רבי חיים מבריסק שאל הגאון: "למה חשוב כל-כך ללמוד חסידות?". השיב הרבי: "בלי לימוד חסידות עלול להיות שילמדו תורה אך ישכחו את נותן התורה".

הוסיף הגאון ושאל: "חשש זה יכול להיות גם כאשר לומדים חסידות".

נענה הרבי: "הרי זו גמרא מפורשת במסכת פסחים. המשנה שם אומרת שמי שלא בדק את החמץ קודם הפסח, יבדוק בתוך המועד, והגמרא מסבירה שאין חשש שמא יבוא לאוכלו, מאחר שכל מחשבתו עסוקה בביעור החמץ. כך גם בענייננו – כל מהותו של לימוד החסידות היא בבורא-העולם, ולכן לא ייתכן שכאשר לומדים חסידות ישכחו את הקב"ה".

 מעשה שהיה

שמחה של חסיד

זמן רב עבר מאז ביקורו האחרון של ר' דב, מלמד ב'חדר'  מהעיירה בישינקוביץ', בליובאוויטש. בוקר אחד התעורר ר' דב בתשוקה עזה לחלות את פני רבו, רבי שלום-דובער, אדמו"ר 'הרש"ב' מליובאוויטש, ולשמוע מפיו דברי אלוקים חיים. לקח את שקית הטלית והתפילין שלו וצרור מיטלטלים קטן, ויצא ברגל לעבר ליובאוויטש.

יותר משלושים ושלוש שנים הנהיג הרבי הרש"ב את חצר ליובאוויטש והיה מקברניטיה הבולטים של היהדות בדורו. הוא נודע בגאונותו העצומה, שבאה לידי ביטוי בולט במאות מאמרי החסידות העמוקים והמבוארים שהשמיע ברבים. לפרסום מיוחד זכו 'המשך תרס"ו' ו'המשך תער"ב' – שני רצפים עבי-כרס של מאמרים עמוקים מאוד ומבוארים היטב, שהרבי החל לאומרם בשנים הללו.

בגלל היכולת לבאר את רעיונות החסידות בשפה ברורה ובסדר מופתי, כינו החסידים את הרבי – 'הרמב"ם של תורת החסידות'. ומספרים, כי פעם אחת, לאחר שאחיו הבכור של הרש"ב, ר' זלמן-אהרון, שהיה תלמיד-חכם מופלג, האזין למאמר חסידות שאמר אחיו הצעיר, החל מתהלך אנה ואנה, נסער כולו. לבסוף אמר: "נולד רבי, גדַל רבי והוא רבי!".

אולם מצב בריאותו הרופף של הרש"ב אילצו מדי פעם בפעם ליטול פסק-זמן מהעיסוק בענייני הכלל ומאמירת מאמרי חסידות ברבים – שני דברים שגָבו ממנו כוחות גוף ונפש אדירים. כדי שמנוחתו תהיה שלמה, ציווה עליו הרופא להתנתק מסביבתו הטבעית ולהרחיק למקומות שבהם האוויר צח והשלווה מצויה. כשהגיע ר' דב המלמד לליובאוויטש התברר לו, למרבה אכזבתו, כי הרבי נסע לעיירה פלונית, לצורכי מנוחה.

באותה שעה התארח הרש"ב באכסניה של יהודי ירא-שמים, שנמנה אף הוא עם חסידיו. הלה דאג לכל מחסורו של הרבי, ועשה כל שלאל-ידו כדי שהשהייה באכסנייתו אכן תעניק לרבי מנוחה גופנית ונפשית מלאה.

ר' דב, שכל הדרך מבישינקוביץ' דימה עצמו רואה ושומע את הרבי, לא היה מוכן לוותר. להפך, כיסופיו אל הרבי רק התעצמו. לאחר שבירר היכן בדיוק שוהה הרבי, העמיס את צרורו על גבו, שם טליתו ותפיליו מתחת לבית-שחיו, ויצא לדרך.

ר' דב הגיע לעיירה ביום שישי, והוא פנה לאכסניה שבה התארח הרבי. בעל האכסניה קיבלו במאור-פנים ושמח להציע לו חדר.

