חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:08 זריחה: 6:17 ט"ז בניסן התש"פ, 10/4/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1035- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת לך-לך, י"ב במרחשון ה'תשס"ז (03/11/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1035- כל המדורים ברצף
המבוי הסתום מוליך לפריצה חדשה
יש חדש
מהות הירידה של אברהם
לך-לך
מסירות-נפש
דין אמת
התחלת האור
מלכויות מתגרות
'לך-לך' של המוהל מסוריה
הצעות להעלאת המחיר

 

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1035, ערב שבת פרשת לך-לך, י"ב במרחשון תשס"ז (03.11.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

המבוי הסתום מוליך לפריצה חדשה

תהליכי ההתפוררות, האוכלים כל חלקה טובה, מעידים כי רק טיפול שורש רציני ועמוק יכול להביא מזור לחוליי החברה היהודית בארץ-ישראל. יש מצבים שבהם הזעקה לקב"ה היא הפעולה המתבקשת

תחושה מרכזית אחת מאפיינת כיום את הציבור בארץ – אבדן התקווה. גם בעבר חשו רבים אי-נחת מהתנהלותן של ממשלות ישראל ומהכיוון שאליו המדינה הולכת, אבל הם היו משוכנעים שהפתרון מצוי בהישג-יד. אם אך יעשו כך וכך – הכול יסתדר ונחיה בגן-עדן עלי-אדמות. התקווה הזאת נגוזה. אתה מביט ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ואתה מתמלא דכדוך.

החקירות נגד שורה ארוכה של אישי-ציבור וההשחתה המוסרית הפוסה במי שהיו אמורים לשמש דוגמה ומופת – מגבירות את תחושות הדכדוך. אבדן הדרך והאידאולוגיה של אישים ותנועות מחקו את מעט האמון שעוד נשאר במערכת. כיום ברור לכל ילד בישראל כי אי-אפשר להאמין לשום מילה של פוליטיקאי, וכי כל הדגלים והססמאות אינם אלא ספינים של יועצי תקשורת ותדמית, שאין איש מתכוון לממשם ולהיאבק עליהם.

לא לדכדוך

רבים וטובים החילו על עצמם את 'תכנית ההתנתקות' – הם פשוט מתנתקים מהאירועים ומהדיווחים. אינם רוצים לראות ולשמוע, לקרוא ולדעת. זו אולי תגובה טבעית על גודש של מידע מבהיל, שיכול להוציא את האדם הסביר מדעתו. רק התחקירים על התנהלות המלחמה בצפון יכולים לגרום לאזרח מן השורה למשוך בשערות ראשו בייאוש. וכי זה הצבא החזק שאמור להגן על שישה מיליון יהודים החיים בארץ?!

אחת לכמה ימים מתפרסמות אזהרות חמורות של גורמי הביטחון והמודיעין על כמויות הנשק העצומות המוברחות לרצועת עזה. ארגוני הטרור ברצועה חותרים לאגור מערך של טילים ואמצעי לחימה, בדוגמת האיום שבידי החזבאללה בלבנון. הגבול מצרים פרוץ והוא מקור לזרימה בלתי-פוסקת של נשק. הדיווחים הללו מתסכלים לא פחות משהם מדאיגים, שהרי בדיוק מפני התרחיש הזה הזהירו רבים וטובים ערב ביצוע תכנית ה'התנתקות' האומללה, ואיש לא היה מוכן לשמוע.

אלא שתחושות ייאוש, דכדוך ועצימת עיניים אינם דרך ההתמודדות של יהודי עם המציאות, תהיה קשה וכואבת ככל שתהיה. עם-ישראל עמד פעמים רבות במצבים שהיה נראה כי אין מוצא, אבל הישועה הגיעה, גם אם מכיוונים בלתי-צפויים.

תהליכי ההתפוררות, האוכלים כל חלקה טובה, מעידים כי רק טיפול שורש רציני ועמוק יכול להביא מזור לחוליי החברה היהודית בארץ-ישראל. כרגע לא נראים הכוחות שמסוגלים לחולל את המפנה הזה, וזה בדיוק הזמן שבו עלינו לשאת את העיניים אל אבינו שבשמים, רועה ישראל. אמנם אין סומכים על הנס, ועל האדם חלה חובה לפעול ולעשות ככל יכולתו, אבל יש מצבים שבהם התפילה והזעקה לקב"ה היא הפעולה המתבקשת.

