מרבה היה רבי שניאור-זלמן מלאדי לעסוק במצוות צדקה. שליחיו נדדו בין קהילות ישראל וקיבצו כספים בעבור עניים בכלל ועניי ארץ-ישראל בפרט. גם בספרו הנודע – ספר ה'תניא' – ובאיגרות הרבות ששיגר אל חסידיו הִרבה לעוררם על חשיבותה וסגולותיה של מצווה נעלה זו.
אמנם הוא גייס ממון רב לטובת אחרים, אך כלפי עצמו נהג צמצום רב. "התורה חסה על ממונם של ישראל", היה אומר, "והדברים נכונים שבעתיים במי שפרנסתו מהציבור". ברוח זו של צניעות וחיסכון התנהלו כל ענייני ביתו.
אחד מנכדיו, שזה לא-כבר התחתן, קנה לעצמו חגורה משובחת ויקרה. בהכירו את דעת סבו בעניין, נמנע הנכד מלהיראות לפניו חגור באותה חגורה. אך יום אחד שלח הסב לקרוא לנכדו זה, והוא, מרוב חיפזון, שכח להסיר מעליו את החגורה. מיד הבחין הרבי בחגורה היקרה.
"כמה עלתה לך?", שאלו בנימה ביקורתית.
"חמישה-עשר רובלים", ענה הנכד במבוכה.
"עשיר גדול כל-כך אתה?!", תהה הרבי והוסיף מיד: "כמה כסף קיבלת נדוניה לחתונתך?".
"אלפיים רובלים", אמר הנכד.
"ומה בדעתך לעשות בהם?", הוסיף הרבי לשאול.
"להפקידם בידי סוחר עשיר ונאמן, כדי שיסחר בהם, וכך אוכל גם אני ליהנות מפירות עסקיו ולהגדיל את הוני!", השיב הנכד.
"ומה יהיה אם לא יחזיר לך אותו סוחר את כספך?", הקשה הרבי.
"אדם ישר ונאמן הוא!", אמר הנכד.
"ומה בכך שנאמן הוא; אפשר שיפסיד את כספו ונמצאת מאבד גם את הקרן!", לא הרפה הרבי.
"עשיר גדול מאוד הוא הסוחר ואין סיבה לחשוש שיאבד את הונו סתם-כך לפתע-פתאום", התעקש הנכד. אך בראותו כי דעת סבו אינה נוחה מתכניתו, פנה אליו ושאלו מה עליו לעשות בכספי הנדוניה.
"הנה כאן מונחת קופסת מעות של צדקה", אמר לו הרבי, בהצביעו על קופה גדולה שעמדה על שולחנו. "תן את כספך כאן והריני מבטיחך נאמנה כי תקבלנו בשלמותו. וגם חלק במצוות הרבות שייעשו בו יהיה לך!".
הנכד, שלא התלהב – בלשון המעטה – מעצת סבו, מלמל תגובה רפה כלשהי, ומאז השתדל שהעניין לא יעלה שוב לדיון.
חלף זמן. יום אחד פנה הרבי לנכדו ושאלו מה עלה בגורל כספו. הנכד השפיל את עיניו בבושת-פנים. הוא נאלץ לחשוף לפני סבו את סודו העגום, כי דליקה גדולה כילתה את ביתו ורכושו של אותו "סוחר עשיר ונאמן", ובעקבותיה נהפך האיש לעני וחסר כול. גם אלפיים הרובלים שהפקיד בידו ירדו לטמיון.
נתן רבי שניאור-זלמן בנכדו מבט מייסר ואמר: "לו אך שמעת בקולי, כמו אותו פונדקאי זקן ופשוט, היית מציל את כספך"...
לשאלת הנכד, סיפר הרבי: "הדבר אירע לפני שנים רבות. הייתי אז אברך צעיר, ונסעתי אל הרבי, המגיד ממזריטש. קור עז שרר בחוץ ושתי רגליי כמעט קפאו. לא הייתה ברירה אלא לעצור באחד הפונדקים שבדרך, להתחמם מעט. העגלון סייע לי לדדות פנימה ובעל הפונדק, יהודי זקן וטוב-לב, עיסה את רגליי בשלג וביין-שרף, עד שהתחממו והדם חזר לזרום בהן.
"'כמה שנים אתה כבר מתגורר כאן?', שאלתי את הפונדקאי.
"'בערך חמישים', ענה הזקן.
"'האם יש לך כאן מניין לתפילה?', התעניינתי.
"'לא', ענה בפנים חמוצות, 'רק בימים-הנוראים אני נוסע לעיר הסמוכה ומתפלל שם בציבור'.
"'האם כך יאה ליהודי כשר, לחיות כל חייו בלי תפילה בציבור ובלי לשמוע קדושה וברכו?!', שאלתיו, 'מדוע לא תעבור להתגורר בעיר?!'.
"'וממה אתפרנס בעיר?', הקשה הזקן.
"'כמה יהודים מתגוררים בעיר?', שאלתיו.
"חשב הזקן ואמר, 'מאה משפחות בערך'.
"נתתי בו עיניים תמהות. 'למאה משפחות יכול הקב"ה לדאוג ורק אותך יתקשה לזון?!'.
האיש חקר את פניי והביט לתוך עיניי. "דע כי תלמידו של המגיד ממזריטש אני", הוספתי ואמרתי.
מיד לאחר מכן עזב אותי האיש ופנה לענייניו.
"כעבור זמן-מה הבחנתי בעגלות עמוסות עומדות בפתח הפונדק. 'מה זאת?', תהיתי. 'נוסע אני לעיר, כפי שציווה עליי כבודו', ענה לי הפונדקאי הזקן בפשטות".
סיים רבי שניאור-זלמן את סיפורו והפטיר: "ראה, נכדי. הייתי אז אברך צעיר והפונדקאי היה איש זקן. ובכל-זאת, אך שמע מפי כי תלמידו של המגיד ממזריטש אני, מיד החליט לעקור ממקום מגוריו ולשבור את מטה-לחמו זה כחמישים שנה! ואילו אתה? פעמיים שאלתיך מה תעשה אם הסוחר הזה יפסיד את כל כספו, ובכל-זאת לא שעית לדבריי"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