ואולם המלמד מבישינקוביץ' בא על סיפוקו במידה חלקית בלבד. אמנם הוא זכה לראות את הרבי, אך העובדה שהרבי אינו משמיע מאמרי חסידות ברבים הסבה לו צער עמוק, שניכר היטב על פניו.

בעל האכסניה הבחין בצער הנסוך על פניו של ר' דב ולחץ עליו לספר לו מה מעיק על לבו. "דאגה בלב איש ישיחנה", עודדו. ר' דב לא הכחיש שנפשו אכן עגומה עליו, אך סירב לגלות לו את הסיבה. גם השבת שפרסה את כנפיה לא השקיטה את רוחו של ר' דב. כך היה בליל-שבת, כך בשבת בוקר וכך גם בצהרי היום.

רק בזמן רעווא-דרעווין נשבר ר' דב ובעיניים לחות מדמעות גילה למארחו את סיבת צערו. בעל האכסניה התרשם עמוקות מכמיהתו העזה של המלמד מבישינקוביץ' לשמיעת מאמר חסידות מהרבי. הוא הקשיב לר' דב בשתיקה ובהשתתפות, אף בליבו כבר החליט לעשות מעשה.

למחרת בבוקר פנה בעל האכסניה אל הרש"ב ואמר לו: "רבי! אינני מבין... הגיע לכאן ר' דב מבישינקוביץ', ואני משתדל בכל כוחי לארחו כראוי. מיטה נוחה הצעתי לו, אוכל טוב הגשתי לו וכל מה שביקש, קיבל. מדוע אפוא יימנע ממנו הדבר שבו הוא חפץ יותר מכול – לשמוע דברי חסידות?!".

דבריו הפשוטים של בעל האכסניה, שנאמרו בכנות מלאה ובתמימות כובשת, פעלו את פעולתם וכעבור שעה קלה הוכרז כי הרבי יֵצא אל הציבור הלא-גדול, שהתגורר באותה עיירה, ויאמר מאמר חסידות.

שמחתו של ר' דב לא ידעה גבול. מאותו רגע אפף אותו אושר בלתי*רגיל. לאחר שיצא הרבי אל הקהל ונשא מאמר חסידות – לא היה אפשר כלל להכיר את ר' דוב, שנראה כמי שנולד מחדש.

אלא שכעת התהפכו היוצרות: ליבו של ר' דב שמח ועלץ, ואילו בעל האכסניה שקע לפתע בצער. מדוע אין הוא משתוקק כך לשמיעת חסידות ואיננו מתמלא שמחה רבה כאשר הוא זוכה לכך?! מחשבה זו ייסרה אותו ושברה את ליבו.

לבסוף נכנס אל הרבי והשיח לפניו את ליבו. בין הדברים שאל: "האם אי-פעם אזכה לחוש אושר עילאי כזה, בעולם הזה או לפחות בעולם הבא?".

הרבי הביט אליו ברכות ואמר: "לאו-דווקא... ואולם אגלה לך עתה סוד – בכל פעם ופעם שיהודי מסיים להגיד את כל ספר תהילים, מגלים בגן-עדן פירוש נוסף לפסוקי נעים זמירות ישראל".

מאותו יום החל בעל האכסניה לקבוע לו זמן מיוחד לאמירת תהילים, ובכל פעם מחדש עשה זאת בהתלהבות יוקדת ובתחושה מופלאה של אושר עילאי.

 חסידות

חלום שהתגשם

בכ' במרחשוון תרכ"א נולד בן לאדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש ונקרא שמו בישראל שלום-דובער, הלוא הוא אדמו"ר הרש"ב. סיפור לידתו היה כרוך בחלום מופלא שחלמה אימו, הרבנית רבקה. בחלומה ראתה את אימה ואת סבה, 'אדמו"ר האמצעי'. הם הורו לה לכתוב ספר-תורה ובישרו לה כי ייוולד לה בן. היא לא ידעה איך להתייחס לחלום ולא עשתה דבר. כעבור כמה ימים חזר החלום ונשנה, ובסיומו בירכו אותה סבה ואימה, והיא ענתה בקול: 'אמן' והתעוררה. בעלה, המהר"ש, שמע פתאום את רעייתו עונה אמן מתוך שינה ושאלה לפשר הדבר. כשסיפרה לו אמר: "חלום טוב הוא, ומדוע לא סיפרת לי מיד כשחלמת זאת לראשונה? חלומות כאלה הם מדברים העומדים ברומו של עולם".