הבשלה תודעתית

הפתרון למצבו של עם-ישראל יבוא מלמעלה, ועלינו ליצור את ההתעוררות הדרושה, שתהיה כלי להכיל את המהלך האלוקי. עכשיו, כאשר אווירת ה'כוחי ועוצם ידי' קרסה עד היסוד, זה הזמן לחזק את הביטחון בה' ולבצר את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. כל מי שמודאג מהמצב בארץ, יתעל את דאגתו לחיזוקו הרוחני של העם. יותר לימוד תורה, יותר קיום מצוות, יותר אמונה, יותר תפילה. אלה הכוחות שיחוללו את המפנה.

לפני כארבעת-אלפים שנה אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". יש שלבים בחיי האומה שבהם הקב"ה מוליך אותנו למציאות חדשה לחלוטין, שאינה שיפור של המציאות הקיימת, אלא הליכה לדבר חדש לגמרי. המבוי הסתום שאנו שרויים בו מגביר את הציפייה לאותה פריצה חדשה.

הציפייה הזאת היא הדבר הנחוץ לנו עכשיו. דרושה הבשלה תודעתית, שרואה בחזון גאולתו של עם-ישראל מציאות ממשית קרובה. גאולה אלוקית, שבמרכזה החזרת השכינה, על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

זעקת תפילה ומחאה

תפילה ענקית תהיה אי"ה ביום שישי הבא, י"ט במרחשוון, בשעה 9 בבוקר ברחבת בית-הכנסת הגדול, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. התפילה מאורגנת על-ידי קשת של ארגונים בציבור החרדי והדתי, והיא מגובה בקריאת גדולי הרבנים. התפילה ההמונית נועדה לעורר רחמי שמים ולהביע מחאה חריפה על הניסיונות לטמא את עיר-הקודש במפגן מתועב. הציבור הרחב נקרא להתייצב ולהצטרף לתפילה ולזעקה. לפרטים נוספים ולמידע על ההסעות מכל רחבי הארץ טל' 054-6354468.

החלו 'חגיגות החומש'

השבוע החלו בבית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד חגיגות החומש. בחגיגות אמורים להשתתף בע"ה רבבות תלמידי כיתות ב מכל רחבי הארץ, שמתחילים ללמוד את החומש בבתי-הספר. הילדים נהנים מחוויית 'הכנסת אורחים' ב'אוהלו של אברהם אבינו', פוגשים סופר סת"ם, מתנסים בכתיבה על קלף, מבקרים בתערוכה ובמרכז למידה של מוצרי סת"ם, מועסקים בסדנה יצירתית, והעיקר – תכנית חווייתית מיוחדת בבית-הכנסת, שבמרכזה הוצאת ספר-תורה, מתוך שירה וריקוד. כל ילד מקבל שי מיוחד בתום האירוע. הביקורים בהרשמה מראש בלבד, טל' 03-9607588.

אבות האומה

תאטרון האודיו אבות האומה מגיש סדרת של שישה תקליטורים על חיי האבות. הפקה מושקעת ואיכותית, המסייעת לילדים לחוש את חיי האבות ואת סיפורי התורה והמדרשים עליהם. טל' 02-9974249.

מזמור למשנה

שמעון לסקר הלחין את משניות מסכת ברכות והוא מגיש תקליטור מיוחד של משניות מולחנות ומושרות. הדבר מקל לזכור את המשניות ולשננן על-פה. טל' 04-8580185 או 04-8645939.

 שלחן שבת

מהות הירידה של אברהם

שמה של פרשה בתורה רומז על תוכן כל האירועים המסופרים בה. פרשתנו נקראת לך-לך, שם המבטא הליכה והתקדמות, אולם סמוך לציווי "לך-לך" מסופר על מציאות הפוכה: שרר רעב בארץ ואברהם יורד למצרים, מצב שנראה ירידה ולא עלייה.

