השמחה תפרוץ את גדרי הגלות
ההוראה מכל האמור לעיל למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר" – בנוגע ל"שמחת בית השואבה": יש לצאת ולשמוח ב"שמחת בית-השואבה" בפועל ממש – על-ידי השירה בפה, "עקימת שפתיו הווי מעשה", עד לריקוד ברגליים (מעשה כפשוטו), ובאופן ד"כל עצמותי תאמרנה", כולל גם – שמחה וריקודים ברשות הרבים, עד שהרחוב בעצמו ירקוד, ועל-אחת-כמה-וכמה שפועלים השמחה והריקוד אצל בני-ישראל שדרים ברחוב, או אפילו רק עוברים ברחוב, כי הדיבור עמהם בענייני התורה הנצחית (ועל-אחת-כמה- וכמה בעניין "ואהבת לרעך כמוך", "כלל גדול בתורה") פועל אצלם באופן של קביעות – "שמחת בית-השואבה", ועד שגם הם נעשים "נרות להאיר",שפועלים על יהודים נוספים לשמוח ב"שמחת בית השואבה"...
ויהי-רצון שעל-ידי ההוספה ב"שמחת בית-השואבה" ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה – שהרי תכונת השמחה שפורצת גדר, ועל-אחת-כמה-וכמה "שמחת בית-השואבה", עליה אמרו חז"ל "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו", בוודאי שפורצת כל הגדרים, ולכל לראש – פריצת גדרי הגלות, באופן שלא נשאר רושם מעניין הגלות, כי אם ההוספה בשמחה – כמו שכתוב "שמחנו כימות עיניתנו".
ויש להוסיף, שחג הסוכות בכללותו קשור עם הגאולה העתידה – כמו שכתוב בהפטרה דיום א' דסוכות אודות היעודים דלעתיד לבוא: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". ולהעיר גם מדברי הגמרא שלעתיד לבוא ינסה הקב"ה את אומות העולם במצוות סוכה – "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה; לכו ועשו אותה כו'".
והעיקר – שיהיה כן בפועל ממש, ותיכף ומיד, עוד לפני אמירת ההפטרה...
ולכן, יש להתחיל ב"שמחת בית-השואבה" תיכף ומיד [...] ריקוד בשמחה גדולה, ועד לגדולה שאין למעלה ממנה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
וכן תהיה לנו – תיכף ומיד ממש, ובמילא, ממשיכים לחגוג "שמחת בית-השואבה" בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בבית-המקדש השלישי ועד לקודש-הקודשים וכאמור, תיכף ומיד ממש.
(משיחת ליל א' דחג הסוכות ה'תשמ"ט. 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 106 – בלתי מוגה) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