המהר"ש החליט שספר-התורה ייכתב על קלף מבהמות שחוטות וכשרות. קשה היה להשיג קלף כזה, ולכן התעכבה התחלת כתיבתו של הספר. ה'צמח-צדק' הורה למהר"ש שהתחלת הכתיבה תהיה בחשאי. גם סיום ספר-התורה נעשה בחשאי, בי"ג במרחשוון תרכ"א. הרבנית רבקה תפרה את ה'מעיל' של ספר-התורה, וכשהכניסה אותו לחדרו של ה'צמח-צדק', בירכה: "מזל-טוב! ויקיים ה' את הברכה שבירכו אותך חותני וסבי". כעבור שבוע ילדה את בנה הרש"ב ('התמים' חוברת ג, עמ' כח-ל).

להיות בעל-בית

הרבי הרש"ב סיפר לבנו, הריי"צ: "כשהייתי בן שתים-עשרה חינכתי את גופי שכל איבר יעשה את אשר מוטל עליו לעשות. היה לי זמן קבוע ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים, ואז עיבדתי את גופי כפי הוראות השולחן-ערוך" (ספר השיחות תש"ג, עמ' 4). מסופר, שפעם אחת, בוועידת רבנים גדולה, הבחינו כמה מהרבנים במנהג מסויימת של הרש"ב. שאלוהו למקורו של מנהג זה. השיב הרבי: "ברגע זה אינני זוכר היכן ראיתי שיש לנהוג כך, אבל אין לי ספק שיש לזה מקור בהלכה, כי מילדותי הרגלתי את גופי שיתנהג בטבעו על-פי השולחן-ערוך".

לחסיד שנכנס אליו ל'יחידות' הראשונה שלו אמר: "העבודה הראשונה היא לגדור את כוחות הנפש. לא זו בלבד שישלוט על הדיבור והמעשה, אלא גם כוחות כמו הראייה והשמיעה צריך האדם להיות בעל-בית עליהם. רק לאחר מכן יכולה להתחיל העבודה עצמה". והרבי המשיל לו משל: "כשאדם רוצה להתבונן בעניין כלשהו, הוא נכנס לביתו, נועל את הדלת ויושב וחושב בדבר שהוא רוצה לחשוב עליו, ואחר-כך יוכל להגיע להחלטה כיצד לנהוג למעשה. כל זה – כאשר האדם הוא בעל-בית ויש לו מקום מוגדר וסגור. אבל אם הוא נמצא במקום פרוץ ופתוח, אין הוא יכול אפילו לחשוב בלא הפרעות" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך א, עמ' רעג).

מטרת הנדודים

אמר הרש"ב: "חסיד צריך שיהיה לו חבר, שאיתו יוכל לדבר על הדברים הפנימיים, הלוחצים על ליבו. כל חסיד, באיזה מצב פרטי שיהיה, צריך להשקיע כוחות גדולים לקרב יהודי נוסף למקור חיי-החיים של החסידות" (ספר המאמרים תש"י עמ' 219).

אחד מחסידיו התקשה למצוא פרנסה במקום מגוריו, ולבסוף מצא עבודה כמלמד בעיירה באזור חרסון. כשנכנס פעם אחת אל הרבי הרש"ב ל'יחידות', שאלו הרבי אם יש לו קביעות יום-יומית עם אנשי מקומו בלימוד החסידות. השיב המלמד, שאמנם בעלי-הבתים במקומו הם יהודים חסידים ויראי-אלוקים, אבל ללמוד חסידות באמצע השבוע אין להם חשק, והם לומדים רק בשבת-קודש. אמר לו הרבי: "ולאיזו מטרה הביאך הקב"ה מעיר פלונית באזור וילנה לעיירה פלונית באזור חרסון? אם רק בשביל משרת המלמדות, הלוא היה יכול להזמין לך תלמידים גם במקום מגוריך או בסמוך לו. האם שמת אל ליבך ש'מה' מצעדי גבר כוננו', וכי הגעת לעיירה זו לשם כוונה פנימית?!".