העניין מוסבר בכך, שהקב"ה הוא המנהיג את העולם, ורצונו הוא שהעולם יתקדם לעבר הגאולה השלמה. לכן גם מצבים שנראים כירידה, הרי בפנימיות הדברים גם הם משמשים הכנה הכרחית לקראת העלייה. כך אכן היה אצל אברהם, שלאחר הירידה עלה ממצרים כשהוא "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב".

ירידה של בחירה

אך הסבר זה יכול להיות תקף רק לחיי החולין של האדם, שמכוּונים למעשה על-ידי ההשגחה העליונה, כמו שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו". אולם כאשר מדובר בעניינים הקשורים למילוי רצון ה', שבזה ניתנה לאדם בחירה חופשית – המאפשרת לו לפעול אפילו בניגוד לרצון הבורא – איך אפשר לומר שגם פעולה של ירידה היא בפנימיותה עלייה?

כזאת היא הירידה של אברהם למצרים, וכמו שמבאר הרמב"ן שהירידה הזאת היא בבחינת עוון, שכן אברהם לא היה אמור לרדת למצרים מפני הרעב. נמצא אפוא, שירידתו למצרים הייתה בניגוד לרצון ה', ואם-כן איך אפשר להגדירה חלק מהעלייה של "לך-לך"?!

הקב"ה הריבון היחיד

נקודת העניין נעוצה באחד מעיקרי האמונה, שהקב"ה הוא הריבון האחד והיחיד בעולמו ושמבלעדיו אין לאף אחד שום שלטון בהנהגת העולם. מכאן נובע שגם מעשיו של האדם, אף-על-פי שניתנה לו בחירה חופשית בענייני התורה והמצוות, הרי בסופו של דבר גם הם מתנהלים על-פי ההשגחה העליונה ועל-פי רצונו יתברך.

ההבדל בין ענייני החולין לענייני התורה והמצוות הוא, שהשגחתו של הקב"ה על ענייני החולין קרובה יותר לענייני העולם, ולכן היא מורגשת בהם ומכתיבה אותם שיהיו על-פי רצונו; ואילו הרצון בענייני התורה והמצוות הוא פנימי ועליון יותר ואינו מורגש באדם, ולכן הדבר מאפשר לו לפעול על-פי בחירתו. אבל התוצאות מבחירתו של האדם, על מצבו האישי וכל מצב העולם בכללותו, מכוּונות גם הן על-ידי ההשגחה העליונה.

חטא שאינו חטא

מעשה החטא הוא בוודאי ההפך מהרצון האלוקי, אך הירידה שהחטא יצר בעולם ובאדם הוא חלק מהתכנית האלוקית, ואין בו ירידה אמיתית אלא חלק מהעלייה שתבוא בעקבותיה.

ואם כך אצל כל יהודי, על-אחת-כמה-וכמה אצל אברהם אבינו, אחד משלושת האבות, שהיו 'מרכבה' לרצון ה' – ודאי ש'עוון' אצלו אינו עוון במשמעותו הפשוטה, אלא זה הסתר של אור, שכל מטרתו להביא התגלות אלוקית גדולה יותר. לכן הירידה של אברהם למצרים הייתה אף היא חלק מהעלייה הגדולה של "לך-לך", שמובילה בסופו של דבר אל הגאולה האמיתית והשלמה.

   (לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 63)

 מן המעיין

לך-לך

ללכת אל השורש

"לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א). כל יהודי צריך ללכת אל עצמו, אל מקורו ושורשו. זו תכלית חיי האדם ותמציתם עלי-אדמות.

(רבי אהרן מקרלין)

ראיית אלוקות

יש לקשר ולחבר את הנשמה שבתוך הגוף עם שורשה למעלה. הנשמה, בשורשה למעלה, רואה אלוקות בבחינת ראייה ממש. כאשר מקשרים את הנשמה שבגוף עם שורשה למעלה, מגיעים לבחינת ראייה באלוקות.

(אור התורה)

היֵה אתה

אין האדם נדרש לעשות למעלה מיכולתו, אבל הוא נדרש לעשות את מה שבאפשרותו להשיג. לא יתבעו ממני מדוע לא הייתי כמו משה רבנו, אבל ישאלו אותי מדוע לא הייתי מה שזושא יכול להיות.

