בתקיעת-שופר, שהיא כעין צעקה "אבא, אבא, הצילני", העיקר הוא עצם הצעקה ולא כל-כך התוכן שלה * כיצד מוסיף העולם ומתקיים בראש-השנה שחל להיות בשבת, שאז החיות מסתלקת הן בפנימיותה והן בחיצוניותה? * כשפועלים ומתקנים בראש-השנה, משפיע הדבר על כל השנה הבאה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא¹ במשנה² בעניין ראש-השנה, ש"מצוות היום בשופר".

ישנו משל ממורנו הבעל-שם-טוב³ על עניין השופר, שהוא על דרך בן שצועק "אבא אבא הצילני".

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁴ בשם רבותינו נשיאינו שלפניו, שפעם שלחו להודיע להציבור בבית-המדרש, שהעיקר אינו כל-כך העניין ד"אבא אבא הצילני", אלא העניין ד"צועק".

והפירוש הוא: יש בזה שני עניינים: א) הצעקה עצמה, ב) התוכן שמכניסים בהצעקה. והעיקר הוא לא התוכן שמכניסים בהצעקה, אלא הצעקה גופא⁵.

בהתוכן שמכניסים בהצעקה - אין הכל שווים, אבל בנוגע להצעקה עצמה - הרי עניין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל. כל אחד ואחד מישראל צועק, "בקלא פנימאה דאשתמע" או "בקלא פנימאה דלא אשתמע"⁶, אבל בנפשו פנימה - הרי הוא צועק.

וזהו עניין התקיעות, והדבר מתקבל למעלה.

וכפי שישנו המשל בזה מהרה"ק הר"ר לוי-יצחק מבארדיטשוב⁷, בילד שרצה תפוח ואביו לא רצה ליתן לו, מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח.

וכל זה הוא כאשר האב אינו רוצה לתת; ומכל-שכן כאשר האב רוצה לתת, וזה שאינו נותן אינו אלא כדי לנסות את חכמתו של הילד - הרי ודאי שכן הוא.

והרי למעלה - הקב"ה רוצה לתת, כפי שמובא הלשון⁸: "יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'", וכן מצינו לשון זה בנוגע למעלה: "למעשה ידיך תכסוף"⁹, שהקב"ה רוצה שיעבדוהו¹⁰.

בשעה שבני ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים",  אשר על-פי דין "ספק ברכות להקל"¹¹ - הרי אם אנשי כנסת הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו ישראל" - צעקתם של בני ישראל, שזהו עניין התקיעות - ברחמים.

ומצד זה שהקב"ה מקבל תרועת עמו ישראל ברחמים - נמשך לכל בני ישראל, לכל אחד ואחת, בכל העניינים שהם צריכים, הן ברוחניות¹² והן בגשמיות, בבני חיי ומזוני.

וכיוון שהקב"ה נותן זאת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"¹³, במילא הרי ה"בני, חיי ומזוני" שנמשכים - הם "רוויחי".

וכל זה נכלל בלשון¹⁴ "לשנה טובה ומתוקה"¹⁵, ונמשך בגשמיות למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ב. א' שאל אצלי במכתב בעניין יום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת - כיצד נעשה אז קיום העולמות¹⁶:

מבואר בחסידות¹⁷ שבראש-השנה נעשית עליית חיות העולמות כו', ובשעת הברכות והתקיעות נעשית המשכת החיות. והשאלה בזה¹⁸: כיצד נעשה קיום העולמות באותו זמן שחיות העולמות עולה למעלה? והתירוץ בזה¹⁸ - שהעלייה היא רק בפנימיות, וקיום העולמות הוא מחיצוניות החיות שנשאר למטה.