 בציפייה לגאולה

מלחמת בית דוד

"ביאת המשיח תלויה במידה מרובה ב'יפוצו מעיינותיך חוצה', שכן הפצת המעיינות תביא לביאת המשיח... אבל בתקופת היובל של עקבות משיחא צריך לעבור את מלחמת בית-דוד" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שמחת-תורה תרס"א)

 חיים יהודיים

והוא רק רצה להשלים את אוסף התצלומים

את הבוקר של יום ראשון השבוע פתח הצלם החרדי שוקי לרר בתפילת שחרית בבית ה'ראשון לציון', הרב עובדיה יוסף. בסוף התפילה מיהר לרר לחלוץ את התפילין ולהסיר את הטלית לפני כל הנאספים, כדי שיתאפשר לו לצלם כמה תצלומים ("בלי מבזק") של נשיא 'מועצת חכמי התורה' בזמן תפילה. לאחר מכן שב לביתו בבני-ברק, ובערב חזר לירושלים, הפעם כדי לצלם בשמחת הבר-מצווה של נכד האדמו"ר מגור.

יותר מעשרים שנה עוסק לרר בצילום אדמו"רים ורבנים. מה שהחל כתחביב של גיל הנעורים התפתח במרוצת הזמן למקצוע במשרה מלאה. בשנים האחרונות אין כמעט עיתון חרדי שאינו נזקק לשירותיו של הצלם הנמרץ, המסוגל לעיתים להנציח במצלמתו שלושה ואף ארבעה אירועים באותו יום.

מצלמה לבר-מצווה

לרר (34), נשוי ואב לשלושה, זוכר איך התחיל הכול. "קיבלתי לבר-המצווה שלי מתנה – מצלמה פשוטה. באותם ימים נהגו הילדים לאסוף תצלומים של גדולי-ישראל. אמרתי בליבי: במקום לרדוף אחרי תמונות חסרות באוסף שלי – פשוט אצלם אותן! האירוע הראשון שבו צילמתי גדולי-תורה היה חגיגת סיום לימוד 'הרמב"ם היומי', שנערכה בבני-ברק. לאחר מכן עשיתי לי מנהג קבוע, לצלם בחופות שנערכו באולם-השמחות הסמוך לבית הוריי, שהרי בכל חופה יש לפחות אישיות תורנית חשובה אחת – מסדר הקידושין".

באוסף העצום שלו יש מחלקה מיוחדת לגדולי-ישראל בימי חג ומועד. "המטרה היא להנחיל לכלל הציבור את הדרך שבה גדולי-הדור אופים מצה, נוטלים לולב, מדליקים נרות חנוכה וכיוצא בזה", הוא אומר.

היתר לצלם

לפני שנים, באחד מימי חול-המועד, הבחין בו הפוסק הנודע רבי שלמה-זלמן אוירבך, כשהוא מנסה לצלמו פוסע לבית-הכנסת בשכונת מגוריו, שערי-חסד בירושלים. "מי התיר לך לצלם בחול-המועד?", תהה ר' שלמה-זלמן. "זו פרנסתי", השיב לרר בהיסוס-מה. תשובתו הניחה את דעתו של ר' שלמה-זלמן, שבמחווה יוצאת-דופן היטיב את השטריימל על ראשו ואמר לו בחיוך: "כעת צלם".

בטרם המשיך הלאה, ביקשו הפוסק כי פיתוח התמונות ייעשה רק לאחר החג. מאז הוא אכן מקפיד על כך. האוסף הזה הביאו ערב ראש-השנה תש"נ אל מעבר לים, לחצר הרבי מליובאוויטש, שם הוא עשה את כל חודש החגים וצילם מאות תמונות, שמתוכן אפשר ללמוד הרבה ענייני הלכה ומנהג.