(רבי זושא מאניפולי)

שלושה שלבים

כדי שאדם יגיע אל שורשו ומציאותו האמיתית עליו לצאת מבחינת 'ארצך' – מהעניינים הארציים והחומריים; ו'ממולדתך' – מהמעשים הבאים מן ההרגל; ו'מבית אביך' – מהשקפות שכליות שאינן רצויות.

(לקוטי שיחות)

מארץ לארץ

'ארץ' מסמלת הכנעה ושפלות. כשם שיש 'ארץ' וביטול בקדושה, שהאדם בטל לאלוקות, כך יש בחינת 'ארץ' בצד השני, שהאדם, בחיר הנבראים, משפיל את עצמו כדי ליהנות מתענוגי העולם הזה. זהו "לך-לך מארצך" – יש לצאת מה'ארץ' של ה'לעומת-זה', ולהיכנס לבחינת 'ארץ' דקדושה.

(ספר המאמרים תש"ד)

גילוי הטבע האמיתי

"לך-לך" – "שאודיע טבעך בעולם" (רש"י). האדם צריך לצאת מהמידות הרעות הטבעיות שנולד איתן, לשבור אותן, ועל-ידי כך ייוודע טבעו בעולם העליון.

(כתר שם טוב)

עלייה לארץ-ישראל

כל העולה לארץ-ישראל – אל עצמו ואל שורשו הוא עולה. הנשמה יכולה להגיע לשלמותה כאשר היא נמצאת ב"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה".

(עוללות אפרים) 

סוד הבירורים

מאז אמר הקב"ה לאברהם אבינו "לך-לך מארצך", ונאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", החל 'סוד הבירורים'. על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה הולך האדם למסעיו, למקומות שהניצוצות האלוקיים הצריכים להתברר על-ידו מחכים לגאולתם.

(היום יום)

 אמרת השבוע

מסירות-נפש

אחד מחסידיו של רבי מנחם-מענדל מקוצק היה הגביר ר' משה-מיכל מביאלה. שנים דאג לפרנסתו של הצדיק והיה משלם עבור הוצאות ביתו.

פעם אחת אמר לו הצדיק: "אדם שיש לו מקור לפרנסתו עלול לשכוח שהפרנסה מגיעה מהקב"ה. לכן אני מבקשך להפסיק לשלם את הוצאות ביתי, כדי שאשים את ביטחוני בה' לבדו".

אולם העשיר לא ציית לבקשת רבו והוסיף לספק את מזונותיו. אמר לו הצדיק: "אינך מותיר לי ברירה אלא להורידך מנכסיך, שתהיה עני ואביון ולא תוכל עוד לשלם את הוצאותיי".

נענה ר' משה-מיכל: "אף-על-פי-כן, רבי, אוסיף ואתן כל עוד תהיה ידי משגת".

 

 מעשה שהיה

דין אמת

ר' משה ור' זימל היו שני גבירים אדירים, תלמידי-חכמים ומנכבדי העיר וילנה. ידידות רבת-שנים שרתה בין השניים, שהתעשרו מעסקי בנייה. יום אחד נתגלע ביניהם ויכוח על סכום כסף נכבד. כדי שלא תיפגע ידידותם, החליטו לפנות לרב גדול בתורה, שיכריע בדין בשקט ובמהירות. הבחירה נפלה על רבי משה-זאב מביאליסטוק (מחבר הספר 'מראות הצובאות' בענייני עגונות), שנודע בפיקחותו הרבה ובגאונותו בתורה.

נסעו ר' משה ור' זימל לביאליסטוק, והתדפקו על דלת ביתו של רבי משה-זאב. כשגילה השמש את זהות השניים, רץ אל הרב ובישר לו כי שני הגבירים הגדולים מווילנה מבקשים להתקבל. צינן רבי משה את התלהבות השמש וביקשוֹ לחזור אל השניים ולברר מה רצונם.

כעבור דקה חזר השמש אל רבי משה-זאב. "דין תורה", אמר.  "אם-כן, יואילו-נא להמתין", הורה הרב לשמש הנבוך. תחילה סברו השניים כי מישהו שוהה בחדר הרב ומעכב אותו. כאשר התברר להם כי אין איש עם הרב, תמהו על ההמתנה שנכפתה עליהם.

