וירא אליו ה' (יח,א)
וירא אליו: לבקר את החולה... יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו (רש"י)
מדוע המתין הקב"ה ליום השלישי למילתו של אברהם כדי לבקרו, ולא בא לבקרו ביומיים הראשונים?
משום שכל מצווה צריכה להיעשות בדרך הטבע דווקא, מכיוון שכוונת המצווה היא הבירור והזיכוך של גשם וטבע העולם, ולכן יש לעשותה באורח טבעי.
קיום מצוות מילה גורם – בדרך הטבע – ייסורים לאדם הנימול. ומכיוון שעצם בואו של הקב"ה לבקר את אברהם הביא לו רפואה מייסוריו (כדברי הרמב"ן על אתר, "שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה"), לכן לא בא הקב"ה לבקרו ביומיים הראשונים, כי אז היה אברהם מתרפא באופן ניסי, וזה היה פוגם בשלימות המצווה. אבל ביום השלישי, שגם על-פי דרך הטבע מתרפא האדם, לא היה בריפוי שגרם ביקורו של הקב"ה משום חריגה מגדרי הטבע.
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 77)
* * *
על-דרך הנ"ל יש ליישב את מה שהקשו המפרשים, מדוע לא ריפא אברהם את עצמו באבן טובה שהיתה תלויה בצווארו.
ויש לומר, כנ"ל, דמכיוון שמצווה צריכים לקיים בדרך הטבע דווקא, לרבות ההכנות למצווה ותוצאותיה (וזאת, כדי שגם טבע העולם יתברר ויזדכך), לכן סירב אברהם לרפא את עצמו באופן על-טבעי.
אך לפי זה יש לשאול, איך שלח הקב"ה את המלאך רפאל לרפאו, רפואה ניסית? ויש לומר, דהנה גם רפואה טבעית באה מהמלאך רפאל, הממונה על הרפואה, אלא שהרפואה משתלשלת בריבוי השתלשלות עד שהיא מתלבשת בלבוש טבעי, ואצל אברהם האיר בגלוי שורש הרפואה – הוא ראה את המלאך רפאל.
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 77)
* * *
יש לשאול, איך נחלה אברהם מקיום מצוות מילה, והרי על מצווה זו נאמר "והיה תמים", ולא ייתכן שתביא לחולי (הפך התמימות)?
ויש לומר, דהנה על-ידי המילה הגיע אברהם להשגת מ"ט שערי בינה, ואז הרגיש שעדיין חסר לו גילוי שער הנו"ן, ונכספה וכלתה נפשו לגילוי זה, עד שסבל מ'חולת אהבה'. ומ'חולי' רוחני זה השתלשלה מחלה גשמית כפשוטה. גילוי השכינה, היינו גילוי שער הנו"ן, היה תרופה למחלתו, וכדברי הרמב"ן: שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה.
(ספר-השיחות תש"נ, כרך א, עמ' 111)
וירא אליו ה' (יח,א)
מבואר בזוהר, שעד שלא נימול אברהם היתה נבואתו בבחינת "מחזה" ("היה דבר ה' אל אברם במחזה"); ולאחר שנימול נתעלה לדרגת ראייה ("וירא אליו"). ויש לבאר, דהנה "וירא" היינו ראיית המהות, ו"מחזה" – ראייה באמצעות לבוש, המעלים על המהות (גם המילה 'מחזה' היא בלשון תרגום, שהוא בחינת 'לבוש' ללשון-הקודש). בקיום מצוות מילה יש משום התבטלות מוחלטת לבורא והתאחדות גמורה עמו, שכן הביטול והאחדות נרגשים וניכרים גם בבשר הגשמי – "והיתה בריתי בבשרכם". וביטול זה ואחדות זו הם שהעלו את אברהם לדרגה הנעלית של ראיית המהות.
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 49)
* * *
"וירא" – היינו דרגה נעלית בראייה, ולא רק "מחזה", התרגום של ראייה. "אליו" – הגילוי נמשך אליו, היינו שאברהם לא התבטל מעוצם הגילוי, אלא הדבר נקלט בו וחדר למציאותו. "הוי'" – הדרגה הנעלית של שם הוי', לא רק שם אלוקים. נמצא, שאף-על-פי שנגלתה דרגה נעלית ביותר (שם הוי'), והגילוי היה באופן נעלה ביותר (ראייה) – חדר הגילוי למציאותו של המקבל, של אברהם.