ועל-דרך משל באדם למטה, שבשעה שעוסק בעניין מסויים שאין לו תענוג בזה - הרי אף שאינו עושה זאת בחיות ובהידור ובהתפשטות כו'. מכל-מקום עושה זאת במעשה בפועל ("טאן - טוט ער דאך"), מצד החיצוניות שבו. וכמשל אדם הישן, שאף שכוחותיו הפנימיים (ראייה ושמיעה) מתעלמים, מכל-מקום, נשארת חיצוניות החיות.

ועל-דרך זה הוא גם בראש-השנה, שהעלייה היא רק בפנימיות החיות, ואילו קיום העולמות הוא מחיצוניות החיות, שבזה אין עלייה.

ובעניין זה יש חילוק בין ראש-השנה לשבת - שבראש-השנה  העלייה היא בפנימיות החיות (כנ"ל), ואילו בשבת העלייה היא בחיצוניות החיות¹⁹. וזהו שמצינו²⁰ ש"פרש חגיכם²¹ קאמר ולא פרש שבתכם", דכיוון שבשבת העלייה היא בחיצוניות, לכן לא שייך בה עניין של "פרש",

ועל-פי זה מתעוררת השאלה בנוגע לראש-השנה  שחל להיות בשבת - דכיוון שאז העלייה היא הן בפנימיות (מצד ראש-השנה) והן בחיצוניות (מצד שבת), אם-כן, כיצד נעשה אז קיום העולמות?

ג. אמנם, לאמיתו של דבר אין זו קושייה כלל, כיוון שב' עניינים אלו (עליית פנימיות החיות בראש-השנה ועליית חיצוניות החיות בשבת) הם ב' עניינים נפרדים שאינם שייכים זה לזה:

ובהקדמה - שבעניין ההמשכות מלמעלה בהתאם לחילוקי הזמנים, ישנם כמה סדרים²²:

ישנו הסדר דימי השבוע - שבכל יום בשבוע ישנה המשכה בהתאם לעניינו של אותו יום (כמודגש ב"שיר של יום", שבכל יום אומרים שיר השייך לעניינו של יום זה ולנבראים שנתהוו בו, כדאיתא בגמרא²³), וביום השבת נעשית העלייה דכל עניינים אלו;

ישנו הסדר דימי השנה - שבראש-השנה (באחד בתשרי) נעשית ההמשכה על כל השנה, ועל-דרך-זה "באחד בניסן ראש-השנה לרגלים"²⁴;

ונוסף לזה ישנו הסדר דחגים ומועדים, שזוהי המשכה בפני עצמה.

וכל עניינים אלו הם עניינים נפרדים, שא' מהם אינו מתערב עם חבירו ("אין עניין מישט זיך ניט מיטן צווייטן עניין").

וראיה לזה - מזה שלאחרי יום השבת מתחיל עוד-הפעם יום ראשון, שני, שלישי, וכו', ולא ממשיכים לספור את הימים הלאה, אף שבסדר ימי השנה נמשכת הספירה הלאה, והיינו לפי שהסדר דימי השנה אין לו שייכות כלל להסדר דימי השבוע, כיוון שהן ב' המשכות נפרדות.

- יש אמנם לפעמים שמצטרפים יחד שני עניינים שפועלים אותן הפעולות, שאז ממלא אחד מהם את תפקידו של חבירו, וכמו ביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת שאין תוקעין בשופר, כיוון שאותו עניין הנפעל על-ידי השופר, נפעל על-ידי יום השבת²⁵. אבל, בכגון דא הנה "היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר"²⁶, כיוון שבכלל הרי הם שני עניינים שונים שאינם מתערבים זה בזה.

ולכן אין מקום לקושייה הנ"ל (איך הוא קיום העולמות בראש-השנה שחל להיות בשבת) - כיוון שב' העניינים (עליית פנימיות החיות בראש-השנה ועליית חיצוניות החיות בשבת) אינם מתערבים זה בזה.