הדקות נקפו וההזמנה להיכנס פנימה בוששה להגיע. ר' משה, שהיה איש נוח מטבעו, שמר גם עתה על ארשת רגועה ונינוחה; ואולם ר' זימל, שהתאפיין במזג חם וסוער, החל לשדר קוצר-רוח.

רק כעבור כשעה נקראו השניים אל הרב. רבי משה-זאב ישב בחדרו, עטוף בטלית שכיסתה את מצחו ומקצת עיניו. הוא לא קם לכבוד הבאים ולא הושיט להם יד לשלום. "הציגו עצמכם בשמותיכם ואִמרו מי התובע ומי הנתבע", אמר בנימה יבשה ועניינית.

לאחר שעשו כדבריו, פנה אל ר' משה ואמר: "אם-כן, משה, אתה התובע; השמע את דבריך". ר' משה, שלא הורגל שיפנו אליו בדרך נטולת כבוד, הופתע ואף נעלב, אבל כבש את עלבונו ושטח את טענותיו. "עתה השב לו, זימל, על טענותיו", פנה הרב לנתבע, כשסיים ר' משה להרצות את דבריו.

ר' זימל, שכאמור, היה חם מזג, התקשה לעכל את חוסר הכבוד שנהג הרב בו ובחברו. הוא נאלץ להתאזר בכל כוח סבלנותו כדי להבליג ולהשמיע את תשובתו לתביעת חברו.

לאחר שהשניים סיימו להרצות את דבריהם, החל רבי משה-זאב לסכם אותם בקול רם. "אם-כן, משה התובע טוען כך וכך, וזימל הנתבע משיב כך-וכך...". הוא הוסיף לנתח את הטענות והתשובות, בוחן כל אחת ואחת מהן על-פי השולחן-ערוך ונושאי-כליו. אט-אט נעשתה התמונה כולה בהירה לגמרי ופסק ההלכה ניצב מול העיניים, בדרך שאין עליה עוררין.

"האם אתם מקבלים עליכם את פסק הדין בלב שלם ובנפש חפצה?", שאל הרב את שני בעלי-הדין שלפניו. משתאים מהדרך הגאונית שבה 'חתך' את הדברים – השיבו לו השניים במנוד ראש נלהב.

באותו רגע הסיר רבי משה-זאב את טליתו מעיניו, קם מכיסאו והושיט לשניים יד לשלום. "שלום עליכם הגבירים הנכבדים, בעלי החסד הידועים, ר' משה ור' זימל", פנה אליהם בפנים מאירות. מיד ביקש מהשמש להציע להם כיסאות ותקרובת, והחל לשוחח איתם בחכמה ובנועם.

כעת לא הצליח עוד ר' זימל לעצור ברוחו וביקש להבין את פשר קבלת הפנים הצוננת ואת השינוי הקיצוני שחל בַיחס אליהם. "פשוט מאוד", נענה רבי משה-זאב בחיוך, "חכמינו הורו לנו במשנה – 'כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים; וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים, כשקיבלו עליהם את הדין'. כשבאתם אליי נהגתי בכם כאילו הייתם 'רשעים'. רשעים צריכים להמתין; לרשעים אין לוחצים יד לשלום, שהרי 'אין שלום לרשעים, אמר ה''; לרשעים גם לא מקדימים תוארי-כבוד. ואולם כשהוכרע הדין וקיבלתם אותו עליכם ברצון, נעשיתם 'זכאים', ומכאן ואילך ראויים אתם לכבוד על תורתכם, על עושרכם ועל נדיבות לבכם"...

התפעלות השניים מרבי משה-זאב גברה עתה שבעתיים. לאחר שהוסיפו ר' משה ור' זימל לשוחח עמו עוד שעה קלה, הוציא כל אחד ואחד מהם אלף רובלים וביקש להשאירם כ'שכר בטלה'. "יש לי ברוך השם פרנסה טובה ואינני זקוק לכך", דחה רבי משה-זאב את הכסף.

כשהוסיפו השניים ללחוץ עליו לקבל את כספם, קרא הרב לשמשו ואמר לו: "יש בעיר קופות שונות העוסקות בצדקה ובחסד. ספר להם עליהן והם בוודאי ישכילו להרים מכספם למטרות ראויות".