(ספר-השיחות תש"נ, כרך א, עמ' 112)
וירא אליו ה'... וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים (יח,א-ב)
מה הקשר בין התגלות השכינה לביאת המלאכים?
ההסבר: בעקבות התגלות הקב"ה – "וירא אליו" – התגלות עצמית של מידת החסד (שאברהם היה לה בבחינת 'מרכבה') – נתעוררה אצל אברהם מידת החסד באופן גלוי. ומשום כך, אי בואם של אורחים ציער מאוד את אברהם. לכן מיד לאחר הגילוי ד"וירא אליו" ובהמשך ישיר לו, שלח אליו ה' את המלאכים – "וירא והנה שלושה אנשים".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 329)
יוקח נא מעט מים (יח,ד)
בחתונת בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי עם הרה"ק רי"י מטשערקאס, אמר הרבי מאמר חסידות ארוך, כדרכו. כשסיים את הדרוש, הפטיר המחותן, הרב הקדוש ר"מ מטשרנובל: "יוקח נא מעט מים" – מעט מים...
נענה הגה"ח רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומיל, שהיה נוכח בחתונה: המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ולהם משפיעים "מעט מים", אולם לנשמות ישראל חייבים לתת הרבה מים...
(מגדל-עוז, עמ' קעב)
* * *
על כך הגיב החסיד רבי הילל מפאריטש: הלוא כל התורה היא כד מן הים – כ"ד ספרי אורייתא. מכאן, שכמה שרק יאמרו הוא מעט, כד מן הים...
(ליקוטי-סיפורים, דף קכ)
ויעל לוט מצוער (יט,ל)
פעם שבת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בעיר באראנוויטש, ואת תפילת המנחה התפלל ב'קלויז' של חסידי סלונים. לאחר התפילה, כשיישב הציבור לסעודה שלישית, עודדם הרבי לומר תורה, ואחד החסידים חזר על תורה ששמע מהרה"צ מסלונים, על הפסוק "ויעל לוט מצוער":
"לוט" מסמל קליפה וסטרא-אחרא. "צוער" – הוא ענווה וביטול. "ויעל לוט מצוער" – הקליפה "מתעלה" על-ידי ענוותנותה ונעשית קליפה קשה עוד יותר...
כשנפגש הרבי אחר כך עם הרה"צ מסלונים מסר לו דרישת שלום מחסידיו בבאראנוויטש, והוסיף ואמר כי ל'תורה' ששמע משמו יש יסוד בזוהר הקדוש.
(מפי השמועה, רשימת דברים דף קסא)
צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי (כא,ו)
"צחוק" רומז לבחינת תענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא, כדכתיב (תהילים קד), "לוויתן זה יצרת לשחק בו". זו הסיבה שהשם "יצחק" הוא בלשון עתיד, כי גילוי זה יהיה רק לעתיד-לבוא.
תענוג זה נמשך על-ידי ההעלם וההסתר של שם אלוקים (המעלים ומסתיר על שם הוי'), דהיינו, על-ידי זה שמבטלים את ההסתר והופכים את החושך לאור ואת היש לאין. דבר זה מעורר תענוג למעלה, מאחר שיש בו משום חידוש, שהנברא, שהוא 'יש' ו'דבר', מבטל את עצמו. אולם גילוי התענוג הזה יהיה רק לעתיד-לבוא.
(תורה-אור, דף יז, עמ' ב)
* * *
"אלוקים" – מידת הדין והגבורה, רומז לבחינת הגבורות שבנפש, דהיינו יצר-הרע ונפש-הבהמית.
"צחוק עשה לי אלוקים" – על-ידי תיקון והמתקת גבורות אלו נעשה "צחוק" ותענוג למעלה.
ואף שההתבטלות של יצר-הרע ונפש-הבהמית לאלוקות, אין לה כל ערך לעומת הביטול השורר בעולמות עליונים (ואם כן, לכאורה, במה כוחה לגרום צחוק ותענוג למעלה), מכל-מקום, דווקא התבטלות זו היא הגורמת תענוג למעלה, מפני החידוש שבה.
והדבר דומה למלך שהשרים מבקשים לגרום תענוג, אזיי הם מביאים לו 'ציפור המדברת', והמלך מתענג מזה. ונשאלת השאלה: הרי בני-אדם מדברים בבינה יתירה יותר מאשר הציפור? אלא התענוג הוא מהחידוש שבדבר.
(אור-התורה, חלק ב, עמ' 566) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