ד. אמנם, מצינו שיש גם שייכות בין שני העניינים (שבת וראש-השנה ) - כפי שהעניין הוא גם על-פי נגלה: אודות יום השבת נאמר²⁷ "והיה ביום השישי והכינו גו'", ואילו בשבת עצמו נעשית ההמשכה בדרך ממילא - אם מצד ההכנה בערב שבת, כמאמר רז"ל²⁸ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", או מצד ההמשכה דשבת בראשית, אבל לב' האופנים הנה ביום השבת עצמו אין עניין של עבודה.

ועניין זה ישנו גם ביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת - להיותו ככל שבתות השנה שאסורים במלאכת אוכל נפש, ועניינו ברוחניות שהוא למעלה מעניין של עבודה.

ועניין העבודה שישנו ביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת הוא - לפעול תוספת אור, באופן נעלה ועמוק יותר מאשר ההמשכה כמו שהיא מצד עצמה.

- ועל-דרך הסיפור (שסיפרתי כבר כמה פעמים)²⁹ אודות כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק שרבינו הזקן רצה ליתן לו במתנה ידיעה בתורה, ולא רצה לקבל המתנה, באומרו, שרצונו להתייגע בתורה, ואחר-כך הצטער על כך, דכיוון שהתורה היא "אין סוף", הרי יכול הוא לקבל את המתנה, ואחר-כך יוכל להתייגע כדי להשיג באופן נעלה ועמוק יותר.

וכן הוא גם ביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת - שנוסף על העניינים שהקב"ה נותן במתנה מצד עניין השבת ש"מקדשא וקיימא"³⁰, ממשיכים בני-ישראל על-ידי עבודתם עניין של הוספה, באופן נעלה ועמוק יותר.

ה. והעניין בזה:

בהמשכה מלמעלה - יש המשכה השייכת לעולמות, שעניינה למלאות את כל החסרונות, "די מחסורו"³¹, ויש המשכה שהיא למעלה מהעולמות, שעניינה לא רק מילוי החיסרון, אלא באופן ד"די והותר"³², שזהו עניין של עשירות, באופן של בלי גבול, הן בעניינים רוחניים והן בעניינים גשמיים.

וזהו החידוש של העבודה ביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת לגבי ההמשכה מצד עצמה - שעל-ידי העבודה נמשך תוספות אור, עניין של עשירות.

ועניין זה נעשה על-ידי העבודה דעשיית כלים רחבים "הרחב פיך"³³, היינו, לא רק "פתח פיך"³⁴ (די מחסורו), אלא "הרחב פיך" (עשירות) ועל-ידי זה ההמשכה היא באופן ד"ואמלאהו"³³ - בלי גבול, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.

כולל ובמיוחד - בנוגע לבריאות הגוף, אשר, "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא"³⁵, היינו, שב"דרכי ה'" - "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"³⁶ - נכלל גם "היות הגוף בריא ושלם".

ומובן, שגם כאשר ישנו מצב שהרופאים מסלקים ידיהם כו', מתייאשים כו' ("זאגן אפ") - אין זה נוגע.

וכידוע הסיפור³⁷ אודות כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שפעם בא אליו אחד שהרופאים התייאשו ממנו, ואמר לו הצמח-צדק: כתיב³⁸ "ורפוא ירפא", "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"³⁹, והיינו, שהתורה נתנה לו רשות לרפאות, אבל כאשר אינו מרפא, ורק מסלק את ידיו, מתייאש - אזי יורד מגדלותו ("ער ווערט אויס מאכער"), ונעשה כאדם הפשוט, ובמילא, אין לו שום דעה בענייני רפואה.

וזהו החידוש של העבודה - להמשיך המשכה בלי גבול בכל העניינים, הן בגשמיות והן ברוחניות, לכל אחד ואחד כפי שורש נשמתו, ואם לא די בהמשכה שמצד שורש נשמתו, אזי יש עצה לחסידים - להתקשר עם נשיא הדור, עם הרבי, שאצלו ישנם כל העניינים בשלימות ובריבוי, באופן ש"אתה מחוייב לעשרו"⁴⁰, וממנו נמשכים כל העניינים בריבוי ובשלימות.