כל הדרך בחזרה לווילנה היה ר' זימל עטוף בשתיקה. גם בהגיעם לעירם הוסיף להיות מכונס בתוך עצמו. לשאלת חברו ניאות לשתף אותו בהרהוריו. "משוטט אני בארץ", פתח ואמר. "מנהל משאים-ומתנים קשוחים, עושה עסקאות גדולות, ומרגיש כמי שהעולם נתון בכיסו. והנה, יושב לו יהודי גאון, העוסק בשקט ובשלווה בתורה, ושום דבר לא חסר לו. אלפיים רובלים גם-כן אינם מרגשים אותו. ואני תוהה איזה ערך יש לכל עסקיי ועושרי, בשעה שאינני מתקרב כלל לעולם הבא של רבי משה-זאב, ואפילו העולם הזה שלו עולה על שלי"...

באותה שעה החליט ר' זימל להפריש מיליון רובלים למען בנו, כדי שבעתיד, כאשר יגדל, יוכל להקדיש את כל חייו ללימוד תורה בלבד. כך עשה וכך אמנם היה.

(על-פי 'מעשים נפלאים'; תודתנו נתונה לר' משה אסטריק, כפר-חב"ד)

 חסידות

התחלת האור

שנותיו של העולם מתחלקות לשלוש תקופות, כפי שמפרטת הגמרא (סנהדרין צז,א; עבודה-זרה ט,א): "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר הגיע אברהם אבינו לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם – התחיל להאיר".

אולם תקופת ה'תורה' עצמה מתחלקת לשתי תקופות בולטות: קודם מתן-התורה ואחרי מתן-התורה. תקופת האבות היא מעין שלב-ביניים – בין תקופת ה'תוהו' לבין תקופת ה'תורה' שלאחר מתן-התורה – והיא הכשירה את העולם לקבלת התורה והמצוות.

מעלת האבות

אברהם, יצחק ויעקב נקראים 'אבות' ("אין קוראים אבות אלא לשלושה", ברכות טז,ב), מפני שבהם נתגבשה המהות המיוחדת של העם היהודי (שהגיעה לשלמותה במעמד הר-סיני). הם ה'אבות' שלנו, שכן כל יהודי ויהודי נושא בקרבו, בירושה, את מהותם של האבות, מתוקף היותו יהודי. דרגתם הרוחנית של צדיקים אחרים, כמו השבטים וכדומה, אינה קיימת בהכרח בכל אדם, אך דרגתם של האבות חייבת להימצא בכל יהודי. על-כן אמרו חז"ל, ש"כל אדם מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב", מפני שבכל יהודי קיימת דרגת האבות.

כל אחד ואחד משלושת האבות הצטיין באחד משלושת ה'קווים': חסד (אברהם), גבורה (יצחק), תפארת (יעקב). ועד שאומרים, כי האבות 'החליפו' בעבודתם הרוחנית את המידות העליונות, כמאמר: "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה: מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי". זאת, מפני שהאבות הקדושים ביטלו לחלוטין את מציאותם האישית, עד שלא היו אלא כלי-שרת בידי המידה האלוקית שאותה ביטאו.

התבטלות כזאת מוגדרת 'ביטול המרכבה'. כשם שהמרכבה אינה בגדר מציאות עצמאית, אלא היא כלי-שרת בידי האדם היושב בה; כך היו האבות בטלים לחלוטין לקב"ה, עד שכל ימיהם ובכל מעשיהם לא היו אלא כלי-ביטוי של הקדושה. לכן נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", ולכן גם נקרא הקב"ה "אלוקי אברהם", "אלוקי יצחק", "אלוקי יעקב", מפני שהאבות לא היו מציאות עצמאית, אלא התבטלו לגמרי לקב"ה ונכללו באורו.

הכנת החומרים

האבות היו הראשונים שהחלו להאיר את העולם באור אלוקי. הואיל והתבטלותם לקב"ה הייתה מוחלטת, זכו להוריד לעולם אורות אלוקיים נפלאים ביותר. בכך הכינו למעננו את הכוחות לקיום התורה והמצוות שלנו.

