נושאים נוספים
	התקשרות גליון 634 - כל המדורים ברצף
	קומה אחת שלימה!
	בשירות הרבי
	פרשת ניצבים-וילך
	הצטרפות לאמירת 'סליחות' דרך הרדיו, הטלפון וכיו"ב
	הלכות ומנהגי חב"ד כ"ג-כ"ט באלול

מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט,ט-י)

פירש כ"ק אדמו"ר הזקן:

"מחוטב עציך" – יש "לחטוב" ולעקור את ה"רבות מחשבות בלב איש" (עציך לשון עצה).

"שואב מימיך" – יש לשאוב את המים המצמיחים כל מיני תענוג.

(היום-יום יט באלול)

מחוטב עציך (כט,י)

מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י)

מדברי רש"י נמצאנו למדים, כי דווקא בסוג הנמוך ביותר בישראל ("חוטב עציך... שואב מימיך") יש עילוי שאין בסוגים הנעלים יותר ("ראשיכם"). שהרי יהושע נתן את הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט), כלומר שזכו להיות משמשים בקודש, לשרת את מזבח ה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 400)

לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו (כט,יא)

כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, ועוברים בינתיים (רש"י)

המטרה של כריתת ברית בין שני ידידים היא להבטיח שלא תיפסק ידידותם לעולם, גם אם ביום מן הימים יגיעו למצב שהשכל ימשוך לביטול הידידות. לכן עוברים שני הצדדים בין שני חלקים של גוף אחד (כפי שהיה בברית בין-הבתרים), כדי לסמל ששניהם נהפכים למציאות אחת; וכשם שאדם אוהב את עצמו אהבה על-שכלית שאינה מתבטלת לעולם, כך תשרור ביניהם ידידות על-שכלית ונצחית.

אף בעניינינו כך: כריתת הברית בין הקב"ה וישראל מעידה על התקשרות והתחברות עצמית ועל-שכלית, שאינה בטלה לעולם.

(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' מד)

* * *

ויש להוסיף על הנ"ל:

כאשר כל ישראל מתאחדים באחדות אמיתית - "כולכם" – על-אף כל ההבדלים בין ה"ראשיכם" ל"שואב מימיך", התאחדות על-שכלית זו היא גופא הגורמת לאותה אחדות עצמית ועל-שכלית בין הקב"ה וישראל.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 389)

על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)

"אין אלוקי בקרבי" – כאשר אני מתבונן בעניין אלוקי ומתעורר מכך, אין ההתפעלות חודרת לפנימיותי. ולכן:

"מצאוני הרעות האלה" – אני נהנה ומתענג מתענוגים גשמיים.

לו היתה ההתפעלות חודרת לתוך פנימיות ליבו של האדם, לא היה מתפעל כלל מתענוגי העולם וכל התענגותו לא הייתה אלא באלוקות.

(אור-התורה – דברים, עמ' קסז)

הלוא כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)

מסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי:

"אין אלוקי בקרבי" – חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות; לכן "מצאוני הרעות האלה" – אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע. ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך אין זה אלא משום שפניו שלו אינן נקיות.

(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 91)

ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (לא,יח)

ההסתר יהיה גדול כל-כך עד שלא ידעו ולא יכירו שהקב"ה מסתתר בתוכו.

(כתר-שם-טוב, עמ' יב)

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (לא,יט)

האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו (רש"י)

חז"ל למדו מפסוק זה את המצווה של כתיבת ספר-תורה (סנהדרין כא).

בהמשך הפסוק נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", היינו שפרשת האזינו היא עדות על תורה ומצוות, דהיינו שהשירה פועלת קיום וחיות בכל התורה. לכן נלמדה מצוות כתיבת ספר-תורה (כל התורה כולה) מפסוק שמדבר (לפי פשוטו של מקרא) בשירת האזינו.

(ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 237)

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (לא,כח)

ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל... לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המוות (רש"י)

יש לדקדק בזה: מדוע היתה ירידה אצל משה ביום מותו? והרי ידוע שהצדיק מתעלה תמיד בעבודתו, מחיל אל חיל, וביום מותו עליו לכאורה להגיע לתכלית העילוי שלו?!

ביאור העניין: "שליטה" מצביעה על שייכות מסויימת בין השולט לבין הנשלט. משה רבנו התעלה ביום מותו מעל העם לגמרי, כך שלא היה בבחינת "שליטה" – "אין שלטון ביום המוות".

אף-על-פי-כן, גם ביום הזה לא פסק הקשר בין משה לישראל, שלכן אמר משה "הקהילו אליי". לפי שבני ישראל הם בעצם דבר אחד עם עצמיותו של משה, ובלשון רש"י (חוקת כא,כא): "משה הוא ישראל וישראל הם משה".

(ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 220)