ו. ובעניין זה יש מעלה מיוחדת בראש-השנה:

ובהקדם המדובר בהתוועדות שלפני זה⁴¹ שבעניין הרפואה ישנם ב' אופנים: א) ריפוי האבר החולה. אמנם, באופן זה, הנה אף-על-פי שנתרפא האבר החולה, אין זה הוכחה שנתרפאת גם הסיבה שהחולי מסובב ממנה. ב) ריפוי הסיבה ושורש החולי, ובדרך ממילא מתתקנים כל העניינים.

ובנוגע לענייננו:

מבואר בחסידות⁴² טעם השם "ראש-השנה", ולא "תחילת השנה" להיותו ה"ראש" של כל השנה, שממנו נמשך חיות על כל השנה, בדוגמת הראש שבגוף האדם שממנו נמשך חיות בכל האברים, וגם כפי שהאבר הוא מציאות בפני עצמו הרי מקבל חיות מהראש.

ומזה מובן שכאשר פועלים ומתקנים את הדבר ב"ראש-השנה", הרי זה נוגע ופועל על כל השנה כולה.

וכיוון שעדיין עומדים אנו בראש-השנה, שהרי זה עדיין קודם מעריב והבדלה, ולכן צריכים לומר בברכת המזון "יעלה ויבוא", "ביום הזיכרון הזה ביום טוב מקרא קודש הזה" - הרי כאשר יעשו עתה מה שצריכים לעשות בראש-השנה, יפעלו על-ידי זה המשכה על כל השנה כולה.

ואף שנשאר זמן מועט - הרי כיוון שזהו "ראש" של "כלל", אזי לא נוגע עניין הכמות, כי אם עניין האיכות, ובמילא, כל מה שהיו צריכים לפעול במשך מ"ח השעות של ראש-השנה - אם לא פעלו זאת בשלימות ("אויב מ'האט דאס ניט דערטאן"), יכולים להשלים זאת עתה, "בשעתא חדא וברגעא חדא"⁴³, וכמבואר בחסידות⁴⁴ ש"שעתא חדא" היינו פנייה אחת ("איין קער"), ועניין זה יכול להיות ברגע חדא.

כלומר: ברגע זה צריך כל אחד לפעול על עצמו לשעבד את רצונו להקב"ה, ועל-ידי העניין ד"בטל רצונך מפני רצונו" אזי "יבטל (הקב"ה) רצון אחרים מפני רצונך"⁴⁵, והרי "רצון אחרים" היינו מציאות והגבלות הטבע, כולל גם דברי הרופאים, שכאשר הרופאים מתייאשים כו', הנה על זה אין להם רשות, ובמילא חוזרת הרפואה להקב"ה, ש"ישלח דברו וירפאם"⁴⁶, ואז הרפואה היא באופן של מהירות - "עד מהרה ירוץ דברו"⁴⁷.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דראש-השנה ה' תשט"ז -
'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תשט"ז חלק ראשון (טז) עמ' 11-17 בלתי מוגה)

----------

1) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 405 ואילך (מהדורה מתורגמת ללה"ק - עמ' 107 ואילך). במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ר"ה כו,ב.

3) הובא בהמשך וככה תרל"ז אות ע. רד"ה יו"ט של ר"ה דליל ב' דר"ה תרצ"ו - י"ל בקונטרס חודש תשרי תשט"ז (ונדפס בסה"מ קונטרסים ח"ג ריש עמ' קנח, ולאח"ז בסה"מ תרצ"ו עמ' 2). וראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקצ"ג ואילך. וש"נ. וראה גם שיחת ליל ב' דר"ה תש"ה ס"ה (סה"ש תש"ה עמ' 6).

4) שיחת ליל ב' דר"ה תש"ד ס"ו (סה"ש תש"ד ס"ע 4 ואילך). וראה שיחת יום א' דר"ה תשי"א ס"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 5).

5) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שכא,ב.

6) ראה זח"א נ,ב. רי,א.

7) ראה תולדות רלוי"צ מבארדיטשוב שבסו"ס קדושת-לוי בהוספות אות עג. וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"י ס"ע 87. וש"נ.

8) פסחים קיב, סע"א.

9) איוב יד,טו.

10) ראה של"ה שער הגדול (כט,ב ואילך) בארוכה.

11) רמ"א או"ח סו"ס רי. שו"ע אדה"ז שם ר"ס קפד. וראה גם תניא אגה"ת פי"א, וב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (עמ' עט).

12) כידוע  שבר"ה ישנו דין ומשפט גם על המשכת אלוקות, כמ"ש "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" (תהילים פא,ה. וראה לקו"ת דרושי ר"ה נד,ד. נה, סע"ד ואילך).

ועניין זה (המשכת האלוקות) נמשך לכאו"א מישראל - כמודגש בכתוב "לאלוקי יעקב", היינו, שההמשכה היא לא רק למי שעומד במדריגת "ישראל", ע"ש "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (וישלח לב,כט), אלא גם למי שאינו אוחז במדריגה זו, וכל מעלתו היא שהוא נולד ליצחק אבינו, שלכן ניתן לו השם "יעקב", לשון עקב - היינו בכל הדורות עד "עקבתא דמשיחא", וגם אצל אלו שמדריגת נשמתם (ביחס לכלל ישראל שהם "קומה שלימה") היא בבחי' "עקב" (מהנחה בלתי מוגה).

13) נוסח הברכה הג' דברהמ"ז.

14) המובא גם במאמרי דא"ח (מהנחה בלתי מוגה).

15) ראה גם תורת מנחם - התוועדויות חי"ד עמ' 266. וש"נ.

16) בהבא לקמן - ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ז עמ' עג ואילך. ח"ח ס"ע ריט. ובארוכה - לקו"ש ח"ט עמ' 230 ואילך.

17) תניא אגה"ק סי"ד (קכ,ב). לקו"ת דרושי ר"ה נח,ב.

18) סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו,ג. סה"מ תש"ג עמ' 38.

19) לקו"ת דרושי ש"ש סו,ג. סה"מ תש"ג שם.

20) זח"ב פח,ב. וראה תו"א ר"פ חיי שרה. סהמ"צ להצ"צ מצות לא תבערו אש בסופה (דרמ"צ צ,א-ב).

21) מלאכי ב,ג.

22) ראה לקו"ש חט"ז עמ' 481. וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"י עמ' 100. חי"א עמ' 85. חי"ב עמ' 40. וש"נ.

23) ר"ה לא,א.

24) משנה ר"ה בתחלתה.

25) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. ובכ"מ.

26) ברכות כד,א. וש"נ.

27) בשלח טז,ה.

28) ע"ז ג, סע"א.

29) ראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ד עמ' 61. וש"נ.

30) ביצה יז,א.

31) פ' ראה טו,ח.

32) ע"פ לשון הכתוב - ויקהל לו,ז.

33) תהילים פא,יא.

34) משלי לא,ח-ט.

35) רמב"ם הל' דעות רפ"ד.

36) וירא יח,יט.

37) שיחת ליל ב' דר"ה תש"ה בסופה (סה"ש תש"ה עמ' 8).

38) משפטים כא,יט.

39) ברכות ס, סע"א. וש"נ.

40) ראה כתובות סז,ב.

41) שיחת ש"פ נצו"י תשט"ו ס"ח ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ד עמ' 303). וש"נ.

42) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח,א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.

43) זח"א קכט, סע"א.

44) ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ תרל"ו ח"ב עמ' שמז. תרנ"ד עמ' שכט. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו,ב. ח"ג עמ' קד.

45) אבות פ"ב מ"ד.

46) תהילים קז,כ.

47) שם קמז,טו. וראה לקו"ת ס"פ קורח. ובכ"מ.