תורת החסידות מביאה על כך משל מאב שמכין לבנו את כל חומרי-הבניין ואף את תכנית הבנייה, כאשר הבן צריך רק ליטול את החומרים ולבנות את הבית בפועל. במשל זה באות לידי ביטוי שתי נקודות: א) שהחומרים ניתנים לבן מן המוכן על-ידי האב; ב) אבל הבנייה בפועל נעשית על-ידי הבן.

אף בנמשל כן: האבות הורידו לעולם אורות עליונים ביותר והכשירו את העולם לקבלת אור הקדושה, אך העבודה המעשית של קידוש המציאות הגשמית לא נעשתה על-ידי האבות, אלא דווקא על-ידינו. למצוות של האבות לא היה הכוח להיספג בתוך המציאות הגשמית, להתמזג איתה ולקדשה; הן נשארו שני דברים נפרדים. על-כן אנו אומרים שהאבות הכינו את הקרקע, אבל הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה – כוח זה ניתן רק לבני-ישראל במעמד הר-סיני, והוא יתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלמה.

 בציפייה לגאולה

מלכויות מתגרות

"אמר רבי אלעזר בר-אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם, על-ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו, באה הגאולה לאברהם" (בראשית רבה פרשה מב)

 חיים יהודיים

'לך-לך' של המוהל מסוריה

זה סיפורו של אברהם, העוזב את ארצו ומולדתו בארם-צובא, הולך לארץ-ישראל ומל תינוקות בני שמונה ימים. לא, לא אברהם אבינו, אלא ...אברהם גינדי. הוא מתגורר בכפר-חב"ד וכבר שבע-עשרה שנים משמש מוהל.

במלאכת המילה הוא רואה שליחות-קודש. מתלמידי-חכמים, מאברכי 'כולל' ואף מסתם יהודים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, הוא ממאן לקבל תשלום. תחושת השליחות מלווה אותו גם כשמדובר בבריתות הנערכות במקומות נידחים בעולם, שבהם אין מוהלים. הוא זכה למול תינוקות בהודו, ביפן ובשאר ארצות רחוקות, ללא כל תמורה כספית.

החלפת תעודות

מאחורי מלאכת המילה שלו מסתתר סיפור אישי של 'לך-לך' מופלא במיוחד. כאמור, הוא נולד בארם-צובא המקראית, היא חַלַבּ שבסוריה. אביו המנוח, ר' יעקב, היה סוחר סיטונאי בחומרי ניקוי. מחצית מהכנסותיו היה תורם לבית-הספר היהודי המקומי, שבו למדו שמונת בניו. המפקח הצמוד מטעם משרד החינוך הסורי שוּחד דרך-קבע כדי שיעלים עין משיעורי התורה הרבים שניתנו לתלמידים, שלא כחוק.

זמן-מה לאחר שהגיע למצוות, גמלה בלבו של בכור הבנים, עזרא, החלטה לעלות לארץ-ישראל ויהי-מה. התכנית שהגה הייתה נועזת ומסוכנת. בספרייה הציבורית בחלבּ היה נוהל שכל מבקר הפקיד בכניסתו את תעודת הזהות שלו, ובצאתו קיבלהּ בחזרה. בתום ביקור בספרייה לקח עזרא תעודת-זהות של נער ערבי במקום התעודה שלו, שחותמת אדומה, המסגירה את דבר יהדותו, התנוססה עליה. כמוהו עשה גם חבר טוב שלו.

הבריחה מסתיימת במאסר

למחרת יצאו שני הנערים לעבר הגבול. בנקודת המעבר ללבנון הפקידו את תעודות-הזהות 'שלהם' והמשיכו הלאה. בהגיעם לבֵּירות סייעו להם יהודים בקהילה להגיע לישראל, שבינה ובין השלטון הלבנוני שררו אז יחסים סבירים.

בעקבות הבכור החל גם האח השני, יום-טוב, להגות ברעיון העלייה לארץ. כעבור שנים אחדות מימש את משאלתו והגיע לארץ עם שתי אחיותיו. בשנת תש"מ עשו ההורים ניסיון ראשון לצאת מסוריה, עם ששת ילדיהם שנותרו עמם. הניסיון כשל והסתיים במאסר, קצר יחסית (בזכות התערבות הממשל האמריקני). שנה לאחר מכן החליט האב להסתכן שוב בבריחה. הפעם הצליח והגיע לארה"ב, ושם המתין כשנתיים לאשתו ולילדיו.

