לקבל עליו לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון
"שבת נח" היא שבת כללית – להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם") דשבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה.
[...] על-פי האמור לעיל שבשבוע דפרשת נח כלולה העבודה דכל השנה כולה כפי שהיא בפועל, מובן, שיום השבת קודש פרשת נח הוא הזמן המתאים לחשבון צדק של העבודה בפועל דהשנה החדשה שנמצאים כבר בתוכה – לבחון כל פרטי ענייני העבודה דששת ימי המעשה ודיום השבת (הכוללים כל ימי השבוע דכל השנה), על מנת לתקן ולהשלים כל ענייני העבודה בפועל בתכלית השלימות.
ויש לומר, שעשיית החשבון צדק בשבת פרשת נח על השבוע הראשון של העבודה בפועל, צריך להיות באופן המתאים לתוכנה של העבודה בפועל – שעיקרה ותכליתה לגלות בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, "הוי' הוא האלוקים".
ולהעיר, שעניין זה מודגש גם בעבודת התשובה (לאחרי הקדמת החשבון צדק) – "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך", שהתשובה היא באופן שהוי' נעשה אלוקיך, ועד לשלימות התשובה ביום-הכיפורים שסיומו וחותמו באמירת ז' פעמים "הוי' הוא האלוקים", ובהתאם לכך, נעשה גם החשבון צדק באופן נעלה יותר, כדלקמן.
ובהקדמה:
הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות", אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על-ידי עשיית חשבון צדק בנוגע לכל פרטי ענייניו במחשבה, דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד הוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר".
הדגשה מיוחדת על תיקון עניינים שבין אדם לחבירו
והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה – דאף ש"עיקר התשובה בלב", וכהפסק-דין בגמרא שעל-ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"), הרי זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכוח) ההמשך שלאחרי זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).
ועניין זה מודגש יותר בתשובה על עניינים שבין אדם לחברו (שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם) – ש"אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו", כמו שכתוב, "והשיב את הגזילה אשר גזל". ולדוגמא בגזילה בדקות, ש"נתן לו (שלום) ולא החזיר (שלום)... גזילת העני בבתיכם", גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהיה עסוק וטרוד בעניין של מצווה (וייתכן שבגלל זה לא הבחין בו), ובוודאי שלא התכוון לפגוע בו ח"ו, מכל מקום, כיוון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח, צריך לפייסו ולרצותו.
[ולהעיר, שעניין זה יכול (וצריך) להיות גם ביום השבת, ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שמצינו בהלכה לעניין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת, ומודגש גם במנהג ישראל דהכנסת-אורחים ביום השבת].
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ד' במרחשוון ה'תשנ"ב, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשנ"ב, כרך א, עמ' 221-220)
חודש המסוגל לבניין בית-המקדש השלישי
כיצד משתתף כל אחד ואחד בבניין בית-המקדש?
מסופר במלכים (א' ו,לח) שבניין בית-המקדש הראשון על-ידי שלמה המלך היה במשך זמן ארוך – "ויבנהו שבע שנים", וסיומו היה בחודש חשוון: "ובשנה האחת-עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כילה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו".
וזוהי ההוראה הנלמדת מסיפור התורה שבניין בית-המקדש נסתיים בחודש חשוון – עד כמה צריכים לייקר ולהעריך את הזמן דחודש חשוון, מפני היותו חודש שישנה בו ברכה מיוחדת ונעלית ביותר – חודש שבו זכו בני ישראל לסיים את בניין בית-המקדש.
ומובן שזהו עניין השייך לכל אחד ואחד מישראל – כי בניין בית-המקדש על-ידי שלמה המלך (לאחרי ההכנה שהיתה על-ידי דוד המלך) היה בעזרתם ובהשתתפותם של כל ישראל, בדוגמת המשכן שנבנה על-ידי משה רבינו (לפני הכניסה לארץ) שהשתתפו בו כל בני ישראל על-ידי נדבותיהם עבור בניין המשכן.
ומכיוון שבחודש חשוון נסתיימה פעולתם של בני ישראל בבניין בית-המקדש הראשון – מובן, שחודש חשוון הוא מסוגל ביותר לבניין בית-המקדש השלישי.
ובזה יכול (וצריך) להשתתף כל אחד ואחד מישראל – על-ידי זה שהוא מוסיף בכל ענייני קדושה, הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לסביבה כולה, כלומר, שמהוא מפיץ את אור הקדושה בכל הסביבה כולה [שזהו עניינו של "בית-המקדש" – בית קדוש, שממנו מתפשטת ונמשכת קדושה בעולם כולו], וזוהי ההכנה המתאימה לבניין בית-המקדש השלישי.
[...] נוסף על האמור לעיל אודות כללות חודש חשוון – ישנם בחודש חשוון ימים מיוחדים שהם מסוגלים ביותר לכל הנ"ל:
שבעה בחשוון: ז' חשוון הוא היום שבו היה מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו.
[...] ולכן, כאשר מגיע התאריך דז' חשוון, הרי זה מזכיר ומעורר לכל אחד ואחד מישראל שזה הזמן שבו צריכים להתחיל לפרק את המטען הרוחני שנאסף במשך חודש תשרי, החל מהעניין ד"תמליכוני עליכם" (בראש-השנה) ועד לכללות עניין השמחה ("זמן שמחתנו") – על כל השנה כולה.
חמישה-עשרה בחשוון: בט"ו חשוון "קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר, שלאחרי מולד וחידוש הלבנה בראש-חודש, הרי היא הולכת וגדלה עד שהיא מאירה בשלימותה ובמילואה בט"ו בחודש.
והנה, כאשר מקדשים את הלבנה החל מיום השביעי בחודש (ז' חשוון) אומרי: "שהם – בני ישראל – עתידים להתחדש כמותה", כלומר, אף-על-פי שעדיין הלבנה אינה במילואה ובשלמותה (שהרי משתדלים לקדש את הלבנה בזריזות – החל מיום ז' בחודש, לפני מילוי הלבנה), יודעים שמיום ליום נוסף באור הלבנה, עד למילוי הלבנה בשלימותה בט"ו בחודש. ועל-דרך זה בנוגע לבני ישראל "שהם עתידים להתחדש כמותה" בגאולה העתידה.
(משיחה ל'צבאות השם', ב' במרחשוון תשמ"ג, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג כרך א עמ' 409-411 – בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