הספיק לקבל ברכה

הפעם הבאה שזכה לרר לראות את הרבי מליובאוויטש הייתה כשנלווה למסע שערך האדמו"ר מוויז'ניץ, בראש קבוצה מחסידיו לארה"ב, בשלהי חודש אדר-א תשנ"ב. "במהלך שהייתנו שם נכונו לנו שני ימי ראשון, שבהם, כידוע, נהג הרבי לחלק להמוני בית-ישראל שטר של דולר לשליחות-מצווה, ולברך כל אחד ואחד. רבים מחבריי לקבוצה התכוננו לבוא גם-כן אל הרבי, אך נדברו ביניהם לעשות זאת ביום ראשון השני. אני החלטתי לנצל את שתי ההזדמנויות. הייתי בין האחרונים שעברו באותו יום ראשון אצל הרבי, ואף זכיתי לקבל את ברכתו להצלחה במלאכתי".

למרבה הצער והכאב, למחרת היום, בעומדו בתפילה על אוהל חותנו, פקד את הרבי האירוע הבריאותי הקשה. "את הזכות שנפלה בחלקי להתברך מפיו אני נוצר בעומק לבי, כאחד מרגעי השיא של חיי ושל עבודתי בצל גדולי ישראל", אומר שוקי.

לרר בפעולה: שמחה בחצר חסידות גור

 פינת ההלכה ומנהג

אכילה בתפילין

שאלה: לעיתים מוגשים תקרובת ומשקה אחרי התפילה, אך מקצת המתפללים עדיין עטורים בתפילין; האם מותר להם לטעום מה'מזונות' ומהמשקה בעוד התפילין עליהם?

תשובה: אסור לאדם להסיח דעתו מן התפילין כל זמן שהן עליו, אפילו רגע אחד. למדים זאת בקל-וחומר מה'ציץ' של הכוהן הגדול, שעליו נאמר (שמות כח,לח) "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו, אף שאין בו אלא פעם אחת שם ה' (שחרות עליו "קודש לה'"). אם-כן, התפילין, שיש בהן פעמים רבות שם ה' (בארבע הפרשיות שבהן, 21 פעמים בכל בית), על-אחת-כמה-וכמה.

מן הדין, 'היסח הדעת' הוא רק כשהאדם עומד בקלות-ראש, או בשחוק ושיחה בטלה, או שהוא מעסיק את עצמו כל-כך בצורכי הגוף, עד שלבבו פונה מיראת-שמים מחמת טרדתו, אבל כשהוא עומד ביראה ומתעסק בצרכיו, ויראת ה' תקועה בליבו להיזהר מכל חטא בעסקיו, אף-על-פי שעוסק במלאכתו ובאומנותו ואין דעתו על התפילין ממש – אין זה 'היסח-הדעת', שאם לא-כן – איך יכול אדם להישאר בתפילין כל היום (כפי מצוותן המקורית).

אך מצווה מן המובחר למשמש בהן בכל עת שנזכר בהן, כי כך יזכור את ה' וישעבד לו את הלב והמוח, כדי שלא יבוא כלל לידי קלות-ראש שהיא 'היסח-הדעת' גמור, חוץ משעת לימוד תורה ותפילת 'שמונה-עשרה', שאז חייבים להתרכז ביותר. וגם אז, בכל פעם שנזכר בהן – ימשמש בהן.

לעניין אכילה, נאסרה רק סעודת קבע (שמא ישתכר) ולא אכילת עראי (לפי ה'משנה ברורה' – עד 'כביצה' לחם או מזונות), ושתייה קלה ופירות וירקות ללא הגבלה. אבל רבים נוהגים לעצמם להחמיר בזה, ותבוא עליהם ברכה.

מקורות: מנחות לו,ב. ברכות כג,ב וירושלמי פ"ב ה"ג. רמב"ם הל' תפילין פ"ד ה"י. שו"ע או"ח סי' כח ס"א וסו"ס מ, ובשו"ע אדמו"ר הזקן ומשנה ברורה וכף החיים שם. וראה סי' לז ס"ב ובשו"ע אדמוה"ז ס"ב, ובפסקי הסידור שלו (בסוף השו"ע ח"א, במהדורה הישנה עמ' 311 ובחדשה עמ' תריז). שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' כז. תפלה למשה על הל' תפילין פט"ו ופי"ז, וש"נ. אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'הנחת תפלין' ס"ז (כרך ט עמ' תקה). וע"ע שו"ת שאגת אריה סי' לט-מ.