עיר בלי מוהל

מי שפעל למענם ללא לאות היה הבן יום-טוב, שנפגש עם ראש-הממשלה אז, מנחם בגין, ושכנע אותו לסייע לאמו ולאחָיו להימלט מסוריה. עד מהרה נשלח לחלבּ מבריח מנוסה ואמין, שהצליח להעביר את האם וילדיה ללבנון, ומשם לישראל.

השאיפה להיות מוהל התעוררה עוד בילדותו של ר' אברהם: "בכל הקהילה כולה, כחמש-מאות נפש, היה רק מוהל אחד. כשהייתי כבן שתים-עשרה פניתי למורה שלי והבעתי לפניו את רצוני ללמוד מילה. 'אתה צעיר מדיי', אמר לי. 'ומה נעשה אם המוהל היחיד בקהילתנו יחליט גם-כן לקום ולעזוב?', טענתי לפניו. עד מהרה הוּכחה צדקת הטענה, שכן זמן-מה לאחר מכן נמלט המוהל מסוריה ועלה ארצה. מאותו יום נאלצו יהודי חלבּ לייבא מוהל מדמשק. אמרתי לעצמי: 'כעת אין מי שילמד אותי, אך בעזרת ה', כשאזכה לעלות לארץ-ישראל, אהיה מוהל!'". אמר וקיים.

גינדי: בהיותו בן שתים-עשרה החליט להיות מוהל

 פינת ההלכה ומנהג

הצעות להעלאת המחיר

שאלה: האם במסגרת מכירה פומבית של מצוות (עליות לתורה או כיבודים אחרים), כנהוג בבתי-כנסת, מותר להציע הצעות-סרק שכל מטרתן להעלות את המחיר?

תשובה: כבר נשאל על כך הרב חיד"א, כאשר השואל חשב שבכך הוא עושה מצווה, בהגדלת הכנסותיו של בית-הכנסת, אבל החיד"א ענה שאין זו אלא מרמה ותחבולה, שהרי אין כוונתו לקנות במחיר זה, וזה נכלל במה שנפסק בשולחן ערוך: "אסור לרמות בני-אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם". איסור זה כולל כל מצב של מִרמה וגנבת-דעת, ככתוב (צפניה ג,יג): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא יימצא בפיהם לשון תרמית".

הקפצת מחיר זו יש בה כמה איסורים: א) עשיית עוול למי שרוצה לקנות מצווה זו, כשמחירה עולה ללא סיבה.  ב) דברי כזב, שהרי איננו חפץ לקנות את המצווה. ג) לפעמים אדם נכבד זקוק לסגולה זו והוא מתאמץ לזכות בה, וכשמעלים לו את המחיר הוא פורש מהתחרות, ואז נוסף על הפסד התרומה נגרמות גם איבה ומחלוקת.

פעמים המצב מסתבך יותר: אדם הציע מחיר נמוך. הבא אחריו הציע מחיר גבוה, אבל הגבאים חששו שלא יוכל לעמוד בזה, וכדי שלא לביישו – העמידו הצעה שלישית, פיקטיבית, גבוהה יותר, כדי שיוותר על הצעתו. כאשר נפלה גם ההצעה הגבוהה, באין מתחרים נוספים, חזרו הגבאים לראשון שהציע מחיר נמוך, מכיוון שלא סמכו על השני, אבל הוא טען שכבר נפלה הצעתו ואינו חייב לעמוד בה.

יש מביאים ראיה לזה ממכרזי 'הקדש' של בית-המקדש, שבהם משלם המציע הגבוה שחזר בו את מה שהתחייב להוסיף על ההצעה הקודמת. אחרים דוחים ואומרים שאין למדים צדקה מהקדש ממש, וכן נוהגים.

מקורות: ערכין כז,א. שו"ע חו"מ סי' רכח. מג"א או"ח סו"ס קנד. שו"ת: צמח צדק (הישן) סי' עב. פנים מאירות ח"ב סי' כה.  יוסף אומץ (להחיד"א) סי' נז. וראה הנסמן בס' דיני ממונות להרב בצרי ח"ב עמ' קעב.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)